מי מנוחות ביאורים לתוספות פסחים

בס”ד

מי מנוחות

ביאורים לתוספות

מסכת פסחים

מאת

הרב נחמן בן מוהר”ר יחזקאל שרגא זצ”ל כהנא

 

 

פרק ראשון – אור לארבעה עשר

דיבור המתחיל אור לארבעה עשר ב עמוד ב

הנושא – דחיית ההסבר של רש”י לתקנת בדיקת חמץ.

הקדמה – א) בדף ה,ב מובא היסוד של ביטול חמץ וכיצד הוא פועל: אמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו )לשאת באחריות כאילו הם שלו) ואלו הן בור ברשות הרבים )אין ליחיד בעלות על שטח ציבורי, והתורה מחייבו כאילו היה הבור שלו) וחמץ משש שעות ולמעלה (התורה מפקיעה את הבעלות על חמץ החל מתחילת שעה שביעית [בערך חצות היום] של י”ד בניסן, וחוזרת ורואה כאילו שהוא בעל החמץ לענין הלאווין ‘בל יראה ובל ימצא’. אבל אם קודם שעה שביעית בעל החמץ מביע את רצונו ע”י ‘ביטול’ שהחמץ לא ייחשב עוד כשלו, ההפקעה נעשית מוחלטת והתורה אינה מחשיבו כבעל החמץ).

ב) ברייתא לקמן ה,ב: … נאמר שאור בבתים )שמות יב,יט ‘שבעת ימים) שאר לא ימצא בבתיכם’ ונאמר שאור בגבולין )שם יג,ז) “ולא יראה לך שאר בכל גבלך”… מה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים )במקום השייך לך כגון חצר או שדה)… אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים )חמץ ושאור שאינם שלך יכולים להימצא גם בביתך).

ג) לכאורה רש”י פירש שחז”ל תיקנו חובת בדיקה וסילוק חמץ כסייג ללאוין בל יראה ובל ימצא, וזאת כדי ליישב את הבעיה למה חז”ל לא תיקנו כך גם באיסורי הנאה אחרים בתורה, אשר כאמור לא נאמר בהם בל יראה ובל ימצא.

ד) ברייתא לקמן מג,א: “כל מחמצת לא תאכלו” )שמות יב,כ) לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי )כולם תערובות של חמץ גמור. וכן לאסור חמץ נוקשה שהוא: 1) חמץ שמיד עם תחילת חימוצו לא היה ראוי לאכילה, כגון דבק עשוי מקמח ומים שבשימוש רצענים להדבקת עורות; 2) דבר שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא, כגון בצק שלא החמיץ כל צרכו) יכול יהא ענוש כרת )על סמך הריבוי הייתי חושב שהאוכל תערובת חמץ או חמץ נוקשה חייב כרת) תלמוד לומר (פסוק ט”ו) “כי כל אכל חמץ ונכרתה” על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו )על תערובת חמץ אינו חייב כרת אלא מלקות. ובדין זה חולקים התנאים: חכמים אומרים שחייב מלקות רק כשיש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס [בתוך ארבע דקות של אכילה רגילה נכנס לגוף כשיעור זית חמץ גמור] אבל בפחות מכזית עובר על איסור תורה אבל אינו לוקה. ורבי אליעזר אומר שחייב מלקות אפילו אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אם אכל כזית מהתערובת). מכאן שיש הבדל בין חמץ גמור מצד אחד לבין תערובת חמץ וחמץ נוקשה מצד שני.

ה) חמץ גמור שונה מתערובת חמץ לגבי אכילה ושונה גם לגבי בל יראה ובל ימצא: לפי רש”י עובר על ב”י וב”י אם יש בתערובת כשיעור זית חמץ אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס, כי רק לגבי העונש על אכילה צריך כזית בכדי א”פ. ר”ת סובר שאינו עובר על ב”י וב”י אפילו אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס.

ו) ברייתא דף כח,א העוסקת בזמן שחמץ אסור באכילה: חמץ בין לפני זמנו )אכל חמץ ב-י”ד החל מתחילת שעה שביעית) בין לאחר זמנו )אחר שבעת ימי החג אכל חמץ שלא ביטלו קודם לחג) עובר עליו בלאו )ולא חייב כרת) תוך זמנו )אכל חמץבימי החג) עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום )אין איסור תורה אבל) תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו )והתנא קמא מוסיף) ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה )החל משעה שביעית) רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה )חמץ מותר בהנאה כל שבעת ימי החג). בהמשך הסוגיא מסבירה הגמרא שרבי יהודה מבסס את שיטתו על שלשה פסוקים: ‘לא יאכל חמץ’; ‘וכל מחמצת לא תאכלו’ ‘לא תאכל עליו חמץ’ – אחד לפני זמנו, ואחד לאחר זמנו ואחד בתוך זמנו.

פירש הקונטרס…ובל ימצא – מדברי רש”י ‘שלא יעבור עליו’ משמע שעובר על בל יראה ובל ימצא בעצם הימצאות חמץ ברשותו, ולכן חז”ל תיקנו חובת בדיקה לגלות את החמץ ולסלקו…

וקשה…בדיקה כלל – הקדמות א-ב. רב יהודה בשם רב מסביר שם שמשנתנו לא מתכוונת לומר שיוצא ידי חובה בבדיקה וסילוק החמץ אלא חייב גם לבטלו. וכעת קשה על רש”י: 1) לא עוברים על ב”י וב”י בחמץ שאינו שלו, 2) הצהרת ‘ביטול’ פועלת שהחמץ לא ייחשב כשלו החל משעה שביעית, א”כ אחר הביטול אין צורך בבדיקה וסילוק החמץ כדי שלא לעבור על ב”י וב”י? )1)

ונראה לר”י…יבא לאכלו – כאמור אחר ביטול השארת החמץ ברשותו אינה עבירה על ב”י וב”י אלא חז”ל גזרו סילוקו מרשותו מחשש שמא יאכלנו, ותיקנו חובת בדיקה להבטיח שלא יימצא חמץ ברשותו שיהיה עלול לאכול…

וכן משמע…ואתי למיכליה – ראיה לשיטת הר”י שאילולי החשש שמא יאכל חמץ לא היו חז”ל מחייבים בדיקה וסילוק. מובא שם שרבא היקשה: ככר בשמי קורה )ידוע שיש לחם על אחד הקורות בתקרה, האם) צריך סולם להורידה או אין צריך )וצדדי הספק הם) מי אמרינן כולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון דלא נחית מנפשיה לא אתי למיכלה )לא גזרו במקרים שמן הסתם לא יאכל את הככר בשל הטורח להגיע אליו) או דילמא זימנין דנפל ואתי למיכלה )חששו שמא יפול הככר ויאכלנו). מכאן שאילולי החשש שמא יאכל את הככר חז”ל לא היו מחייבים את סילוקו וממילא גם לא חובת בדיקה, וה’ביטול’ הוא שמונע עבירה על בל יראה ובל ימצא…

והטעם שהחמירו…ולא בדילי מיניה – הקדמה ג. ולסיבה שהניעה את רש”י לפרש ‘שלא יעבור עליו’ (העובדה שחז”ל לא תיקנו בדיקה באיסורי הנאה אחרים), מסביר הר”י שהנימוק מאחרי תקנת בדיקה בחמץ ולא באיסורים האחרים היה החשש שיאכל חמץ שהוא מציאותי יותר מהחשש שיאכל איסורים אחרים כי אדם רגיל לאכול לחם משא”כ באיסורי הנאה אחרים כגון ערלה שלעולם אסורים.

ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני – ואם תקשה: אדם רגיל גם ביין וענבים, וחז”ל לא גזרו בדיקה וסילוקם מבית הנזיר? י”ל מאחר שאיסורי נזיר חלים רק עליו ולא על הסובבים אותו, הוא מודע למצבו המיוחד ואין חשש שיחטא; או מאחר שאחרים מותרים ביין ואי אפשר ליצור מצב שהנזיר לא יתקל בו, הוצאת היין מביתו לא היתה מבטיחה שלא ייכשל בבית של אדם אחר (על פי המאירי)…

אי נמי שאני…אתי למיכליה – הקושיא מנזיר נובעת מהתירוץ שחז”ל תיקנו בדיקה בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה כי אדם רגיל בלחם, אבל לא היה מקום לקושיא אם נאמר שחז”ל תיקנו בדיקה רק בחמץ בשל העובדה שב”י וב”י נאמרו רק בו, והמשמעות היא שחמץ חמור במיוחד עד כדי איסור בעלות עליו. וחז”ל קבעו שאם מדאורייתא מותר להחזיק חמץ ברשותו בתנאי שאינו שלו, הרי שמעתה יהיה חייב לסלקו מרשותו שמא יאכלנו, ולשם ביצוע התקנה יהיה חייב לבדוק אחר החמץ…

ונראה לרשב”א…אלו עוברין – הקדמות ד-ה. לפי התירוץ הראשון (לא בדילי מיניה) אין הבדל בין סוגי חמץ שונים וכל חמץ שאסור באכילה מדאורייתא או מדרבנן חייב לבדוק אחריו וסלקו. אבל לפי התירוץ השני (החמירו בחמץ בשל חומרת התורה של בל יראה ובל ימצא) יש מקום לומר שלשיטת רבינו תם שבתערובת חמץ ובחמץ נוקשה שאינו עובר על ב”י וב”י, חז”ל לא תיקנו בהם בדיקה וסילוק. אבל אין הדבר כך, כי חז”ל תיקנו בדיקה וסילוק גם בתערובת חמץ ובחמץ נוקשה, והראיה…

דהא אמר…על ידי תערובת – במשנה בדף מח,ב מובא שיש לשרוף שאור שהוא חמץ נוקשה שמכלל מצה יצא ולכלל חמץ לא הגיע; ובדף מג,א אומר רב יהודה בשם רב שתערובת חמץ חמורה מחמץ נוקשה, חייבים לשרוף את שניהם…

משמע דאסור…ויהא מותר – ואם נאמר שחז”ל לא גזרו בדיקה וסילוק למה חייבים לשרפם! אלא מכאן שגם הם בכלל גזירת חז”ל אף שלא נאמר בהם ב”י וב”י. ואם תשיב שהם אינם בכלל גזירת חז”ל והחיוב לשרפם ביום ארבעה עשר נובע מזה שבסופו של דבר יהיה חייב לשרפם אחר החג משום שאסורים באכילה, אין זו תשובה…

אפילו לרבי יהודה…סוף – הקדמה ו. כי אפילו רבי יהודה שמחמיר בחמץ אחר החג מודה שחמץ נוקשה ותערובת חמץ אינם אסורים אחר החג, שכן ר”י מבסס את האיסורים על שלשה פסוקים העוסקים בחמץ גמור בעין, אבל תערובת חמץ וחמץ נוקשה אין בהם אלא פסוק אחד ‘כל מחמצת לא תאכלו’ ומשום כך אינם אסורים אחר החג. וכעת חוזרת ההוכחה שאם חז”ל לא גזרו בדיקה וסילוק בחמץ נוקשה ובתערובת חמץ ראוי שיהיה מותר להשהותם, ומשחייב שריפתם זו ראיה שהם בכלל גזירת חז”ל אף שלא נאמר בהם בל יראה ובל ימצא. )2)

סיכום – א) חז”ל תיקנו בדיקה לפי רש”י כסייג ל’בל יראה ובל ימצא’; לפי הר”י שמא ימצא ככר בחג ויאכלנו, כאשר הגורם לחשש הוא לפי תשובה א’ אין אדם בודל מלחם, ולפי תשובה ב’ התורה מחמירה בחמץ יותר מבאיסורי הנאה אחרים כפי שמשתקף מכך שבחמץ נאמרו ב”י וב”י שלא נאמרו באיסורי הנאה אחרים.

ב) חז”ל לא גזרו חובת בדיקה בנזיר או משום שקטנים הסיכויים שייכשל ביין וענבים, או משום שהוצאת היין מביתו לא תבטיח שלא ייכשל במקום אחר.

ג) חז”ל לא הבחינו בין חמץ גמור לבין תערובת חמץ וחמץ נוקשה לגבי חובת בדיקה וסילוק מרשותו.

ד”ה קא סלקא דעתך מ”ד נגהי ב עמוד א

הנושא – הצדקת הגירסה שמופיעה בגמרתנו.

הקדמה – רש”י סבור שיש להשמיט את הפיסקה ‘ומאן דאמר לילי לילי ממש’.

לא נקט…דלא קאי הכי – כדי להבין את הדיון שהתנהל בישיבה מתוך הנחה שרב הונא ורב יהודה חולקים בכוונת המשנה, סתם גמרא (רב אשי) הקדים את הידיעה שבישיבה חשבו שרב הונא שאמר ‘נגהי’ (אור בארמית) התכוון לשעות האור ורב יהודה לשעות החושך…

דלא קאי הכי – והגמרא נאלצה להשמיע זאת משום שהדיון הסתיים במסקנה שהיתה כאן אי הבנה, כי רב הונא ורב יהודה מודים ש’אור’ במשנה הוא לילה…

ואגב אורחיה…ממש – מאחר שסתם גמרא מבהירה שההוה אמינא היה ש’נגהי’ מתכוון לשעות האור, היא מוסיפה שבישיבה אמרו ש’לילי’ מתכוון לשעות החושך…

ומשום הכי אין לשבש הספרים – ומאחר שמקובל שחז”ל השמיעו ידיעות לשם איזון לשוני, ייתכן שהפיסקה ‘ומאן דאמר לילי לילי ממש’ אינה שיבוש אלא חלק מדברי הגמרא.

סיכום – רש”י: הפיסקה ‘ומאן דאמר לילי לילי ממש’ שגויה; תוס’ חולקים.

ד”ה וכדרב יהודה ב עמוד א

הנושא – שלילת ההסבר למה צוטט רב יהודה כאן.

הקדמה – התרצן השיב ש’הבקר אור’ בא לספר שהאחים לא יצאו עם עלות השחר שהוא אמנם ‘בוקר’ אבל עדיין חשוך, אלא אחר הנץ כשכבר האיר היום. והתייחסות לאותו חלק של הבוקר שבו השמש מאירה מצאה מקום גם בשפה המדוברת, שנוהגים לומר ‘צפרא נהר’ – הבוקר האיר, לעומת השעות החשוכות של הבוקר. ומאחר שהציטטה מרב יהודה באה תיכף אחרי ‘כמאן דאמר צפרא נהר’, יש שמסבירים שהתרצן ציטט את רב יהודה לא בשל תוכן דבריו אלא בשל מטבע הלשון ‘כי טוב’ שאמר שמבטא את החלק של הבוקר שהשמש מאירה בחזקה, ללמד שגם רב יהודה חילק את הבוקר לשעות חשוכות ומאירות.

לא קאי…צפרא נהר – הקדמה. אין לקבל את הפירוש שרב יהודה צוטט רק כדי להוכיח שגם הוא התייחס לחלק המואר של הבוקר…

אלא מילתא…סוף – אלא בשל תוכן דבריו למה התורה מספרת שהאחים יצאו רק כאשר הבוקר היה מואר.

סיכום – רב יהודה צוטט לא כראיה שיש שמתייחסים לחלק המואר של הבוקר בנפרד מהחלק החשוך, אלא להסביר למה מספרת התורה זמן יציאת האחים.

ד”ה יכנס בכי טוב ב עמוד א

הנושא – הסיבה שאין לנסוע בלילה.

הקדמה – א) בבא קמא ס,א: תאני רב יוסף מאי דכתיב )שמות יב,כב) “ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר”? כיון שניתן רשות למשחית )להרוג בכורות מצרים כל מי שנמצא בחוץ) אינו מבחין בין צדיקים לרשעים )ועל סמך דרשה זו נאמר בהמשך) אמר רב יהודה אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב שנאמר ‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר’ )כיון שניתן רשות למשחית וכו’ איך לצאת בלילה בכל הזמנים מפני המזיקים [כוחות רוחניים] המצויים בלילה).

ב) בבבא קמא ס,ב ד”ה ‘לעולם יכנס’ מדייק רבינו תם מזה שרב יהודה בשם רב הקדים כניסה ליציאה כשאמר: ‘לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב’, שהעצה לנסוע בשעות האור נאמרה רק למי שנכנס לעיר בלתי מוכרת לו ואח”כ יוצא ממנה; אבל מותר לצאת מעירו בלילה. מכאן מסיק ר”ת שהסכנה שמאיימת על אדם היא מדרכים משובשות שאינן מסוכנות למי שמכיר את הדרכים.

ג) משנה בעירובין יז,ב: עושין פסין לביראות )בארות מים ברשות הרבים שעומקן לפחות 01 טפחים דינן רה”י, והדולה מהן בשבת עובר על מלאכת ‘הוצאה’. אולם לאור הצורך במים התירו חז”ל להקים ביום חול מיבנה מסביב לבארות שהופך את השטח שגובל לבאר לרה”י, כך שהוצאת המים היא מרה”י לרה”י. וצורת המיבנה היא) ארבעה דיומדין נראין כשמונה )קובעים ארבע נקודות מסביב לבאר, ובכל נקודה מעמידים שני קרשים שגובהם לפחות 01 טפחים בזוית של 09 מעלות ליצור ארבע פינות. ובין הקרשים בנקודה אחת לשניה מותר להיות רווח שאינו עולה על עשר אמות) דברי רבי יהודה.

אור”י דבפרק…רשות למשחית וכו’ – הקדמה א. העצה לא לנסוע בלילה מיועדת למנוע סכנה מכוחות רוחניים המצויים בלילה…

ולפי זה…בכי טוב – הקדמה ב. וכעת אין הבדל בין היוצא מעיר מוכרת לבין עיר לא מוכרת שטוב לנסוע רק בשעות האור; בניגוד לדעת רבינו תם שהבחין בין עירו לעיר אחרת לאור הדיוק מדברי רב יהודה בשם רב שהקדים כניסה ליציאה…

והא דנקט…למינקט הכי – הר”י מסביר שאין לדייק משינוי הסדר, כי זו דרכה של הגמרא להקדים את המאוחר, כגון…

כמו מטפס ועולה…ועולה תחלה – הקדמה ג. ברייתא בעירובין כ,ב: לא הותרו פסי ביראות אלא עבור בהמות בלבד )התירו לדלות מן הבאר על סמך פסי ביראות רק כדי להשקות בהמותיו) אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד )אבל לעצמו אינו רשאי לדלות אלא מטפס לצאת מן הבאר אחר ששתה ומטפס לרדת). וגם כאן הברייתא אינה מקפידה על סדר הדברים, כי ברור שהסדר הוא ‘מטפס ויורד מטפס ועולה’…

ובפרק במה…וזה יוצא – דוגמה נוספת: בתוך פרק הזמן המכונה ‘בין השמשות’ יום המחרת נכנס ויום האתמול יוצא, כאשר המציאות היא הפוכה )3). מכאן שהר”י ור”ת חולקים במה היא הסכנה המאיימת על הנוסע בשעות הלילה: לפי הר”י זו סכנה מכוחות רוחניים, ולפי ר”ת דרכים משובשות…

וקשה הא…בפרק הכונס – וקשה על הר”י ור”ת: למה רב יהודה בשם רב דורש כאן את העצה של נסיעה בשעות האור מ-‘הבקר אור והאנשים שולחו’ ובפרק הכונס דורשים זאת מ-‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר’?

ואומר רשב”א…מפני הפחתים – ‘הבקר אור והאנשים שולחו’ מזהיר מפני דרכים משובשות כי מדובר ביציאה ממקום זר, ואין כאן סכנה ממזיקין שאינם פוגעים במספר אנשים ההולכים ביחד, כמו אחי יוסף שיצאו ממצרים…

וקרא דלא…סוף – ‘אל תצאו איש מפתח ביתו עד בקר’ שגם הוא מזהיר מפני נסיעה בלילה, אינו מזהיר מפני דרכים משובשות כי מדובר באיש היוצא מביתו המוכר, אלא סכנה מפני מזיקין כי מדובר שם בלשון יחיד ‘לא תצאו איש מפתח ביתו’, ומזיקין פוגעים ביחידי בלילה. מכאן שלדעת הרשב”א מותר לשנים לצאת בלילה ממקום המוכר להם.

סיכום – א) אין לנסוע בלילה מפני: הר”י – סכנת מזיקין שכן המקור לעצה זו הוא ‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר’ ובמצרים המשחית היתה כח רוחני, אבל שנים או יותר מותרים; רבינו תם – סכנה מדרכים משובשות, כפי שיש להסיק מרב יהודה בשם רב שהקדים כניסה ליציאה; רשב”א – משתי הסיבות יחד, ומותר לשנים לצאת בלילה ממקום המוכר להם; רש”י – סכנת חיות רעות וליסטים. )4)

ד”ה וכאור בקר בעולם הזה ב עמוד א

הנושא – לאיזה ‘אור’ מתכוון הפסוק.

פי’…חצי היום – מזה שנאמר בפסוק ‘בוקר’ סתם יש להסיק שהכוונה היא לעוצמה המירבית של אור שהוא סמוך לחצות היום ולא לאור הראשון. והראיה ש’בוקר’ ממשיך על חצות היום…

כדמוכח בפרק…נקרא בקר – הפסוק מחלק את היום מבחינת קרבן תמיד לשנים – בוקר ו-בין הערביים. ומאחר שבין הערביים מתחיל מיד אחר שש שעות שלימות של היום (חצות היום), נמצא ש’בוקר’ ממשיך עד סוף שש שעות…

כעין זה…סוף – והנביא מבטיח שעוצמת האור סמוך לחצות היום בעולם הזה תהיה עוצמת האור בעלות השחר של עולם הבא, כך שאין לנו מושג איך ייראה האור של הנץ החמה בעולם הבא וכ”ש האור של חצות היום.

ד”ה והא קיימא לן עד צאת הכוכבים יממא הוא ב עמוד א

הנושא – המקור לידיעה שלילה מתחיל בצאת הכוכבים.

הקדמה – א) בספר נחמיה פרק ד’ מתואר איך עמלו היהודים בשיקום חומות ירושלים בעוד שהם מתגוננים בפני גויים המבקשים לעצור את הבניה: ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים )חצי עובדים וחצי חמושים) מעלות השחר עד צאת הכוכבים… והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה.

ב) בין השמשות הוא הזמן שבין ודאי יום לודאי לילה, ויש לגביו ספק בשלשה כיוונים: כולו יום או כולו לילה או חלקו הראשון הוא יום וחלקו השני לילה. בשבת לד,ב חולקים תנאים בברייתא בקביעת זמן בין השמשות המדוייק, וההלכה כשיטת רבי יהודה כפי שהוסברה השם מפי האמורא רבה: ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה )נעלמת אל מתחת לאופק) כל זמן שפני מזרח מאדימין )השמים במערב מול פני מזרח אדומים, אבל כאשר) הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון )האופק חשוך וכיפת השמים מוארת הרי זה) בין השמשות; הכסיף העליון והשוה לתחתון )האופק וכיפת השמים חשוכים) זהו לילה דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל )מיל הוא 0002 אמה ואדם בינוני עובר זאת ב-81 דקות; ובין השמשות הוא 9 דקות) רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו )בין השמשות אינו ממושך אלא השניה הסמוכה ללילה).

אומר ר”י…פרק ב’ דמגילה – סוגייתנו אינה מציינת את המקור לידיעה שלילה מתחיל מצאת הכוכבים, והר”י מסביר שהמקור הוא במגילה…

דמעלות השחר…יום הוא – הקדמה א. מוכח שם ש’יום’ מתחיל מעלות השחר מספר נחמיה: ‘היו לנו הלילה משמר והיום מלאכה’ שבזמן המכונה ‘יום’ עבדו. ונאמר גם ששעות העבודה היו ‘מעלות השחר עד צאת הכוכבים’, מכאן שיום מתחיל מעלות השחר. הר”י מסביר שבדרך שהגמרא מוכיחה ש’יום’ מתחיל מע”ה יש להוכיח ש’לילה’ מתחיל בצאת הכוכבים, כי שם משמע שלא עבדו בלילה ושעות העבודה היו ‘מעלות השחר עד צאת הכוכבים’ מכאן שלילה מתחיל מצאת הכוכבים. )5)

ולא קשה…במה מדליקין – הקדמה ב. קביעת תחילת הלילה מצאת הכוכבים כפי שמובא בנחמיה, לכאורה קשה על התנאים בשבת לד,ב…

דקאמר רבי יהודה…צאת הכוכבים – רבה ורב יוסף חולקים בקביעת ‘בין השמשות’ של רבי יהודה: רבה אומר שלשת רבעי מיל שהוא 5.31 דקות (81 לחלק ל-4/3) אחרי השקיעה, ורב יוסף אומר שני שליש מיל שהוא 21 דקות. וכעת לפי רב יוסף רבי יהודה שסובר שלילה מתחיל 21 דקות אחר שהשמש נעלמת אל מתחת לאופק קשה, כי החוש מעיד שהכוכבים נראים הרבה לאחר 21 דקות, ובודאי קשה על רבי נחמיה בברייתא שאומר שבין השמשות הוא חצי מיל 9 דקות? ויש ליישב…

דאין אנו…סוף – הכל מסכימים שלילה מתחיל מצאת הכוכבים הנראים לנו כבינוניים, אלא חולקים בזיהוי כוכבים בינוניים: רבי יהודה לפי רבה סובר שאלה הם הכוכבים הנראים 5.31 דקות אחר השקיעה, ורבי יהודה לפי רב יוסף סובר הנראים אחרי 21 דקות, ורבי נחמיה הנראים אחרי 9 דקות.

סיכום – א) המקור לידיעה שלילה מתחיל מצאת הכוכבים הוא בספר בנחמיה.

ב) התנאים מסכימים שלילה מתחיל מצאת הכוכבים הנראים לנו כבינוניים, אבל חולקים בכמה זמן אחר השקיעה נראים הכוכבים הבינוניים.

ד”ה (כדתנן) הנודר מן האור ב עמוד א

הנושא – פסוק בתור סמכות להגדיר עצמים בענין נדרים.

מיהו היכא…לשון בני אדם – הפסוק קובע שאור הכוכבים הוא ‘אור’ אבל אין בזה כדי לחייב בנדרים שבהם המוסכמות הלשוניות בכל חברה קובעות, ואם יש מקום שלא מכנים אור הכוכבים ‘אור’ הנודר מן ה’אור’ מותר ליהנות מאור הכוכבים. אלא חשיבות הפסוק היא בחברה שטרם קבעה לשון מוסכמת לגבי אור הכוכבים, והנודר מן ה’אור’ אסור ליהנות מאור הכוכבים. והראיה שלשון בני אדם קובע בנדרים…

כדאמרינן בערכין…סוף – שם מסופר במשנה על אחד שנדר להקדש זהב או כסף ‘לפי משקל ידי’, ובגמרא דנים עד היכן מגיעה ‘יד’ אדם. ומסיכים שמדאו’ ‘יד’ כוללת גם את הקיבורת (שריר הזרוע מקום הנחת תפילין), אבל בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם האומרת ש’יד’ כוללת את כף היד והאמה עד המרפק.

סיכום – בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, כאשר הסמכות של פסוק להגדיר עצמים היא בחברה שטרם הגדירה עצם מסויים.

ד”ה אי פשיטא לך דאנפשות קאתי ב עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – א) רש”י הבין שאין פירושו של ‘אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי’ שבעל הבית חייב להיות משוכנע שהגנב יהרוג אותו אם יתנגד, אלא די במה שמוסכם לחשוב שגנב כזה בא על עסקי נפשות. והפיסקה ‘ואי מספקא לך מילתא כלילא’ אין פירושו ידיעה ברורה שהגנב לא יהרוג, אלא אם מוסכם לחשוב שגנב כזה לא בא על עסקי נפשות אסור להרגו. ובהסתמך על ההנחות הללו, נאלץ רש”י לפרש ש-‘לאור יקום רוצח’ מתכוון לסתם גנב (כולל בן שבא לגנוב מאביו), כי הניסיון מלמד שסתם גנב בא על עסקי נפשות, ו-‘ובלילה יהי כגנב’ מתכוון לאב שבא לגנוב מבנו, שהניסיון מלמד שלא בא על עסקי נפשות.

ב) שמות כב,א-ב: אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים )ההורג את הגנב אינו נחשב כרוצח) אם זרחה השמש עליו )על הגנב) דמים לו )זה שהרגו דינו כרוצח). בסנהדרין עב,א מובאת סתירה בין ברייתות בקשר לפסוקים הללו: תנו רבנן ‘אין לו דמים אם זרחה השמש עליו’ )הסוף של פסוק א’ וההתחלה של פסוק ב’. והברייתא מקשה) וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא )פירושו) אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך )ברור שהגנב ירצח את מי שיתנגד לו) הרגהו, ואם לאו )ואם אין הדבר ברור) אל תהרגהו )אסור להרוג סתם גנב שלא ידוע כיצד יגיב מול התנגדות) תניא אידך ‘אם זרחה השמש עליו דמים לו’ )פסוק ב’. והברייתא מקשה) וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך )ברור לך שלא יהרוג) אל תהרגהו, ואם לאו )לא ברור כיצד יגיב) הרגהו )מותר להרוג סתם גנב שמא ירצח. והגמרא מקשה) קשיא סתמא אסתמא )בברייתא א’ משמע שאסור להרוג סתם גנב וברייתא ב’ משמע שמותר) לא קשיא כאן )שתיהן מסכימות שיש רשות להרוג סתם גנב, אלא ברייתא א’ המתירה הריגת הגנב רק בידיעה שהוא יהרוג עוסקת) באב על הבן )אב שבא לגנוב מבנו, ואסור להרגו כי מן הסתם אב לא יהרוג בן, אבל אם ברור שהאב יהרוג מותר לבן להרגו) כאן בבן על האב )וברייתא ב’ המתירה הריגת סתם גנב אף בלא ידיעה שהוא יהרוג עוסקת בבן שבא לגנוב מאביו, כי מן הסתם בן כזה יהרוג את אביו אם יתנגד לו, אא”כ האב יודע שבנו לא יהרגנו). מכאן שאין סתירה בין הברייתות ושתיהן מתירות הריגת סתם גנב.

אמר ר”י…על הבן מיירי – הקדמה א. בשל ההנחות ש’נהורא’ ו’ליליא’ אינם ידיעות אלא אומדנות נאלץ רש”י לחלק את הפסוק לשתי פיסקאות: ‘לאור יקום רוצח’ מתכוונת לאומדנה שהגנב בא על עסקי נפשות, היינו סתם גנב ולא אב שבא לגנוב מבנו שלגביו האומדנה היא שאינו בא על עסקי נפשות; והפיסקה ‘ובלילה יהי כגנב’ מתכוונת למי שלגביו האומדנה היא שלא בא על עסקי נפשות, היינו אב שבא לגנוב מבנו. ר”י וריב”א חולקים על רש”י ומפרשים ששני חלקי הפסוק עוסקים באב שבא לגנוב מבנו (ולא רק חלקו הראשון כדברי רש”י) לאמור: ‘אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי’ מתכוונת לידיעה ולא לאומדנה, וממילא ‘ולאור יקום רוצח’ עוסק באב שבא לגנוב מבנו, כי רק בו דרושה ידיעה שבא על עסקי נפשות להתיר הריגתו. וגם הפיסקה ‘ובלילה יהי כגנב’ עוסקת באב שבא לגנוב מבנו, כי רק לגביו היעדר ידיעה אוסר הריגתו, כי אי ידיעת כוונת הגנב מתירה הריגת סתם גנב כולל בן שבא לגנוב מאביו.

כדמוכח…סוף – הקדמה ב. ראיה שמן הסתם אב שבא לגנוב מבנו לא יהרגו. הסוגיא שם מעמידה את הברייתא שמתירה הריגת גנב רק אם ברור שהגנב עלול להורגו בגנב שהוא אביו, ואת הברייתא שמתירה הריגת גנב אפילו מתוך אי ידיעה בגנב שהוא בנו, כי בן כזה בא על עסקי נפשות אא”כ יודע האב שבנו לא יהרגנו.

סיכום – רש”י: ‘אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי’ ו’אי מספקא לך מילתא כלילא’ מבוססות על אומדנות. לפיכך ‘לאור יקום רוצח’ עוסקת בסתם גנב שלגביו יש אומדנה שבא על עסקי נפשות, ו’ובלילה יהי כגנב’ עוסקת באב שבא לגנוב מבנו שלגביו יש אומדנה שאינו בא על עסקי נפשות.

ר”י וריב”א: ‘אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי’ ו’אי מספקא לך מילתא כלילא’ מבוססות על ידיעות. לפיכך ‘לאור יקום רוצח’ עוסקת באב שבא לגנוב מבנו ורק ידיעה שבא על עסקי נפשות מתירה לבן להרגו. וכן ‘ובלילה יהי כגנב’ עוסקת באב שבא לגנוב מבנו ואין היתר להרגו בהיעדר ידיעה שהאב בא על עסקי נפשות. )6)

ד”ה מאימתי י”ד אסור בעשיית מלאכה ב עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י שהימנעות ממלאכה ב-י”ד היא מנהג ולא איסור.

הקדמה – ברייתא בדף נה,א: אמר רבי יהודה ביהודה )דרום ארץ ישראל) היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל אינן עושין כל עיקר. אמר לו רבי מאיר מה ראיה יהודה וגליל לכאן )מה שעשו ביהודה ובגליל אינו קובע לשאר הקהילות בעולם מאחר שהימנעות ממלאכה ב-י”ד אינה אלא מנהג) אלא מקום שנהגו לעשות מלאכה עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין )והגמרא מדייקת) מדקאמר ר”מ מנהגא )משמע) מכלל דרבי יהודה איסורא קאמר )תקנת רבני המקום) וסבר רבי יהודה ארבעה עשר מותר בעשיית מלאכה )לדעתו רבני הדרום לא תיקנו איסור מלאכה ב-י”ד).

פירש רש”י…ואין נראה לר”י – רש”י מפרש שר”י וראב”י חולקים בפרטי המנהג להימנע מעשיית מלאכה ב-י”ד; הר”י חולק על פירושו משלש סיבות:

דבפרק…ולא מנהגא – 1) הקדמה א. רבי יהודה אומר שם שביהודה מותר לעשות מלאכה ב-י”ד, ולגבי הגליל שר”י אומר שאין עושים בו מלאכה אומרת הגמרא ‘מכלל דרבי יהודה איסורא קאמר’ לאמור, רבני הגליל אסרו עשיית מלאכה ב-י”ד ולא משום מנהג בלבד. מכאן שלפי ר”י שמנהג אינו הגורם למניעת עשיית מלאכה ב-י”ד נמצא שמותר לעשותה או אסורה מתקנה. ומאחר שראב”י ור”י חולקים בברייתא רק בשאלת ממתי נמנעים ממלאכה, נמצא שגם ראב”י סובר שאנו מנהג אלא תקנה. )7)

ועוד תני…אמרת מנהגא – 2) מובא בברייתא כאן ‘מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה’, היינו איסור רשמי ולא מנהג…

ועוד ניחזי היכי נהוג – 3) אם זה מנהג כדברי רש”י קשה להבין מחלוקתם של ר”י וראב”י ממתי מפסיקים לעשות מלאכה, הרי כל מקום קובע את מנהגו?

לכך נראה…ובגליל – לפיכך הימנעות ממלאכה מקורה באיסור, ומאחר שר”י סובר שביהודה עשו מלאכה ב-י”ד חייבים לומר שר”י וראב”י התווכחו בפרטי האיסור כפי שהתקבלו על ידי רבני הגליל…

כי היכי…סוף – במשנה נה,א חולקים בית הלל ובית שמאי בקשר לאיסור עשיית מלאכה בגליל והלילה (שבין י”ג ל-י”ד בגליל) בית שמאי אוסרין )החל מהלילה) ובית הלל מתירין עד הנץ החמה )של י”ד). והר”י אומר שר”י וראב”י בברייתא כאן חולקים באותה מחלקות של בית הלל ובית שמאי.

סיכום – רש”י: במקומות שבהם נמנעים ממלאכה ב-י”ד מקור ההימנעות הוא מנהג; הר”י בתוס’: זה איסור שהתקבל ע”י רבני המקום.

ד”ה רבי אליעזר ב”י אומר משעת האור ב עמוד ב

הנושא – המחלוקת לפי ההוה אמינא ולפי התרצן.

למאי דמסקינן אור ממש – למרות שבמסקנה ‘אור’ במשנתנו מתכוון ללילה, הדובר האחרון בקטע זה של הגמרא הוא ראב”י שהתכוון ליום כשאמר ‘אור’…

נקט רבי…זריחת השמש – וראב”י סובר הפסקת עשיית מלאכה תלויה בתופעה בטבע (עלות השחר), ור”י סובר שתלויה במישור האנושי היינו, בשעה שפועלים יוצאים מידי יום שהוא בהנץ החמה…

כדאמר בהשוכר…אדם לפעלו – ריש לקיש אומר שם: פועל בכניסתו )יום עבודה בשדה מתסיים בצאת הכוכבים, והפועלים כשנכנסים לעיר בתום העבודה עושים זאת על חשבונם כי עליהם לעבוד עד סוף היום) ביציאתו )בבוקר לעבודה) משל בעל הבית )על חשבון בעל הבית, כי יום עבודה מבחינת קבלת שכר מתחיל עם הנץ החמה כאשר הפועלים יוצאים מבתיהם ומלאכתם מתחילה רק כשמגיעים לשדה) שנאמר ‘תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון )לחיות ניתן הלילה לצוד ונכנסות למעונותיהם בהנץ ואז) יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב’. מכאן שיום עבודה מתחיל בהנץ. )8)

ולא הוי…עד הנץ – וכעת שרבי אליעזר בן יעקבי סובר שנמנעים ממלאכה החל מעלות השחר, נמצא שהוא חולק על בית שמאי שאוסרים מלאכה החל מליל י”ד, ועל בית הלל שאוסרים רק החל מהנץ החמה. ואע”פ שזה קשה על מסקנת הסוגיא, כי ‘משנת ראב”י קו ונקי’ ואין זה סביר שהוא חולק על בית הלל, אבל מאחר שראב”י חולק גם על בית שמאי הפגם באוקימתא אינו חמור כפי שהיה אילו פסק כבית שמאי נגד בית הלל. אולם…

ולמאי דסלקא דעתיה…אורתא כבית שמאי – לפי ההוה אמינא שראב”י סובר שמפסיקים לעבוד בלילה, נמצא שהוא סובר כבית שמאי נגד בית הלל…

יאמר רבי…סוף – בעל ההוה אמינא ישיב שראב”י סובר שבית הלל ובית שמאי מעולם לא נחלקו בדבר זה.

סיכום – א) רבי אליעזר בן יעקב סובר שהפסקת מלאכה תלויה בתופעה בטבע (עלות השחר), ורבי יהודה סובר שתלויה במעשה אנוש בהנץ החמה שעה שפועלים יוצאים לעבודתם.

ב) בהוה אמינא לומדים שרבי אליעזר בן יעקב סובר שבית הלל ובית שמאי מעולם לא נחלקו בשאלה מתי מפסיקים לעבוד ביום ארבעה עשר, ובמסקנה ראב”י חולק על בית הלל ועל בית שמאי.

ד”ה היכן מצינו יום ב עמוד ב

הנושא – חלוקת היום לשנים שמקובל על דעת הכל.

פי’…כי הכא – לדעת ראב”י הנימוק של ר”י לקביעת איסור מלאכה ב-י”ד מהנץ החמה כי אז יוצאים הפועלים לעבודתם ביום רגיל הוא חלש, ולכן ראב”י היקשה שלא מצינו יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור…

וכן חמץ דאקשי ליה מיניה – וגם גזירת שעות דרבנן שממנה משיב רבי יהודה אינה מבוססת על נימוק חזק…

אבל היכא דאיכא…סוף – אבל ראב”י ור”י מסכימים שלגבי גזירה שמנומקת היטיב יש מקום לחלק את היום עצמו לשנים, כמו האיסור לאכול משעה שלש אחה”צ (בערך) בערבי שבתות וחגים שלא לקלקל את התאבון.

סיכום – ראב”י ור”י מסכימים שחז”ל חלקו את היום עצמו כשהיתה לכך הצדקה.

ד”ה אם שיוה לו לטומאה ג עמוד א

הנושא – הנימוק של בית הלל כפי שמובא במסקנת הסוגיא בכריתות.

הקדמה – בית הלל טענו שמאחר שבית שמאי מודים שהתורה משווה ליל 18 ליום 18 לענין טומאה, שאם ראתה דם בליל 18 היא טמאה כאילו ראתה ביום 18 (בשקיעת החמה של ליל 18 כלו ימי טהרתה) מן הסתם ליל 18 כיום 18 גם לגבי קרבן, והיא חייבת קרבן שני על לידה של ליל 18. ובית שמאי משיבים: הדמים אינן מוכיחין )ראיית דם בליל 18 כיום 18 לגבי קרבן כמו בטומאה אינה מוכחת מכיון) שהמפלת בתוך מלאת )ה-08 לנקבה) דמיה טמאין )בגלל הלידה) ופטורה מן הקרבן )ולמרות זאת אינה חייבת קרבן שני לוולד השני, מכאן שאין ללמוד קרבן מטומאה).

חזרו בית הלל…של בית שמאי – הקדמה. לא כפי שמצטייר כאן שנימוקם של בית הלל הוא ‘אם שיוה לו לטומאה וכו’, שכן בית הלל חזרו בהם מנימוק זה לאור תשובת בית שמאי ‘הדמים אינן מוכיחין וכו’, ונימוקם הסופי של בית הלל הוא…

וטעמייהו כדתניא…סוף – כפי שמובא בברייתא בגמרא שם, שבית הלל דורשים את המילה המיותרת ‘לבת’ בפסוק (ויקרא יב,ו) ‘ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת’, לחייב קרבן שני בליל שמונים ואחד.

ד”ה תלמוד לומר ביום ג עמוד א

הנושא – הצורך בדרשה ‘עד יום’.

הקדמה – מהברייתא עולה: 1- בפסוק נאמר מפורש שבשר שלמים נאכל יומיים, היינו יום השחיטה ומחרתו ובלילה שביניהם; 2- בליל יום השלישי הבשר לא נאכל על פי הדרשה מ’עד יום’; 3- הבשר לא נשרף על פי הדרשה מ’ביום’.

תימה…מדאיצטריך ביום – הקדמה. וקשה: אפשר להסתפק בדרשה אחת מ’ביום’ ללמוד את שני הדינים שהבשר לא נאכל ולא נשרף בליל שלישי כלהלן: 1- דורשים מ’ביום’ שהבשר נשרף ביום השלישי ולא בליל שלישי; 2- ודרשה זו מחייבת המסקנה שהבשר אינו נאכל בליל שלישי, שאם היה מותר לאכלו התורה לא היתה צריכה לכתוב ‘ביום’ להורות שאינו נשרף בליל שלישי, לאור הכלל ‘תכף לאכילה שריפה’ שאין היתר אכילה ושריפה בזמן אחד, וכל עוד שמותר לאכול הבשר אסור לשרפו, ולמה צריכים ‘עד יום’ לאסור אכילתו בליל שלישי?

ויש לומר…סוף – אילו המסקנה היחידה המתחייבת מהדרשה מ’ביום’ (אסור לשרוף את הבשר בליל שלישי) היתה שאסור לאכול את הבשר בליל שלישי התורה לא היתה מלמדת זאת מ’עד יום’, כי זה כאמור משתמע מהדרשה שאסור לשרוף את הבשר בליל שלישי. אולם קיימת מסקנה הפוכה שניתן להסיק מ’ביום’ שעבורה חייבת התורה להוסיף ‘עד יום’ – שמותר לאכול את הבשר גם בליל שלישי, ואין הוה אמינא שמותר אז לשרפו לאור הכלל ‘תכף לאכילה שריפה’, ו’ביום’ באה לבטל הוה אמינא שמותר לשרוף את הבשר גם בליל יום הרביעי, ולהורות שאם לא שרפוהו ביום שלישי יש להמתין לשורפו עד יום רביעי. לפיכך התורה מונעת מסקנה זו ע”י הוספת ‘עד יום’ האוסר אכילת הבשר בליל שלישי. )9)

סיכום – מהדרשה ‘ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה’ ניתן להסיק מסקנות הפוכות לגבי אכילת הבשר בליל שלישי: 1) אסור לאכול את הבשר בליל שלישי ו’ביום’ באה להורות שגם אסור לשרפו בליל שלישי; 2) מותר לאכול את הבשר בליל שלישי ו’ביום’ באה להורות שאסור לשרפו בליל יום רביעי. לפיכך נאלצה התורה להוסיף דרשה מיוחדת ‘עד יום’ להורות שהמסקנה הראשונה נכונה ואסור לאכול את הבשר בליל שלישי.

ד”ה שהרי בזב קראו מרכב ג עמוד א

הנושא – זיהוי המקור של דבי רבי ישמעאל.

הקדמה – בכלים פרק א משנה ג מובא: למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו )משכב יותר חמור ממרכב שהנוגע במשכב הזב [כגון ספה או מטה] גופו ובגדיו נטמאים וגם הבגדים שאינם עליו אבל נוגע בהם בזמן שנוגע במשכב, שנאמר בזב [ויקרא טו,ה] ‘ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו’. אבל הנוגע במרכב הזב [כגון אוכף] גופו נטמא אבל לא בגדיו שעליו ולא הבגדים שנוגע בהם בזמן שנוגע במרכב, שנאמר [שם פסוק ט] ‘וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו [הנוגע במרכב שנטמא] יטמא עד הערב’ [גופו טמא אבל לא בגדיו. זה דין הנוגע במרכב אבל] והנושא אותם יכבס בגדיו [הנושא משכב הזב או מרכבו גופו ובגדיו טמאים וגם אלו שנוגע בהם בשעת נשיאה).

מכאן שהנוגע או הנושא משכב הזב טעון כיבוס בגדים, אבל במרכב הבדיל הפסוק בין הנוגע שרק גופו טמא ולא בגדיו לבין נושאו שגופו ובגדיו טמאים.

מרכב…מסכת כלים – הקדמה. דיני מרכב ומושב של זב דומים לדיני מרכב ומושב של זבה, אבל דיני מרכב שונים מדיני מושב…

והשתא…רצה…דרך כבוד – מאחר שדיני מושב ומרכב שונים, איך קוראת התורה למרכב ‘מושב’ אפילו במטרה ללמד שיש לנקוט בלשון כבוד הרי… )01)

דהא לקמן…דרך כבוד – בעמוד ב’ נאמר שעם כל החשיבות של לשון כבוד, התורה לא סילפה תיאור של אירוע כדי להתבטא בלשון כבוד, ובודאי שלא תסלף הלכה משום לשון כבוד?

ונראה לר”י דהכי פירושו – של דבי רבי ישמעאל…

ובאשה קראו…בתורת כהנים – בהקדמה צוטט הפסוק ‘וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וגו’ שממנו לומדים שמרכב של זב מטמא את הנוגע בו אבל לא את בגדיו ולא הבגדים שנוגע בהם בשעה שנוגע במרכב. והוא הדין במי שנוגע במרכב של זבה, אלא שבזב כתוב מפורש ‘מרכב’ ואילו בזבה לא כתוב ‘מרכב’ והדין נדרש מהמלה ‘כלי’ מתוך רצון התורה להימנע מלכתוב ‘מרכב’ אצל אשה. ומכאן שלעולם יספר אדם בלשון נקיה, כפי שמובא בספרא על הפסוק (ויקרא טו,כג) ‘ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר הוא (קרי: היא) ישבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב’…

אשר היא…סוף – ואם על המשכב הוא )אומר הספרא: ‘משכב’ זה משכב’ – פסוק זה בא מיד אחרי פסוק כ”ב ‘וכל הנגע [נגיעה של בשר] בכל כלי אשר תשב עליו [משכב או מושב של זבה] יכבס בגדיו [הוא ובגדיו נטמאים] ורחץ במים [במקוה] וטמא עד הערב’, ובא פסוק כ”ג ללמד שהשוכב או היושב על משכב או מושב של זבה אפילו בלא נגיעת בשר, הוא ובגדיו טמאים) או על הכלי אשר הוא )קרי: היא) ישבת עליו בנגעו בו עד הערב )אומר הספרא: “‘כלי’ זה המרכב שנאמר ‘בנגעו בו’ ואיזה דבר חלק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב” לאמור, ‘כלי’ באה ללמד שהנוגע במרכב של זבה נגיעת בשר טמא אבל אין בגדיו טמאים’). מכאן שדין מרכב אשה נדרש מהמלה ‘כלי’ והפסוק נמנע מלכתוב ‘מרכב’ של אשה.

סיכום – המקור של דבי רבי ישמעאל הוא הפסוק (ויקרא טו,כג) ‘ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר הוא (קרי: היא) ישבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב’ המלמד דין מרכב של זבה מהמלה ‘כלי’ ולא כתוב ‘מרכב’ בפירוש.

ד”ה כל היכא דכי הדדי ג עמוד ב

הנושא – הצורך בשינוי הכתובים כדי ללמד שיש לנקוט בלשון נקיה.

הקדמה – מסוגייתנו עולה שכאשר מספר האותיות שוה יש לנקוט בלשון נקיה, ובודאי כשמספרן של לשון נקיה פחות, ובמקום שלשון נקיה ארוכה יותר יש לנקוט בלשון קצרה, וקשה: א”כ מה פירוש ‘לעולם יספר אדם בלשון נקיה’? י”ל הכוונה לאמירות שאין בהן לימוד לתלמידים שלהם ראוי לשנות בלשון קצרה אף שאינה הנקיה.

ולכך…בלשון נקיה – הקדמה. תוס’ דנים בשאלה אם במקום שמספר האותיות שוה יש לנקוט בלשון נקיה, וכשלשון נקיה ארוכה יותר יש לנקוט בלשון קצרה, למה יש כתובים שנתווספו בהם אותיות מיותרות על מנת לנקוט בלשון נקיה? ומתרצים שיש שלש צורות של הבעה: לשון נקיה כמו המלה ‘טהור’, ניבול פה, ולשון מגונה שהיא לשון ביניים כמו המלה ‘טמא’. לגבי ניבול פה לעולם אין אדם מנבל את פיו. אולם בלא עקימת הכתובים לא היינו יודעים שנקיטת לשון נקיה היא ערך וגם לשון ביניים מקובלת, לפיכך עקם הכתוב ללמד שיש להתבטא בלשון נקיה בכל מקום שאין לימוד לתלמידים המחייב לשון קצרה.

ואם לא…סוף – ואם תטעון שאפילו בלא עקימת הכתובים מובן שיש לשאוף ללשון נקיה מהעובדה שכל מקום שמספר האותיות שוה נוקט הכתוב בלשון נקיה? יש לומר מהכתובים שמספר אותיות שוה היינו עלולים להסיק שאין זה אלא ענין של סגנון, אבל לא ערך שיש לשאוף לו. לפיכך עקם הכתוב ללמד שכל מקום שאין בו משום לימוד לתלמיד חובה לנקוט בלשון נקיה אפילו אם זו ארוכה מלשון ביניים. )11)

סיכום – כאשר מספר האותיות שוה יש לנקוט בלשון נקיה; כאשר לשון נקיה ארוכה יותר ויש גם לימוד לתלמידים יש לנקוט בלשון קצרה אף שאינה נקיה, ואם אין בו לימוד יש לנקוט בלשון נקיה אף שהיא ארוכה מלשון ביניים. )21)

ד”ה רכבת כתיב ג עמוד ב

ואומר ר”י…לדרשה – כוונתם כרש”י ‘שכל חסירות שבתורה לדרוש הן באין’, אלא תוס’ מזכירים כאן רק ‘ישב’ שדנים בה כעת.

ד”ה אין מוסקין בטהרה ג עמוד ב

הנושא – השלמת פירוש רש”י.

הקדמה – א) אוכל אינו מקבל טומאה אם טרם הוכשר לכך ע”י הרטבה בשני תנאים: שהנוזל מוגדר בהלכה כ’משקה’, ובעל האוכל לא מתנגד שהאוכל נרטב.

ב) בשבת יז,א מובאות שלש דיעות למה בית שמאי גזרו לבצור רק בכלים טהורים: 1- רבי חנינא: גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות (מיכלים אטומים) השומרות על המיץ שנסחט מן הענבים ע”י הלחץ, כי המיץ מוגדר ‘משקה’ ובדרך כלל בעל הענבים מרוצה מכך שהמיץ מרטיב את ענביו ונמצא שהענבים הוכשרו לקבל טומאה, ואם הכלי טמא הוא יטמא את הענבים; 2- רבא: גזירה משום הנושכות (אשכולות ענבים הדבוקות זו בזו) שבשעת הפרדתן יוצא מיץ ומרטיב את הענבים ומכשירם לקבל טומאה, ואם הכלי טמא הוא יטמא את הענבים; 3- רב נחמן: נהוג שבודקים את הבשלת הענבים ע”י סחיטת אשכול, ותוך כדי כך נוטף מיץ על אשכולות אחרות. ולמרות שהענבים עדיין מחוברים לגפן ומחובר לקרקע לא נעשה מוכשר לקבל טומאה, יש לחשוש שמא בשעת הבצירה המיץ יהיה עדיין על הענבים ויכשירם לקבל טומאה, ואם הכלי טמא הוא יטמא את הענבים.

מפרש…לא שייכי במסיקה – הקדמה. רש”י נותן טעם כללי למה בית שמאי לא גזרו למסוק לכלים טהורים, ויש להרחיב את הענין. הנימוקים שהובאו שם לגזירת בית שמאי לבצור רק בכלים טהורים אינם שייכים למסיקת זיתים…

דשמא יבצרנו..וההיא…עליהן – הנימוק של רבי חנינא ‘שמא יבצרנו בקופות מזופפות’ ושל רב נחמן שנהוג לסחוט את הפרי כדי לעמוד על הבשלתו…

דבזיתים אינו…סוף – הנימוק של רבי חנינא לא שייך בזיתים כי הנוזל שיוצא מזיתים בתחילה אינו ‘משקה’ ולפיכך: 1- אין אדם מעוניין בקיומו ואינו מקפיד למסוק לתוך כלים מזופפים, 2- אפילו אם ישתמש בכלים מזופפים הנוזל אינו מוגדר ‘משקה’. וגם הנימוק של ר”נ אינו שייך בזיתים כי לא נוהגים לסחוט זיתים לבדוק הבשלתם. ואם יעשה כן הנוזל אינו מכשיר לטומאה כי אינו ‘משקה’. )31)

סיכום – הנימוקים שהובאו בשבת יז,א להסביר למה בית שמאי גזרו לבצור בכלים טהורים אינם תקיפים במסיקת זיתים.

ד”ה שמץ פסול ג עמוד ב

הנושא – הסיבה שפסלוהו מלעבוד.

הקדמה – א) בברייתא במנחות קט,ב מספר רבי יהודה על חוניו בנו של שמעון הצדיק (וי”א מבני בניו), שנאלץ לברוח לאלכסנדריה במצרים אחרי שהכשיל את אחיו בעבודת המקדש, ושם בנה מזבח להקריב עליו לשם שמים. וכך מובא במשנה שם קט,א: הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים )אפילו אחר שחזרו בתשובה כקנס על ששחטו קודש מחוץ למקדש) ואין צריך לומר לדבר אחר (וכל שכן כהן שעבד עבודה זרה) שנאמר )מלכים ב’ כג,ט) “אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה’ בירושלים, כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם” )אבל מותרים לאכול מנחות שהן מצות ולא חמץ וגם שאר קדשים משום) הרי הם כבעלי מומין )שדינם) חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין.

פירש…בקמיהם – גילו עובדות המעוררות חשד שבעבר עבדו ע”ז… )41)

ופסול…סוף – הקדמה. הוכחה שכהן שפעם עבד עבודה זרה פסול לעולם מלעבוד במקדש.

ד”ה ואנא אכילנא משופרי שופרי ג עמוד ב

הנושא – המצהיר שהוא יהודי ואין בידו ראיות.

מכאן…ישראל אני – מכאן שמאמינים לאומר שהוא יהודי, שאם היתה חובה לבדוק היו בודאי מגלים שהוא גוי…

דשאני…רובא – במקדש ובשאר מקומות שרוב המצויים שם יהודים אין חובה לבדוק, אבל במקומות מעורבים חייבים לבדוק… )51)

אך יש…בת מינך – הנולד מגוי ואשת איש יהודיה אינו ממזר כפי שהיה אילו נולד מישראל ואשת איש, ומותר בבת ישראל כשרה. שם מסופר על אחד שנולד מגוי ואשת איש, וקבל בפני רבא שהבנות מסרבות להשתדך אתו משום שאביו היה גוי למרות שהוא כשר. ורבא השיב: ‘או גלי או נסיב בת מינך’ (לך למקום שלא מכירים שורשיך או חפש כאן אשה שגם היא נולדה מגוי ואשת איש). מדברי רבא ‘או גלי’ עולה שהמצהיר שהוא יהודי נאמן, שאל”כ מה תועיל העצה שילך למקום שלא מכירים אותו! )61)

וכן מההוא…ישראל אני – מובא שם בברייתא: אמר רבי יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר )אבל) בינו לבין עצמו אינו גר. מעשה באחד )שהיה מוחזק כיהודי על סמך הצהרתו וגם קיים מצוות) שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי )שלא כהלכה ואינו יהודי) אמר לו רבי יהודה יש לך עדים? אמר לו לאו, יש לך בנים? אמר לו הן, אמר לו )רבי יהודה) נאמן אתה לפסול את עצמך (מלהיות ישראל) אי אתה נאמן לפסול את בניך )לערער את חזקתם). והרי הפסק של רבי יהודה מבוסס על חזקת ישראל שהיתה לאותו אדם, והחזקה נקבעה ע”י הצהרתו שהוא יהודי אף שלא נדרש להוכיח זאת…

והא דאמר…במוחזק לך – מובא בברייתא: מי שבא ואמר גר אני, יכול )הייתי חושב) נקבלנו תלמוד לומר ‘אתך’ (ויקרא יט,לג: “וכי יגור אתך גר בארצכם”) במוחזק לך. וקשה כי כאן נאמר שאינו נאמן לומר שהוא יהודי?

התם מיירי…סוף – הברייתא עוסקת במקרה שידענו שאמו גויה והצהיר שהתגייר ולא סומכים על הצהרתו, אבל מי שאין ידיעה לגבי שורשיו נאמן לומר שהוא יהודי.

סיכום – א) אדם נאמן לומר שהוא יהודי כשלא ידוע ממקור אחר שאמו גויה, כי אז עליו להוכיח שהתגייר.

ב) אדם נאמן לפסול את עצמו אבל לא את ילדיו.

ד”ה מאליה מי קספו לך ג עמוד ב

הנושא – בעלות על קרקע בארץ ישראל כתנאי למצוות עלייה לרגל וקרבן פסח.

אע”ג…קריבה – ואם תשאל: איך היה רבי יהודה בן בתירה בטוח שיתפסו את הגוי, הלא קרבן פסח בא מן הגדיים או מן הכבשים ולגדי אין אליה, וייתכן שהגוי יביא גדי?

רוב…הגיד לו – ריב”ב הסתמך על כך שמן הסתם יביא טלה, או שהגוי סיפר שהוא מתכונן להביא טלה…

ורבי יהודה…לרגל – למה ריב”ב לא עלה לירושלים לקיים את שתי המצוות של עלייה לרגל שבכל חג והקרבת קרבן פסח?

י”ל שלא היה לו קרקע – וחובת עלייה לרגל חלה רק על מי שיש לו קרקע בארץ ישראל, והוא הדין בקרבן פסח. )71)

או זקן…כמו מראיה – חובת עלייה לרגל בשלש הרגלים מותנה ביכולת ללכת רגלי מירושלים אל הר הבית (או לעזרה), וריב”ב לא היה מסוגל לכך…

אי נמי…סוף – דברים אלה הם חיזוק למה שנאמר למעלה שלא היתה לו קרקע בארץ ישראל, והראיה: שהיה גר בחו”ל. )81)

סיכום – מי שאין לו קרקע בארץ ישראל פטור מעלייה לרגל וקרבן פסח. )91)

ד”ה אבא קיים ד עמוד א

הנושא – שלש גירסאות בסוגייתנו.

הקדמה – א) שושלת משפחת רב: לרבי אחא מכפרי היו שתי נשים: שרה (לדוגמה) שהיתה רווקה כשנשאה, ורבקה שהיתה נשואה קודם והיתה לה בת בשם אימא מבעלה הראשון. שרה ילדה לרבי אחא מכפרי בן בשם אייבו, ורבקה ילדה לרב אחא מכפרי בן בשם חייא (רבי חייא), כך שרבי חייא היה אחיו של אייבו מצד האב ולא מצד האם, ואחיה של אימא מצד האם (רבקה) ולא מצד האב (רבי אחא מכפרי). אייבו (בן שרה) לקח לאשה את אימא (בת רבקה) אחותו החורגת, ונולד להם רב. וכעת הייחוס של רב הוא: בנו של אייבו, נכדו של רבי אחא מכפרי (אביו של אייבו), ואחיינו של רבי חייא (אחיו של אייבו מצד האב).

ב) רש”י גורס כפי שמובא בספרים שלנו, שרבי חייא התעניין בשלומו של אביו של רב (אייבו) ואף נקט בשמו ‘אייבו קיים?’, ורב השיב בנימה של שאלה ‘אימא קיימת?’, כאשר ‘אימא’ היא אמו רב שהיתה גם אחותו של רבי חייא (מהאם רבקה). ואז רבי חייא התעניין בשלומה של אימא אחותו (אמו של רב), ושאל ‘אימא קיימת?’ ורב ענה שוב בנימה של שאלה ‘אייבו קיים?’

ג) אחד הסיבוכים בענין נובע מכך ש’אימא’ הוא שם פרטי וגם אמא..

זאת גירסת פר”ח פירושו – הקדמות. שלא כגירסה שרבי חייא אמר ‘אייבו’ ורב השיב ‘אימא’, ר”ח גורס שרבי חייא שאל ‘אבא קיים’ ורב השיב ‘אבא קיים’…

ר’ חייא…וכן באם – רבי חייא מסביר שהתעניין בשלומו של רבי אחא מכפרי (אביו של רבי חייא ואייבו) ושאל ‘אבא קיים?’, ורב במקום להשיב ‘אביך (או סבא) קיים’ השיב ‘אבא קיים’ והיה ברור שהוא מתכוון לאייבו אביו שלו (אחיו של רבי חייא). ואז רבי חייא שאלו אם אמו (של רבי חייא) קיימת, ורב השיב ‘אימא (השם הפרטי של אמו וגם אמא בארמית) קיימא’, והיה מובן שרב מתכוון לאמו שלו…

ולפי גירסת הספרים – יש גירסה שלישית שהיא שילוב של גירסתנו וגירסת ר”ח, שרבי חייא שאל ‘אבא קיים?’ ורב השיב ‘אימא קיימת’ לאמור…

ר’ חייא…לאבי אבא אבא – רבי חייא התעניין בשלום אביו רבי אחא מכפרי ושאל ‘אבא קיים?’, ורב במקום להשיב ‘אביך (או סבא) קיים’ השיב ‘אימא קיימת’ היינו אמו של רב. וגירסה זו עדיפה על הראשונה של ר”ח שרב משיב ‘אבא קיים’, והיה מקום לרבי חייא להבין בטעות שרב משיב שאביו של רבי חייא חי, ורב אמר ‘אבא קיים’ כי רבים קוראים לסבא ‘אבא’. אבל לגירסה ב’ רב השיב ‘אימא קיימת’, ולא ייתכן שרבי חייא יבין שרב משיב ישירות לשאלתו בקשר לרבי אחא מכפרי.

לכך פירש…סוף – ולגירסה השלישית ניתן להבין למה בעל הסוגיא הקדים בשושלת המשפחה של רב, כי בלא ידיעת הקשר המשפחתי בין רב ורבי חייא היה הלומד תמהה שאם מטרתו של רב היתה להתחמק מתשובה ישירה לשאלת רבי חייא ‘אבא קיים?’, רב היה צריך להשיב ‘אבא קיים’ והיה ברור שרב מתכוון לאבא שלו, ולמה שינה רב ואמר ‘אימא קיימת’? אבל כעת שידוע שלפעמים קוראים לסבו ‘אבא’ רב לא רצה לומר ‘אבא קיים’, כי רבי חייא היה עלול להבין שרב מתכוון לסבו רבי אחא מכפרי, וזה מובן רק אם ידוע שרב היה אחיינו של רבי חייא. )02)

סיכום – ג’ גירסאות כאן: 1) ספרנו כגירסת רש”י – ‘אמר ליה אייבו קיים? א”ל אימא קיימת? אמר ליה אימא קיימת? אמר ליה אייבו קיים?’; 2) גירסת ר”ח – ‘אמר ליה אבא קיים? א”ל אבא קיים. אמר ליה אימא קיימא? אמר ליה אימא קיימא’; 3) ‘אמר ליה אבא קיים? א”ל אימא קיימת. אמר ליה אימא קיימת? אמר ליה אבא קיים’.

ד”ה שנאמר וישכם אברהם בבקר ד עמוד א

הנושא – קושיא על ראיית הגמרא ממסכת חולין.

הקדמה – חולין צא,א: ‘ויאבק איש עמו עד עלות השחר’ )בראשית לב,כד) אמר רבי יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בליל… רבי אבהו אמר (לומדים זאת) מהכא ‘וישכם אברהם בבקר’.

ואם תאמר…יחידי בלילה – הקדמה. איך לומדים מכאן שכדי לקיים ‘זריזים מקדימים למצוות’ אין צורך להקדים מהלילה ודי להתחיל מוקדם בבוקר, הרי רבי אבהו לומד מהפסוק הזה שיש סכנה לצאת בלילה, וניתן לומר ש’זריזות’ מתחילה בלילה אלא אברהם אבינו המתין עד הבוקר מפני הסכנה?

ויש לומר…ועוד…היו עמו – הגמרא כאן עוסקת בפסוק ‘וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו’ (פרשת העקידה, בראשית כב,ג) ושם לא היתה סכנה לצאת בלילה משתי סיבות: 1) שלוחי מצוה אינן ניזוקין, 2) אין סכנה אם תלמיד חכם יוצא עם אחרים, ובנוסף ליצחק יצאו גם ישמעאל ואליעזר. ולכן מכאן ניתן ללמוד שמידת הזריזות לא מחייבת הקדמת המצוה מהלילה…

והתם מוכח…סוף – רבי אבהו בחולין למד מ”וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם’ אחר הפיכת סדום (בראשית יט,כז) שאסור לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה כי לא היו לאברהם ביטחונות מול הסכנה, שכן: 1) לא היתה מצוה ביציאה זו כדי שנוכל לומר ‘שלוחי מצוה אינן נזוקין’, 2) מן הסתם אברהם לא לקח עמו את ישמעאל אליעזר, כי רק צדיקים ראויים לראות במפלתם של רשעים. )12)

סיכום – ראיה מהפסוק ‘וישכם אברהם בבקר’ שלצאת ידי ‘זריזים מקדימים למצוות’ אין צורך להקדים מהלילה.

ד”ה על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא ד עמוד א

הנושא – הבהרת צדדי החקירה.

הקדמה – רש”י מעמיד את צדדי החקירה בשאלה של בעלות על החמץ (משכיר) מול בעלות על המקום (שוכר). תוס’ דוחים פירוש זה כי לשיטתם (ד”ה ‘אור לארבעה עשר’) חז”ל תיקנו בדיקה ‘שמא יאכלנו’, וברור שחובת בדיקה חלה על השוכר כי אין למשכיר גישה לחמץ שנמצא בבית המושכר.

אין לפרש…חייב לבדוק – היה מקום להבין את החקירה כלהלן: חז”ל תיקנו בדיקה וסילוק החמץ מחשש שמא יאכלנו, כך שראוי שהשוכר יבדוק היות שהחמץ נמצא בבית שבו הוא עתיד לגור במשך החג;. מאידך, חז”ל תיקנו תקנות לפי הרוב המצוי וברוב המקרים בעל החמץ הוא שבודק ומבטל, ולכן למרות שאין חשש שבעל החמץ יאכל את החמץ עליו לבדוק משום ‘לא פלוג’. אולם אם אלו צדדי החקירה…

דא”כ אמאי…טעמא לבדוק – המקשה לא היה מעמיד את חקירתו במקרה של השכרת בית דוקא ב-י”ד, כי חקירה זו קיימת גם אם הושכר קודם!

לכך מפרש…קודם שהשכירה – המקשה לא התכוון למקרה שהבית הושכר החל מהרגע הראשון של ליל י”ד, כי אז ברור שחובת הבדיקה חלה על השוכר בשל החשש שמא יאכל החמץ, ומניעת חשש זה עדיפה על העיקרון ‘לא פלוג’. אלא המקשה חקר במקרה שליל י”ד מתחיל בשעה שש בערב (לדוגמה) והשכירות נכנסת לתוקף בשעה שבע: מצד אחד השוכר חייב לבדוק כדי שלא יבוא לאכול את החמץ שבבית; מאידך מכיון שחובת הבדיקה כבר חלה על המשכיר בשעה שש אין להעבירה לאדם אחר?

ומייתי…לעשות מזוזה – והראיה ממזוזה מוכיחה שניתן להעביר חובה מאחד לשני, שכן בעה”ב חייב לקבוע מזוזה אבל אם השכיר את הבית עוברת החובה לשוכר. והוא הדין בבדיקת חמץ, שלמרות שחלה על המשכיר עוברת החובה לשוכר עם השכירות…

ודחי דמזוזה…סוף – והראיה נדחית, כי הברייתא שפוסקת ‘על השוכר לעשות לו מזוזה’ מתכוונת למקרה מסויים שבו המשכיר מעולם לא גר בבית ולא השתמש בו ומעולם לא חלה עליו חובת קביעת מזוזה ומשום כך חלה החובה על השוכר, ואילו כאן שבתחילת ליל י”ד חלה הבדיקה על המשכיר אין להעבירה אל השוכר.

סיכום – חקירת הגמרא: רש”י – בעלות על החמץ (משכיר) מול בעלות על המקום (שוכר); תוס’ – כאשר השכירות נכנסת לתוקף אחר צאת הכוכבים בליל י”ד, האם חובת הבדיקה שחלה על המשכיר בתחילת הלילה עוברת אל השוכר?

ד”ה אם משמסר המפתח ד עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – בבא קמא נא,ב: אמר רבי יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה )ומקשים) היכי דמי )מה תפקידו של המפתח כאן ממה נפשך) אי בכספא ליקני בכספא )אם הקונה שילם הרי שקנה את הבית בכסף, כי קרקע נקנית בכסף, בשטר או בחזקה) אי בחזקה ליקני בחזקה )פעולה מתקנת בגוף הבית כגון תיקון הדלת? תשובה) לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני )מדובר שסוכם לבצע קנין חזקה, והדין הוא שבחזקה חייב המוכר לומר לקונה ‘לך תחזיק בנכס ותקנה אותו’, אולם כאן) וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי )מסירת המפתח היא כאמירת לך חזק וקני).

פירש”י דמסירת המפתחות קונה – גם בלא קנין נוסף…

ואין נראה…בכסף וכו’ – שכירות לא חלה ע”י מסירת מפתח אלא ע”י קניינים מקובלים במכירת קרקע: כסף, שטר או חזקה…

ולא אמרינן…בהפרה – והיתרון היחיד שיש במסירת מפתח הוא שבקנין חזקה מסירת המפתח מגלה את דעתו של המוכר כאילו אמר ‘לך חזק וקני’?

ומפרש ר”י…יכנס ויבדוק – לא קנה את הבית אבל קבלת המפתח מאפשר לו להיכנס, לפיכך חלה עליו חובת הבדיקה… )22)

מיהו אם…הנפקד לבודקו – אולם יסוד זה שהבדיקה חלה על מי שבידו האפשרות להיכנס מוליך למסקנה מוזרה: אם בעה”ב מוסר מפתחו לשכן לשמירה ונמצא שרק הוא יכול להיכנס לבית (במקרה שיש רק מפתח אחד) תחול על השכן חובת הבדיקה, והרי לא שמענו דבר כזה. ולכן י”ל…

אלא דוקא…סוף – צירוף של שני דברים גורמים לחובת בדיקה: 1) החזקת המפתח; 2) כוונת מקבל המפתח לקנות או לשכור את הבית בליל ארבעה עשר.

סיכום – רש”י: רב נחמן ב”י סובר שמסירת המפתח מהווה קנין בנכס. הר”י: מסירת המפתח אינה קנין, אבל צירוף של קבלת המפתח יחד עם כוונה לבצע קנין על הנכס בליל י”ד גורם לחלות חובת הבדיקה.

ד”ה לאו משום דחזקתו בדוק ד עמוד ב

הנושא – הבהרת ההוה אמינא של רב נחמן ב”י.

הקדמה – בעירובין לב,א מובאת תוספתא במעשרות פרק שני שתוכנה כלהלן: חבר א’ שמע שחבר ב’ אומר לעם הארץ ללקוט תאנים מעץ השייך לחבר ב’. רבי יוסי פוסק שמותר לחבר א’ לאכול מהתאנים שנלקטו בלי לעשרם על סמך חזקה על חבר ב’ (בעל העץ) שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן ובודאי כבר הפריש מתאנים אחרים שברשותו.

תימה…דהני כלל – אם רב נחמן ב”י סובר ‘אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה’ לשם מה זקוקים לאמירתם?

ואומר ר”י…דלא שאלינן – חזקה זו מבוססת על אומדנה שכך נוהג אדם סביר, ואומדנה אינה בעלת תוקף כחזקת הגוף וכדומה, לפיכך סומכים עליה רק בהיעדר אפשרות נוחה לשמוע מפיו אם בדק את הבית, אבל אם יש טירחה מועטת לשאול אותו לא סומכים על החזקה; אמירתם של אלה פוטרת גם מטירחה מועטת זו… )32)

אע”ג…אפילו לישאל – הקדמה. חבר ששלח פירות לחביר שני, המקבל אינו חייב לחקור את השולח אם עישרם אפילו אם אין טירחה לשאול אותו. וקשה: למה חייבים לשאול את בעל הבית הנמצא בעיר אם בדק ופטורים מלשאול חבר אם עישר את הפירות?

היינו משום…לידי מכשול – וחבר לא ירצה לעבור על ‘לפני עור’, כי אין ספק שהמקבל יאכל את הפירות…

אבל גבי…הוא בעיר – אבל יש סיכוי ולו קטן, שהמשכיר לא התייחס לבדיקה המוטלת עליו ברצינות, מתוך מחשבה שאפילו אם לא יבדוק הכשלת השוכר היא אפשרות רחוקה. כי אפילו אם השוכר ימצא חמץ הוא לא יאכלנו אלא יבין שהחמץ שייך למשכיר ודי באישורם של אשה, עבד או קטן להסיר את החשש הקטן הזה…

ומסיק אי…אם הוא בעיר – הגמרא דוחה זאת בטענה שאם יש חזקה אין להעלות על הדעת שמא זילזל המשכיר במצוה, ואין צורך לשאול אותו אפילו אם הוא בעיר…

ועוד פירש…אמאי מהימני – ניתן ליישב בדרך אחרת את קושייתנו, שאם רב נחמן ב”י סובר ‘אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה’, למה זקוקה הברייתא לאמירתם? ויש לומר אכן לא צריכים, אלא הברייתא עוסקת כשבאו בעצמם וסיפרו שבעל הבית לא בדק אבל הם בדקו. והראיה שהבית בחזקת בדוק: אשה, עבד וקטן אינם נאמנים לקולה לומר שהבית נבדק, אבל יש לחשוש לדבריהם כשאומרים שלא נבדק. לפיכך אם הבית בחזקת בדוק מובן למה הברייתא מאמינה שהם שבדקו את הבית אחרי שאמרו שהבית לא היה בדוק, שכן יש מיגו שאם הם שקרנים והבית לא נבדק לא היו באים לכתחילה בגלל חזקה שהבית בדוק. אלא אם אין חזקת בדוק לא מובן למה הברייתא מאמינה שבדקו אחר שמקבלים את דבריהם שהבית לא נבדק ע”י בעה”ב…

ופריך אי…סוף – והגמרא טוענת נגד הראיה, שאם יש חזקה הרי זה מיותר שהברייתא תלמדנו שאם אשה, עבד או קטן אומרים שהבית לא נבדק ע”י המשכיר והם בדקוהו שיש מיגו המסייע לדבריהם, כי לאור החזקה מובן שיש להם מיגו.

סיכום – שתי דרכים להבין את ההוה אמינא: 1) חזקת בדוק מבוססת על אומדנה (הנחה מוסכמת), ואין סומכים על אומדנה כשניתן להבהיר את האמת מפי בעה”ב או אפילו מפי אשה, עבד או קטן המאשרים שבעה”ב בדק, משא”כ בהיעדר חזקה כי אז לא היתה מועילה דברי פסולים. 2) הפסולים בברייתא אומרים שבעה”ב לא בדק אבל הם בדקו, ונאמנים רק משום שיש מיגו שיכלו לשתוק והיינו מעמידים את הבית בחזקת בדוק.

ד”ה מדאורייתא ביטול בעלמא סגי ד עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י שהמקור ל’ביטול’ הוא הפסוק ‘תשביתו שאור מבתיכם’.

הקדמה – א) בסוף דף ה,א מובאת ברייתא העוסקת בראיות ש’תשביתו’ היא ב-י”ד ולא ביום טוב: ‘אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם’ )שמות יב,טו. ומתי זמנה של מצוה זו?) מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר )שם לד,כה) ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי’ – לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים )מכאן שמצות ‘תשביתו’ חלה קודם זמן שחיטת הפסח ב-י”ד) דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אינו צריך )להרחיק אל הפסוק ‘לא תשחט’, כי יש ראיה מהפסוק ‘תשביתו שאר מבתיכם’ עצמו) הרי הוא אומר ‘אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם’ וכתיב )שם יב,טז “וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם) כל מלאכה לא יעשה בהם” )פרט למלאכת אוכל נפש כמו בישול שמותר) ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה )ומצות ‘תשביתו’ מקויימת ע”י שריפה שאינה מלאכה לצורך אוכל נפש; מכאן שאין לשרוף את החמץ ביום טוב וכוונת הפסוק ‘תשביתו שאר מבתיכם’ היא ב-י”ד).

ב) בסוף הברייתא הנ”ל מובא: רבי יוסי )הגלילי) אומר אינו צריך )לרחיק לפסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי” של רבי ישמעאל, ולא לראיה של רבי עקיבא שמבוססת על איסור עשיית מלאכה שאינה לאוכל נפש ביום טוב, כי יש ראיה מגוף הפסוק) הרי הוא אומר “אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם” מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב? תלמוד לומר ‘אך’ חלק )המלה ‘אך’ באה לחלק את היום שבו חלה מצות ‘תשביתו’: בחלק הראשון מותר להשהות חמץ ובחלק השני חייב להשביתו) ואי ביום טוב עצמו מי שרי )ולא ייתכן שהכוונה היא ליום טוב שבו אסור להשהות חמץ אפילו רגע, מכאן שהפסוק מתכוון ל-י”ד).

פירוש…בלב היא – רש”י הבין שאם התורה מתכוונת להבערה היה כתוב ‘תבערו שאור מבתיכם’ או לשון דומה שמשמעותה השחתה, אבל מאחר שכתוב ‘השבתה’ שמשמעותה הרחקה הכוונה היא להרחקה פנימית של אדם, היינו ביטול.

וקשה…רבי עקיבא אומר…מלאכה – הקדמה א. רבי עקיבא הבין שהמלה ‘תשביתו’ מתכוונת להבערה למרות שלא כתוב לשון מובהקת של השחתה, שלא כדברי רש”י…

ועוד…לא מהני ביטול – הקדמה ב. מצות ‘תשביתו’ חלה בחלק השני של היום בתחילת שעה שבע, והכלל הוא שבזמן שאיסור חמץ בתוקף ביטול אינו מועיל…

ואומר ר”י…ושל גבוה – ‘תשביתו’ פירושה הוצאת החמץ מרשותו ולא רק ביטול בלב כפירוש רש”י, אלא הביטול פועל בתורת ‘הפקר’ שמוציא את החמץ מבעלותו (הקדמות א-ב לד”ה ‘אור לארבעה עשר’). )42)

והא דאמרינן…סוף – וקשה: אם ביטול הוא מדין הפקר איך הוא חל בלב? י”ל הפקר חל בפני לא פחות משלשה הוא דרבנן, אבל מדאורייתא הוא חל אפילו בלב.

סיכום – א) רש”י: ‘תשביתו שאר מבתיכם’ מתכוון לביטול בלב. הר”י: ביטול הוא מטעם הפקר, ונלמד מ’ולא יראה לך’ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ב) שהפקר חל בפני לא פחות משלשה בני אדם הוא מדרבנן.

ד”ה הימנוהו רבנן בדרבנן ד עמוד ב

הנושא – מיגבלות באמינות נשים וקטנים בעניינים הלכתייים.

הקדמה – א) בכתובות עב,א אומר שמואל: מנין לנדה )שהמשיכה לראות ולו טיפה אחת של דם כל יום למשך שלשה ימים רצופים בתקופה שבין יום ה-8 לתחילת ווסתה עד סוף יום ה-81, שחייבת לספור שבעה ימים נקיים קודם שתוכל להיטהר במקוה) שסופרת לעצמה )נאמנת לומר שספרה 7 נקיים) שנאמר )ויקרא טו,כח) “וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר” )ו’ספרה לה’ שסופרת לעצמה).

ב) המשנה ביבמות פז,ב פוסקת שאשה שהלך בעלה למרחקים ועֵד אחד מעיד שמת, מותרת להינשא על סמך עדותו. הגמרא מנסה לברר למה עד אחד נאמן כאן כאשר אין עדות פחותה משנים. לאחר מספר הצעות שנשללו נאמר: אלא סברא היא )עד אחד נאמן בכל האיסורים על סמך הפסוק ‘וספרה לה’, והראיה) מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ‘ברי לי דשומן הוא’ דמהימן )ומשום כך אדם סומך על בני ביתו שהן מנהלים מטבח כשר. והמקשה דוחה את הסברה מחתיכת בשר לעד אחד באשת איש) מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש )אם עד אחד נאמן להתיר ספק חלב ספק שומן אין זאת אומרת שהוא נאמן גם להתיר אשת איש, כי הבשר הוא ספק איסור בלא חזקה מוקדמת ואילו האשה היא בחזקת אשת איש? ומתרצים) מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות (עד אחד נאמן גם בחזקת איסור, שהרי מידי יום מאמינים לבעלי שדות שעישרו פירותיהם שהיו טבל, וגם בענין בהמות ושאר מטלטלין שהיו הקדש והבעלים אומרים שפדאם או התירו את הנדר שעשאם הקדש, והוא הדין בעד אחד באשת איש. והמקשה דוחה זאת)… משום דבידו לתקנו )עד אחד נאמן בחזקת איסור רק כשבידו להתיר את האיסור, לפיכך מאמינים לו כשאומר שהתירו או שראה שאחר התירו, אבל כאן אין ביד העד להתיר את האשה).

והגמרא מסיקה שהמשנה אינה סומכת על עד אחד, אלא מתוך רצונם לסייע לאשה להשתחרר מעיגונה הניחו חז”ל שהאשה לא תסמוך על העד ותברר בעצמה אם בעלה מת. וכדי להבטיח שהיא אכן תברר את הענין עד תום, קבעו חז”ל קנסות חמורים ביותר במקרה שבעלה הראשון יופיע.

ג) מהאמור למעלה עולה שקיימים באיסורים גורמים לקולה וגורמים לחומרה: לחומרה הוא חזקת איסור, ודנים אם יצא מכלל איסור להיתר, ולקולה הוא היכולת שבידי אדם להוציא את החפץ מאיסורו. ויש ארבעה צירופים של הגורמים הללו: 1) חזקת איסור ואין בידו לתקנו – שתי חומרות; 2) חזקת איסור ובידו לתקנו – חומרה וקולה; 3) אין חזקת איסור ואין בידו לתקנו – קולה וחומרה; 4) אין חזקת איסור ובידו לתקנו – שתי קולות. בכל צירוף שיש בו לפחות קולה אחת עד אחד נאמן באיסורין.

ד) הירושלמי בפרק א הלכה א מצטטת את הברייתא בסוגייתנו, ‘הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים’ ואומר: רבי ירמיה בשם רבי זעירה )סברו) לית כאן ‘אפילו נשים’ )אין לגרוס בברייתא ‘אפילו נשים’ כי) נשים עצמן אין נאמנות מפני שהן עצלניות והן בודקות כל שהוא )נשים שלא למדו תורה מורות לעצמן היתר לצאת ידי חובה באופן שיטחי במצוות הדורשות טירחה מרובה).

ה) אדם מוגבל בטווח שמותר להתרחק בשבת ויום טוב מהמקום שקבע לשביתתו בין השמשות בערב שבת ויום טוב. חז”ל דנים בשני מרחקים כאשר נקודת המוצא היא גבול העיר או האדם עצמו אם היה מחוץ לעיר בין השמשות: 0002 אמה ו-21 מיל. לגבי 0002 אמה סובר רבי עקיבא (סוטה ל,ב) שהאיסור הוא מהתורה וחכמים סוברים מדרבנן, והלכה כחכמים. לגבי 21 מיל חולקים הראשונים בשיטת החכמים: הרי”ף בעירובין סוף פ”א ורמב”ם הל’ שבת פרק כ”ז, אומרים שלפי החכמים האיסור מדאורייתא; ובעל המאור, רמב”ן ורשב”א בעירובין אומרים שלפי החכמים אין מיגבלה של הליכה מהתורה.

אף על גב…ועל הניקור – הקדמות א-ג. עֵד אחד נאמן באיסורים שאינם בחזקת איסור או יש חזקת איסור אבל בידו לתקנו, כגון בהמה שבחייה בחזקת איסור אבר מן החי ובחזקת לא שחוטה ושוחט אומר ששחטה, או מנקר שאמר שהוציא את גיד הנשה והחלב; ואשה ועבד כנעני שמעידים על דבר בחזקת איסור ובידם לתקן;

ובפרק המדיר…חלה ומעשר – שם מונה המשנה התנהגויות של אשה שבעקבותן רשאי בעלה לגרשה בלא כתובה, ובין השאר נאמר ‘מאכילתו שאינו מעושר’. והגמרא מקשה: היכי דמי? אי דידע נפרוש )אם בעלה ידע שהאוכל אינו מעושר למה אכלו, ואם ידע ואכל למה הוא זכאי למנוע ממנה כתובתה) אי דלא ידע מנא ידע )ואם לא ידע שהאוכל אינו מעושר מי סיפר לו עכשיו) לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי )היא סיפרה שכהן פלוני הפריש מהאוכל כדין) ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא )בעלה בירר אצל הכהן ששיקרה). מכאן שמותר לסמוך על אשתו שהאוכל שמגישה כשר אף כשהיה האוכל בחזקת איסור תורה (טבל). א”כ למה נאמר כאן שהברייתא האמינה לאשה ולעבד משום שהבדיקה מדרבנן כשהיא נאמנת גם באיסור תורה?

מכל מקום…דקדוק גדול – כאמור, אשה ועבד כנעני נאמנים אפילו בחזקת איסור דאו’ כשבידם לתקן, אבל אם התיקון דורש טירחה רבה כמו חיפוש בכל מקום שהיה שם חמץ במשך השנה אין לסמוך עליהם כי הם עלולים להסתפק בפעולה שיטחית…

כדמוכח בירושלמי…עצלניות הן – הקדמה ד. ראיה שעצלנות (יחס שיטחי) פוגעת באמינות של נשים ועבדים. בירושלמי רבי זעירה משמיט מהברייתא ‘נשים’ משום שהן עצלניות ואינן נאמנות אפילו במצוה דרבנן של בדיקת חמץ בשל הטירחה שיש בה (לדעתו עבדים נאמנים). )52) ומשמע מסוגייתנו שרב נחמן ב”י מסכים לרבי זעירה שנשים ועבדים פועלים בשטחיות במצוות הדורשות דיקדוק רב, אבל חולקים בזה שלרבי זעירה אין לסמוך על נשים ועבדים במצוות דאו’ הדורשות טירחה רבה, ובמצוות דרבנן סומכים על עבדים אבל לא על נשים, ורב נחמן ב”י סובר בסוגייתנו שבמצוות דרבנן סומכים על נשים ועבדים. )62)

ותחומין דרבנן…ולא קטן – הקדמה ה. קשה: הלכה כחכמים שתחומין מדרבנן ולמה לא קטן לא נאמר כפי שנאמן על הבדיקה? וראיה שקטן לא נאמר בתחומים…

מדתניא בפרק…קטנים לא – במשנה שם נאמר שעבד ושפחה נאמנים בקביעת תחום שבת ולא מוזכר קטן…

דגריעי טפי…בסוף – כי ניתן לסמוך על קטן פחות מאשר על עבד ושפחה. וכן ניתן לדייק מסדר הפסולים בברייתא בסוגייתנו, שלפני כל פסול כתוב ‘אפילו’ לאמור, אפילו נשים נאמנות ולא רק נשים אלא אפילו עבדים, ולא רק עבדים אלא אפילו קטנים, מכאן שהחידוש הגדול ביותר הוא בקטן.

ובפרק שני…בקוטנן לא – ראיה נוספת שלא סומכים על קטן בקביעת תחום שבת: מובא שם שאדם נאמן בבגרותו להעיד על מעשה שהיה בקטנותו בקביעת תחום שבת, משמע שאין לסמוך על עדותו כשהוא עדיין קטן…

היינו משום…סוף – ויש ליישב את הקושיא כלהלן: קטן כמו אשה ועבד נאמן באיסורים כש’בידו לתקן’, אבל לא בתחום שבת שאין באפשרות קטן לקבוע את תחום שבת שנמצא בסמכות ביה”ד או רב המקום, משא”כ בבדיקת חמץ שקטן מסוגל לבדוק בית, והוא נאמן לומר שהבית בדוק כי חיוב בדיקה מדרבנן.

סיכום – א) נשים, עבדים וקטנים נאמנים אפילו בחזקת איסור דאורייתא כשבידם לתקן, אבל לא כשהתיקון דורש טירחה גדולה; ובחזקת איסור דרבנן ובידם לתקן נאמנים אפילו בענין שיש בו טירחה גדולה.

ב) קטן אינו נאמן להעיד על תחום שבת כי אין בידו לקבוע את התחום.

ד”ה המשכיר בית לחבירו ד עמוד ב

הנושא – הנתונים בחקירת הגמרא.

נראה…סוף – למרות שהחקירה מנוסחת ‘המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק’ וחזקת בדוק נוצרה רק אחר ליל י”ד, משמע ממסקנת אביי שהבית היה ברשות השוכר בליל י”ד והמשכיר הודיע לו בטעות שהבית בדוק, שאם היה ברשות המשכיר למה נאמר כאן שנוח לשוכר לעשות מצוה בגופו ובממונו, הרי המצוה אינה מוטלת לא על גופו של שוכר ולא על ממונו. )72)

סיכום – הבית היה בחזקת השוכר בליל י”ד.

ד”ה וכתיב אך ביום הראשון תשביתו ד עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י המבוסס על ההנחה ש’תשביתו’ מתכוון לביטול.

הקדמה – רש”י (ד”ה ‘בביטול בעלמא’) מפרש שאם הפסוק התכוון להבערה היה כתוב ‘תבערו שאור מבתיכם’ או לשון דומה של השחתה, ומשכתוב ‘תשביתו’ שמשמעותה הרחקה הכוונה היא להרחקת החמץ מכח החלטה בלב שזו ביטול.

פי’ הקונטרס…מותר – הקדמה. רש”י כאן סובר ש’תשביתו’ היא ביטול, ולכן נאלץ לומר שבמבט ראשון אביי הבין ש’אך ביום הראשון תשביתו’ מתכוון לזמן שחמץ מותר מכיון שאין ביטול בזמן איסור חמץ; מכאן שבחלק של יום ‘הראשון’ חמץ מותר. וא”כ קיימת סתירה בין הפסוקים: מ’שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ משמע שחמץ אסור כל שבעת הימים, ומ’אך ביום הראשון תשביתו’ משמע שיש פרק זמן ביום הראשון שהחמץ מותר כדי לאפשר ביטול?

ואין נראה…לאחר איסורו – הר”י שחולק על רש”י ואומר ש’תשביתו’ היא הבערה, וחולק עליו גם במשמעויות העולות מ’אך ביום הראשון’. כי מאחר שמצות הבערה נכנסת לתוקף רק כשחמץ אסור אין סתירה בין הפסוקים, שהרי ניתן לפרש ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ שחמץ אסור כל רגע של שבעת ימי הפסח, ו’אך ביום הראשון תשביתו’ מורה שיש מצוה לשרוף חמץ ביום הראשון של החג. )82)

ועוד…לאך חלק – ועוד קשה על רש”י: אם כבר משמע מ’יום ראשון’ שבחלק מהיום חמץ מותר, למה מוסיפה התורה את המלה ‘אך’ ללמד שחמץ מותר בחלק מהיום?

מיהו…אתי שפיר – הפירוש השני ברש”י (ד”ה ‘אך חלק’ ה,א) אומר ש’אך’ מתכוונת ל’חץ’ (חצי היום), ונחוצה כי ‘מיום הראשון’ היינו לומדים רק שבחלק מסויים של היום חמץ מותר, ו’אך’ באה להבהיר שזמן ההיתר הוא עד חצות. מכל מקום הקושיא הראשונה של הר”י על רש”י בעינה…

ונראה לר”י…קדריש – ור”י מפרש לשיטתו את הקושי של אביי בפסוקים: אין סתירה בין הפסוקים אלא המלים ‘ביום הראשון’ מיותרות, שאם כוונת התורה היא שיש לשרוף את החמץ ביום טוב ראשון ראוי שייכתב בקיצור ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם ותשביתו שאר’… )92)

ועוד מדכתיב…סוף – או שהקושיא היא מ’אך’ הבאה ללמד שבחלק מיום ‘הראשון’ חמץ מותר בעוד ש’שבעת ימים’ מלמד שבכל רגע של שבעת הימים חמץ אסור.

סיכום – רש”י: ‘תשביתו’ היא ביטול, ו’אך ביום הראשון תשביתו’ מתכוון לזמן שחמץ מותר כי אין ביטול אחר זמן איסור חמץ; ומכאן שבחלק מיום ‘הראשון’ חמץ מותר בניגוד למשמעות הפסוק ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ שחמץ אסור כל רגע של החג.

הר”י: ‘תשביתו’ היא הבערה. ומאחר שמצות הבערה מקויימת רק בזמן שחמץ אסור אין סתירה בין הפסוקים, כי חמץ אסור כל שבעת ימי החג ומצוה לשרפו ביום הראשון; אלא קושיית הגמרא היא שהמלים ‘ביום הראשון’ מיותרת.

ד”ה ואימא לרבות ליל חמשה עשר לביעור ד עמוד ב

הנושא – קושי בתשובת אביי כאן המבוססת על היקש.

הוי…כדמשני בסמוך – לאביי היה עדיף לדחות את ההצעה ‘ואימא לרבות לילי ט”ו לביעור’ כפי שדחה את ההצעה בדף ה,א ‘ואימא לרבות ליל י”ד לביעור’, שאין לומר ש’יום’ מרבה לילה כי זה דיחוי פשוט יותר מההיקש שהביא. ויתרה מזו…

וכי נמי…לדרוש הכל – ההיקש יוצר קושי: אביי בא בתחילת הסוגיא להשיב על הקושיא ‘מנלן’ (שחמץ אסור משש שעות ולמעלה?) ולשם כך ציטט את הפסוקים ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ ו’אך ביום הראשון תשביתו’. מ’שבעת ימים’ הוא מוכיח: 1) חמץ אסור 7 ימים שלמים; 2) הפיסקה ‘אך ביום הראשון תשביתו’ מיותרת (לשיטת הר”י בניגוד לשיטת רש”י), ומסיק ש’אך’ באה לרבות איסור חמץ החל משעה שבע ביום י”ד.

ואולם לפי מה שמובא כאן, שאביי ידע את ההיקש (השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה), למה הביא את הפסוק ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ להוכיח שחמץ אסור שבעה ימים שלמים הרי זה ידוע מההיקש? והראיה…

כמו שדורש רבי יוסי לקמן – ר”י הגלילי בסוף ה,א לומד מההיקש שחמץ אסור שבעה ימים שלמים. )03)

סיכום – הדחייה של אביי ‘דהא איתקש’ להצעה ש’אך’ באה לרבות ליל ט”ו מעוררת קושיות: 1) אביי היה יכול להשיב ‘ביום כתיב’ שהיא דחייה קצרה ופשוטה? 2) אם אביי ידע את ההיקש הוא לא היה צריך להביא את הפסוק ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ להוכיח שחמץ אסור כל שבעה.

ד”ה דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ה עמוד א

הנושא – הגבלת ההיקש.

הקדמה – א) הקדמה ו’ לתוס’ ד”ה ‘אור לארבעה עשר’ ב,א.

ב) בהמשך לברייתא לעיל מובא:

ומנין לאוכל חמץ בשש שעות ולמעלה (ב-י”ד) שהוא עובר בלא תעשה ‘לא תאכל עליו חמץ’ )דברים טז,ב-ג: ‘וזבחת פסח לה’ א-לקיך… לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו’ לאמור, בשעת שחיטת הפסח החל משעה שבע האוכל חמץ עובר על לאו) דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר )ש’עליו’ מתכוון לשעת שחיטת הפסח) והלא כבר נאמר ‘לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות’ (‘עליו’ מתכוון לשעת אכילת הפסח ולא לשעת שחיטתו, שהרי כתוב ‘שבעת ימים תאכל עליו מצות’ וזמן אכילת מצה היא בלילה בזמן אכילת הפסח) אם כן מה תלמוד לומר ‘לא תאכל עליו חמץ’ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ (לפיכך י”ל שהלאו ‘לא תאכל עליו חמץ’ נאמר גם החל משעת הלילה שאוכלים בו את הפסח, ולא משעה שבע ב-י”ד כדעת ר”י). בברייתא לא מובאת התשובה של רבי יהודה אבל הגמרא מסבירה שם שר”ש לא הבין נכונה דברי ר”י כשאמר שהאוכל חמץ משעה שבע עובר בלאו ‘לא תאכל עליו חמץ’. ר”ש חשב שר”י מתכוון לדייק ש’עליו’ מתכוון לשעת שחיטת הפסח, כאשר ר”י דרש שלשה פסוקים שחוזרים על עצמם: ‘לא יאכל חמץ’ (בתוך החג); ‘וכל מחמצת לא תאכלו’ (אחר החג משום חמץ שעבר עליו הפסח); ‘לא תאכל עליו חמץ’ (החל משעה שבע ביום י”ד).

בפרק…למילף מידי – הקדמות. וקשה: למה רבי יהודה ורבי שמעון לא למדו שהאוכל חמץ משעה שבע עובר על לאו מההיקש להשבתת שאור כלהלן: האיסור על אכילת חמץ מוקש ל’שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’, והפיסקה ‘אך ביום הראשון’ באה להקדים זמן שביתת שאור לשעה שבע וגם הלאו של אכילת חמץ חל משעה שבע?

דלא הוקשה…שבעת ימים – יש לחלק בין הזמן שעובר על הלאו של אי השבתת שאור אשר נלמד מ’שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ לבין הזמן שהתורה מחייבת ביצוע ההשבתה (שעה שבע) כפי שנלמד מ’אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם’. ומאחר שההיקש של אכילת חמץ קיים רק לפסוק של ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ שהוא בכניסת ליל ט”ו (יום טוב) ולא לפסוק שמקדים את מעשה ההשבתה לשעה שבע, אין ללמוד שהאוכל חמץ משעה שבע עובר על לאו…

וקשה לרשב”א…סוף – האוכל חמץ בפסח חייב כרת, א”כ למה לא לומדים מההיקש שגם העובר על מצות השבתה חייב כרת? )13)

סיכום – ההיקש שבין אכילת חמץ להשבתת שאור קיים במסגרת הפסוק שעוסק בליל ט”ו ולא בהרחבת מצות השבתה לחצות ב-י”ד.

ד”ה למעוטי חולו של מועד ה עמוד א

הנושא – הבהרת רצף השקלא וטריא.

אתרווייהו קאי – לומד יכול לחשוב שבשלב זה של הסוגיא תשובת רב נחמן ב”י ‘למעוטי חולו של מועד’ באה להסביר את האות ה”א במלה ‘הראשון’ בפסוק של מקרא קודש של סוכות ‘ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון’. תוס’ מעירים שלפי רצף הסוגיא מוטל כעת על רב נחמן ב”י להסביר גם אתה ה-ה”א במלה ‘הראשון’ בפסוק של ארבעה מינים ‘ולקחתם לכם ביום הראשון’…

דלולב אינו…סוף – וכך הוא עושה בתשובתו ‘למעוטי חולו של מועד’ לאמור, ה-ה”א של ‘הראשון’ (‘ולקחתם לכם ביום הראשון’) באה ללמד שבכל מקום חוץ למקדש, מצות מינים חלה רק ביום הראשון של החג ולא בחוה”מ. )23)

סיכום – בשלב זה של הסוגיא אחרי שרב נחמן ב”י משמיע את תשובתו ‘למעוטי חולו של מועד’, מצב הדברים הוא: 1) ‘ראשון’ באה לציין יום מעיקרא; 2) בפסוק שברור שהמלה ‘ראשון’ אינה מתכוונת למעיקרא משתמשת התורה באות ה”א לתפקיד זה, כגון בפסוק ‘אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם’; 3) בפסוק שברור שהאות ה”א אינה מתכוונת למעיקרא תפקידה של ה-ה”א הוא לדרשה, כגון למעט חוה”מ בפסוקים של מקרא קודש וארבעה מינים של סוכות.

ד”ה כדתנא דבי ר’ ישמעאל ה עמוד א

הנושא – קושיא על רב נחמן בר יצחק ויישובה.

אע”ג דכתיבי טובא – וקשה: המלה ‘הראשון’ מופיעה יותר מאשר באותן שלש ציטטות של מקרא קודש של פסח (ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם); סוכות (ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון); ומצות לולב (ולקחתם לכם ביום הראשון), וכל עוד לא תהיה דרשה לכולן לא יוכל רב נחמן ב”י לבסס את קביעתו ש’הראשון’ בפסוק ‘אך ביום הראשון תשביתו’ מציינת מעיקרא?

בהנך ג’…חשיבי חדא – רנב”י ישיב שמספר הפעמים שכתוב ‘הראשון’ הוא אכן יותר מאותן שלש ציטטות, אבל מאחר שכולן מופיעות בקשר למקרא קודש של פסח, סוכות ומצות לולב, המלה ‘הראשון’ המופיעה ראשונה בכל ענין באה לדרשה וכל השאר באותו ענין נכתבו אגב הראשונה…

ואין להקשות…להך דרשא – וקשה: מנין לרנב”י שהדרשות של דבי ר”י הן משלש ‘הראשון’ של מקרא קודש של פסח סוכות ומצות לולב, כך ש’הראשון’ בפסוק ‘אך ביום הראשון תשביתו’ פנויה ללמד על מעיקרא, אולי דבי ר”י משתמשים ב’הראשון’ של ‘אך ביום הראשון תשביתו’ לאחת מדרשותיו ולא ללמד על יום מעיקרא?

דמסתברא…סוף – הפסוקים של מקרא קודש של פסח סוכות ומצות לולב מופיעים בפרשת אמור, והפסוק ‘אך ביום הראשון תשביתו’ בפרשת בא, ולכן דבי ר”י התייחסו לשלשת הפסוקים בפרשת אמור כחטיבה אחת לגבי הדרשות. )33)

סיכום – א) המלה ‘הראשון’ מופיעה יותר משלש פעמים, אבל מאחר שכולן כתובות בקשר למקרא קודש של פסח סוכות ולולב הן נחשבות כשלש לגבי הדרשות של דבי רבי ישמעאל.

ב) הפסוקים של מקרא קודש של פסח, סוכות ומצות לולב מופיעים בפרשת אמור, והפסוק ‘אך ביום הראשון תשביתו’ בפרשת בא, דבי ר”י התייחסו לשלשת הפסוקים בפרשת אמור כחטיבה אחת לענין הדרשות.

ד”ה לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ה עמוד א

הנושא – קושיא על הראיה של רבי ישמעאל.

הקדמה – א) במקדש הקריבו מידי יום שני כבשים לעולה (תמידים) אחד בבוקר ואחד בין הערביים, כמו שכתוב (במדבר כח,ג-ד): ‘כבשים בני שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד. את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים’. מהתורה זמן שחיטת התמיד של בוקר משהאיר פני המזרח, ושל בין הערביים משעה שש וחצי כאשר צללים ניכרים למזרח הכתלים.

ב) קרבן תמיד של בין הערביים הוא האחרון בקרבנות היום (אחר נדרים ונדבות), פרט לפסח כפי שמובא בברייתא נט,א: יאוחר דבר שנאמר בו ‘בערב’ ו’בין הערבים’ )בקרבן פסח נאמר [דברים טז,ו] ‘תזבח את הפסח בערב’, ובשמות יב,א ‘ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים’) לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בין הערבים בלבד )בתמיד נאמר [דברים טז,א]’ ‘את הכבש השני תעשה בין הערבים’ בלא המלה ‘בערב’).

ג) בפסחים נח,א אומרת המשנה שמאחר שהתמיד של בין הערביים הוא האחרון בקרבנות היום, דחו את שחיטתו עד לשמונה וחצי שעות (שעתיים אחר תחילת זמנו מהתורה) כדי להספיק הקרבת נדרים ונדבות. אבל בערב פסח שהיו לחוצים להקריב את פסחיהם אחרי התמיד של בה”ע, הקדימו את שחיטת התמיד לשבע וחצי שעות ביום חול, וכשחל י”ד בערב שבת הקדימו את התמיד לשש וחצי שעות להספיק צליית הפסח שאינה דוחה שבת.

הקשה…הקרבת תמיד – הקדמות. זמן שחיטת הפסח הוא אחרי שחיטת התמיד של בין הערביים ומדאו’ זמן התמיד מתחיל רק מחצות, א”כ לא ניתן ללמוד מכאן שאיסור חמץ שצמוד לזמן תחילת שחיטת הפסח מתחיל בחצות?

וי”ל כיון…סוף – הקדמת הפסח לתמיד של בה”ע אינה פוסלת את הפסח אף שאסור לעשות זאת לכתחילה, ולכן מאחר ששחיטת הפסח יכולה להתבצע בדיעבד בחצות די בכך ללמד שזמן איסור חמץ מתחיל בחצות.

סיכום – הראיה של רבי ישמעאל מבוססת על שורת הדין ולא על המציאות.

ד”ה זמן שחיטה קאמר רחמנא ה עמוד א

הנושא – העתקת זמן חלות איסור חמץ מהאדם הפרטי לזמן השוה לכל אדם.

אע”ג…עובר בלאו – העיקרון שאיסור חמץ צמוד לזמן שחיטת הפסח מחייב את המסקנה שחמצו של כל אדם נאסר בשעה שהוא מקריב את פסחו, ואיך למד ר”י מכאן שחמצו של כל יהודי נאסר בזמן אחד?

מ”מ כיון…סוף – אילו נכתב הלאו ‘בל יראה ובל ימצא’ בפסוק של ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי’ היה זמנו של כל אחד שונה משל חבירו. אבל מאחר ש’בל יראה ובל ימצא’ אינו מופיע שם נעקר האיסור מהאדם הפרטי אל הכלל ללמד, שהזמן אחיד לכל ישראל והוא השעה שמותר לשחוט את הפסח.

סיכום – רבי ישמעאל מתבסס על כך שאיסור חמץ מופיע נפרד מהלאו של איסור שחיטת הפסח בעוד שחמצו ברשותו.

ד”ה דברי ר’ ישמעאל ה עמוד א

הנושא – סתירה בין דבי רבי ישמעאל ורבי ישמעאל.

תימה…מקרא אחרינא – דבי ר”י לומדים שאיסור חמץ חל ב-י”ד מזה ש’מצינו י”ד שנקרא ראשון שנאמר ‘בראשון בארבעה עשר יום לחדש’, ואילו רבי ישמעאל כאן לומד זאת מ’לא תשחט על חמץ דם זבחי’. וכדי למנוע סתירה בין המקורות י”ל שדבי ר”י ורבי ישמעאל הם תנאים אחרים…

ובכמה דוכתין…סוף – מאידך אין לומר שהם תנאים אחרים כי במספר מקומות בש”ס מקשים מאחד על השני. וחוזרת הסתירה בין דבי ר”י לרבי ישמעאל? )43)

סיכום – יש לכאורה סתירה בין דבי רבי ישמעאל ורבי ישמעאל.

ד”ה (ואומר) כל מלאכה לא תעשו ה עמוד א

הנושא – הבהרת שיטת רבי עקיבא.

הקדמה – א) ברייתא בדף כו,ב: תנור שהסיקו )חיממו) בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם )האסורים בהנאה) חדש יותץ )חום מקשיח את הדפנות של תנור חדש, ונמצא שנהנה מהחום שהופק מאיסור הנאה וחייב לשבור את התנור) ישן יוצן )מצנן את התנור ומסיקו מחדש בהיתר) אפה בו את הפת )באש של איסור הנאה) רבי אומר הפת אסורה (יש בפת שבח והנאה מדלק אסור) וחכמים אומרים הפת מותרת (אין שבח עצים בפת כי החום שמופק מהם לא נאסר; כמו”כ מתירים החכמים תנור חדש שהוסק בעצים האסורים בהנאה; לדעתם ההנאה שהתורה אוסרת הוא השימוש בעץ עצמו, כגון לעשות ריהוט) בישלה על גבי גחלים )אפה פת אחרי שהעצים נעשו גחלים) דברי הכל מותר )אפילו רבי, כי העצים לא היו בשעת האפייה).

ב) בכל אחת משלש הרגלים חייב כל זכר שהגיע למצות לעלות לירושלים ולהקריב שני קרבנות: עולת ראייה שנשרף כולו על המזבח ושלמי חגיגה שבשרו נאכל ע”י הבעלים. ואם לא יספיק לו בשר החגיגה (או בשר קרבן אחר) הוא משלים את החסר בקרבן שלישי הנקרא שלמי שמחה.

ג) משנה בביצה יט,א: בית שמאי אומרים מביאין שלמים )שלמי חגיגה ושלמי שמחה ביום טוב משום שהם צורך היום משום שנאכלים לבעלים) ואין סומכין עליהן )המביא שלמים חייב לסמוך עליו בכל כוחו קודם השחיטה, אבל מאחר שחז”ל אסרו רכיבה על בעלי חיים בשבת וחג אסור לו לסמוך אבל סומך בערב יום טוב למרות שהסמיכה מרוחקת בזמן מהשחיטה) אבל לא עולות )עולת ראיה, כי למרות שהיא לצורך החג אין בה אכילה לאדם. וכן מובא בשמות יב,יד ‘וחגתם אתו חג לה’ – חגיגה קריבה ביום טוב אבל לא עולת ראיה) ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולת )שלמי חגיגה ושמחה וגם עולת ראיה, כפי שמשמע בפסוק ‘וחגתם אתו חג לה’ כל שהוא לה’, לאמור: כל הקרבנות שהם חובת יום טוב מקריבים בו ביום) וסומכין עליהם )סמוך לשחיטה, ולכן אי אפשר להקדים את הסמיכה לערב יום טוב).

ד) במשנה לעיל הובאו השיטות של בית הלל ובית שמאי לגבי קרבנות שהם חובת יום טוב, אבל לא הובאו דיעותיהם לגבי נדרים ונדבות שאינם חובת יום טוב וניתן להביאם אחר החג, והגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנושא זה.

ברייתא אחת אומרת: אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על עולה שאינה של יום טוב שאינה קרבה ביום טוב )עולת נדר או נדבה בשל צירוף של שתי מגרעות: אינה חובת היום, ואין בה אכילת אדם) ועל שלמים שהן של יום טוב שקריבין ביום טוב )בשל שתי מעלות: הם חובת יום טוב ונאכלים לבעלים) על מה נחלקו? על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינן של יום טוב: שבית שמאי אומרים לא יביא )כי לכל אחת מעלה ומגרעת: עולה של יום טוב היא חובת היום אבל אין בה אכילת אדם, ושלמי נדרים או נדבות נאכלים לבעלים אבל אינם חובת יום טוב) ובית הלל אומרים יביא (עולת יום טוב לאור הפסוק ‘וחגתם אתו חגלה’ כל שהוא לה’, ושלמי נדרים ונדבות שיש בהם אכילת אדם). מכאן שרשב”א סובר שבית הלל ובית שמאי חולקים בשלמי נדרים ונדבות ביום טוב בית הלל מתירים הקרבתם ובית שמאי אוסרים.

וברייתא שניה אומרת: שלמים הבאים מחמת יום טוב ביום טוב בית שמאי אומרים סומך עליהן מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב ובית הלל אומרים סומך עליהן ביום טוב ושוחטן ביום טוב )כמו שלמדנו למעלה) אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביום טוב )בית הלל ובית שמאי מסכימים ששלמי נדרים ונדבות אינם קריבים ביום טוב). וכאן מחלוקת תנאים במה אמרו בית הלל ובית שמאי בשלמי נדרים ונדבות ביום טוב.

אע”ג…והוא הדין חמץ – הקדמה א. הכל מסכימים שמותר לבשל בגחלים שנוצרו מאיסור הנאה, א”כ למה ר”ע אוסר שריפת חמץ בט”ו על מנת להפכו לגחלים לבישול ונמצא שהשריפה היא לצורך אוכל נפש?

והא דתנן…מדרבנן – קושייתנו בעינה למרות מה שמובא במשנה שם שאין להסיק תנור בגחלים מאיסור הנאה, כי המשנה נאמרה אחר שחז”ל גזרו שאין להשתמש בגחלים של חמץ ור”ע מתכוון לדין תורה?

אור”י…צריך לגחלתו – ר”ע מסכים שמותר ביום טוב להפוך איסור הנאה לגחלי בישול, אבל ר”ע חדר לכוונת הפסוק ואמר: אם מצות תשביתו היתה מלווה בתנאי שאחרי השריפה חייב המשבית לבשל בגחלים היה אפשר לומר שהמצוה היא ב-ט”ו, אבל בהיעדר תנאי כזה משמע שמצות תשביתו נאמרה על עצם השריפה בלא חיוב לבשל בגחלים, וממילא זמן המצוה אינו ב-ט”ו…

אי נמי…אחר כך אסור – או ניתן לתרץ שר”ע אוסר הפיכת איסור הנאה לגחלי בישול ביום טוב, אבל אם נותרו כאלה מאתמול מותר לבשל בהם ביום טוב…

כמו נדרים…הדיוט לבסוף – הקדמות ב-ד. וזו סברת האוסרים הקרבת שלמי נדרים ונדבות ביום טוב (בית שמאי לפי רבי שמעון ב”א בברייתא א, ובית הלל ובית שמאי לפי ברייתא ב). כי יש קושי בברייתא האוסרת, מאחר שנדרים ונדבות נאכלים ע”י הכהנים והבעלים, למה שיהיו גרועים מבהמת חולין שמותר לשחטה ביום טוב? אלא מאחר שהעבודות נעשות לצורך גבוה, והנאת הכהנים והבעלים אינה במקום המרכזי של המלאכות אלא תוצאה מישנית (משולחן גבוה קא זכו) הנאתם אינה מתירה מלאכה ביום טוב…

ומאן דשרי שרי מלהנות (שרי מלה’, גליון הש”ס) – ובית הלל לפי רשב”א שמתיר הקרבת שלמי נו”נ ביום טוב מסכימים שאין בהנאה זו כדי להתיר מלאכה ביום טוב, אבל הם מסתמכים על גזירת הכתוב ‘וחגתם אתו חג לה’ – כל שהוא לה’, היינו הקרבנות שהם חובת יום טוב נקרבים ביום טוב. )53)

סיכום – א) למרות שמותר לבשל בגחלים שהן איסור הנאה, לדעת רבי עקיבא זמן מצות תשביתו אינו ב-ט”ו, מאחד הטעמים הבאים: 1) רבי עקיבא מסכים שביום טוב מותר לעשות גחלי בישול מאיסור הנאה, אבל בהיעדר רמז בתורה שהמשבית חייב ליהנות מהשריפה יש להסיק שהתורה מתכוונת לפעולת השבתה אפילו בלא הנאה, וזמן המצוה אינו ב-ט”ו. 2) רבי עקיבא אוסר הפיכת איסור הנאה לגחלי בישול ביום טוב, אלא שאם גחלים כאלה נותרו מאתמול מותר לבשל בהם ביום טוב.

ב) האוסרים הקרבת שלמי נדרים ונדבות ביום טוב סוברים שמאחר שהנאת הכהנים והבעלים מהבשר היא תוצאה מישנית של הקרבן, אין בהנאה זו להתיר מלאכה ביום טוב. והמתירים מסתמכים על גזירת הכתוב ‘וחגתם אתו חג לה’ – כל שהוא לה’.

ד”ה לחלק יצאת ה עמוד ב

הנושא – קושיא על מסקנת רבא ויישובה.

הקדמה – יש להקשות על ה’שמע מינה’ של רבא, כי ייתכן שר”ע סובר ‘ללאו יצאת’ כלהלן: ר”ע מוכיח שלא ייתכן שזמן ‘תשביתו’ הוא ב-ט”ו כי מלאכה שאין בה משום אוכל נפש אסורה ביום טוב. וקשה: הראיה של ר”ע אינה מבוססת דוקא על פעולה שעשייתה ביום טוב מחייבת כרת, כי גם פעולה המחייבת מלקות אסורה. א”כ ניתן לומר שר”ע סובר ‘ללאו יצאת’, ומצות תשביתו לא נאמרה לגבי ט”ו כי הבערה שלא לצורך אוכל נפש היא לאו המחייבת מלקות?

מדקרי לה אב מלאכה – הקדמה. רבא לא דייק מהראיה של ר”ע, כי כאמור אפילו אם הבערה היא רק לאו המחייבת מלקות הראיה של ר”ע בעינה, אלא מלשונו ‘ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה’ כי ‘אב מלאכה’ משמעותה כשאר האבות שעונשם סקילה בעדים והתראה, כרת בלא עדים וחטאת בשוגג…

ועוד אומר…סוף – רבא דייק מהראיה של ר”ע (שהבערה שאינה לאוכל נפש אסורה ביום טוב), שאם הבערה היתה לאו המחייבת רק מלקות היא היתה מותרת, כי רק פעולה המכונה ‘מלאכה’ אסורה ביום טוב. )63)

סיכום – רבא דייק מלשונו של ר”ע ‘ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה’ שמשמעותה ‘אב’ המחייב סקילה בעדים והתראה, וכרת כשאין עדים וחטאת בשוגג; או שרבא דייק מהראיה של ר”ע שאם הבערה אינה ‘מלאכה’ היא היתה מותרת ביום טוב.

ד”ה לא אמרינן מתוך )73) ה עמוד ב

הנושא – המושג ‘מתוך’ שייך בענייננו.

הקדמה – א) משנה בביצה יב,א: בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים )ביום טוב, כי התורה מתירה רק אותן מלאכות הנחוצות ל’אוכל נפש’, כפי שכתוב בשמות יב,טז בענין פסח: ‘כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם’) ובית הלל מתירין (על סמך העיקרון ‘מתוך’ האומר: מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה גם שלא לצורך אכילה, בתנאי שיש צורך מצוה או צורך הנאה, ובית שמאי דוחים עיקרון זה). בית הלל אומרים ‘מתוך’ בכל המלאכות שהתורה מתירה משום ‘אוכל נפש’: הבערה ושחיטה אפיה ובישול.

ב) לכאורה קשה: תנאי הכרחי למושג ‘מתוך’ הוא שהמלאכה תספק צורך מסויים, וא”כ קשה על מסקנת רבא כי ניתן להסיק שרבי עקיבא אינו סובר ‘מתוך’ אילו שריפת החמץ ביום טוב מספקת צורך מסויים ורבי עקיבא אוסר, אבל מאחר שאסור להנות משריפת החמץ נשמט הבסיס ל’מתוך’, ורבי עקיבא אוסר שריפתו ולא משום שדוחה ‘מתוך’?

דאי אמרינן מתוך שרי – רבא מסיק שר”ע אינו סובר ‘מתוך’ שא”כ ר”ע היה מתיר שריפת החמץ ביום טוב…

אע”ג…היום קצת – הקדמות. ואם תאמר שמסקנת רבא אינה מתחייבת מאחר ש’מתוך’ אינו שייך כאן כי שריפת החמץ לא מספקת צורך יום טוב…

הכא מה שמבער הוי צורך – יש לומר שקיום מצות ‘תשביתו’ מספק את דרישות ‘מתוך’.

סיכום – קיום מצות ‘תשביתו’ מספק את הדרישות של ‘מתוך’.

ד”ה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ה עמוד ב

הנושא – תיאום סוגייתנו והסוגיא במנחות.

הקשה…תרוייהו – (שמות יג,ז) ‘ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך’, ובברייתא ש’לך’ (‘ולא יראה לך חמץ’) מתירה ראיית חמץ נכרי וגבוה…

אע”ג דתלתא לך כתיבי – רבי יעקב דאורליי”נש סוטה מקושייתו כדי להבהיר נקודה: המלה ‘לך’ מופיעה שלש פעמים, פעמיים בפסוק ‘ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך’ ובדברים טז,ד ‘ולא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים’, וניתן לדרוש אחת מהן להתיר ראיית אחרים ומ’לך’ אחרת להתיר ראיית גבוה, א”כ למה דורשים את שניהם מ’לך’ אחת?

ובפרק כל שעה…כולהו – אי אפשר לפזר את הלימודים, כי הגמרא אומרת שם ש’לך’ ב-‘ולא יראה לך חמץ’ (שמות יג,ז) בא להתיר ראיית חמץ של נכרי שלא כיבשתו וראיית חמצו של גבוה, ו’לך’ ב-‘ולא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים’ (דברים טז,ד) להתיר ראיית חמצו של נכרי שכיבשתו, ו’לך’ ב-‘ולא יראה לך שאר בכל גבלך’ (שמות יג,ז) מלמד שלא רק חמץ אסור בפסח אלא גם שאור אף שאינו ראוי לאכילה. וכעת שקבענו שדורשים היתר ראיית חמץ של אחרים ושל גבוה מאותה מלה ‘לך’ חוזר ר’ יעקב דאורליי”נש לקושייתו העיקרית…

ובמנחות בפרק…למעוטי הקדש – בפסוקים העוסקים במצות חלה (במדבר טו,כ-כא) מופיעה המלה ‘עריסותיכם’ פעמיים: “ראשית ערסתכם חלה תרימו… מראשית ערסתיכם תתנו לה” תרומה לדרתיכם’. ובמנחות שם נאמר: חד ‘עריסותיכם’ ולא עיסת עכו”ם (בצק שנילוש ע”י גוי פטור מחלה) וחד ‘עריסותיכם’ ולא עיסת הקדש. וקשה: למה בחלה לא ממעטים גוי והקדש ממלה אחת (עריסותיכם) כשם שכאן מתירים ראיית חמץ של גוי ושל הקדש ממלה אחת (לך)? כך היקשה ר”י דאורליי”נש…

ומיהו…לעיסת הקדש – ור”י דאורליי”נש משיב שקושייתו מבוססת על גירסה משובשת במסכת מנחות, כאילו מחלקים את הפטור של גוי ושל הקדש בין שתי מלים, אלא כך יש לגרוס שם במנחות: חד ‘עריסותיכם’ כדי עריסותיכם (חיוב חלה חל על בצק לא פחות מ-5 לוגים שהם כ-5.2 ליטרים קמח) וחד ‘עריסותיכם’ ולא עיסת הקדש (כולל עיסת עכו”ם שפטור) וגם שם פטור הקדש ונכרי באים ביחד…

וכן נראה…סוף – ראיה לגירסה ש’עריסותיכם’ אחת באה להורות על שיעור חלה והשניה להקדש ונכרי.

סיכום – דורשים דיני הקדש ונכרי ממלה אחת, הן לענין היתר ראיית חמצם מ’לך’ והן לענין פטור מחלה מ’עריסותיכם’.

ד”ה משום דכתיב לך לך תרי זימני ה עמוד ב

הנושא – קושיות העולות מפירוש רש”י.

פ”ה…א’לא ימצא’ – הגמרא מסבירה שתשובת הברייתא ‘תלמוד לומר לא ימצא’ כמקור להיתר ראיית חמצו של נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, מורכבת מהפסוק ‘לא ימצא’ והעובדה שהמלה ‘לך’ מופיעה פעמיים: 1) ‘לא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים’ בפרשת ראה; 2) ‘…ולא יראה לך שאר בכל גבלך’ בפרשת בא. ורש”י מסביר שמאחר שלומדים מ’ולא יראה לך שאר בכל גבלך’ (בא) שמותר לראות שאור של אחרים (נכרים) ממילא ‘לא יראה לך שאר בכל גבלך שבעת ימים’ אינו בא להתיר זאת אלא יש הוא חלק מהפסוק ‘שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם’ שהמלה ‘לך אינה מופיעה בה, וכאילו כתוב ‘שבעת ימים שאור לא ימצא לך בבתיכם’ ללמד, שאפילו דבר שמצוי אצלך חייב להיות ‘לך’ להיות אסור, אבל חמץ של נכרי אע”פ שכבוש אצלך ושרוי עמך בחצר אינו שלך ומותר להימצא בביתך…

וקשה לרשב”א…נכרי שכיבשתו -וקשה על הברייתא האומרת שהפסוק ‘לא ימצא’ הוא מרכיב בלימוד המתיר הימצאות חמצו של נכרי שכיבשתו ושרוי עמך החצר, כי לכאורה היה די בפסוק ‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ ב-ראה. שכן אחרי ש’ולא יראה לך שאר בכל גבלך’ ב-בא מתיר ראיית חמצו של נכרי, נמצא ש’לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים’ ב-ראה פנוי ללמד שלא רק חמצו של נכרי שלא כיבשתו מותר לך לראות אלא גם חמצו של נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר?

ואור”י דאי…אחרינא – אילולי הכלל ‘אם אינו ענין לראיה תניהו ענין ל’לא ימצא’, מסברה לא היינו מתירים מ’לך’ ב-ראה הימצאות חמצו של נכרי שכיבשתו, כי קירבה זו מחשיבה את החמץ כחמצו של ישראל ו’לך’ באה לדרשה אחרת…

אבל השתא…בעינא לך – וחייבים לומר ‘אם אינו ענין…תניהו ענין’ וכאילו כתוב ‘שבעת ימים שאר לא ימצא לך בבתיכם’, ללמד שאפילו דבר שמצוי אצלך צריך להיות שלך ממש כדי להיות אסור, למעט חמץ של נכרי שכבוש אצלך ושרוי עמך בחצר שאינו שלך ממש ומותר להימצא בביתך…

אבל עוד…אי אתה רואה – בהמשך מגיעה הברייתא לשלב שמ-‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ לומדים שאסור להטמין חמץ בבית אפילו שאינו נראה, ומ-‘ולא יראה לך שאר בכל גבלך’ לומדים קולה שבגבולין מותר לראות חמץ שאינו שלך. ונאמר שמעבירים את הקולה ‘אבל אתה רואה בהן של אחרים’ הנלמד מהפסוק של גבולין אל הפסוק של ‘בביתכם’ להתיר הימצאות חמץ שאינו שלך גם בבית, באמצעות ג”ש שאור-שאור: ומה ‘שאור’ האמור בגבולין (‘ולא יראה לך שאר בכל גבלך’ ב-בא) שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף ‘שאור’ האמור בבתים (‘שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’) שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה (ומטמין) של אחרים ושל גבוה’. והרשב”א מקשה עוד: שאם כפירוש רש”י הגמרא אומרת שהברייתא מפעילה ‘אם אינו ענין’ וכאילו כתוב ‘שבעת ימים שאר לא ימצא לך בבתיכם’, למה צריכים שאור-שאור כדי להעביר את הקולה ‘אבל אתה רואה בהן של אחרים’ מהפסוק של גבולין אל הפסוק של ‘בביתכם’, הרי הקולה נשמעת מזה שקוראים כעת את הפסוק ‘שבעת ימים שאר לא ימצא לך בבתיכם’ – שלך אסור אבל לא של אחרים?

ותירץ ר”י…נכרי שכיבשתו – יש בפנינו שתי דרשות של היתר: 1) חמצו של נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, שלמרות הקירבה אין חמצו נחשב כשלך לענין ראיה והימצאות; 2) חמץ שאינו שלך להטמין בבית. הר”י אומר שהלימוד ‘לך לך תרי זימני’ (אם אינו ענין… תניהו לענין) אין בו משמעות שחמץ שאינו שלך מותר בראיה ולימצא בבית, ולכן אילולי הג”ש שאור-אור היינו דורשים מ’לך לך תרי זימני’ את ההיתר הפחות קיצוני, שמותר להחזיק חמץ שאינו שלך לא רק בגבולין אלא גם בבית, ולא להתיר חמצו של נכרי שכיבשתו. ולכן צריך שאור-שאור להתיר חמץ שאינו שלך גם בבית כדי לשחרר ‘לך לך תרי זימני’ (אם אינו ענין) להתיר גם חמץ של נכרי שכיבשתו.

ודוחק – תשובת הר”י דחוקה שאם אין ב’לך לך תרי זימני’ משמעות של התרת חמצו של נכרי שכיבשתו, ומגיעים לדרשה זו כי קיימת גם ג”ש שאור-שאור, ניתן לפרש את הכל אחרת: 1) ‘לך לך תרי זימני’ בא להתיר בבית חמץ שאינו שלך, 2) שאור-שאור באה לענין אחר, 3) אין מקור המתיר חמצו של נכרי שכיבשתו…

הקשה ר”ת…ולשלא כיבשתו – מובא שם בגמרא שישראל פטור מקביעת מזוזה בבית שגוי שותף בו, על סמך הפסוק (דברים ו,ט) ‘וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך’ – ‘ביתך’ ולא בית ששותף בו גוי. )83) ופטור מלהפריש תרומה מדגן שגוי שותף בו, על סמך הפסוק (דברים יח,ד) ‘ראשית דגנך’ ולא דגן שגוי שותף בו. ופטור מלהשאיר פאה בשדה ששותף בו גוי, על סמך הפסוק (ויקרא יט,ט) “ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר” ולא שדה ששותף בו גוי. ומובאים שם עוד עניינים שהשותפות של גוי פוטרת. וקשה: כי בכל אחד מהפטורים הללו אין הגמרא מבחינה בין סוגים שונים של גויים, ודין אחד לגוי שכיבשתו ושלא כיבשתו?

ותירץ הרשב”א…מחד קרא – אחר שהתורה מלמדת העיקרון שדין אחד בפסח לגוי שכיבשתו ושלא כיבשתו, לא היה צורך לחזור על העיקרון במקומות אחרים.

וכן יש…סוף – ר”י מאורלי”נש מקשה למה בפסוקים העוסקים בחלה, שבהם מופיעה ‘עריסותיכם’ פעמיים, שמאחת דורשים שבצק שגוי עשה פטור ומהשניה פטור מחלה של בצק הקדש, ואילו בפסח מלה אחת ‘לך’ בפיסקה ‘ולא יראה לך חמץ’ ממעטת חמצו של נכרי ושל גבוה מאיסור ראייה? וניתן ליישב את קושייתו כפי שעשינו כאן, שאחר שהתורה לימדה שבחלה דין אחד לגוי ולהקדש, כל מקום שגוי פטור גם הקדש פטור.

סיכום – א) אילולי הכלל ‘אם אינו ענין לראיה תניהו ענין ל’לא ימצא’ לא היינו מתירים מ’לך’ בפרשת ראה הימצאות חמץ של נכרי שכיבשתו, כי קירבה זו מחשיבה את החמץ כחמצו של הישראל לענין פסח.

ב) ‘לך לך תרי זימני’ אין בו משמעות מפורשת שחמץ שאינו שלך מותר בראיה ולהימצא בבית, ולכן אילולי הגז”ש שאור-שאור היינו דורשים מ’לך לך תרי זימני’ היתר להחזיק חמץ שאינו שלך גם בבית ולא היתר חמצו שלנכרי שכיבשתו.

ג) אחר שהתורה מלמדת שדין אחד לגוי שכיבשתו ושלא כיבשתו אצל פסח אין צורך לחזור על עיקרון בשאר מקומות.

ד”ה התם דמצי מסלק ליה ו עמוד א

הנושא – יישוב סתירה בדברי רבא.

הקדמה – א) הנתון שמבדיל בין מילוה לפקדון הוא הסיכוי שהבעלים יכולים להפסיד את ממונם. במילוה אין דרך שהמלוה יפסיד ממונו כי בכל מקרה חייב הלוה לפרוע את חובו, מאידך יש סיכוי שמפקיד לא יקבל בחזרה את פקדונו או שוויו, כי בכל אחד מארבעת השומרים – שומר חנם, שומר שכר, שוכר ושואל – יש מצב שהשומר פטור כלפי המפקיד: שומר חנם ושומר שכר ושוכר פטורים במקרים שהפקדון נאבד או נשחת באונס ושואל פטור ב’מתה מחמת מלאכה’.

ב) משנה בבבא מציעא ע,ב: אין מקבלין צאן ברזל מישראל )סחורה שקיימת לבעלים כברזל כגון, ר’ מסר ל-ש’ 001 צאן השווים 001 שקל לתקופה מסויימת שבתוכה כל השבח (חָלב, צמר וולדות) יהיו שייכים ל-ש’ בשני תנאים: 1) ש’ מקבל על עצמו אחריות מליאה לערך הצאן, שבתום התקופה יחזיר 001 צאן או שווים הכספי או שילוב של צאן וכסף במקרה שחלק מהצאן מת או ערכן ירד עקב תנודות בשוק; 2) ש’ ישלם מידי שנה סכום קצוב עבור השבח, אפילו אם לא יהיה שבח באותה שנה. וזה אסור) מפני שהוא רבית )מדאורייתא כי ש’ מקבל על עצמו כל האחריות לצאן אפילו אם יארע בהם אונס, ונמצא שהצאן מוגדרים ‘מילוה’ [הקדמה א] ומאחר שהוא גם משלם סכום קצוב עבור השבח אפילו אם לא יהיה שבח הרי זה רבית) אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו”ם )מותר להלוות להם וללות מהם בריבית(.

ג) ובגמרא מקשים: למימרא דברשותא דמקבל קיימא )המשנה מגדירה צאן ברזל ‘ריבית’ כי מאחר שהמקבל קיבל על עצמו אחריות מליאה על כל מקרה שלא יארע הצאן מוגדר ‘מילוה’ ומילוה ושייך לגמרי למקבל, והרי זה קשה) ורמינהו )סתירה ממשנה בבכורות טז,א) המקבל צאן ברזל מן הנכרים ולדות פטורין מן הבכורה )לא רק הבכורים שיוולדו מהצאן שקיבל מן הגוי פטורים מקדושת בכור אלא אפילו הבכורים שיוולדו מן השבח פטורים. מכאן שגם הוולדות עדיין ברשות הגוי אף שהישראל קיבל על עצמו כל האחריות, בניגוד למה שמובא במשנה בבבא מציעא שהצאן נחשבים כמילוה היות שקיבל על עצמו כל האחריות? ורבא משיב)… כיון דאי לא יהיב זוזי )אם הישראל שקיבל את הצאן ברזל לא ישלם) אתי נכרי תפיס לה לבהמה )הנכרי זכאי לתפוס אחת הבהמות שהוא מסר לישראל) ואי לא משכח לה לבהמה )ואם לא ימצא אחת הבהמות שמסר) תפיס להו לולדות )זכאי הנכרי לתפוס את השבח. לפיכך) והוי ליה יד נכרי באמצע )זכותו לתפוס את השבח במצב מסויים. וכלל הוא) וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה )כל זכות שיש לגוי בבהמה מונעת חלות קדושת בכור).

הקשה ר”י…שקול בהמה – הקדמות. יש סתירה בדברי רבא. צאן ברזל בב”מ ע,ב ובהמת ארנונא בסוגייתנו שווים בזה שבעל הולדות זכאי לסלק את הגוי בזוזי, ואם לא ישלם זכאי הגוי לתפוס את הוולדות. אולם בב”מ שם רבא פוסק שזכות זו של הנכרי מהווה ‘יד נכרי באמצע’ המונעת חלות קדושת בכור, ואילו בסוגייתנו רבא מסכים שחלה על בעל הוולדות מצות בכור?

ותירץ ר”י…סוף – לפטור בהמה מקדושת בכור די שיד נכרי תהיה באמצע, אבל לא כל מקרה שיש זכות לנכרי לתפוס בהמה נחשב ‘יד נכרי באמצע’. הר”י קובע יסוד: בהמה שמעולם לא היתה של הנכרי אבל בתנאים מסויימים הוא זכאי לתפסה ובינתיים התנאים טרם מומשו, אין זה ‘יד נכרי באמצע’. לפיכך מלך שיש לו זכות לתפוס בהמה אם הישראל לא ישלם אינו ‘ידו באמצע’ כל עוד שהישראל משלם. מאידך שלש העובדות: צאן ברזל שייך לנכרי, הנכרי יקבל את הבהמות או שוויין בתום התקופה שהן באחריות הישראל, וזכות הנכרי לתפוס את הבהמות תוך התקופה אם הישראל לא ישלם (אפילו שטרם נוצרו התנאים למימוש כי בינתיים הישראל משלם), מצטרפות לסווג את הענין כ’יד נכרי באמצע’.

סיכום – בהמה שמעולם לא היתה של נכרי ובתנאים מסויימים הוא זכאי לתפסה אלא שבינתיים התנאים טרם התגבשו, אין זה ‘יד נכרי באמצע’ (מלך שזכאי לתפוס בהמה של ישראל אם לא ישלם ארנונא). אבל צאן ברזל שהיה שייך לנכרי והוא יקבלו בחזרה בתום התקופה, אלא שבינתיים עומד הצאן ברזל ברשות ובאחריות הבלעדית של הישראל, הזכות של הנכרי לתפוס את הבהמות אם הישראל לא ישלם נחשבת ‘יד נכרי באמצע’.

ד”ה בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ו עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י שהתוספתא בלישנא קמא נאמרה בלשון סתמית.

הקדמה – בלישנא קמא על הפסק שבהמת ארנונא פטורה בדלא מצי מסלק ליה, מקשה הגמרא על רבא מתוספתא העוסקת בבהמת ארנונא ופוסקת ‘חייבת’, ורבא משיב שהתוספתא עוסקת בדמצי מסלק ליה. אולם באיכא דאמרי שרבא פוטר בהמת ארנונא אפילו ‘דמצי מסלק ליה’ התוספתא אינה מוזכרת, למרות שגם כאן יש מקום להקשות על רבא כמו בלישנא קמא מאחר שרבא פסק שבהמת ארנונא פטורה בכל מקרה.

והא דתניא…עיסה תניא – הקדמה. רש”י משלים מה שחסר בסוגיית ה’איכא דאמרי’, ואומר שרבא יעמיד את התוספתא בעיסת ארנונא ולא בבהמת ארנונא…

וקשה לרשב”א…דחייבת בבכור – הנחת יסוד בפירוש רש”י הוא שיש תוספתא סתמית האומרת ‘ארנונא חייבת’, שבלישנא קמא רבא מעמיד בבהמת ארנונא דמצי מסלק ליה, ובא”ד הוא מעמידה בעיסת ארנונא אפילו דלא מצי מסלק ליה. רשב”א מקשה שתי קושיות על רש”י: 1) אפילו אם יש תוספתא סתמית המחייבת ורבא מצליח להעמידה בעיסת ארנונא כדי שלא תתנגש בפסקו שבהמת ארנונא תמיד פטורה, עדיין יש תוספתא המחייבת בהמת ארנונא?

וכן גבי…מסלק ליה – 2) קשה על הנחת רש”י שיש תוספתא סתמית שרבא מעמיד בעיסת ארנונא בא”ד, כי קיימת תוספתא מפורשת המחייבת עיסת ארנונא, ואין זה סביר שיש תוספתא סתמית שמתכוונת לעיסת ארנונא כשיש תוספתא מפורשת? ואין לומר ששתיהן נחוצות, המפורשת עוסקת בעיסה דמצי מסלק ליה ולכן חייבת בחלה, והסתמית בעיסה דלא מצי מסלק ליה ומלמד שלמרות זאת חייבת בחלה, כי ברור שהתוספתא המחייבת בפירוש עיסת ארנונא עוסקת אף בשלא מצי מסלק ליה?

ואית ספרים…סוף – אבל לפי הספרים שגורסים ברבא בא”ד ‘בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה והוא דלא מצי מסלק ליה’ הקושיות נעלמות. כי בניגוד לרש”י אין תוספתא סתמית וזו שצוטטה בלישנא קמא כקושיא על רבא היא זו שפוסקת מפורש שבהמת ארנונא חייבת, ורבא מעמידה ב’דמצי מסלק ליה’ ולכן חייבת. )93)

סיכום – רש”י: 1) התוספתא שהובאה כקושיא על רבא בלישנא קמא נאמרה בלשון סתמית, ורבא מעמידה בבהמת ארנונא דמצי מסלק ליה; 2) באיכא דאמרי רבא מעמיד את התוספתא בעיסת ארנונא שחייבת אפילו דלא מצי מסלק ליה.

תוס’: 1) אין תוספתא סתמית והתוספתא שהובאה כקושיא על רבא היא זו שעוסקת בבהמת ארנונא ומחייבה בקדושת בכור, ולכן אין לומר שרבא מעמידה בעיסת ארנונא; 2) אם גורסים ברבא באיכא דאמרי: ‘בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה והוא דלא מצימסלק ליה’, רבא מעמיד את התוספתא שמחייבת בהמת ארנונא במקרה דמצי מסלק ליה.

ד”ה יחד לו בית ו עמוד א

הנושא – קיבל חמץ של נכרי באחריות וייחד לו מקום בהשכרה או השאלה.

הקדמה – רש”י פוסק שישראל שקיבל אחריות על חמץ של נכרי אם ייגנב או ייאבד, חייב לבער את החמץ אפילו אם ייחד לנכרי מקום לחמץ בהשאלה או השכרה, כי זה כחה של אחריות שמקרבת את החמץ לישראל לענין חובת ביעור. ורש”י מפרש את הברייתא בהתאם: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער (כי שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים) הפקידו אצלו זקוק לבער (הפקיד את החמץ בלי שיזכיר דבר בקשר לאחריות חייב הישראל לבער, כי המקבל חפץ לרשותו בלי לפרט ההלכה מניחה שקיבל אחריות עליו) יחד לו בית אין זקוק לבער (הפטור מחובת ביעור מלמד שלא קיבל אחריות [רש”י לשיטתו]. ולכן אין לומר ש’יחד לו בית’ מתכוון רק להשאיל או השכיר לו מקום, כי בלא קבלת אחריות הוא פטור גם אם אמר סתם ‘הרי הבית לפניך הנח את חמצך באיזו פינה שאתה רוצה’, מאחר שבלא אחריות מבחינת הישראל החמץ אינו ‘מצוי’).

פירש הקונטרס…לפניך – הקדמה. מאחר שרש”י פוסק שקבלת אחריות מחייבת ביעור, הוא נאלץ לפרש את הפטור ב’יחד לו בית’ כשלא קיבל אחריות. ומאחר שלא קיבל אחריות הברייתא אינה מתכוונת ש’יחד לו בית’ ע”י השאלת או השכרת המקום כי אז לא היה חידוש בברייתא כי ברור שצירוף הנתונים של אי קבלת אחריות והשאלת או השכרת המקום פוטר את הישראל מהחיוב לבער. אלא כאמור הישראל נתן לו רשות להעמיד את חמצו בכל מקום שנוח לו באמירה סתמית ‘הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות’, והברייתא מלמדת שפטור מלבער כי לא קיבל אחריות…

וקשה לר”י…יחד נמי – אם כרש”י לא ייחד לו מקום בהשאלה או השכרה אלא אמר סתם ‘הרי הבית לפניך וכו’, למה אומרת הברייתא ‘ייחד לו מקום’?

והכי נמי…שכירות קניא – וגם בהמשך משמע שכאן ייחד לו מקום ולא אמר סתם ‘הרי הבית לפניך’, כי הגמרא חשבה לדייק מהברייתא ש’שכירות קניא’ ואם כרש”י לא השאיל ולא השכיר המקום אין הוה אמינא לדייק מכאן’שכירות קניא’?

ופר”ת דאפילו באחריות מיירי – ר”ת חולק על רש”י ואומר שמדובר בייחוד מקום בהשאלה או השכרה. וכדי שהברייתא תהיה בעלת משמעות י”ל שקיבל אחריות והברייתא מלמדת שאעפ”כ הוא פטור מלבער, כי ייחוד מקום הופך את החמץ לבלתי ‘מצוי’ אפילו כשקיבל אחריות…

ומשום הכי…שיחד לו בית – ור”ת מוכיח שקיבל אחריות במקרה של ‘יחד לו בית’ שאל”כ הברייתא לא היתה מסתמכת על הפסוק ‘לא ימצא’, כי המקור לפטור מביעור כשאין עליו אחריות הוא ‘לא יראה’ (סוף דף ה,ב). מכאן שהברייתא מתכוונת לקבלת אחריות ופטור מלבער משום שהחמץ נמצא במקום שיוחד לנכרי בהשאלה או השכרה ההופכות את החמץ לבלתי ‘מצוי’ מבחינת הישראל… )04)

ורב פפא…סוף – וקשה על ר”ת שלומד שזה שיחד את הבית קיבל אחריות על החמץ: אם רב פפא סובר ‘שנאמר לא ימצא’ מתייחס לחיוב ברישא ‘הפקידו אצלו זקוק לבער’ משום שקיבל אחריות, על סמך מה פוטרת הסיפא כשקיבל אחריות משום שייחד לו בית בהשאלה או השכרה? ור”ת ישיב שר”פ סובר שהברייתא פוטרת מסברה, שהמייחד בית אפילו אם קיבל אחריות פטור מלבער כי כאשר החמץ נמצא במקום מיוחד לנכרי החמץ הוא בלתי ‘מצוי’ מבחינת הישראל.

סיכום – רש”י: ישראל שקיבל אחריות על חמץ של נכרי חייב לבערו אפילו ייחד לו מקום בהשאלה או השכרה, לפיכך: 1) ‘יחד לו בית אין זקוק לבער’ מתכוון כשלא קיבל אחריות; 2) כדי שיהיה חידוש בפטור של הברייתא י”ל שלא ייחד את הבית בהשאלה או השכרה אלא אמר ‘הבית לפניך הנח את חמצך במקום שתרצה’, ופטור מלבער אף שהחמץ מונח בבית ישראל. ר”ת: ישראל שקיבל אחריות על חמץ נכרי פטור מלבערו כשייחד לחמץ מקום בשאלה או השכרה, לפיכך: 1) ‘יחד לו בית אין זקוק לבער’ אף כשקיבל אחריות; 2) ייחד הבית בהשאלה או השכרה; 3) ייחוד הבית עושה החמץ לבלתי ‘מצוי’ מבחינת הישראל ופטור מלבערו.

ד”ה כופה עליו כלי ו עמוד א

הנושא – העמדת הדין של רב גם ל’אין כלי ניטל אלא לדבר שניטל בשבת’.

הקדמה – א) משנה בשבת מב,ב: אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן )המטפטף מן הנר. ובגמרא) אמר רב חסדא אע”פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה (כשם שאסרו נתינת כלי תחת הנר משום ש’אסור לבטל כלי מהיכנו’ לאמור, השמן שבנר הוא מוקצה וכשנופל לכלי נעשה הכלי מוקצה האסור בטילטול שדומה להדבקת חפץ למקומו שאסור משום האב ‘בונה’. וה”ה בנתינת כלי תחת תרנגולת כי הכלי יהיה מוקצה ברגע שהביצה תוטל לתוכו ויתבטל מהיכנו) אבל כופה עליה כלי שלא תשבר )מותר לכסות את הביצה על ידי כלי, כי מותר לטלטל כלי שאינו מוקצה עבור חפץ שהוא מוקצה)… אמר רב יצחק כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר )אסור לטלטל כלי עבור חפץ [הביצה] שמוקצה).

ב) בהמשך הסוגיא מקשים על רב יצחק שסובר ‘אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת’ ממקורות המתירים, ורב יצחק משיב ‘בצריך למקומו’ שאותם מקורות עוסקים בנטילת כלי לא עבור מוקצה אלא שהיה זקוק למקום שהכלי מונח בו, ומתוך שהכלי הגיע לידו בהיתר מותר לו להניחו גם על דבר מוקצה.

אע”ג…לדבר הניטל – הקדמות. אין חולק על הדין של רב, א”כ איך רב יצחק שסובר ‘אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת’ יסכים ש’כופה עליו כלי’?

איכא לאוקמי בצריך למקומו – כשם שרב יצחק מיישב את המקורות שהובאו נגדו שם, שהכלי ניטל משום שהאיש היה זקוק למקום שהכלי היה מונח בו, ומתוך שהכלי הגיע לידו בהיתר מותר להניחו גם על גבי החמץ…

אי נמי…סוף – הצורך לסלק את החשש שמא יאכל חמץ גובר על האיסור דרבנן לטלטל כלי עבור מוקצה.

סיכום – דברי רב נאמרים אפילו לשיטת רב יצחק ש’אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת’, כי לדעת רב יצחק רב מתכוון למקרה שלא הרים את הכלי עבור החמץ אלא לצורך שמותר (מקומו) ומתוך שהיה בידו בהיתר הוא רשאי לכסות בו את החמץ; או שהרימו ישירות עבור החמץ ומותר כי החשש שמא יאכל את חמץ חמור מהאיסור על טילטול כלי לדבר שאינו ניטל בשבת.

ד”ה שנאמר ויהי אנשים ו עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י במסכת גיטין.

הקדמה – גיטין ס,א: אמר רבי לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן )ראש חודש ניסן בשנה השניה לצאתם ממצרים) אלו הן: פרשת כהנים )אמור) ופרשת לוים )’קח את הלוים’ בבהעלותך) ופרשת טמאים )’ויהי אנשים’ בבהעלותך, רש”י) ופרשת שילוח טמאים )זבין ומצורעים אל מחוץ לשלשת המחנות) ופרשת אחרי מות ופרשת שתויי יין ופרשת נרות )המנורה) ופרשת פרה אדומה.

והא…והיה אנשים – הקדמה. רש”י מפרש שפרשת טמאים שנאמרה בר”ח ניסן מתכוונת ל’ויהי אנשים’, אבל אין זה מדוייק שכן…

דזו הפרשה…הכא – ‘ויהי אנשים’ נאמרה ב-י”ד בניסן 03 יום קודם פסח שני ולא בר”ח ניסן 54 יום קודם פסח שני…

אלא פרשת…סוף – ‘וינזרו מקדשי בני ישראל’ בפרשת אמור. )14)

ד”ה ומזהיר על פסח שני ו עמוד ב

הנושא – הבהרת הראיה מ’ויהי אנשים’.

אע”ג…לומר להן – וקשה: ניתן ללמוד מכאן ששואלין ודורשין ל’ יום קודם פסח אילו משה רבינו יזם שיעור הלכתי בפסח ראשון ב-י”ד בניסן, אבל למעשה משה רק השיב על שאלות הטמאי מתים איך לנהוג (י”א שהם היו נושאי הארון של יוסף וי”א שהיו מישאל ואלצפן שהוציאו את גופותים של נדב ואביהו מן הקודש)?

מכל מקום…סוף – משה האריך מעבר למה שהיה דרוש כדי להשיב על שאלתם משום ש’שואלין ודורשין קודם הפסח 03 יום’. )24)

ד”ה ממאי דבריש ירחא קאי ו עמוד ב

הנושא – הבהרת ההוה אמינא שמשה מסר הלכות פסח רק ביום ד’ או ה’ בניסן.

תימא…נאמר לו בר”ח – רבא מוכיח שם שהכל מסכימים שבאו למדבר סיני בר”ח סיון כלהלן: אמר רבא דכולי עלמא בר”ח אתו למדבר סיני כתיב הכא )שמות יט,א: ‘בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים) ביום הזה באו מדבר סיני’ וכתיב התם )שםיב,ב) ‘החדש הזה לכם ראש חדשים’ מה להלן )’החדש הזה לכם’) ראש חדש אף כאן )’ביום הזה באו מדבר סיני’ ראש חדש); מכאן שהוסכם ש’החדש הזה לכם’ נאמר בר”ח. ואם תשאל: מנין לרבא ש’החדש הזה לכם’ נאמר בר”ח?

והיינו משום…ראה וקדש – במעמד ההוא הורה הקב”ה למשה ואהרן דיני קידוש החודש, וכביכול הצביע על הירח ואמר ‘כזה ראה וקדש’. זה המקור של רבא, א”כ איך העלו את האפשרות שהפסוק ‘החדש הזה לכם ראש חדשים’ נאמר ביום שאינו ר”ח?

ותירץ ר”ת…בד’ בירחא – בשמות פרק י”ב מסר הקב”ה למשה דיני קידוש לבנה ‘החדש הזה לכם וגו’, והלכות פסח ‘דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה’. המקשה ידע שבאותו מעמד מסר הקב”ה את שנים הללו, אלא טען שייתכן שמשה לא השמיע הלכות פסח עד ג’ או ד’ בניסן…

ומסיק דיליף…ויתילדו וגו’ – ורב נחמן ב”י מוכיח שמשה השמיע הלכות פסח שבועיים קודם לפסח, כי נאמר (במדבר ט,א-ב) ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר; ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו’, ונאמר (שם א,א) ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר’. ורב נחמן ב”י מסביר: מה להלן )שם א,א ‘מדבר סיני’ היה זה) בראש חדש )נאמר שם ‘באחד לחדש’) אף כאן )שם ט,א שנאמר ‘במדבר סיני’ היתה זה) בראש חדש )ובפסוק ב’ כתוב ‘ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו’, מכאן שהאמירה של משה היתה שבועיים קודם פסח)…

ור”י מפרש…בריש ירחא – שלא כר”ת שהמקשה הסכים שהקב”ה מסר למשה קידוש החודש והלכות פסח באותו מעמד, הר”י מפרש שהמקשה הציע שהקב”ה מסר למשה בר”ח ניסן דיני קידוש החודש, אבל מה שמובא שם החל מפסוק ב’ בקשר להלכות פסח הקב”ה לא מסר עד ד’ או ה’ בניסן…

ואם תאמר…כי הכא – קשה על רבא בשבת פו,ב שמוכיח שבאו למדבר סיני בר”ח בגז”ש ‘הזה-הזה’ (‘בחדש השלישי… ביום הזה באו מדבר סיני’ וכתוב ‘החדש הזה לכם ראש חדשים’ מה להלן [החדש הזה לכם] ר”ח אף כאן [ביום הזה באומדבר סיני] ר”ח). למה רבא לא הוכיח זאת בג”ש של רב נחמן ב”י ‘במדבר-במדבר’? )34)

וי”ל…סוף – כל גז”ש היא קבלה ממשה מסיני, ורבא לא קיבל ג”ש זו.

סיכום – א) רבינו תם: המקשה הניח שהקב”ה מסר למשה הלכות קידוש החודש והלכות פסח באותו מעמד בר”ח ניסן, אלא טען שייתכן שמשה לא העביר לישראל הלכות פסח עד ג’ או ד’ בניסן. ר”י: המקשה טען שייתכן שבר”ח ניסן מסר הקב”ה למשה הלכות קידוש החודש, אבל מסר למשה הלכות פסח רק ב-ד’ או ה’ בניסן.

ב) רבא לא קיבל מרבותיו את הג”ש במדבר-במדבר.

ד”ה אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ו עמוד ב

הנושא – הוכחה שלא תמיד הפסוקים קבועים אפילו בפרשה אחת.

הקדמה – בסנהדרין מה,א מתארת המשנה כיצד מבצעים עונש סקילה: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות )בנין בגובה שש אמות והנידון ועדיו עולים לגג) אחד מן העדים דוחפו על מתניו )מפילו לארץ באופן שיפול על גבו, משתי סיבות: 1) כבוד האדם אפילו של מי שחייב מיתה, ושכיבה כשפניו למטה מגונה; 2) אם לא ימות בנפילה יצטרך העד השני להניח אבן על לבו. לפיכך) נהפך על לבו הופכו על מתניו )שפניו ולבו יהיו למעלה) אם מת בה )בנפילה) יצא ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנה על לבו, אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל (הנוכחים רוגמים אותו) שנאמר )דברים יז,ז) ‘יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה’.

היינו…וטעם – סדר הפסוקים בפרשה אחת קבוע כשאין דרשה או סברה להוכיח את ההיפך, אבל כשיש נימוק להקדים את המאוחר הנימוק מכריע, והראיה…

דהא תנן…ירה יירה – הקדמה. במשנה נאמר שבשלב ראשון מפילים את הנידון ואם לא מת העדים זורקים עליו אבן כבדה ואם גם בזה לא מת רוגמים אותו באבנים. והרי נפילה מופיעה בפסוק אחרי סקילה (‘כי סקול יסקל או ירה יירה’), מכאן שאם קיים נימוק להקדים את המאוחר הנימוק קובע, וכאן הנימוק הוא…

היינו משום…סוף – ההנחה היא שכאשר הפסוק אומר ‘כי סקול יסקל או ירה יירה’ הכוונה היא לבצע את העונש באיש חי ולא במת. והרי כתוב בדברים יז,ה בקשר לסקילה לעובד ע”ז: ‘והוצאת את האיש ההוא או את האשה… וסקלתם באבנים ומתו’, כאשר סקילה היא הפעולה שגורמת ליציאת הנשמה. וכעת, אם נאמר ש’כי סקול יסקל או ירה יירה’ הוא כפי שכתובים בפסוק, נמצא שמעשה הירוי מתבצע אחר שהנידון מת, שאינו עולה על הדעת. מכאן ש’כי סקול יסקל או ירה יירה’ אינו קבוע והירוי מתבצע קודם לסקילה כי כך עולה מהפסוק ‘וסקלתם באבנים ומתו’.

סיכום – יש מוקדם ומאוחר בפרשה אחת אא”כ יש דרשה או סברה להיפך.

ד”ה אבל בתרי ענייני אין דנין ו עמוד ב

הנושא – קושיא מהסוגיא בבבא קמא ויישובה.

הקדמה – א) בבא קמא נד,ב: שבת מנלן? )שאדם מצוה על שביתת בעלי חיים שלו) דתניא רבי יוסי אומר משום רבי ישמעאל בדברות הראשונות (שמות כ,י) נאמר ‘עבדך ואמתך ובהמתך’ ובדברות האחרונות )דברים ה,יד) נאמר ‘ושורך וחמורך וכל בהמתך’, והלא שור וחמור בכלל ‘כל בהמה’ היו ולמה יצאו? לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן )כפי שדורשים מן הריבוי ‘וכל’) אף כל חיה ועוף כיוצא בהן )בהמשך מנסה הגמרא להוכיח שאדם מצווה רק על שביתת שור וחמור ולא שאר בעלי חיים שלו) אימא בהמה דדברות הראשונות כלל, שורך וחמורך דדברות האחרונות פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא )ומתרצים) אמרי ‘וכל בהמתך’ דדברות האחרונות חזר וכלל )והתוצאה היא) כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים )ואדם מצווה על שביתתם) אף כל בעלי חיים )מצווה על שביתתם).

הא…דמרוחקין טובא – הקדמה. וקשה: הסוגיא בב”ק לומדת כלל ופרט וכלל בין ספר שמות וספר דברים?

היינו…סוף – על אף השינויים בין הדברות הראשונים לאחרונים הם נאמרו ונשמעו בבת אחת, מה שבדרך הטבע פה אינו יכול להשמיע ואוזן אינה יכולה לשמוע, ולכן למרות ריחוקן הן ענין אחד ממש. )44)

ד”ה ודעתיה עילויה ו עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פירוש…כמו פירורין – אין הכוונה לדעתו של זה שמצא את הגלוסקא וכאילו הוא מהסס לבטלה, אלא לדעת כלל בני אדם שמחשיבים ככרות לחם ואינם בטלים מבחינת ההלכה, שלא כפירורים שאינם חשובים אצל רוב בני אדם ובטלים…

ועל פירוש הקונטרס קשה – רש”י מפרש שהכוונה היא לדעתו של מוצא הגלוסקא, ומאחר שהוא מהסס לשורפו קשה עליו גם לבטלה ועובר על בל יראה ובל ימצא. וקשה…

מאי פריך…סוף – אם כרש”י הגמרא מניחה שהוא מהסס לבטלה, איך מקשים ‘וכי משכחת ליה לבטליה’ הרי הוא אינו רוצה לבטלה באותו רגע? )54)

ד”ה משש שעות ולמעלה ו עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י לביטוי ‘משש שעות ולמעלה’.

הקדמה – על הקושיא ‘וניבטליה בשית?’ מתרצת הגמרא ‘כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה קיימא’ – בתוך השעה הששית חמץ אסור מדרבנן, וכשם שאיסור חמץ מדאו’ החל משעה שבע מפקיע את החמץ מבעלותו, גם איסור חמץ מדרבנן מפקיע מבעלותו ואינו יכול עוד לבטלו. והגמרא מוכיחה שאיסור חמץ מדרבנן מפקיע מבעלותו מדברי רב: ‘המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין’.

פירש הקונטרס מתחלת שש – רש”י מפרש את דברי רב ‘המקדש משש שעות ולמעלה’ שקידשה מתחילת שש שהוא הזמן שחז”ל אסרו ליהנות מחמץ, כי מטרת הגמרא בדברי רב היא להוכיח שאיסור חמץ מדרבנן מפקיע את הבעלות, ולכן מן ההכרח שמדובר בזמן שהחמץ אסור מדרבנן שהוא בתוך שעה ששית…

ולא נהירא…מסוף שש – הביטוי ‘משש שעות ולמעלה’ שאמר רב מתכוון לאחר שעברו 6 שעות שלימות והחלה שעה שבע שהוא הזמן שחמץ אסור מדאורייתא. והראיה: בדף ד,ב נאמר שרבי יהודה ור”מ חולקים במשנה יא,ב במספר השעות שחז”ל הקדימו האיסור לאכול וליהנות מחמץ ב-י”ד, אבל ‘דכולי עלמא מיהא חמץ מ-6 שעות אסור מדאו’, שהוא בתום 6 שעות שלימות כפי שלומדים מ’אך’ חלק או מ’לא תשחט על חמץ דם זבחי’; והגמרא משתמשת בביטוי ‘משש שעות ולמעלה’…

ופר”ת דמסוף שש קאמר – רב אכן מתכוון לתחילת שעה שבע, וא”כ איך מוכיח התרצן שגם בזמן שהאיסור מדרבנן ‘לאו ברשותיה’ ממה שאמר רב בקשר לזמן שהחמץ אסור מדאו’?

ומייתי ראיה…סוף – רב עוסק בשעה שבע שהוא זמן איסור דאו’ ובחיטי קורדניתא שהוא חמץ נוקשה האסור מדרבנן, וקובע שאין כאן קידושין כי אפילו חמץ שאסור מדרבנן אינו ברשותו בזמן איסור דאו’. והתרצן קובע שאם חמץ דרבנן בזמן דאו’ אינו ברשותו הוא הדין בחמץ דאו’ בזמן דרבנן (בתוך שעה שש) שאינו ברשותו, ואינו יכול לבטל את החמץ בתוך שעה שש. )64)

סיכום – רש”י: הביטוי ‘משש שעות ולמעלה’ בדברי רב ‘המקדש משש שעות ולמעלה’ מתכוון לתחילת שש שאז חמץ (כגון חיטי קורדניתא) אסור מדרבנן, כי מאחר שהתרצן בא להוכיח שחמץ האסור מדרבנן אינו ברשותו ברור שמדובר בזמן איסור חמץ מדרבנן. רבינו תם: הביטוי ‘משש שעות ולמעלה’ בדברי רב מתכוון לתחילת שעה שבע שאז חמץ אסור מדאו’, ומקדשה בחיטי קורדניתא (חמץ נוקשה) האסור מדרבנן (לפי רש”י הוא חמץ ממש). וכשם שחמץ דרבנן אינו ברשותו בזמן איסור דאו’, חמץ דאו’ בזמן דרבנן (בתוך שעה שש) שאינו ברשותו.

ד”ה לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר ז עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פ”ה…תלינן לחומרא – רש”י רואה כאן ספק שקול, כי חרף העובדה שיש בשוק יותר רוכשי בהמות מאשר מוכרים לא דנים בבני אדם אלא בעיסקות שבוצעו ובכל עיסקה יש שתי אפשרויות: שהמעות נפלו מהמוכר והן חולין או מהקונה והן מעשר שני, וממבט זה הסיכויים מתחלקים באופן שוה בין הקונה והמוכר בלא קשר עם מיכלל המעות המצויות אז בשוק. לפיכך הספק הוא שקול, ומחומרה תולים את הנפילה בקונה ודנים את המעות כמע”ש…

ואין נראה…רובא להיתר – רש”י מפרש שיש כאן ספק שקול כי בכל עיסקה יש מוכר אחד וקונה אחד ושקולים הסיכויים שהמעות הן חולין או מעשר שני. וקשה: למרות שברוב העיסקות הקונים משלמים במעות מעשר שני יש מיעוט שמשלם במעות חולין, וכשמצרפים את המיעוט לכלל העיסקות של היום שבהן יש ספק שקול שהמעות שנפלו הן חולין או מעשר שני נמצא שרבים הסיכויים שהמעות הן חולין, ויש לדון מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה כחולין ולא מעשר שני… )74)

ואור”י דלוקחים…סוף – הר”י חולק על ההנחה של רש”י וסובר שבמציאות לפני כל מוכר עומדים מספר קונים שבוחנים את טיב הבהמה, והסיכוי שהמעות נפלו מקונה עולה על הסיכוי שנפלו מהמוכר. והמסקנה המתחייבת היא שהמעות הן מע”ש לא מחומרה כדברי רש”י אלא מצד הדין מכח רוב.

סיכום – רש”י: בכל עיסקה יש מוכר אחד וקונה אחד, והסיכוי שהמעות נפלו מן המוכר שוה לסיכוי שנפלו מן הקונה, ופוסקים עליהן דין מע”ש מחומרה לאור הספק השקול. הר”י: בכל עיסקה עומדים בפני מוכר אחד מספר קונים, והסיכוי שהמעות נפלו מקונה עולה על הסיכוי שנפלו מהמוכר, והמעות הן מע”ש מצד דין רוב ולא מחומרה הנובעת מספק שקול.

ד”ה בהר הבית לעולם חולין ז עמוד א

והאיסור נוגע לכספי הקדש כמו למעשר שני. (84)

ד”ה עשויין להתכבד בכל יום ז עמוד א

הנושא – קושי על הנימוק של המשנה.

הקדמה – א) משנה בנדה נו,א: השרץ שנמצא במבוי )למשל: ב-י’ בניסן) מטמא למפרע )תרומה ובשר קדשים, שמא נגע בהם שרץ) עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ )עד שיאמר אדם ‘ביום פלוני [ח’ בניסן] חיפשתי אחר שרצים ולא מצאתי’) או עד שעת כבוד (או עד אותו יום בעבר [ח’ בניסן] שטאטאו את המבוי, כלומר: אמר שב-ח’ בניסן חיפשתי אחר שרצים מתים במבוי ולא מצאתי או אמר טאטאתי את המבוי, והיום ב-י’ מצאו שם שרץ. הטהורות שהיו במבוי קודם ח’ טהורות כי המבוי נבדק ולא נמצא שרץ, והטהורות שהיו במבוי אחר ח’ עד היום טמאות שמא מיד אחר הבדיקה ב-ח’ מת שם שרץ והיה מונח עד היום).

ב) בגמרא שם מובאת חקירה בקשר למשנה: עד שעת כבוד חזקתו בדוק )כאשר המשנה מטהרת טהורות שהיו במבוי קודם ח’ בניסן שהיה ‘שעת כבוד’, האם זה משום שמניחים שהמטאטא גם בודק ואם היה שרץ היה רואה) או דלמא חזקתו מתכבד )המטאטא אינו בודק, אבל מניחים שאם היה שם שרץ פעולת הטאטוא סילקה אותו) ומאי נפקא מינה )תשובה) דאמר כביד ולא בדיק )המטאטא אומר בפירוש שלא בדק) אי אמרת חזקתו בדוק הא לא בדק )אם המשנה מטהרת מתוך הנחה שמטאטא גם בודק, הרי כאן הוא אומר שלא בדק והמשנה תסכים שהטהורות טמאות אפילו קודם זמן הטאטוא, אבל) אי אמרת חזקתו מתכבד הא מתכבד )אם ההנחה היא שפעולת הטאטוא מסלקת את השרצים אז הטהורות קודם הטאטוא טהורות אפילו אם לא בדק) אי נמי דאשתכח בגומא )עוד נפקא מינה: המטאטא ב-ח’ בניסן הודיע שלא מצא שרץ אבל לא הודיע אם בדק תוך כדי עבודה או לא, וב-י’ בניסן מצאו שרץ בחריץ) אי אמרת חזקתו בדוק מאן דבדק בגומא נמי בדיק )אם מניחים שמטאטא בודק הוא בודק גם בתוך החריצים, ומשלא הודיע שמצא שרץ אומרים שלא היה שרץ ב-ח’ וכל הטהורות קודם ח’ טהורות) אי אמרת חזקתו מתכבד גומא לא מתכבדא )אבל אם אין מניחים שאדם אינו בודק תוך כדי עבודה אלא פעולת טאטוא מסלקת את השרצים, הרי שהטאטוא לא מסלק השרץ מן הגומא, והטהורות טמאות אפילו קודם יום הטאטוא). והמסקנה שם היא ‘חזקתו בדוק’, שלא סומכים על טאטוא בלא בדיקה.

קשה…בדיקה – הקדמות. שם מסיכים שמקום אינו בחזקת בדוק אא”כ התכוון המכבד לבדוק אחר שרצים, לאמור מקום בחזקת בדוק מדבר מסויים רק אם חיפשו אחריו ביודעין. וקשה: המכבדים חיפשו אחר שרצים, ואיך אומרת המשנה שהסימטעות היו בדוקים גם לענין מעות?

ותירץ דשרץ…סוף – הכלל האמור תקף רק לגבי עצמים קטנים. לפיכך אם מדובר בשרץ שמטמא בשיעור קטן כעדשה המקום נחשב בחזקת בדוק רק אם התכוון לחפש אחריו, אבל כסף גדול יותר והמכבד יגלנו אפילו בלא חיפוש מכוון.

סיכום – מקום אינו בחזקת בדוק מעצם קטן כמו שרץ שמטמא אפילו בשיעור כעדשה אא”כ התכוון לבדוק אחריו, משא”כ עצם גדול כמו מעות נחשב המקום כבדוק ממעות אפילו אם לא התכוון לחפש אחריהן.

ד”ה בלבער כ”ע לא פליגי דלהבא משמע ז עמוד א

הנושא – מחלוקת בקשר לברכה ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו’.

מכאן…להכניסו – הברכה ‘ברוך אתה ה’… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו’, משתי סיבות:

דאי לאחר…ועוד…לעשייתן – 1) ‘להכניסו’ משמע להבא ומברך אחר מעשה המצוה דובר שקר; 2) ברכת המצוה חייבת להיאמר קודם עשייתה.

ולא נראה…מקומו – ראיה ש’להכניסו’ נאמרת אחר מעשה המילה…

אע”ג…לא קשה – ולגבי שתי הסיבות של רשב”א יש להשיב: 1) אמירתה אחרי המילה למרות ש’להכניסו’ משמע להבא אינה שקר…

דלא על זאת…כשתבא לידו – כי כאשר חז”ל קבעו את הנוסח ‘להכניסו בבריתו’ לא התכוונו לברית מילה הנעשית בשעת אמירתה בלבד אלא זו הבעת תודה לקבית הלל על כלל מצות מילה שציוָנו למול את בנינו…

ותיקנוה כאן – ואם תשאל: אפילו אם ‘להכניסו’ היא הבעת שבח ראוי שתיקבע קודם המצוה ולצאת ידי המשמעות של עתיד וגם הבעת שבח?

לגלות ולהודיע…הר גרזים – תפקיד נוסף נועד לברכה זו – הכרזה שהמילה נעשתה לשם שמים ולא משום שיש תולעת (מורנא) בריאותית בהסרת הערלה, או לשם הר גרזים שאליו התפללו הכותים והשומרונים. והכרזה כזו באה לביטוי מלא רק אחרי המצוה משום שלפניה חושבים הנוכחים שהברכה היא ככל ברכות המצוה הנאמרות קודם למעשה ולא יתרשמו מתוכן ההכרזה…

ואין צריך…אחר לא – 2) ולגבי הסיבה השניה של רשב”א שברכות המצוות נאמרות קודם למצוה, י”ל שכלל זה תקף רק אם המברך הוא גם זה שמבצע את המצוה, אבל בדרך כלל אבי הבן אינו מל את בנו, וראיה… )94)

ותדע…סוף – מברכים שתי ברכות ‘בורא פרי הגפן’ ו’וציונו על העריות’ אחרי הקידושין כי לא החתן מברך אלא עורך החופה והקידושין (כך היה נהוג בימיהם).

סיכום – רשב”א: 1) ברכת ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו’ מוגדרת ‘ברכת המצוה’; 2) מקומה קודם מעשה המילה משתי סיבות: ‘להכניסו’ משמע להבא והאומרה אחר המצוה דובר שקר, וככל ברכות המצוה יש לאמרה עובר לעשייתן. רבינו תם: 1) ‘להכניסו’ אינה ככל ברכות המצוה אלא הבעת שבח לקבית הלל וגם הכרזה שהמילה נעשית לשם שמים. 2) הברכה לא מתכוונת למילה זו בלבד אלא לכלל מצות מילה; 3) רק ברכת המצוה מפי מבצעה חייבת להיאמר עובר לעשייתן.

ד”ה כי פליגי בעל ביעור ז עמוד ב

הנושא – הבהרת השיטה ‘על ביעור מעיקרא משמע’.

פירש…קצת להבא – המשמעות של מלה או ביטוי עשוייה להשתנות בין השפה המדוברת לשפה הסיפרותית. מאן דאמר ‘על ביעור לשעבר משמע’ סובר שכך המשמעות בשפה המדוברת אבל בלשון חז”ל ניתן למצוא ש’על’ מתכוונת לעתיד, והראיה היא…

דאי לא…סוף – בהמשך הסוגיא מ”ד ‘לשעבר’ אומר שמן הדין מוהל שמברך קודם המילה אומר ‘למול’ שמשמעותה להבא, אבל מאחר ש’לא סגי דלאו איהו מהיל’ קבעו שיאמר ‘על המילה’. והרי למ”ד ‘לשעבר’ המשמעות של ‘על המילה’ היא לשעבר בלבד ומעולם לא היו מתקנים שמוהל יברך ‘על המילה’ שאינה אמת.

סיכום – אפילו מ”ד ‘על ביעור מעיקרא משמע’ סובר שכך הוא ברוב המקרים, אבל כשאין ברירה תיקנו חז”ל לומר ‘על’ לבטא את העתיד.

ד”ה לא סגי דלאו איהו מהיל ז עמוד ב

אבל המל…סוף – כי גר טרם חייב במצות והמוהל נעשה כאב אל בנו.

ד”ה בעידנא דאגבהה נפיק ביה ז עמוד ב

הנושא – קיום ‘עובר לעשייתה’ אחר הגבהת ארבעת המינים.

וא”ת…לעשייתן – חייבים לברך עובר לעשייתה (עמוד א’ ד”ה ‘בלבער’)?

ואומר ר”י…הלל – ‘עובר לעשייתה’ אינו מתכוון דוקא לזמן שקודם למצוה אלא כל עוד שהדין מחייבו להתעסק בה לאמור, הגבהת המינים היא גמר המצוה, אבל מאחר שחז”ל תיקנו לנענע את המינים תוך אמירת הלל נחשבת הברכה כ’עובר לעשייתה’ עד סוף הניעוניים.

ד”ה לצאת יצא מיבעי ליה ז עמוד ב

הנושא – מצות ארבעת המינים בימינו.

לצאת…באותה נטילה – לפי מהלך הסוגיא למ”ד ‘להבא משמע’ אין קושי בלשון הברייתא ‘לצאת’, ותמוה כי גם לו קשה משום שמיד עם הגבהת המינים הוא יוצא, ואיך מברך ברכה שמשמעותה להבא?

ומשכחת לה…גדילתו – והוא ישיב שהברייתא עוסקת כשהגביה את המינים שלא כדרך גידולם. וכן ראוי לעשות כדי לקרב את מעשה המצוה אל הברכה ככל שניתן, אשר במצות ארבעת המינים היא להחזיקם בידו. וכדי שהגבהתם לא תיחשב כמעשה מצוה מגביה אותם שלא כדרך גידולם, ומברך ואח”כ מעמידם כדרך גידולם…

או שנטלו…באותה נטילה – או שנוטלם כדרך גידולם מתוך כוונה מפורשת שאינו רוצה לצאת בהגבהה זו…

וכשאדם נוטל…סוף – ומאחר שלהלכה ‘על’ להבא משמע וחייבים לברך עובר לעשייתן, יש לברר כיצד לנהוג בארבעת המינים. תוס’ פוסקים שאדם רשאי להגביה את המינים דרך גידולם ואין זה פוגע ב’עובר לעשייתן’ משתי סיבות: 1) חז”ל תיקנו לנענע את המינים באמירת הלל, ועד שיסיים מצות המינים טרם קויימה במלואה והברכה נחשבת עובר לעשייתן (כפי שקבע הר”י בד”ה ‘בעידנא’); 2) מאחר שחייבים לברך עובר לעשייתן מן הסתם אדם מתכוון לא לצאת בהגבהה זו עד שיברך.

סיכום – מותר להגביה ארבעת המינים כדרך גידולם בלא שיפגע בעיקרון ‘עובר לעשייתן’ משתי סיבות: 1) מצות נטילת המינים לא נגמרת עד שינענע אותם באמירת הלל ועד אז טרם קויימה המצוה במלואה והברכה עדיין ‘עובר לעשייתן’; 2) מאחר שחייב לברך עובר לעשייתן מן הסתם אדם מתכוון לא לצאת בהגבהה זו.

ד”ה והלכתא על ביעור חמץ ז עמוד ב

הנושא – אם יש נוסחאות ברורים לברכות.

יכול…משמע להבא – מצד אחד יש להבין שהגמרא לא מחייבת לומר ‘על ביעור’ כי גם ל’על’ יש משמעות להבא, וחז”ל לא קבעו כללים מתי לומר ברכה באות ‘ל’ או במלה ‘על’…

או שמא…חמץ – מאידך ניתן להבין שהגמרא מחייבת לומר ‘על ביעור’ למרות שהיא נתונה במחלוקת בעוד שב’לבער’ אין מחלוקת משום…

ויש טעם בברכות – שיש כללים ברורים לפיהם חז”ל קבעו ברכה ב-‘ל’ (לקרא את ההלל) וב-‘על’ (על מקרא מגילה), והנתונים של מצות ביעור חמץ משייכים אותה לנוסח של ‘על’… )05)

ור”י…סוף – אחר שסקר את כל הברכות הגיע הר”י למסקנה שאין להסביר את הברכות על פי נוסחאות קבועים וברורים.

סיכום – מחלוקת בין בעלי התוספות באם יש נוסחאות ברורים בענין ברכות.

ד”ה על הטבילה ז עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – א) ברייתא בבבא קמא פב,א מספרת שעזרא הסופר גזר איסור על בעלי קרי (זכרים ונקבות) ללמוד תורה או להתפלל עד שיטבלו במקוה, וזאת כדי לגרום לכך שתלמידי חכמים ימעטו בתשמיש המטה בשל הטירחה הכרוכה בטבילה (‘כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצוים אצל נשותיהם כתרנגולים’, ברכות כב,א). דורות לאחר מכן אמר התנא רבי יהודה בן בתירא שתקנת עזרה בוטלה סמוך לזמן תקנתה, כי ראו שהתקנה לא התקבלה ברוב ישראל משום שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה, ותקנה שלא מתקבלת תוך זמן סביר בטילה.

ב) ברכות כב,א: אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבי (פוסקים כמו שלשת הרבנים הללו) כרבי אלעאי בראשית הגז (שנוהג בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ) כרבי יאשיה בכלאים )שהחייב על כלאי כרם כשזורע חטה ושעורה וחרצן ביחד, היינו כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת) כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה (שבעל קרי מותר ללמוד ולהתפלל בלא טבילה כי תקנת עזרא בוטלה).

אומר ר”ח…קודם טבילה – הקדמות. בניגוד לפירוש רש”י שכל הטובלים מברכים אחר הטבילה, רבינו חננאל בשם רב האי גאון אומר שהגמרא מתכוונת רק לטבילת גר צדק שאינו יכול לומר ‘וציונו’ כי הקב”ה לא צוה גויים במצות טבילה, אבל שאר טובלים מכל סיבה שהיא מברכים קודם הטבילה. וה”ה בבעלי קרי שעזרא הסופר גזר שלא יברכו אפילו בהרהור עד שיטבלו שמברכים קודם הטבילה, כי פוסקים כרבי יהודה ב”ב שתקנת עזרא בוטלה.

אעפ”כ אומר…לא חילקו – שונות הברכות על הטבילות השונות משאר ברכות המצוות: בשאר המצוות קבעו חז”ל ברכותיהן קודם המעשה כוללת ברכת הטבילה שנקבעה שתאמר לכתחילה קודם הטבילה, אבל מאחר שברכת גר חייבת להיאמר רק לאחר הטבילה, חז”ל אמרו שבדיעבד גם הברכה אחר טבילות אחרות מקובלת… )15)

וכן בנטילת…לברך קודם – וה”ה בברכת נטילת ידים קודם לאוכל, כי למרות שניתן לברך קודם מעשה הרחיצה היא נגררת אחר ברכת נטילת ידים של מי שיוצא מהשירותים שאינו רשאי לברך עד שרוחץ את ידיו…

מיהו…לחם טמא – אבל אפילו בלא התקדים של נטילת ידים של היוצא מהשירותים, הנוטל לאכול מברך אחר הרחיצה כי כאן הניגוב היא חלק בלתי נפרד מהמצוה, ונמצא שאפילו אחר הנטילה נחשבת הברכה עובר לעשייתן…

ויש מפרשים…לא חזי – כל ברכות הטבילות נאמרות קודם לטבילה אבל לא מהסיבה של רש”י אלא משום שאינו במצב שיכול לברך קודם, כי ממה נפשך…

דקודם שירד…ולא טביל – קודם שיורד למים אינו יכול לברך שמא ישנה את דעתו ולא יטבול ונמצאת שבירך לבטלה;

ואחר שיורד…סוף – וכשהוא במים אינו יכול לברך משום ערוה. לפיכך לא היתה ברירה אלא לקבוע אמירת הברכה אחר הטבילה.

סיכום – רש”י: הברכות בכל הטבילות נאמרות אחר הטבילה; רבינו חננאל בשם רב האי גאון: גר שטובל מברך אחר הטבילה וכל שאר הטובלים קודם הטבילה; ר”י: גר שטובל מברך אחר הטבילה וכל שאר הטובלים קודם הטבילה, אבל אין למחות במי שמברך אחר הטבילה; יש מפרשים: כל הטובלים מברכים אחר הטבילה בהיעדר אפשרות הלכתית שיברכו קודם שיורדים למים ואף לא במים.

ד”ה ונרות מנר ז עמוד ב

הנושא – הצורך בפסוק ‘בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות’.

וקשה…נרות מנר – אחר שרב חסדא לומד ש’חיפוש’ מתבצע בנרות, כי בפסוק ‘בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות’ ‘חיפוש’ ו’נרות’ מופיעות יחד, ר”ח עובר לשלב שלומד נרות מנר בפסוק ‘נר ה’ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן’, שחיפוש מתבצע גם בנר בודד. וקשה: מדבריו עולה ששני השלבים נחוצים כדי להגיע למסקנה שבודקים בנר בודד, והרי ניתן ללמוד זאת ישר מ-‘נר ה’ נשמת אדם חופש כלחדרי בטן’ כי ‘חיפוש’ ו’נר’ מופיעות יחד?

וי”ל דחיפוש לא קאי אנר – כדי להוכיח במה מחפשים לא די ש’חיפוש’ תופיעה עם ‘נר’ או ‘נרות’ בפסוק אחד, אלא תוכן הפסוק חייב ללמד במה מחפשים. בפסוק ‘נר ה’ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן’ מוזכרת ‘נר’ אבל לא בהקשר של כלי חיפוש של הקב”ה, אלא לומר שנר של הקב”ה הוא נשמה של אדם מישראל, ועדיין יש מקום לומר שהחיפושים של הקב”ה לא נעשים בנרות, לכן…

לכך יש…שהיא בנרות – כדי להוכיח שהקב”ה מחפש (כביכול) בנרות, רב חסדא מצטט ‘בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות’…

ואותן נרות מנר – וכעת שהוכח שהקב”ה מחפש בנרות, מתברר שפירוש הפסוק ‘נר ה’ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן’ הוא שהנשמה הישראלית היא נרו של הקב”ה ובה מבצע הקב”ה חיפוש בחדרי בטן. ומאחר שכתוב ‘נר’ בלשון יחיד יש להסיק שמה שנאמר בפסוק ‘בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות’ אין הכוונה שחיפוש מחייב מספר נרות ביחד אלא די באחד כדי שהפעולה תיקרא ‘חיפוש’. ומכאן שבדיקת חמץ נעשית בנר אחד…

ואתי שפיר…סוף – כפי שהוסבר למעלה.

סיכום – מהפסוק ‘נר ה’ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן’ לא ניתן ללמוד שהקב”ה מחפש בנרות (כביכול), ולכך בא הפוסק ‘בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות’.

ד”ה מטה החולקת בתוך הבית ח עמוד א

הנושא – גירסאות שונות בסוגייתנו.

הקדמה – א) תוס’ עוסקים כאן בשלשה מקורות שונים שבהם רשב”ג פוסק בקשר למטה: ‘תנו רבנן’ בסוגייתנו שרשב”ג פוסק ‘צריכה בדיקה’; ‘ורמינהו’ בסוגייתנו שרשב”ג פוסק ‘אינה צריכה בדיקה’; תוספתא המצוטטת בירושלמי ‘תני רשב”ג אומר מטה שהיא חוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחין תחתיה בודק צד החיצון ואינו בודק צד הפנימי מפני שעצים ואבנים מונחין תחתיה (ולא נכנס חמץ לצד הפנימי כל השנה)’.

ב) הירושלמי שם מדייק מהתוספתא ‘מפני שעצים ואבנים מונחין תחתיה’ – הא אם אין עצים ואבנים מונחין תחתיה (רשב”ג פוסק) צריך לבדוק צד הפנימי.

פרש”י…ותו לא – אם כרש”י הבעיה של מטה נוגעת לצורך לבדוק תחתיה, למה מוזכר ב-תנו רבנן וב-ורמינהו התפקיד של המטה כדבר שמחלק את רוחב החדר?

אלא י”ל…לצד הפנימי – לפיכך יש לפרש רשב”ג ש’חולקת’ פירושה המטה חוצצת בין שני חלקי החדר מקיר אל קיר, בלא אפשרות להגיע לצד פנימי בלי לטפס עליה או להתכופף תחתיה. ב-ורמינהו רשב”ג פוטר את הצד הפנימי מבדיקה כי לאור הקושי להגיע לשם יש להניח שלא נכנס שם חמץ במשך השנה…

וכן משמע…צד הפנימי – הקדמות. ראיה מהתוספתא בירושלמי שרשב”ג מתכוון למטה שחוצצת את החדר, והבעיה היא אם חייבים לבדוק בחלק הפנימי…

ומתוך הירושלמי…אין צריך בדיקה – תוס’ יודעים שיש חילוקי דיעות לגבי הגירסה בברייתא (ורמינהו): יש גורסים ‘אין צריך בדיקה’ וי”ג ‘צריך בדיקה’. ותוס’ מוכיחים מהתוספתא בירושלמי הגורסת ‘אין צריך’ שגם בסוגייתנו יש לגרוס ‘אין צריך’, וא”כ קשה על סוגייתנו:

והא דלא…עצים ואבנים – למה לא מיישבים את הסתירה בין ה-תנו רבנן ו-ורמינהו בדרך של הירושלמי, שב-תנו רבנן רשב”ג מחייב בדיקה משום שלא היו עצים ואבנים תחת המטה ויש לחשוש שנכנס חמץ לצד הפנימי של החדר, וב-ורמינהו רשב”ג פוטר מבדיקה משום שהיו עצים ואבנים תחת למטה?

משום דלא…תחת המטה – סוגייתנו חולקת על הדיוק של הירושלמי וסוברת שאפילו אם יש חפצים תחת המטה רשב”ג מחייב בדיקה, כי ייתכן שהיו ימים שהם לא היו שם או שניתן לעבור על גביהם… )25)

ומשני הא…גבה ולעבור – ולכן סוגייתנו מיישבת את הסתירה כדרכה ‘הא דמידליא הא דמי תתאי’, שלגביה חולקים המפרשים. י”מ ש’דמידליא’ מסבירה את החיוב לבדוק ב-תנו רבנן, כי הוא יכול להתכופף מתחת למטה וייתכן שהכניס חמץ לצד הפנימי, וב-ורמינהו רשב”ג פוטר משום שמדובר במטה נמוכה שאין אפשרות לעבור תחתיה ולא נוהגים לעובר מעליה. ויש מפרשים ש’דמידליא’ מסבירה ‘ורמינהו’, ורשב”ג פוטר משום שמבוגרים אינם מתכופפים מתחת למטה, והיות שהמטה גבוהה גם אינם מטפסים מעליה, ומן הסתם לא נכנס חמץ לצד הפנימי, וה-תנו רבנן עוסק במטה נמוכה ויש לחושש שמא עבר עליה לצד הפנימי והכניס שם חמץ.

ויש ספרים…תחתיה לרבותא – יש שגורסים ב-תנו רבנן (שלא מוזכרים עצים ואבנים) ‘אין צריך’, וב-ורמינהו (שמוזכרים עצים ואבנים) ‘צריך’. ולפי זה הגמרא מתרצת שרשב”ג פוטר ב-תנו רבנן משום שמדובר במטה נמוכה שאין דרך לעבור תחתיה ולא נוהגים לעבור מעל למטה, וב-ורמינהו חייב משום שמדובר במטה גבוהה וחוששים שמא עבר תחתיה עם חמץ. וחשש זה קיים אפילו אם יש עצים ואבנים שם, כי ייתכן שהיו ימים שלא היו שם או סיבה אחרת.

ור”ח גרס בתרוייהו אין צריך – ב-תנו רבנן וב-ורמינהו…

ופריך מהא…סוף – והגמרא מביאה את ה-ורמינהו לא להצביע על סתירה בדברי רשב”ג אלא להקשות למה ב-תנו רבנן לא מוזכרים עצים ואבנים וב-ורמינהו הם מוזכרים. והגמרא מתרצת ש-ורמינהו עוסקת במטה גבוהה שניתן לעבור תחתיה, אבל מאחר שהיו שם עצים ואבנים הוא בודאי לא עבר, ו-תנו רבנן עוסק במטה נמוכה שאין עוברים תחתיה ולא נוהגים לעבור מעל למטה.

סיכום – א) שלשה מקורות שבהם רשב”ג פוסק בקשר למטה: תנו רבנן, ורמינהובסוגייתנו, והתוספתא בירושלמי.

ב) רש”י: הבעיה בקשר למטה נוגעת לצורך לבדוק תחתיה. תוס’: הבעיה נוגעת לצורך לבדוק בצד הפנימי של החדר.

ג) ירושלמי: לגבי חפצים שמתחת למטה אין לחשוש לחמץ בצד הפנימי של החדר. שיטת סוגייתנו: אפילו אם יש חפצים מתחת למטה ייתכן שבא חמץ לצד הפנימי של החדר.

ד) מחלוקת אם ‘דמידליא’ מתכוונת ל-תנו רבנן או ל-ורמינהו.

ה) בספרינו גורסים ‘צריכה בדיקה’ ב’תנו רבנן’ ו’אינה צריכה בדיקה’ ב’ורמינהו’. י”ג ‘אין צריך’ ב’תנו רבנן’ ו’צריך’ ב’ורמינהו’. ר”ח גורס ‘אין צריך’ בשתיהן.

ד”ה הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו ח עמוד א

הנושא – יישוב סתירה למשנה בדף לא,ב.

ולכן…הסכנה – ולא משום שהחמץ נמצא מתחת למפולת…

והא דמשמע…סכנת עקרב – וקשה: מהמשנה בדף לא,ב עולה שחייב לבדוק מפולת שכלב יכול לחפש בה ואינו פטור משום סכנה, בניגוד למה שנאמר כאן?

אור”י…סוף – המשנה שם עוסקת במפולת שידוע שיש תחתיה חמץ, וחייב לפרק את המפולת עם כלים אפילו אם הדבר מחייב שכירת פועלים, וכאן מדובר בספק חמץ ובמצב של ספק הגורם של סכנה פוטרת לגמרי מבדיקה.

סיכום – כותל שהיה בו פעם חמץ ונפל ולא ידוע אם כשנפל היה בו חמץ, אפילו אם הגל נמוך מ-3 טפחים כדי חפישת כלב פטור מלבדוק משום סכנת עקרב. ואם ידוע שיש בו חמץ, אם אינו גבוה 3 טפחים חייב להוציאו משם עם כלי עבודה.

ד”ה שיזכה לעולם הבא ח עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

והדתנן…פרס – ואיך הנודר צדקה על מנת לקבל תמורה נחשב כצדיק?

היינו בכהאי גוונא…גמור – ‘לקבל פרס’ מתכוון למי שאומר ‘על מנת’ כתנאי שאם לא תתקבל תפילתו הוא מתחרט על מתן הצדקה, וכאן הכוונה היא למי שאומר ‘על מנת’ לא כתנאי אלא כאומר ‘יהי רצון לפניך… ואפילו אם לא תתקבל תפילתי הריני נותן את הצדקה בלב שלם’. )35)

ד”ה מלמד שתהא פרתך רועה באפר ח עמוד ב

הנושא – המקור לידיעה שהקב”ה שומר גם על בעלי חיים של עולי רגל.

הקדמה – על פי כללי לשון הקודש ניתן לוותר על המלה ‘את’ כך שהיא מופיעה יש בה משום ריבוי. הרמב”ן על התורה (בראשית א,א) מסביר ש’את’ באה מהשורש ‘אתא’, כמו שנאמר ‘אתא בקר וגם לילה’ (ישעיהו כא,יב) היינו ביאת דבר חדש. המלבי”ם (ויקרא יג,לג) מסביר ש’את’ פירושו ‘עם’, כמו שנאמר (בראשית ו,יג) ‘והנני משחיתם את הארץ’ היינו יחד עם הארץ.

ומאת…לארצך – ‘ארצך’ פירושה קרקע, ומנין משמע מכאן גם בעלי חיים? תוס’ מתרצים שמאחר שהפסוק היה יכול לומר ‘ולא יחמוד איש ארצך’ בלא ‘את’, ה’את’ באה לרבות דבר שטפל ל’ארצך’ והוא בעלי חיים שניזונים מן הארץ.

ד”ה לכדרבי אמי ח עמוד ב

הנושא – קושיא על התרצן.

הקדמה – תוס’ לעיל ד”ה ‘מלמד’.

ואם תאמר…בהליכה – התרצן לומד שלשה דברים מ-‘ופנית בבקר והלכת לאהליך’ שהקב”ה: 1) שומר על עולה לרגל גם בחזרתו; 2) שומר על מטלטליו (‘אהל’ הוא דבר המיטלטל) ובעלי חיים; 3) שומר על העולה ועל מטלטליו בהליכתו. וקשה: אם כדברי התרצן ‘ולא יחמד איש את ארצך’ בא ללמד שבעלות על קרקע היא תנאי לחלות מצות עלייה לרגל, למה לא כתוב ‘לא יחמוד איש ארצך’ בלא ‘את’, שלא באה אלא לרבות דברים שעליהם הקב”ה שומר בהליכה שנלמד מהמלה ‘ופנית’?

ואור”י דלא…סוף – התרצן ישיב שאילולי הצורך ללמד בעלות כתנאי למצות עלייה לרגל לא היה צורך לרבות בעלי חיים בהליכה מהמלה ‘את’. אבל מאחר שהפסוק נחוץ ללמד בעלות כתנאי לעלייה לרגל, מוסיפה התורה ‘את’ סמוך ל’ארצך’ לרבות בעלי חיים שטפלים לקרקע אע”פ שאין צורך בה. )45)

סיכום – לא היה הכרח להוסיף ‘את’ (את ארצך) לרבות בעלי חיים, כי ניתן ללמוד זאת מ-‘ופנית’.

ד”ה רב דייק חיצונות ח עמוד ב

הנושא – הנמקת השיטות.

נראה…דתנן ברישא – בלשון הקודש העיקר מופיע לפני התואר, וא”כ ‘חיצונות’ היא העיקר (שתי השורות הן חיצוניות) אח”כ התואר ‘עליונות’ ללמד שהן הסמוכות לתקרה ולא לרצפה…

ושמואל סבר…סוף – העיקר כאן היא ‘עליונות’ כי אין זה דומה לשם ותואר השם, ויש להבין את שתי המלים כמלה אחת כאילו היה כתוב ‘חיצונות של העליונות’.

ד”ה אין חוששין שמא גיררה חולדה ט עמוד א

הנושא – הצורך במשנה זו לאור המשנה בדף ב,א.

ואם תאמר…בדיקה – ניתן להבין ממשנה א’ שלא חוששין ומשנה זו מיותרת?

תריץ…סוף – הראיה משם אינה מוכרחת, כי ניתן לומר שהכוונה היא למקום שבעלי חיים אינם יכולים להגיע, אבל במקום שיכולים יש לחשוש שמא גיררה חולדה. ולכן ר”י הנשיא ראה לנכון לומר כאן ברורות שאין חוששין לגרירה.

ד”ה כל מקום שחולדה וברדלס ט עמוד א

הנושא – אם בימינו מותר לכהן להיכנס לבית של גוי.

אומר…שם – תוס’ מתכוונים לכהנים בחוץ לארץ…

משום…סוף – תוספתא באהלות יח,ד, וגזרו רק בארץ ישראל משום תרומות ומעשרות, או משום שבחוץ לארץ זו גזירה שאין הכהנים יכולים לעמוד בה. )55)

ד”ה בבשר לא משיירא ט עמוד א

הנושא – לאיזה סוג בשר מתכוון רבי זירא.

הקדמה – א) מעשי נזק מסווגים כ’אבות נזיקין’. נזק שבהמה עשתה כדי לספק לעצמה הנאה מוגדר כאב ‘שן’, וחייב בעל הבהמה לשלם נזק שלם אם הנזק נעשה ברשות הניזק (חצרו או ביתו) ופטור אם נעשה ברשות הרבים; במה דברים אמורים שפטור ברה”ר כשאכלה דבר הראוי לה, אבל אכלה דבר חריג לחלוטין (בגד) הנזק מסווג כ’קרן’ והחיוב הוא חצי נזק, בין ברשות הניזק ובין ברה”ר. ועתה יש לדון לגבי ‘אוכל על ידי הדחק’ שהוא מצב ביניים (בהמה מעין זו לא תאכל דבר זה אא”כ אין משהו אמר לאכול) אם נזק זה מסווג ‘שן’ או ‘קרן’?

ב) ברייתא בבבא קמא יט,ב:… ופרה שאכלה שעורין (אוכל של חמורים) וחמור שאכל כרשינן (אוכל של פרות) וכלב שליקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם (ומובא בגמרא) אמר רב פפא השתא דאמרת ‘כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה ע”י הדחק שמיה אכילה’ (מאחר שהברייתא מחייבת נזק שלם על האכילות הללו שכולם ‘אכילה ע”י הדחק’ אזי) האי שונרא דאכל תמרי (חתול שאכל תמרים) וחמרא דאכיל ביניתא )חמור שאכל דג קטן) משלם נזק שלם.

אומר ר”ת…דרכיך – רבי זירא מתכוון רק לבשר רך כמו בשר נפלים, והראיה…

דהא בפרק…סוף – הקדמות. בין האכילות המוגדרות ‘על ידי הדחק’ נמנית ‘חזיר שאכל חתיכה של בשר’, ומאחר שנאמר במשנה ‘וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך אין צריך בדיקה’, ו’כל מקום’ כולל גם בית שיש בו אוכל שחזיר מתאווה לו יותר מבשר, איך אמר ר”ז ‘הא בבשר’. אלא מכאן שר”ז התכוון לבשר שאינו ‘אכילה ע”י הדחק’ והוא בשר נפלים.

סיכום – רבי זירא מתכוון לבשר נפלים שהוא רך, אבל בשר אחר הוא ‘אכילה ע”יהדחק’ עבור חזיר.

ד”ה ואם תמצא לומר הוה אימור אכלתיה ט עמוד א

הנושא – הבדלים בין ספק במדורות עכו”ם לספקות אחרים ברשות היחיד.

הקדמה – א) המקנה (מזהיר) את אשתו שלא תסתתר (תתייחד) עם פלוני ונסתרה, אסורה לבעלה (סוטה) עד שיקויים בה מה שנאמר (במדבר ה,יד) ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה )נסתרה עם פלוני אבל אין עדים שנבעלה) או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה )נסתרה עם פלוני ואין עדים שלא נבעלה). בסוטה כח,א מקשים: מה ת”ל ‘והיא נטמאה… והיא לא נטמאה’ )ממה נפשך) אם נטמאה למה שותה )אשת איש שזינתה לא שותה) אם לא נטמאה למה משקה )ואם לא זינתה למה להשקותה?) מגיד לך הכתוב שהספק אסורה )לאסרה על בעלה כשטרם הוברר ע”י המים המרים אם זינתה. והגמרא ממשיכה) מכאן אתה דן לשרץ )מסוטה לומדים שאר טומאות כמו שרץ שהוא אב הטומאה)… מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד )הספקה בסוטה מתחיל ברה”י במקום שנסתרה והתורה מחמירה בה, וה”ה בספק טומאת שרץ ברה”י, ללמד שספק טומאה ברה”י טמא וספק טומאה ברה”ר טהור).

ב) מסכת טהרות ו,ה: נכנס לבקעה )המחולקת לחלקות שדה) בימות הגשמים )אחר הזריעה כשרק מעטים נכנסים לשם) וטומאה בשדה פלונית )בעל השדה יודע שיש שם טומאה אבל ההולך אינו יודע) ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה השדה ואם לא נכנסתי, רבי אלעזר מטהר )כי ייתכן שלא נכנס לשדה שבה הטומאה) וחכמים מטמאין )לשיטתם שספק טומאה ברה”י טמא).

א”ת…היחיד טמא – הקדמות. מסוטה לומדים שספק טומאה ברשות היחיד, ולא רק ספק אחד אלא גם ספק ספיקא טמא, כפי שמובא בטהרות ו,ד: כל שאתה יכול לרבות ספקות וספק ספקות )אם זה) ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור (אפילו ספק אחד). א”כ ראוי להחמיר במדורות עכו”ם?

וי”ל דלא…לספק ביאה – הסברה אומרת שלא כל הספיקות שווים ולכל אחד רמת סבירות משלו, ומשום כך רבי אליעזר סובר שכאשר התורה מחמירה בספק טומאה ברה”י הכוונה היא לספיקות בעלי סבירות גבוהה שהחפץ נטמא, כגון סוטה שחרף אזהרת בעלה שלא תסתתר עם פלוני היא נסתתרה. וזאת בניגוד למקרה כמו ‘בקעה’ שלא ידוע אם נכנס לשדה או לא וחסר היסוד ליצור ספק (וחכמים אינם מבחינים בין ספקות שונים ברה”י ומטמאים כולם על סמך מה שנפסק לגבי סוטה). לפי זה י”ל שרבא סובר כר’ אליעזר ומשווה מדורות עכו”ם לביאה בשדה, כי בשניהם אין די ראיות לבסס את הספק, כי בבקעה מי אומר שנכנס לשדה שיש בו טומאה כדי לחשוב שמא נטמא, ובמדורות עכו”ם מי אומר שהיה שם נפל… )65)

אי נמי…וקרוב לודאי – או ייתכן שרבא סובר כחכמים שאינם מבחינים ברה”י בין ספקות רגילים לספקות של ‘ספק ביאה’ וכולם טמאים. אבל במדורות עכו”ם הימצאות בעלי חיים שרגילים לאכול בשר רך כמו נפל, הופכת את הספק ל’קרוב לודאי’ שאין שם נפל וספק כזה טהור, והראיה…

ותדע…סוף – בהמשך הסוגיא המקשה מצטט את הברייתא ‘מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון’, שלדעת המקשה היתה שם ודאי טומאה וספק אם הבעלי חיים אכלוה. והוא סבר שהברייתא מקילה משום שנוכחות בעלי חיים הופכת את המקרה ל’קרוב לודאי’ שלא היה שם עוד טומאה. ואם בהמשך נדחים דבריו, אין זה משום שקו המחשבה שבעל חי הופך את הספק לקרוב לודאי טהור אינה מקובלת על הדעת, אלא משום שהתרצן טען שאין זה מוכח מהברייתא שהיה שם נפל, כי ייתכן שהפילה ספק נפל ולא נפל ודאי.

סיכום – רבא סובר שלא מחמירים במדורות עכו”ם שהן רה”י, או משום שהוא סובר כרבי אליעזר שבספק ביאה אפילו ברה”י לא מחמירים וספק נפל דומה לספק ביאה, או משום שסובר כחכמים שמחמירים ברה”י אפילו בספק ביאה, אלא כאן הספק חלש כי קרוב לודאי שהנפל כבר נאכל ע”י בעלי חיים המצויים שם.

ד”ה כדי שתהא בהמה אוכלת ט עמוד א

הנושא – הבהרת ה’אי בעית אימא’.

הקדמה – במנחות סז,א סוברים רבי יוסי ורבי שמעון שמהתורה ‘מירוח עובד כוכבים פוטר’ (גוי שהגדיש אין התבואה חייבת בתרומה ומעשרות), אבל חז”ל גזרו משום ‘בעלי כיסים’ שמירוח עכו”ם חייב בתרו”מ (כפי שרש”י מסביר כאן). והגמרא מקשה: אי הכי אפילו חלה נמי )אם חז”ל חששו להערמה למה לא גזרו גם שבצק שנילוש ע”י גוי חייב בחלה? ומתרצים) אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד )חז”ל ידעו שגזירתם לא תועיל משום שרמאי יכול להערים בדרך אחרת וללוש בצק פחות מהשיעור שחייב בחלה, שהוא קצת יותר מקב ורבע קמח. ומקשים שוב) תרומה נמי אפשר דעביד לה כרבי אושעיא דאמר רבי אושעיא ‘מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכו’ )אם כן למה גזרו שמירוח עכו”ם מחייב, הרי אדם יכול לפטור את פירותיו בדרך שאמר רבי אושעיא?) התם בפרהסיא זילא ביה מילתא הכא בצינעא לא זילא ביה מילתא )עקיפת הגזירה ע”י לישת בצק בצינעה אינה בעיה לאדם, וחז”ל הבינו שאם יגזרו שבצק שנילוש ע”י גוי חייב בחלה ילוש אדם פחות מהשיעור בצינעה. אבל הכנסת תבואה לבית במוץ שלה נעשה בפומבי ויתבייש לעשות כך, לפיכך הגזירה שמירוח עכו”ם אינו פוטר תשיג את מטרתה להבטיח שבעלי כיסים לא ימצאו דרך לעקוף את ההלכה).

ותימה – מטרת ה’אי בעית אימא’ היא לחלק בין המקרה של ‘חבר’ למקרה של ‘הא חזינא דשקל’ בחמץ: שבחמץ הנתונים הם ודאי שקל וספק אכל ואין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לבדוק שנית, וב’חבר’ הנתונים הם ספק אם הפירות היו אי פעם טבל וספק אם החבר עישרם, וספק מוציא מידי ספק ומותר לאכלם קבע…

דמכל מקום…שמוץ שלה – אבל חילוק זה תמוה: כי מדאו’ פירות שהוכנסו במוץ שלהם אינם טבל, אבל חז”ל גזרו בהם דין ודאי טבל ואסרו לאכלם קבע, כפי שניתן ללמוד משני מקורות כלהלן…

כדאמר כדי…עראי ופטור – 1) מדברי רבי אושעיא ‘כדי שתהא בהמתו אוכלת’ היינו שמותר לבהמתו לאכלם קבע אבל לא בני אדם. וכן מהתוספתא האומרת לגבי בני אדם ‘אוכל מהן עראי’ אבל לא קבע. ואם כן…

וקאתי ספק…בעלמא סגי – לא זו בלבד שאין חילוק בין חמץ לחבר אלא יש ראיה מחבר לחמץ, שאם ספק עישור של החבר מוציא מידי ודאי טבל מדרבנן להתיר אכילת קבע, הוא הדין שספק אכילת החולדה מוציא מידי ודאי שקל, מאחר שהחיוב לבדוק הוא רק מדרבנן אחר שהוא בודאי יבטל את החמץ?

ואומר ר”י…דאורייתא – המשנה עוסקת במקרה שטרם ביטל את החמץ והבדיקה היא מדאו’ משום בל יראה, ובדאו’ אין ספק מוציא מידי ודאי…

ועוד אומר…אלא לבהמה – תשובה אחרת: לא רק שמדאו’ אין ספק מוציא מידי ודאי אלא גם לא באיסור דרבנן, ומשנתנו עוסקת לאחר שביטל את החמץ והבדיקה היא מדרבנן. ואפילו הברייתא של ‘חבר’ אין ספק מוציא מידי ודאי באיסור דרבנן, ואסור לאכול את הפירות בין אם הכניסם בדרך של חיוב מהתורה ובין אם הכניסם במוץ שלהם, והברייתא מתכוונת רק להאכלת בהמה שהוא ספק וספק: ספק שמא הכניסם במוץ שלהם ואין אפילו איסור דרבנן להאכילם לבהמות כי כל אכילה של בהמה מוגדרת ‘ארעי’…

והא דפריך…דלגמרי פטור – הקדמה. מקושיית הגמרא ‘תרומה נמי…דאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה’, משמע שהפטור הוא מוחלט אפילו לגבי אנשים?

הכי פירושו…סוף – גם שם הכוונה היא לאוכל בהמות, כי כאמור גבי אדם גזרו בפירות דין טבל האסור באכילת קבע. ומקשים שמאחר שניתן לעקוף את הגזירה ולהאכיל את בהמתו ע”י הכנסתם במוץ שלהם, מה הועילו חכמים בתקנתם?

סיכום – א) פירות שהוכנסו במוץ שלהם אינם טבל מדאו’, אבל רבנן אסרו לאכלם קבע אבל מותר ארעי, ותמיד מותר להאכילם לבהמה כי אכילתן מוגדרת ‘ארעי’.

ב) ה-אי בעית אימא מעמיד את הברייתא ‘חבר’ שהכניס את הפירות במוץ, והספק שהחבר עישרם מוציא את הפירות מודאי איסור דרבנן של אכילת קבע. אעפ”כ אין להקשות מכאן על משנתנו הסוברת שספק אכילת חולדה אינה מוציאה מידי ודאי חמץ, כלהלן: 1) אם הברייתא של חבר מתירה את האיסור דרבנן של אכילת קבע של אדם, נעמיד את משנתנו בשטרם ביטל את החמץ והבדיקה היא מדאו’ משום בל יראה, ואין ספק מוציא מידי ודאי איסור דאו’; 2) ואם הברייתא של חבר לא באה להתיר אכילת קבע של בני אדם משום שאין ספק עישורו של החבר מוציא מידי ודאי איסור דרבנן על אכילת ארעי, אלא מתירה רק לבהמות, ניתן להעמיד את המשנה בשביטל את החמץ והבדיקה אינה אלא מדרבנן, ובכל זאת אין ספק מוציא מידי ודאי איסור דרבנן.

ד”ה כדי שתהא בהמה אוכלת (בתרא) ט עמוד א

הנושא – מקור האיסור להאכיל טבל לבהמה.

הקדמה – א) ברייתא בשבת כו,א: אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר )ובודאי לא) בשבת… )והגמרא מקשה) מאי טעמא? אמר קרא )במדבר יח,ח) ‘ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי’ )קרי: ‘תרומותָי’) בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך )תרומה טהורה העומדת לאכילת אדם מותרת מהפרשה ואילך) אף תרומה טמאה )העומדת להסקה) אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך )אסור להסיק טבל אפילו טמא).

יש לציין שהברייתא דנה באיסור אכילת טבל טהור ובאיסור הסקת טבל טמא, אבל אינה מזכירה מה דינו של טבל טהור לגבי הסקה.

משמע…לא אכלה – כפי שעולה מהברייתא: ‘מערים אדם… כדי שתהא בהמתו אוכלת’ שאם לא הערים אסור להאכיל טבל לבהמה…

ותימה לר”י…בהנאה – טבל אינו אסור בהנאה כמו שערלה וכלאים אסורים, א”כ למה אסור להאכילו לבהמה?

ויש לומר…והיינו הדלקה – הקדמה. כפי שצויין שם הברייתא דנה באיסור אכילת טבל טהור ובאיסור הסקת טבל טמא, אבל לא באיסור הסקת טבל טהור…

והדר גמר…אף טהורה – ולמרות שלא כתוב מן הסתם הברייתא לומדת איסור הסקת טבל טהור מאיסור הסקת טבל טמא, ומכאן שסדר הדברים בברייתא הוא: מאיסור אכילת טבל טהור לומדים איסור הסקת טבל טמא, ומאיסור הסקת טבל טמא לומדים איסור הסקת טבל טהור…

וכן להאכיל…כילוי – ומן הסתם התורה אוסרת לא רק הסקת טבל (טהור וטמא) אלא כל הנאה הדומה להסקה שמכלֶה את הטבל כולל האכלתו לבהמה. וכעת מיושבת קושייתנו, למה אסור להאכיל טבל לבהמה אם טבל מותר בהנאה? כי כאמור טבל מותר בהנאה אבל לא הנאה שמכלה את הטבל כמו אכילה…

ומכא נמי…תרומה – ובדרך זו של היקש בין שתי התרומות ניתן ללמוד שאסור לישראל להאכיל לבהמתו תרומה אפילו ששייכת לו, כגון במקרה שישראל ירש תרומה מאבי אמו הכהן, כלהלן: אסור לישראל לאכול תרומה טהורה, וממנו שאסור לישראל להסיק בתרומה טמאה וכל שאר הנאות שיש בהן כילוי התרומה. ומהאיסור להסיק תרומה טמאה ושאר הנאות של כילוי חוזרים ולומדים שאסור להאכיל תרומה טהורה לבהמתו וכל שאר הנאות של כילוי…

ורש”י לא פירש כן בשבת – רש”י לא פירש את הברייתא בצורת היקש כלעיל, אלא שהברייתא לומדת איסור הסקת טבל טמא מאיסור אכילת טבל טהור, ואיסור הסקת טבל טהור בק”ו מאיסור הסקת טבל טמא. תוס’ דוחים פירוש זה כי לא רואים למה טבל טהור חמור מטבל טמא עד שניתן ללמוד טבל טהור בק”ו.

סיכום – מותר ליהנות מטבל טהור או מטמא הנאה שאינה מכלה את הטבל.

ד”ה בשפחתו של מציק ט עמוד א

הנושא – שפחה כנענית לענין טומאת יולדת.

הקדמה – א) דיני יולדת מהתורה: 1) היולדת זכר טמאה שבעה ימים; 2) אם פסק הדימום היא רשאית לטבול במקוה אור ליום השמיני ומותרת לבעלה; 3) מכאן ועד תום עוד 33 ימים כל דם שתראה ממקורה הוא ‘דם טוהר’ ומותרת לבעלה ואסורה לעלות להר הבית או לאכול קודש (תרומה אם היא אשת כהן, מעשר שני ובשר קדשים); 4) ביום ה-14 מהלידה (7 של טומאה ו-33 של דם טוהר) מביאה קרבנות למקדש ומותרת בקודש; 5) החל מיום ה-14 היא חוזרת לכל דיני נדה כפי שהיו קודם הריונה. ביולדת נקבה כל הזמנים מוכפלים: 41 ימי טומאה, ו-66 ימי טוהר.

וכן כתוב (במדבר יב,א-ח): “דבר את בני ישראל לאמר; אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים )טובלת ליל יום שמיני ומותרת לבעלה)… ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה (אבל יחד עם זאת) בכל קדש לא תגע )לא תאכל קודש)… עד מלאת ימי טהרה… ובמלאת ימי טהרה לבן )יום ה-14) או לבת )יום ה-18) תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת… והקריבו לפני ה’… וכפר עליה הכהן וטהרה”.

ב) ביבמות עד,ב עוסקים בעת שפג האיסור על יולדת לאכול תרומה וקדשים: אמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת, כתיב ‘עד מלאת ימי טהרה’ )במדבר יב,ד והמשמעות היא) כיון שמלאו ימיה טהרה )מיד עם צאת הכוכבים ובלא שום מעשה פג האיסור) וכתיב’וכפר עליה הכהן וטהרה’ )אולם בפסוק ח’ ההיתר לאכול מותנה בהבאת קרבנות) הא כיצד? )איך מיישבים את הסתירה) כאן לתרומה כאן לקדשים )במלאת ימי טהרה תרומה ניתרת לה אבל לקדשים עליה להמתין עד שיקריב הכהן את קרבנותיה).

ג) בהמשך הסוגיא רב שישא בריה דרב אידי מקשה על כך שמעמידים ‘עד מלאת ימי טהרה’ בענין תרומה: והתניא ‘דבר אל בני ישראל’ )והברייתא מקשה) אין לי אלא בני ישראל )לכל דיני טומאת יולדת) גיורת ושפחה משוחררת מנין )שגם הן בכלל הדינים הללו) תלמוד לומר ‘אשה’ )לרבות גיורת ושפחה משוחררת. עד כאן הברייתא ורב שישא ממשיך) ואי סלקא דעתך בתרומה )אם מעמידים הפיסקה ‘עד מלאת ימי טהרה’ וגם דורשים מ’אשה’ לרבות גיורת ושפחה משוחררת פירושו בתום ימי טהרתן מותר להן לאכול תרומה, וכי) גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו? )אין מציאות שתאכלנה תרומה בהיתר מאחר שהן אסורות להינשא לכהן). ובהמשך מיישבים את הקושיא.

מכאן…בלידה – אין להפריד בין טומאת נפל לטומאת לידה, ומאחר שנפל של שפחה כנענית מטמא (למרות שגוי אינו מטמא פרט לטומאת מת שגופה של גוי מטמאת במגע ויש אומרים אף באהל), הרי זו ראיה ששפחה כנענית טמאה טומאת לידה. אולם הראיה אינה מוכחת…

דשמא של גבירתה היה – ייתכן שהברייתא עוסקת במקרה שהנפל שהשפחה זרקה היה של גבירתה, אבל נפל שלה אינו מטמא ואינה טמאה טומאת יולדת…

מיהו בתורת כהנים…תלמוד לומר אשה – אף שאין ראיה מהברייתא ששפחה טמאה טומאת יולדת למעשה היא טמאה, כפי שדורש הספרא (מדרש הלכה על ספר ויקרא ידוע גם בשם ‘תורת כהנים’) מהפסוק בויקרא יב,ב: ‘דבר אל בני ישראל לאמר אשה כיתזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו’, ש’אשה’ באה לרבות טומאת יולדת בגיורת, בשפחה משוחררת ולא משוחררת…

והא דפריך…ת”ל אשה – הקדמות. סתירה בין הברייתא ביבמות עד,ב והספרא: הספרא מרבה טומאת יולדת בשפחה כנענית מ’אשה’, אבל הברייתא ביבמות מרבה גיורת ושפחה משוחררת ואינה מזכירה שפחה שלא שוחררה לענין טומאת יולדת?

הא דנקט התם…קיצר הברייתא – הן בספרא והן בברייתא מוזכרת שפחה לא משוחררת, אלא רב שישא בריה ד”א (המקשה) בכוונה לא הזכיר ‘שפחה לא משוחררת’ משום שאינה שייכת לקושייתו…

משום דלא…של כהן – כי כפי שמובא בהקדמה ג’, רב שישא רוצה להוכיח שאין לומר ש’עד מלאת ימי טהרה’ בא להתיר תרומה, כי מוסכם ש-‘אשה’ באה לרבות נשים כמו גיורות ושפחות משוחררות והן אסורות לעולם בתרומה. אבל משפחה שאין משוחררת רב שישא לא היה יכול ליצור קושיא, כי שפחה כנענית השייכת לכהן מותרת בתרומה, ולגביה אפשר להעמיד את הפיסקה ‘עד מלאת ימי טהרה’ בהיתר של תרומה, כאשר רב שישא מתכוון להוכיח שאין להעמיד את הפיסקה בתרומה…

ואומר ר”י…היה – ובלא קשר עם הנאמר, הר”י מעיר שהכהן הזה היה ‘חסיד שוטה’ שהוא ביטוי למי שמחמיר תוך כדי עבירה על איסורים אחרים, כי מתוך רצונו לברר כמה זמן היולדת טמאה הוא עצמו נכשל…

דאפילו אם…לו ליטמא – שאם נאמר שהיה נפל של השפחה וברור שעשה שלא כדין ליטמא למת, אלא אפילו אם נאמר שהיה זה נפל של הגבירה והנפל היה אחד משבעת הקרובים שכהן הדיוט מצווה ליטמא להם, עדיין עשה הכהן שלא כדין…

דאמרינן…בני קיימא – שכהן מטמא לשבעה קרובים לומדים בויקרא יז,א-ג: “…לנפש לא יטמא בעמיו; כי אם אל לשארו הקרב אליו (אשתו) לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו; ולאחתו הבתולה הקרובה אליו וגו’. ושם דורשים שנטמא לבנו, בתו,אחיו ואחותו רק אם הם דומים בתכונה עיקרית לאמו ואביו היינו, שיהיה ברור שהם היו בני קיימא ולא נפלים…

ועוד…סוף – וכהן מטמא רק כאשר זה לצורך קבורת המת. )75)

סיכום – א) שפחה כנענית טמאה טומאת יולדת.

ב) כהן מטמא לשבעת קרוביו רק אם היו בני קיימא ורק לצורך המת.

ד”ה ספק גררוהו ההיא שעתא ט עמוד ב

הנושא – מקום הבור ורגלי הכהן שלא כפירוש רש”י. )85)

הקדמה – א) מת מטמא אנשים אוכל וכלים (חפצים) הנמצאים בסביבתו, ועד היכן מגיעה הטומאה תלוי במידות החלל הפנימי של המקום וגודל הפתח: מת שקבור באדמה או בכוך של מערה: 1) אם אין חלל (רווח) טפח בין המת למישטח שמעליו, הטומאה בוקעת למעלה עד לרקיע ולמטה אל תוך כדור הארץ; 2) אם יש חלל טפח בין המת למה שמעליו התפשטות הטומאה תלויה במידות הפתח: פתח ההוא לפחות טפח על טפח הטומאה לא בוקעת למעלה ולמטה ואם הוא פחות מטפח על טפח לדעת תוס’ הטומאה בוקעת למעלה ולמטה ולדעת רש”י הטומאה לא זזה.

ב) רש”י בפירושו אינו מציין אם הכהן עמד ברשות היחיד או ברשות הרבים, ויש להסיק מכך שלדעתו מקום עמידתו אינו משפיע על ההלכה, ואפילו אם עומד מעל לחור שבו נמצא הנפל הוא לא נטמא. ורש”י לשיטתו (הקדמה א) שסתם חור של חולדה יש בו טפח ואין בו פתח של טפח על טפח, ובמצב זה הטומאה לא זזה.

ואם תאמר…היחיד טמא – הקדמות לתוס’ ד”ה ‘אם תמצא לומר’ בעמוד א…

ויש לומר…לעיל – קרוב לודאי שהנפל נאכל והכהן טהור אפילו בבור ברה”י…

אומר ר”י דצריך לומר…הרבים – כדי שהספק יוולד ברה”ר, והראיה…

דעל כרחך…מביא את הטומאה – הקדמה. מאחר שחכמים מטהרים את הכהן המאהיל על הבור יש לומר שבחור שלתוכו שנגרר הנפל לא היה הפתח טפח על טפח, שאם כן הטומאה יוצאת דרכו אל הבור לטמא את הכהן… )95)

ואי רגליו…בוקעת ועולה – ומשהוכח שלא היה טפח על טפח הטומאה לא יוצאת לבור אלא בוקעת למעלה ולמטה, ואם הכהן היה ברשות היחיד ושם נולד הספק ראוי שחכמים יטמאוהו שמא עמד בדיוק על החור. לפיכך יש לומר שהכהן היו ברשות הרבים…

ועוד יש לומר…סוף – או שעמד ברה”י וטיהרוהו משום שאין גרירה בלי אכילה, וכשם שקרוב לודאי שהחולדה גררה את הנפל מהבור לחור קרוב לודאי שגם אכלו.

סיכום – א) אפילו אם הבור היה ברה”י שבה ספק טומאה לחומרה הכהן טהור, כי קרוב לודאי שהנפל נגרר מהבור קודם שניגש הכהן.

ב) רש”י: מת שנמצא במקום שיש בו חלל טפח ואין פתח של טפח על טפח הטומאה לא זזה, וכהן שעומד מעל לחור שבו הנפל לא נטמא. תוס’: חלל טפח ואין בפתח טפח על טפח הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, לכן: 1- אם גרירת חולדה הוא ספק רגיל אבל לא אכילת חולדה, רגלי הכהן היו ברה”ר ושם נולד הספק; ואם גרירת ואכילת חולדה הן ספק רגיל, רגלי הכהן יכלו להיות ברה”י.

ד”ה ולא חיישינן לחולדה ט עמוד ב

הנושא – כוונת המקשה.

הקדמה – התנא במשנתנו מסתפק בבדיקה אחת בבית כי לדעתו ‘אין חוששין שמא גיררה חולדה’. מכאן יש לדייק שאם היה סובר ‘חוששין שמא גיררה חולדה’ הוא היה מחייב בדיקה חוזרת בכל מקום.

הא לא…מבית לבית – הקדמה. המקשה סובר חוששין שמא גררה חולדה, א”כ לפי מה שמשתמע מהמשנה המקשה סובר שחייב לחזור ולבדוק בדיקה אחר בדיקה עד שאחרון היהודים גומר לבדוק את ביתו. תוס’ מעירים שלא לזאת התכוון המקשה…

דא”כ אין…בדוק לבדוק – מה שדייקנו מהמשנה אינו נכון, כי הכל מקבלים את העיקרון ש’אין לדבר סוף’…

אלא ממקום…סוף – המקשה התכוון רק לאותו בית עצמו, וחייב להעמיד אדם בכל חדר עד שיגמור לבדוק את כל החדרים.

סיכום – המקשה התכוון רק לאותו בית, ובעל הבית חייב להעמיד אדם בכל חדר עד שיגמור לבדוק את כל החדרים.

ד”ה בשלשה עשר לא משיירא ט עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

הקדמה – מתשובת אביי המבוססת על חילוק שבין יום י”ג ליום י”ד יש להבין שעקרונית ‘חוששין שמא גררה’, אלא שב-י”ג ההנחה היא שחולדה אוכלת את הכל וב-י”ד היא משאירה, וקשה: מדבריו עולה שחוששין שמא גררה, אלא המשנה עוסקת במי שבדק ב-י”ג שיש בו עוד חמץ בבית והחולדה גומרת את הכל, והרי המשנה אומרת בפירוש ‘אין חוששין שמא גיררה חולדה’ היינו לא חוששין כלל?

פירוש…דפעמים משיירת – הקדמה. אלא י”ל שאביי סובר אין חוששין שמא גררה, ויש להבין את התשובה כלהלן: בימים כמו י”ג שבהם לחם מצוי בבית חולדה לפעמים גומרת את הכל ולפעמים משאירה,. ולכן אם לא ראינו חולדה גוררת חמץ לא חוששין שמא גררה, כי אפילו אם גררה מותר להניח שאכלה את הכל. אבל אם ראינו חולדה שגוררת חמץ יש להחמיר אפילו ב-י”ג ולומר שאולי זו אחת הפעמים שהיא משאירה פת וחייבים לבדוק שנית…

ובי”ד לעולם…חיישינן – אבל בימים שהחולדה חשה שאין לחם בבית היא תמיד משאירה, ולכן חוששין לאור הספק שמא גררה…

וגבי בשר…סוף – קשה על אביי: בעמוד א’ לקושיית הגמרא ממדורות עכו”ם על משנתנו יש שתי תשובות: רבי זירא שמחלק בין בשר ללחם, ורבא האומר שיש בהם ספק ספיקא (אולי לא היה שם נפל, ואם היה ייתכן שנאכל), ולכאורה אביי אינו מסכים לאף תשובה. אביי סובר שהס”ס לא התקבל להלכה כפי שרואים בסיפא ‘מה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו’, כי גם שם יש ס”ס (אולי חולדה לא תטלנו, ואם כן ייתכן שתאכל את החמץ), והמשנה מתעלמת מהס”ס ומחייבת שמירת החמץ במקום צנוע. )06) כמו”כ אביי אינו מסכים לדברי רבי זירא, שאם אביי אומר שחולדה משאירה אוכל במצב שאוכל אינו מצוי, הרי נפל אינו מצוי ויש חשש שמא החולדה השאירה ממנו והכהן טמא. א”כ איך מיישב אביי את הקושיא ממדורות עכו”ם על משנתנו? תוס’ משיבים שאביי סובר כר”ז שרק בלחם חולדה לפעמים משאירה ולפעמים לא, אבל תמיד גומרת בשר רך כבשר נפלים.

סיכום – א) חולדה לפעמים משאירה אוכל ולפעמים לא משאירה. לפיכך בימים שלחם בשפע בבית כמו ב-י”ג אין חוששין שמא גררה, כי אפילו אם גררה מן הסתם גמרה את הכל, אבל אם ראינו חולדה נוטלת חמץ חייבים לבדוק. והמשנה עוסקת במי שבדק ב-י”ג שבו הלחם בשפע, אבל ב-י”ד חוששין לחולדה משום שדרכה אז להשאיר לחם.

ב) אביי סובר כרבי זירא שרק בלחם חולדה לפעמים משאירה ולפעמים לא, אבל היא תמיד גומרת בשר רך כבשר נפלים.

ד”ה היינו תשע חנויות ט עמוד ב

הנושא – דחייית פירוש רש”י שכאן הבעיה היא אם חייב לבדוק שנית.

הקדמה – א) חולין צה,א: אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין )לא ראה את הבשר לזמן מסויים אפילו אם מונח על שולחן בביתו) אסור )מדרבנן שמא נתחלף בבשר נבילה. ואפילו אם הסיכוי לכך קלוש חוששים שמא שרץ או עוף החליף את הבשר. והגמרא מקשה איך אומר רב שחז”ל גזרו דין כזה)… תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה… ובנמצא הלך אחר הרוב )ולמה הבשר מותר כשמצאו ברחוב הרי הוא בשר שנתעלם מן העין? ומתרצים)… בנמצא ביד עובד כוכבים )הברייתא עוסקת במקרה שיהודי ראה גוי מחזיק בשר בידו וקנאו ממנו, וכעת שהבשר נשמר אין חוששין שמא שרץ או עוף החליפו. והבעיה כעת היא מנין קיבל הגוי את הבשר, ולגבי זה סומכים על רוב החנויות המוכרות בשר כשר).

ב) משנה בזבחים ע,ב: כל הזבחים (בהמות שהוקדשו לקרבנות) שנתערבו בחטאות המתות (חטאת שאינה ראויה להקרבה ודינה למות, כגון הקדיש בהמה לחטאת ונאבדה ובינתיים התכפר בחטאת אחרת ואח”כ מצא את הראשונה וזו התערבה בעדר של בהמות הראויות להקרבה)… אפילו אחד בריבוא (החטאת המתה אינה בטילה אפילו בעשרת אלפים ראויות להקרבה, כפי שרב אשי מסביר שם בהמשך שחז”ל גזרו שדברים חשובים כמו בעלי חיים אינם בטילים, לפיכך) ימותו כלם )כדין החטאת). רב אשי בדף עג,א מסביר שהחטאת אינה בטילה משום ש’בעלי חיים חשיבי ולא בטלי’, והגמרא מקשה עליו (וממילא גם על המשנה) ונמשוך חד חד מינייהו ונקרב ונימא כל דפריש מרובא פריש )אמנם אסור להקריב את כולן בגלל החטאת שלא בטילה, אבל ניתן להוציא אחת אחת מן העדר ולהתיר בדרך זו את כולן על סמך זה שהיא שייכת לרוב שאינן חטאות? ומתרצים) נמשוך? הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי )כולן מרוכזות במקום סגור. והגמרא מקשה) אלא ניכבשינהו דניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש )נאלצן לנוע כדי לבטל את ה’קביעות’, ואז כל אחת שתפרוש תהיה מותרת מדין רוב) אמר רבא משום קבוע )חז”ל אסרו זאת שמא בפעם הבאה לא יניע אותן, ויקח אחת מן הקבועות האסורה משום מחצה על מחצה).

לפי מה שפירש…בסמוך – אין לפטור שאלות באיסורי דרבנן ממה שנאמר באיסורי תורה. והרי השאלה התעוררה בליל י”ד כאשר בדיקתו מדרבנן משתי סיבות: 1- אחר הבדיקה נשאר חמץ בבית לארוחת הלילה והבוקר, ובדיקה שנשאר חמץ אחריה הבדיקה מדאו’; 2- הבודק חייב גם לבטל כפי שאמר רב יהודה בשם רב (ו,ב) ‘הבודק צריך שיבטל’, והבודק אינו מתכוון לקיים מצות ‘תשביתו’ עם הבדיקה אלא ע”י ביטול? תשובה:

מיהו…ביטל – רש”י יכול להשיב שהשאלה התעוררה כאשר הבדיקה היתה מדאורייתא, כגון שהוציא את כל החמץ מן הבית והגיעה שעה שביעית של יום י”ד ולא ביטל, ובשעה זו ביטול אינו מועיל ונמצא שבדיקתו הפכה להיות קיום המצוה מדאורייתא…

ועוד קשה…דבעי בדיקה – ואפילו אם הבדיקה מדאו’ אין ראיה מתשע חנויות, כי יש לחלק: לבשר אין חזקת היתר כי לא ידוע מה מקורו ולכן מחמירים, אבל כאן הבית בחזקת בדוק ויש להקל?

ונראה לר”י…אי לאו – מאחר שהתרצן השווה את המקרה ל-תשע חנויות י”ל שהשאלה לא היתה אם יש חיוב לבדוק שנית כפי שרש”י מפרש, כי כאמור הבית בחזקת בדוק, אלא במקרה שהעכבר הביא דבר אפוי לבית ולא ידוע אם היה חמץ, והשאלה היתה אם מותר לאכלו על סמך הרוב של תשעה צבורין נגד אחד? וכעת גם קושייתנו הראשונה על רש”י נפתרת, כי מדובר באיסור אכילה דאור’ ולא בבדיקה דרבנן, וגם כאן אין חזקת היתר במה שנטל העכבר כשם שאין חזקת היתר בבשר שהוציא מן החנות…

ואם תאמר…ביד נכרי – הקדמה א. שם מתרצת הגמרא שבשר שנמצא ביד נכרי נחשב הספק כנולד אצלו ולא בחנויות, אע”פ שהוא בודאי קיבל את הבשר באחת החנויות הקבועות. וקשה: אם כן גם בענייננו נולד הספק בפה של העכבר כשהיה כבר בבית ומן הדין שייחשב כ’נמצא’ ולא קבוע?

ואומר ר”י…בתר רובא – אילו נולד הספק בבית היינו דנים את החתיכה כ’נמצא’, למרות שההיגיון אומר שהעכבר לקח את האוכל מן הציבורין הקבועים היות שלא ראינו זאת, אבל בסוגייתנו מדובר כשראינו את העכבר נוטל דבר מאחת הציבורין ונכנס לבית, כך שראינו שהספק נולד בציבורין הקבועים… )16)

והא דפריך…במקום קביעות – הקדמה ב. אם אכן ראיית חפץ בעת שפורש מהקבוע מונעת קבלת מעמד של ‘נמצא’, למה מציעה הגמרא שם לגרום לכך שהבהמות תפרושנה אחת אחת מן העדר? תשובה…

שאני התם…ידוע במקומו – ‘קבוע’ מדאו’ הוא רק כאשר האיסור וההיתר ניכרים לעין, כגון חנויות או ציבורין, משא”כ בבהמות מעורבות שלא ניכר אלו חולין ואיזו החטאת. לפיכך זה שקבענו למעלה שראיית חפץ בעת שפורש מונעת ממנו קבלת מעמד של ‘נמצא’ (כי הספק נולד אצל הקבועות) נאמר רק לגבי הציבורין והחנויות, ואילו בזבחים שם העדר נקרא ‘קבוע’ רק מדרבנן, והמקשה אומר שב’קבוע’ מדרבנן מקילים בדבר שפורש אפילו אם הספק נולד בקבוע…

ולהכי נמי גזרינן התם טפי – וקשה: רבא משיב שם שניוד העדר לא יועיל להתיר בהמה הפורשת על סמך ‘כל דפריש מרובא פריש’ משום שחז”ל חששו שמא בפעם הבאה יקח מן הקבועות דרבנן. והרי מכאן עולה ש-קבוע דרבנן חמור מ-קבוע דאו’, כי בדאו’ דבר שנחשב כ’נמצא’ תולים ברוב, ואילו שם מחמירים גם בבהמה שפורשת מן העדר ומוגדרת ‘נמצא’?

שמא יקח…סוף – חז”ל החמירו בקבוע דרבנן יותר מבקבוע דאורייתא, כי בקבוע דאורייתא האיסור ניכר במקומו ולא גזרו שמא יקח (חז”ל לא לקחו בחשבון רשעים כשתיקנו גזירותיהם), אבל בקבוע דרבנן שהאיסור מעורב בהיתר חששו שמא אדם יסבור שהאיסור בטל ברוב ההיתר, ולכן החמירו בפורש כדי שאדם יתרחק גם מן הקבוע.

סיכום – א) רש”י: הבעיה כאן היא אם בעקבות העכבר חייב בעל הבית לבדוק שנית; הר”י: הבעיה היא אם מותר לאכול בפסח מה שהביא העכבר לבית.

ב) מדובר כשראינו את העכבר נוטל דבר מאחת הציבורין ונכנס לבית, כך שהספק נולד בציבורין הקבועים, אבל אם נולד בבית ‘כל דפריש מרובא פריש’.

ג) ‘קבוע’ מדאו’ הוא רק כאשר האיסור וההיתר ניכרים לעין וקבועים במציאות, כגון חנויות או ציבורין, אבל כאשר האיסור וההיתר אינם ניכרים אף שהם קבועים במציאות דינם כ-קבוע רק מדרבנן.

ד) חז”ל החמירו בקבוע דרבנן יותר מבקבוע דאו’, שהפורש מקבוע דאו’ ונולד הספק במצב של ‘נמצא’ הולכים אחר הרוב, ואילו בקבוע דרבנן שאפילו ב’נמצא’ לא הולכים אחר הרוב להקל מחשש שמא יקח מן הקבוע.

ד”ה היינו שתי קופות ט עמוד ב

הנושא – ייחוס סוגייתנו לאמוראים מסויימים.

הקדמה – ברייתא ביבמות פב,א: שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו בתוך אלו, הרי אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין בתוך חולין נפלו )ובגמרא) ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה )תולין ב’שאני אומר’ שנפלו חולין לחולין רק כשיש רוב של חולין, שאם במציאות טעינו והתרומה באמת נפלה לחולין היא בטלה ברוב של חולין. ולפי ר”ל החידוש הוא שאפילו במצב שמדרבנן חייבים יותר מרוב כגון ששים, די במקרה זה של ספק ברוב) ורבי יוחנן אמר אע”פ שלא רבו חולין על התרומה )כי סומכים על ‘שאני אומר’ בספק איסור מדרבנן).

הך…חולין על התרומה – הקדמה. ריש לקיש מתנה את העיקרון ‘שאני אומר’ בזה שיש רוב של היתר לבטל את האיסור במקרה שבמציאות טעינו. והרי כאן אין מצב של ביטול לגבי החמץ שהעכבר הכניס לבית, ובכל זאת הגמרא מדמה הענין לענין של קופות?

אלא כר’ יוחנן…לההיא – רבי יוחנן אומר שבדרבנן סומכים על ‘שאני אומר’ אפילו בלא רוב נגד האיסור, ומכאן שבעל הסוגיא סובר כמוהו.

וכולה…סוף – בעמוד א’ חולקים רבי זירא ורבא באם חולדה (ושאר שרצים) משאירה לחם או גומרת את הכל: ר”ז אומר שמשאירה ורבא אומר גומרת. לפי זה יש לומר שכל הסוגיא החל מ’תשע ציבורין של מצה’ נאמרה רק לשיטת ר”ז, כי לפי רבא אין זו בעיה משום שיש כאן ספק ספיקא: מה שנטל היה חמץ או מצה, ואם היה חמץ יש לומר שאכלו. תוס’ אומרים שמאחר שהסוגיא אינה מציינת לאיזו שיטה היא נאמרת מן הסתם היא לכל הדיעות כולל רבה, וחייבים לומר שמדובר שהעכבר נטל חתיכה גדולה שאינו רגיל לאכול מיד. )26)

סיכום – סוגייתנו נאמרת לשיטת: 1) רבי יוחנן ביבמות שאומרים ‘שאני אומר’ אפילו כשאין רוב היתר נגד האיסור, ובניגוד לריש לקיש. 2) רבי זירא וגם רבא, כי מדובר בחתיכה גדולה שעכבר אינו גומר מיד.

ד”ה הלך באחד מהן ועשה טהרות י עמוד א

הנושא – מיקוד הדיון בטהרות ולא בהולכים.

הא…אדם טהור – קשה: מלשון ‘ועשה טהרות’ משמע שהמשנה ממקדת את הדיון בטהרות שנגעו בהם שני ההולכים, והרי דין הטהרות כדין ההולכים וראוי היה למקד את הדיון בהולכים?

משום דלגברי…שניהם בתרומה – מדאו’ דין הטהרות כדין ההולכים אבל מדרבנן הם שונים: מדאו’ ההולכים טהורים מדין ספק טומאה ברה”ר, אבל חז”ל קבעו שאם יעמידם על דין תורה עלול להיווצר תקלה כששניהם ייגעו באותה תרומה ויטמאוה באופן ודאי והאוכלו יתחייב מיתה בידי שמים, או ייגעו באדם אחד שיכנס אח”כ בטומאתו לעזרה ויתחייב מיתה בידי שמים, )36) לפיכך גזרו ששניהם טמאים, שאינו בטהרות שאם נעמיד אותן בדין תורה הן טהורות לא תיווצר תקלה.)46)

סיכום – מדאו’ דין אחד לטהרות ולהולכים, אולם להלכה מטמאים את ההולכים מחשש שאם נטהרם הם עלולים לנגוע באותה תרומה או באדם אחד ויטמאום טומאה ודאית, משא”כ בטהרות שאם נטהרן כדין תורה לא תיגרם תקלה.

ד”ה בבת אחת י עמוד א

נראה…טהורים – כדין ספק טומאה ברשות הרבים. )56)

ד”ה ספק על ספק לא על י עמוד א

הנושא – קושיות על סוגייתנו.

תימה…כדאמרינן לעיל – קשה: במקרה הקודם ‘צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקין’, שברור שהעכבר נכנס לאחד הבתים אבל לא ידוע איזה, מעמידים כל בית על חזקת בדוק אפילו אם לא ביטל (כשלא באו לשאול בבת אחת כמו ב’שני שבילין’). ואילו במקרה שבפנינו – שקל ביחס למקרה הקודם כי כאן לא יודעים אם העכבר בכלל נכנס – הגמרא מדמה אותו ל’בקעה’ שבו החכמים לא העמידו אותו על חזקתו אפילו בספק ספיקא – ספק נכנס ואם נכנס ספק אם האהיל על הטומאה?

ולעיל דימה…סוף – ועוד קשה: במקרה הקודם הגמרא דנה את הספק בעכבר כספק ברה”ר כי הציבור היה ברה”ר, ואילו כאן דנים את ספק בעכבר כספק ברה”י?

ד”ה ספק ביאה טהור י עמוד א

הנושא – פירושים שונים למחלוקת בין החכמים ורבי אליעזר.

פר”י…פרק בתרא – שיש כאן ספק ספיקא: נכנס לשדה שבה טמונה הטומאה או לא נכנס, ואם נכנס ייתכן שלא האהיל על הטומאה, חכמים מטמאים אפילו בס”ס ורבי אליעזר מטהר בס”ס…

אבל רש”י…בענין אחר – כל השדה היתה מלאה טומאה ויש רק ספק אחד: נכנס או לא נכנס. חכמים מטמאים ברה”י, כפי שלומדים מסוטה שספקה טמא ברה”י למרות חזקת הטהרה שיש לה. אבל כמו בסוטה שיש רק ספק אחד (זינתה או לא זינתה) הדין שספק טומאה ברה”י טמא רק בספק אחד אבל בס”ס טהור. ורבי אליעזר מסכים שספק רגיל ברה”י טמא כפי שלומדים מסוטה, אבל לא ספק כמו ‘בקעה’ המוגדר ספק ביאה, שהסבירות שנטמא נמוכה מדי לחולל ספק (תוס’ ד”ה ‘ואם תמצא לומר’ ט,א) ושונה מהספק של סוטה שיש ‘רגלים לדבר’ מאחר שבעלה קינה בה…

ונראה לר”י…סוף – ב’בקעה’ מדובר שהיתה טומאה רק בחלק של שדה אחת ולא בכולה כדברי רש”י, והמחלוקת היא: רבי אליעזר אומר שלומדים מסוטה שספק טומאה אחד ברה”י טמא, אבל בס”ס ולאו דוקא המקרה של ‘בקעה’ (נכנס או לא נכנס ואם נכנס מי אומר שהאהיל על הטומאה) מעמידים אותו על חזקת טהרה אפילו ברה”י (ר”א נקט בלשון ‘ספק ביאה טהור’ לא משום שספק ביאה הוא ספק מיוחד אלא כדוגמה של ס”ס). וחכמים אומרים מאחר שלפי הכללים המקובלים אין הבדל בסוטה בין ספק אחד לס”ס וראוי להעמידה על חזקת טהרתה אפילו בספק אחד, עוקרת התורה את הדין ולא מסתמכת על חזקתה, ויש להסיק שבספקות של טומאה ברה”י אין הבדל בין ספק אחד, ס”ס או ‘ספק ביאה’ – יש להחמיר. )66)

סיכום – המחלוקת בענין ‘בקעה’:

רש”י – שדה אחת בתוך הבקעה היתה מלאה טומאה ויש רק ספק אחד – נכנס או לא נכנס: חכמים מטמאים ברה”י כפי שלומדים מסוטה, אבל מאחר שבסוטה יש רק ספק אחד (זינתה או לא זינתה), ס”ס ברה”י טהור כי מעמידים את הדבר שבספק על חזקת טהרה. רבי אליעזר מסכים שספק רגיל ברה”י טמא כפי שלומדים מסוטה, אבל לא ספק כמו ‘בקעה’ שהוא ‘ספק ביאה’ שבו הסבירות שהוא טמא נמוכה מדי לחולל ספק, בניגוד לספק של סוטה שיש ‘רגלים לדבר’ מאחר שבעלה קינה בה. רבינו תם והר”י – היתה טומאה רק בחלק של שדה אחת: חכמים אומרים שמאחר שהתורה מתעלמת ברה”י מחזקת טהרה של סוטה ומטמאת אותה, אין הבדל בין ספק אחד לספק ספקא. מכאן שכל צירוף של ספיקות ברשות היחיד טמא, אפילו ספק שמוגדר ‘ספק ביאה’. ורבי אליעזר אומר שספק אחד ברשות היחיד אפילו ‘ספק ביאה’ טמא, כי סוטה ספק טומאה אחד (זינתה או לו זינתה), אבל בספק ספקא מעמידים אותו על חזקת טהרה.

ד”ה על ובדק ולא אשכח י עמוד א

הנושא – קושיא על סוגייתנו ועל פירוש רש”י.

תימה…נמי לא ימצא – במקום שהגמרא אומרת ‘פלוגתא’ פירושה יש נפקא מינה אם פוסקים כדיעה זו או כזו, וכאן משמע שהנפקא מינה היא אם חייב לבדוק שוב אחר שבדק ולא מצא, שלפי החכמים פטור ולפי ר”מ חייב. וקשה: לא רק לחכמים האומרים שדין בית שבדקו ולא מצא כדין גל שבדקו ולא מצא ופטור מבדיקה חוזרת, אלא אפילו לר”מ האומר שגל שבדקו ולא מצא טמא ומטמא טהרות שנעשו על גביו, יודה שכאן פטור מבדיקה חוזרת כי מה שלא גילתה הבדיקה הראשונה לא תיגלה בשניה? )76)

ורש”י…וקשה…ורבנן – ועוד קשה: רש”י מפרש שר”מ אומר ג’ גלים שנבדקו ולא מצא מטמאים טהרות שנעשו על גביהם משום ספק טומאה דאור’. אבל ר”מ מודה שמותר לתלות אי מציאת החמץ באכילת העכבר היות שבדיקת חמץ דרבנן, והרי פירוש המלה ‘פלוגתא’ היא שחכמים פוטרים מבדיקה חוזרת ור’ מאיר מחייב?

וי”ל דמיירי בשלא בטלה – שתי הקושיות מתורצות כאחת: מדאו’ עומדות בפני אדם שתי דרכים להינצל מ-בל יראה ובל ימצא: ביטול ואז מותר להשאיר את החמץ ברשותו, או סילוק החמץ מרשותו אחר בדיקה. סוגייתנו עוסקת במי שהעדיף לצאת ידי חובה ע”י בדיקה וסילוק ולא ביטל את החמץ…

וקאמר דלר’ מאיר…וצריך לבטלו – קושיא א’ מתיישבת כי קיימת ‘פלוגתא’ בין החכמים לר”מ: חכמים פוטרים מבדיקה חוזרת ותולין אי מציאת החמץ באכילת העכבר, ור”מ אומר שהוא עדיין במצב של עבירה על בל יראה ובל ימצא מאחר שהבדיקה אינה מקובלת. לפיכך ר”מ מחייבו לבטל את החמץ, כי מן הסתם בדיקה חוזרת לא תגלה את הפרוסה כשם שהראשונה לא גילתה, וכל עוד לא נמצא חמץ מניחים שהוא עדיין שם, ומדין תורה אין ברירה אלא לבטלו…

וסגי אפילו…סוף – ומובן גם למה רש”י אומר שר”מ פוטר מבדיקה. כי רש”י בא ליישב קושיא על ר”מ: שאמנם די בביטול לינצל מ-בל יראה ובל ימצא דאו’, אבל יש תקנת חז”ל המחייבת את המבטל גם לבדוק, ולמה ר”מ פטרו מבדיקה חוזרת אם לדעתו הבדיקה הראשונה אינה מקובלת? ורש”י אומר שמאחר שלפי ר”מ הוא חייב לבטל את החמץ נמצא שבדיקה חוזרת לא תהיה אלא מדרבנן, והרי ר”מ אינו תולה על אכילת שרצים בספקות דאו’ כמו ג’ גלים לענין טהרות, אבל בדרבנן כמו בדיקה אחרי ביטול גם ר”מ סובר שתולין.

סיכום – א) סוגייתנו עוסקת במי שהעדיף לינצל מ-בל יראה ובל ימצא ע”י בדיקה וסילוק החמץ ולא בביטול.

ב) החכמים פוטרים מבדיקה חוזרת ותולין אי-מציאת החמץ באכילת העכבר. ר”מ מחייבו מדין תורה לבטל את החמץ, כי מן הסתם גם בדיקה חוזרת לא תגלה את הפרוסה, ופוטרו מבדיקה חוזרת למרות תקנת חז”ל לבצע בדיקה טובה, כי בנושאים מדרבנן (בדיקה אחרי ביטול) גם ר”מ סובר ‘תולין’.

ד”ה חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה י עמוד א

הנושא – שתי קושיות על פירוש רש”י.

הקדמה – א) מעשר שני פרק ב משנה ח: בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב )סלעי כסף שפדה בהן מעשר שני לא יחליפן בדינרי זהב מתוך כוונה להקל על הבאתם לירושלים) ובית הלל מתירין. בבבא מציעא מד,ב ו-מה,ב מובאות דיעות להסביר את מחלוקתם: 1) חולקים בדין תורה, בית שמאי דורשים ‘הכסף’ בפסוק ‘ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך’ (דברים יד,כה) שאסור לחלל את הכסף הראשון בכסף שני, ובית הלל אינםדורשים כך; 2) הכל מסכימים שאין כאן איסור תורה, אלא בית שמאי סוברים שחז”ל אסרו מהחשש שאם יהיה מותר להחליף סלעים של כסף בדינרי זהב עלול אדם להשהות את עלייתו לירושלים עד שיצטברו סלעים בשווי של דינר זהב; ובית הלל אינם חוששים.

ב) מטבע עשוי ממתכת א’ שבעולם המסחר מקובל יותר ממטבע ממתכת ב’, נחשב א’ כ’כסף’ (הליך) וביחס אליו נחשב ב’ כסחורה (בלשון הגמרא ‘פירות’). לדוגמה: במקום שמטבעות נחשת נפוצים יותר ממטבעות כסף (המתכת), בעיסקות חליפין של המטבעות הללו מטבעות הנחושת הם ה’כסף’ (הליך) ומטבעות הכסף ‘סחורה’. ובעיסקות חליפין של מטבעות עשויים כסף ומטבעות עשויים זהב נחשבים מטבעות הכסף כ’כסף’ ומטבעות הזהב ‘סחורה’.

פירש הקונטרס…על אלו – העצה של רש”י להביא סלעים אחרים ולחלל בהם את דמי המעשר שני מיותרת, כי ניתן ליטול מאה סלעים מתוך המאתיים ולומר, ‘אם אלו הם המעשר שני טוב, ולא – אז דמי מע”ש מחוללים על המאה הללו’? תוס’ אינם מיישבים הקושיא על רש”י…

וריב”א…לא מחללין – הקדמה א. מאחר שפוסקים כבית שמאי בענין זה, כיצד מציע רש”י לחלל את המעות ראשונות של מע”ש על מעות שניות?

ושם פירשנו – הקדמה ב. האיסור לחלל כסף ראשון בכסף שני נאמר רק כשהראשון מקובל יותר בעולם המסחר מהשני, כגון הראשון הוא מטבעות כסף והשני זהב, אבל מותר לחלל מטבעות זהב במטבעות כסף. וה”ה באותו סוג מטבע, כגון סלע עשוי כסף אם השני מקובל יותר מסיבה כלשהי, כמו תאריך טביעותו או הצורה שטבועה בו. ומזה י”ל שכאשר רש”י אמר שמחלל סלעי מע”ש על סלעים אחרים הוא התכוון לסלעים אחרים המקובלים יותר מהראשונים. )86)

סיכום – מותר לחלל מטבעות זהב במטבעות כסף, כי ביחס לזהב מטבעות הכסף נחשבים הליך והזהב סחורה.

ד”ה הניח עשר ומצא תשע י עמוד א

הנושא – ממי חוששת הגמרא בענין הניח ט’ ומצא י’ ובהניח י’ ומצא ט’.

דר’ לטעמיה…כדפירש הקונטרס – פשוט…

ומיירי…דומיא…זה בזה – שם מובא שרבי וחכמים מסכימים שאם דמי המע”ש היו בכיסים נפרדים, מצא פחות כסף ‘מנה מונח ומנה מוטל’, ואם יותר חולין ומע”ש מעורבין זה בזה. וכן מסכימים שאם היו בכיס אחד ויש שינוי הכל חולין. מחלוקתם היא כשדמי מע”ש היו בשני כיסים קשורים זה בזה: רבי משווה כיסים קשורים לכיסים נפרדים וחכמים לכיס אחד. וכעת שסוגייתנו משווה שאלת חתיכות חמץ לענין דמי מע”ש חייבים לומר שהנתונים דומים, היינו מדובר שחתיכות החמץ היו קשורות זו בזו שאם היו נפרדות הכל מסכימים שאינו חייב למצוא אלא מספר החתיכות שנעלמו…

ואף על גב…בעכברים – וקשה: כל המקרים של נטילת חמץ ממקום למקום עסקו בשרצים, ואם מדובר בחתיכות קשורות מה שנמצא כאן הן בודאי החתיכות המקוריות, כי שרץ אינו קושר ואינו מתיר?

תלינן בקטנים – הגמרא חוששת שילדים בגיל שיכולים לקשור ולהתיר נטלו חתיכה או הוסיפו חתיכה.

סיכום – חקירת הגמרא עוסקת בחתיכות חמץ קשורות זו בזו, והחשש הוא מפני ילדים המסוגלים להתיר קשרים וליטול חתיכת חמץ, ולקשור חמץ לחתיכה אחרת.

ד”ה הניח בזוית זו י עמוד ב

הנושא – הבהרת שיטת רבנן שלא כשיטת רשב”ג.

הקדמה – בעמוד א’ מובאת ברייתא בקשר לשדה ובה קבר שמקומו נשכח, שלדברי הכל הנכנס לשדה נטמא מספק. ובסיפא מובאת מחלוקת כאשר אחר ששכחו את מקום הקבר גילו קבר בשדה: רבי (יהודה הנשיא) פוסק שהנכנס לשדה טהור משום ‘שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא’, ורשב”ג מטמא את הנכנס ואומר ‘תיבדק כל השדה כולה’, ולא מניחים שקבר שאבד הוא קבר שנמצא.

דלרבנן…זהו שהניח – ועליו לבדוק שוב כדי למצוא את החמץ שהעכבר נטל…

ולית להו…השדה כולה – הקדמה. קשה על קביעתנו שרבנן סוברים ‘שלא זהו שהניח’ וחייב בבדיקה חוזרת, כי מן הסתם רבנן שחולקים כאן על רשב”ג ואומרים ‘נטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת’ סוברים כרבי נגד רשב”ג בברייתא של ‘קבר שנאבד’ משתי סיבות: 1) מן הסתם רבי אינו מביע את דעתו האישית אלא דעתם של כלל הרבנים שחולקים על רשב”ג; 2) תוכן העניינים דומים, כי שניהם עוסקים בזיהוי חפצים ובשניהם יש מי שחולק על רשב”ג. וקשה: אם רבנן כאן סוברים כרבי ש’קבר שאבד הוא קבר שנמצא’ הם סוברים גם שהנמצא בזוית זו הוא זה שניטל מהזוית ההיא, ולמה חייב בדיקה חוזרת? אלא ההנחה שרבנן כאן מסכימים עם רבי בברייתא ‘קבר שנאבד’ מוטעית, והם סוברים כרשב”ג שאין להניח שזה הקבר שנאבד…

אי נמי…סוף – או שהנחתנו שרבנן סוברים כרבי נגד רבן שמעון בן גמליאל ופוטרים מבדיקה שניה כשמצאו בזוית אחרת, אלא כאן מדובר כשהניח מספר חתיכות חמץ בזוית אחת מבלי לשים לב כמה ואחר כך מצא חמץ הזוית אחרת, עליו לבצע בדיקה חוזרת שמא עכבר נטל את החמץ והניח בזוית השניה רק חלק ואחרים הסתיר. ורבן שמעון בן גמליאל אינו חושש לעכבר אלא תולה את העברת החמץ על האדם עצמו.

סיכום – אם הרבנן כאן סוברים כרבי בברייתא ‘קבר שאבד’ או כרשב”ג שם תלוי בנתונים במקרה של ‘זוית’: אם ב-זוית מדובר שהיה ידוע כמה ככרות חמץ היו בזוית א’ רבנן כאן סוברים כרשב”ג בברייתא של ‘קבר שאבד’, ואם לא ידוע כמה היו ניתן לומר שרבנן סוברים כרבי.

ד”ה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם י עמוד ב

הנושא – התאמת פיסקי דין בסוגיות שונות.

הקדמה – מים שנטמאו נטהרים ב’זריעה’ במקוה בתהליך המכונה ‘השקה’ (נגיעה): ממלא כלי במים הטמאים ומכניס את הכוס למקוה באטיות עד שנוצר מגע בין מי המקוה והמים העליונים שבכוס. בדרך זו נחשבים המים כ’זרועים’ (מחוברים) למי המקוה ובטלים בהם.

וא”ת…באדם טמא – ברייתא בחולין ט,א: צלוחית )ובה מים חיים ממעיין עבור אפר פרה אדומה) שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה. מכאן שב’קרדום שאבד בבית’ ובענין ‘צלוחית’ תולין את השינוי באדם שהוא טמא…

ובפרק קמא…טהור – שם מובאת ברייתא: ככר על גבי הדף (לחם טהור שמונח על גבי קרש מחובר לקיר) ומדף טמא מונח תחתיו )בגד טמא של זב מונח על הרצפה מתחת לדף) אע”פ שאם נפלה אי אפשר אלא אם כן נגעה )בבגד הטמא, עם זאת) טהורה שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה. וקשה: למה הברייתות ‘קרדום שאבד בבית’ ו’צלוחית’ תולות את השינוי באדם טמא, והברייתא ‘ככר על גבי הדף’ תולה את השינוי באדם טהור?

ותירץ ר”ת…אוכלין הנמצאים – הקדמה. חז”ל החמירו בכלים שאינם מתקלקלים והחומרה לא תגרום הפסד ממון. לפיכך מחמירים הן ב’צלוחית’ משום שניתן לטהר מים במקוה ע”י השקה והן ב’קרדום’, משא”כ ב’ככר’ שחומרה שלא לצורך תגרום הפסד ממון כי אין טהרה לאוכל טמא במי מקוה… )96)

אי נמי…סוף – מחמירים בכלים ובאוכל אף שאין תיקון באוכל, אבל ב’ככר’ מקילים כי יש סברה שאדם טהור הסירו מהדף שלא יפול על המדף הטמא, משא”כ ב’קרדום’ ו’צלוחית’ שאין סברה לומר שאדם שינה את מקומם למנוע קילקול.

ד”ה מפני שדרכו של תינוק לפרר י עמוד ב

הנושא – קושיא על רבא ויישובה.

ומיירי…אין צריך בדיקה – שאם לא כן אומרים כשם שהתינוק השאיר כאן פירורים הוא השאיר גם במקום אחר בבית…

ואפילו לרבן…סוף – ואם תשאל: למה רבא לא העמיד את הענין ב’פלוגתא’ שבין רבי ורשב”ג בברייתא של ‘קבר שאבד’? ורבא יתרץ שבמקום שיש רגלים לדבר בקביעת הזיהוי כמו כאן גם רשב”ג מודה שמה שנמצא הוא מה שהיה.

סיכום – רשב”ג מסכים שבמקום שיש רגלים לדבר מה שנמצא הוא זה שהיה.

ד”ה או דילמא אחרינא הוא י עמוד ב

הנושא – קושיא על רבא ויישובה.

ואפילו…סוף – ואם תשאל: למה רבא לא העמיד את הענין ב’פלוגתא’ שבין רבי ורשב”ג בברייתא של ‘קבר שאבד’? ורבא יתרץ שכאן גם רבי יסכים שאין יסוד לקבוע שמה שנמצא הוא מה שהיה, כי בדרך כלל עכבר שיש לו מה לאכול בבית אינו יוצא עד שגומר לאכול.

סיכום – רבי אומר מה שנמצא הוא מה שהיה רק כשאין סברה לומר את ההיפך.

ד”ה בממוניה לא אטרחוהו רבנן י עמוד ב

הנושא – מתי חייבים להוציא ממון על בדיקת חמץ.

פירוש…או יאכלנה – חז”ל תיקנו חובת בדיקה מחשש שמא ימצא חמץ בתוך החג וישכח ויאכלנו, אבל כאן גדולים הסיכויים שהנחש יאכל את החמץ וייתכן שאינו חייב להוציא ממון על הבדיקה?

אבל כי היכא…סוף – אבל במקום שיש סיכוי שקיים חמץ, נח לאדם להוציא ממון לבצע את הבדיקה. )07)

ד”ה ואם לא בדק בתוך המועד י עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י לביטוי ‘בתוך המועד’.

פירש…וקשה…לשונו – אם כדברי רש”י רבי יהודה וחכמים מתכוונים לשעה ששית, למה ר”י מכנה אותה ‘שעת הביעור’ וחכמים ‘בתוך המועד’?

אלא בתוך…ויאכלנו – אלא ‘בתוך המועד’ מתחיל משעה שביעית ב-י”ד עד סוף שבעת ימי הפסח, והמשנה עוסקת אפילו כשביטל אלא עדיין חייב לבדוק כדי שלא ייכשל אם ימצא ככר בחג, ו’לאחר המועד’ מתחיל באיסרו חג ובודק כדי להרחיק ממנו חמץ שעבר עליו הפסח…

ורש”י לא…סוף – רש”י סבור שהמשניות בפרקנו המלמדות דיני בדיקה עוסקות בשלא ביטל, ומטרת הבדיקה היא למנוע עבירה על בל יראה ובל ימצא. לפיכך לא ייתכן שהחכמים יחייבו לבדוק בתוך החג, כי אז לא תועיל הבדיקה מאחר שהעבירה כבר חלה מתחילת ליל ט”ו. )17)

סיכום – רש”י: 1) משנה זו כשאר המשניות המלמדות דיני בדיקה עוסקת בשלא ביטל; 2) מטרת הבדיקה היא למנוע עבירה על בל יראה ובל ימצא; 3) מאחר שאין בדיקות בתוך החג, הביטוי ‘בתוך המועד’ מתכוון לשעה ששית ביום י”ד.

תוס‘: 1) המשניות עוסקות במי שכבר ביטל; 2) מטרת הבדיקה היא לשכך את החשש ן שמא ימצא ככר בחג וישכח ויאכלנו; 3) מי שלא בדק קודם בודק בתוך החג, ולכן הביטוי ‘בתוך המועד’ מתכוון לתוך החג ממש.

ד”ה קוצרין בית השלחין יא עמוד א

הנושא – לכתחילה ובדיעבד מן התורה.

פירש…שאי אתה מביא – לכתחילה אין מביאים את העומר מבית השלחין אבל בדיעבד אם הביא משם כשר…

ואין לתמוה…ובדיעבד שרי – ואם תשאל: התורה עוסקת באמת הצרופה, ובעולם האמת אין מקום למצבים של בדיעבד?

דאיכא מילי…לעכב – הנחה זו מוטעית, כי גם בעולם האמת יש מצבים רצויים ומצבים מקובלים בדיעבד. ומצינו בתורה מלים מיותרות או מיוחדות הבאות לציין שמצוה זו חייבת להתבצע ללא שינוי, ומכאן מדייקים שבמצוה שאין בה ציון של עיכוב גם בשינויים מסויימים המצוה מקובלת…

כגון קדשים – בקרבנות יש פרטים לעיכוב שכל סטיה מהם פוסלת את הקרבן, ויש פרטים של לכתחילה שהסטיה מהם אינה פוסלת, כגון: הזיית הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים בשלשה מקומות, בין הבדים של הארון בקודש הקדשים, ולפני הפרוכת בהיכל ועל מזבח הזהב בהיכל, שאם חיסר אחת מהן לא כיפר. מנגד יש מצוה לשפוך את שיירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא שפך לא עיכב את הכפרה.

סיכום – גם בתורה קיימים מצבים של לכתחילה ובדיעבד.

ד”ה אבל לא גודשין יא עמוד א

הנושא – קושיא על המקשה.

הקדמה – תוס’ ד”ה ‘מדאורייתא’ בדף ד,ב שיטת הר”י נגד רש”י.

דבגדישה…להו פסדי – מהתורה מותר לקצור בית השלחים ובעמקים. ולמרות שהיה מקום לאסור את הקצירה מחשש שמא יאכלו מן מחדש תוך כדי עבודה, חז”ל נמנעו מלגזור כי היבולים באזורים ההם ממהרים להתבשל קודם ט”ז בניסן ואם לא יקצרו בזמן ייגרם הפסד, ובמקרה זה השיקול הכלכלי עלה על החשש שמא יאכלו מהחדש…

והא דשרי…יש לומר…הקילו – אם ההיתר לקצור בא רק למנוע הפסד ממון, למה ר”י התיר לעשות קודם הזמן קמח וקלי עבור שוקי ירושלים הרי אין הפסד אם לא יעשו? וי”ל ר”י סובר שהפסד אינו נמדד רק בממון, וחז”ל שקלו שאם לא יהיה לעולי רגל אוכל בזמן הם עלולים לא לעלות בשנה הבאה ואין הפסד גדול מזה…

ורבי מאיר…במנחות – ור”מ מודה שלא גזרו על הקצירה בבית השלחים ובעמקים כדע שלא ייגרם הפסד אבל אסרו לעשות קמח וקלי לשוקי ירושלים, כי לדעתו חז”ל התירו רק במקום שיש הפסד ממון…

ואם תאמר…חמץ גזרינן – קושיית המקשה ‘ומי גזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה’ תמוהה, כי בפשטות חז”ל לא אסרו קיטוף ועשיית קמח וקלי עבור עולי רגל משום שהצורך לא ליצור מצב שלא יעלו בעתיד עדיף על החשש שמא יאכל מהחדש, )27) אבל גזרו לא לבדוק אחרי שעה ששית שמא יאכל ממה שימצא?

ויש לומר…סוף – הקדמה. ייתכן שכאשר תגיעה שעה ששית (שעת ביעור חמץ) לא יישאר חמץ לשרוף לקיים בו מצות ‘ביעור’, אבל אם יבדוק קרוב לודאי שימצא חמץ לשרוף. המקשה סבר שאם מניעת ביטול מצות עלייה לרגל עולה על החשש שמא יאכל חדש, גם מתן אפשרות לקיים מצות ביעור עולה על החשש שמא יאכל מה שימצא בבדיקה.

סיכום – א) לא גזרו איסור קצירה במקומות שמותר לקצור קטדן לעומר כדע שלא לגרום הפסד ממון למגדלים.

ב) לדעת רבי יהודה ההחלטה לא לעלות לרגל בשל חוסר אוכל נחשבת כהפסד שמנע מחז”ל מלגזור איסור קיטוף ועשיית קמח וקלי קודם זמן העומר; לפי רבי מאיר הפסד במקרים אלו הוא רק הפסד ממון.

ג) המקשה סבר שאם ר”י אומר שחז”ל לא גזרו איסור עשיית קמח וקלי כי הצורך למנוע הפסד מצות עלייה לרגל עולה על החשש שמא יאכל מן החדש, למה גזרו איסור בדיקה אחרי שעה ששית כאשר איסור זה יגרום לביטול מצות ביעור חמץ?

ד”ה כורך עליו פונדא יא עמוד א

הנושא – הכוונה של רבי יהודה.

לאו…סוף – ניתן לפרש ‘ובלבד שלא יענבנו’ כהמשך ‘כורך עליו פונדא אופסקיא’ ללמד שכורך אבל לא עונב. אבל אין הדבר כך, כי לא רק שמותר לעניב פונדא או פסקיא אלא מותר גם לקשרם, ולכן ‘ובלבד שלא יענבנו’ מתכוון לחבל. )37)

ד”ה כל היכא דבדיל מיניה יא עמוד א

הנושא – קושיא על רבי מאיר.

דר’ מאיר…לא גזר – בחדש שבדיל מיניה אמר ר”מ ‘שלא ברצון חכמים’ מלאו את שוקי ירושלים, ואילו בבכור שהכל בדילי מיניה ר”מ לא גזר…

דבפרק כל…אומר וכו’ – ראיה שר”מ לא גזר בבכור?

משום…סוף – אבל אין הפסד ממון אם לא ימלאו שוקי ירושלים קודם לעומר.

ד”ה זה ידע בעיבורו של חדש יא עמוד ב

הנושא – התאמת הסוגיא בסנהדרין עם סוגייתנו.

הקדמה – א) בברייתא בסנהדרין סט,א בענין בן סורר ומורה מובא ‘תנא דבי רבי ישמעאל בן ולא אב’, ורב דימי מפרש שהכוונה היא לְמה שאמר רבי כרוספדאי בשם רבי שבתי ‘כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד’, לאמור: התקופה שבן מוגדר ‘סורר ומורה’ נקבעה על פי שתי תופעות בטבע האדם ואינה עולה על 3 חדשים במשך חייו, החל מהיום שמלאו לו 31 שנה ועד 31 שנה ו-3 חדשים, והן: 1) זרע של זכר אינו מתפתח לעובר עד שימלאו לו 31 שנה; 2) ניתן להכיר שאשה בהריון בתום 3/1 תקופת הריונה של תשעה חדשים (072 יום ויולדת למחרת ביום ה\172 כמספר המלה ‘הריון’, ועוברה ניכר אחר 09 יום). דבי ר”י מלמד שהתקופה שבן נעשה ‘סורר ומורה’ מתחילה מהזמן שזרע הזכר (זכר בעלמא ולא הבן שנידון כעת) יכול להתפתח לעובר היינו, מיום שמלאו לו 31 שנה (והביא שתי שערות בזקן התחתון), עד הזמן שניכר שאשה בהריון שהוא אחר 3 חדשים שהם 3/1 תקופת ההריון, סך הכל מגיל 31 שנה עד 31 שנה ו-3 חדשים.

בהמשך הסוגיא רבי יעקב מנהר פקוד עיין בדברי רבי כרוספדאי והסיק: שמע מינה מדרבי כרוספדאי אמר רבי שבתי יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה )היולדת ל-7 חדשים ששליש ימיה הם חדשיים ושליש – 07 יום) דאי סלקא דעתך עוברה ניכר לשליש ימיה למה לי ג’ (למה נמשכת תתקופת ‘בן סורר ומורה’ שלשה חדשים הרי) בתרי ותילתא סגיא )מגמת התורה היא להציל את הנאשם, ומכיון שיש נשים שיולדות ל-7 חדשים שהשליש הוא חדשיים וחצי, ראוי לצמצם תקופת ‘בן סורר ומורה’ לחדשיים וחצי ולא 3 חדשים. ומאחר שרבי כרוספדאי אמר שמהתורה התקופה היא 3 חדשים, זו ראיה שכך הדבר גם לגבי בנה של אשה שיולדת לשבעה חדשים שאין עוברה ניכר עד 09 יום, שהם שליש הזמן של הריון של תשעה חדשים. ורבינא משיב) לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה )היולדת ל-7 עוברה ניכר אחר חדשיים ושליש, אבל דרכה של התורה היא) זיל בתר רובא )ורוב נשים יולדות ל-9 חדשים ודין בן סורר ומורה נקבע על פי הרוב. ורב הונא בריה דרב יהושע מקשה על תשובת רבינא) ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא )איך אתה מחמיר על הבן ומאריך תקופת עונשו ל-3 חדשים על סמך רוב הרי) התורה אמרה ‘ושפטו העדה והצילו העדה’ )התורה מבקשת להציל את הנידון ולא להרגו) ואת אמרת זיל בתר רובא )להורגו? ורבינא משיב להגן על זה שהורגים על סמך רוב) ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא )וכי לא הורגים על סמך רוב, הרי) והתנן ‘אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בג’ עדותן קיימת שזה יודע בעיבור של חדש וזה אינו יודע’ )וכעת) ואי סלקא דעתך לא אמרינן זיל בתר רובא )ואם כדבריך לא הורגים על סמך רוב) נימא הני דוקא קא מסהדי ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי )המשנה היתה פוסלת את עדותם כי העדים מכחישים זה את זה בתאריך, אבל מאחר שהמשנה מקיימת את עדותם עלינו לומר) אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבדי דטעו בעיבורא דירחא )בימים הראשונים של חודש רוב בני אדם אינם יודעים מה החליט ביה”ד בירושלים לגבי החודש שחלף; ומכאן שהורגים על סמך רוב).

ב) עדות הקבילה בבי”ד חייבת לכלול פרטים הנוגעים לזמן האירוע ומקומו, על מנת להעמיד את העדים במצב שיהיה אפשר לכת שניה של עדים להזימם ולומר ‘באותו זמן עמנו הייתם במקום פלוני’. לפיכך התורה מחייבת את הדיינים להציג בפני עד שבע חקירות הנוגעות לזמן ומקום: באיזה שבוע (איזו מחזור של 7 שנים מתוך 94 שנות יובל); איזו שנה של המחזור; איזה חודש; מספר היום בחודש; איזה יום בשבוע; איזו שעה; איזה מקום. המקור לשבע החקירות מובא בסנהדרין מ,א: אמר רב יהודה דאמר קרא )דברים יג,טו בענין עיר הנדחת) ‘ודרשת וחקרת ושאלת היטב )דרישה – אחת; חקירה – אחת; והיטב – אחת, הרי כאן שלש והמלה ‘שאלה’ אינה נחשבת) ואומר )שם יז,ד בענין יחיד שעבד עבודה זרה) ‘והוגד לך ושמעת ודרשת היטב’ )דרישה – אחת; היטב – אחת, הרי כאן עוד שתים) ואומר )שם יט,יח בענין עדים זוממין) ודרשו השופטים היטב (דרישה – אחת; היטב – אחת, סך הכל שבע חקירות).

ג) תוספתא בכתובות ב,א: עדים שאמרו )בפני בי”ד) מעידין אנחנו בפלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה )העידו על כהן שהוא חלל, או על אחר שהוא) עובד כוכבים, נתין וממזר, עד שלא נחקרה עדותן בב”ד אמרו בדאין אנו הרי אלו נאמנין )חזר בו אחד העדים או שניהם מעדותם, אם חזרו קודם שביה”ד סיים לקבל את עדותם חזרתם מתקבלת) משנחקרה עדותן בב”ד אמרו בדאין אנו אין נאמנים )ועדותם הראשונה תופסת). כלל זה ידוע בשם ‘כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד’, ונלמד מהמלים ‘אם לוא יגיד’ (ויקרא ה,א ‘ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו’), ורש”י בכתובות יח,ב ד”ה ‘כיון שהגיד’ מסביר: דגבי עדות חדא הגדה כתיבא ‘אם לא יגיד’ )הגדתו השניה אינה מתקבלת).

והוא הדין דהוה מצי…חסר היה – מדברי המשנה ‘וזה אינו יודע בעבורו של חדש’ יש להסיק שהמצב הרגיל בתודעת בני אדם הוא שלא עיברו את חודש, ועד ששומעים שעיברוהו ממשיכים לספור בהמשך לחודש חסר. לפיכך אם ראובן אומר ב’ בחודש ושמעון אומר ג’ בחודש תולים את הטעות בשמעון, שמן הסתם שייך לאלה שלא ידעו שעיברו את החודש. מכאן יש לדייק שאם החודש שעבר היה חסר, וראובן מעיד ב’ בחודש ושמעון ג’ בחודש עדות מוכחשת, כי מן הסתם אין אדם טועה לחשוב שעיברו את חודש כשלא עיברוהו. תוס’ שוללים את הדיוק הזה, וקובעים שטועים בשני הכיוונים, שבימים הראשונים של החודש הרוב אינו יודע מה החליט בביה”ד לגבי החודש שעבר. ולפי זה המשנה שתולה את הטעות במי שלא ידע שעיברו את החודש נוקטת בדוגמה בלבד.

והקשה ריב”א…פריך בסמוך – מהמשנה משמע שביה”ד מקבל עדותם מתוך הנחה ששניהם מתכוונים ליום אחד, וראובן שאמר ב’ ידע בעיבור החודש ושמעון שאמר ג’ לא ידע. וקשה: האמת נתונה בספק, אבל ביה”ד מקיים את העדות מתוך הנחה שלא ידע בעיבורו של חודש, ונמצא שביה”ד הורג אדם על סמך הנחה זו. וקשה: הרי באותה מידה שניתן לקיים את עדותם מתוך ההנחה שאחד טועה, ניתן גם לומר שאין כאן טעות כי שניהם יודעים שהחודש שחלף היה מלא אלא אחד משקר. א”כ למה מקיימים עדותם להרוג את הנידון כשמגמת התורה היא להציל?

אע”ג דבפרק…בעיבורא דירחא – הקדמה א. ואם תשיב ששם הוכח שהרוב אינו יודע מה דינו של של החודש שחלף, ורוב הוא סיבה מספקת לקיים עדותם…

מכל מקום…בהם – למה סומכים על הרוב אם בקלות ניתן לשאול אותם אם החודש שחלף היה מלא או חסר? )47)

וי”ל…לא ידע – הקדמה ב. מאחר שביה”ד שואל אותם איזה יום בשבוע היה האירוע ומשיבים יום שלישי (למשל), זה מוכיח שמתכוונים לאותו יום ואחד לא ידע בעיבור החודש, וממילא אין צורך לשאול אותם אם יודעים בעיבור החודש…

ומ”מ שפיר…בעיבורא דירחא – וכעת קשה על הסוגיא בסנהדרין: אם כדברינו ביה”ד מקיים את עדותם רק לאחר שהעדים מכוונים לאותו יום בשבוע, נמצא שלא הרוב קבע את כשרות העדות אלא חקירת ביה”ד, וא”כ כיצד מוכיח רבינא מכאן שבדיני נפשות אזלינן בתר רובא? תשובה:

דאי לא אזלינן…חוזר ומגיד – הקדמה ג. העובדות במקרה שמובא במשנה היו כלהלן: ראובן העיד שהאירוע היה ב-ב’ בחודש, וביה”ד שאל אותו באיזה יום בשבוע והשיב ביום שלישי (למשל). ושמעון העיד שהאירוע היה ב-ג’ בחודש וידוע לביה”ד ש-ג’ בחודש היה יום רביעי בשבוע, ושאלו אותו באיזה יום בשבוע והשיב ביום שלישי. לאור הכלל ‘כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד’ ראוי שלא לקבל את תשובתו של שמעון שהאירוע היה ביום שלישי, כי זו חזרה מדבריו הראשונים שהאירוע היה ב-ג’ בחודש, וידוע לביה”ד ש-ג’ בחודש היה יום רביעי. ומתוך זה שהמשנה מקבלת את חזרתו של שמעון ומקיימת את העדות כולה למרות הכלל ‘אינו חוזר ומגיד’, רבינא מסיק שזה בודאי משום שביה”ד יודע שהרוב אינו מעודכן למצב החודש שחלף, וכששמעו את דבריו הראשונים ביה”ד ידע שאין זו אמירה סופית וטעון בירור אם הוא מהרוב שאינו מעודכן. ומכאן שביה”ד הולך אחר הרוב אפילו בדיני נפשות…

תדע דהא…סוף – הראיה שביה”ד מתחשב ברוב שאינו יודע בעיבור החודש: הוכחנו שהמשנה עוסקת כשביה”ד שאל אותם באיזה יום בשבוע היה האירוע, ושניהם כיוונו את היום. ולמרות זאת אומרת המשנה שאם ראובן העיד שהאירוע היה ב-ג’ בחודש ושמעון העיד ב-ה’ בחודש, אף על פי שמכוונים את היום עדותם בטילה משום ‘אינו חוזר ומגיד’, ולא אומרים כאן שאחד טעה בעיבור החודש, כי אין רוב האומר שבני אדם טועים בשני עיבורים. מכאן שיש רוב שאינו מעודכן לגבי מצבו של החודש שחלף, ועל כן אין זו חזרה על עדות ראשונה.

סיכום – א) בתחילת החודש רוב בני אדם אינם מעודכנים במה החליט ביה”ד לגבי החודש שחלף, היינו לאחר חודש חסר הרוב אינו יודע שהיה חסר, ולאחר חודש מלא הרוב אינו יודע שהיה מלא.

ב) כאשר רבי מאיר אמר ‘עדותן קיימת’ כשאחד אמר ב’ בחודש וחבירו אמר ג’, הוא התכוון רק למקרה שביה”ד שאל את העדים באיזה יום בשבוע היה האירוע והם כיוונו לאותו יום.יד’ אינו בתוקף אם בשעת שמיעת העדים לא היה ברור לביה”ד לְמה מתכוונים העד

ג) ‘כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגים, כגון נקיטת תאריך כאשר לא ברור אם העד ידע אם החודש שחלף היה מלא או חסר.

ד) ייתכן שאדם אינו יודע בעיבורו של חודש אחד, אבל הוא יודע בעיבור חדשיים.

ד”ה אחד אומר בשתי שעות יא עמוד ב

הנושא – קושיא על הכשרת עדות של שתי שעות ושלש שעות.

וא”ת…כדאמר לקמן – קיימת אפשרות שאם ביה”ד היה חוקר את זה שאמר ‘בשתי שעות’ הוא היה משיב שהאירוע קרה בתחילת השעה השניה שחלה קודם הנץ החמה, והרי רב שימי בר אשי אומר ‘אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה עדותן בטילה’, ואיך מקיימים עדותם והורגים מספק שאולי העד מתכוון לסוף שעה שניה? והראיה שתחילת שעה שניה חלה לפני הנץ החמה…

דתחילת שעה…לשעה ומחצה – זמן הליכת אדם ממוצע ביום ממוצע בחודשים ניסן ותשרי (כולל מנוחה ואכילה) הוא 21 שעות, ובתוך זמן זה הוא עובר מרחק של 04 מיל, שהם 33.3 מיל השעה או 66.1 מיל כל חצי שעה. ומכיון שאדם הולך מתחילת עלות השחר עד הנץ החמה 5 מיל, נמצא שהזמן שבין עלות השחר עד הנץ החמה הוא שעה וחצי (33.3 ועוד 66.1 מילים), מכאן שהשעה השניה מתחילה קודם הנץ החמה?

וי”ל כשזה…סוף – בעדות שבה אחד אומר קודם הנץ וחבירו אומר אחר הנץ עדותם בטילה, כי לדבריהם שמו לב לסימן ברור בטבע שאין אדם טועה בו ואחד בודאי משקר. אבל אחד שמעיד שהיה בשתי שעות ואינו מציין סימן של הנץ החמה, ביה”ד שיורד לסוף דעתם של בני אדם יודע שרבים נוקטים בשעה זו כאשר מתכוונים לאחר הנץ החמה, ולכן כאשר ביה”ד חוקר אם היה לפני או אחרי הנץ והוא משיב ‘אחר הנץ’ אין בזה משום ‘חוזר ומגיד’.

סיכום – א) עדים התולים את עדותם בסימנים ברורים, כגון קודם הנץ החמה או אחריו, אין מקום לחשוב שאחד טועה.

ב) המעיד שהאירוע היה בשתי שעות וחבירו מעיד שהיה בשלש, אע”פ ששעה שניה מתחילה קודם הנץ החמה ושלישית אחריו עדותם קיימת, כי ביה”ד יודע שרבים נוקטים בשעה זו כשמתכוונים לאחר הנץ החמה, וכשביה”ד חוקר אם היה קודם הנץ או אחריו והוא משיב ‘אחריו’ אין בזה משום ‘חוזר ומגיד’.

ד”ה אלא אמר רבא יב עמוד א

הנושא – קושיות על פסילת שלש וחמש שעות.

ואם תאמר…וי”ל…בשניהם – הסיכוי ששניהם טועים בעדות אחת קטן מלהיות מציאותי…

אך יש…בסוף ג’ – עוד קושיא על שלש וחמש: מר”מ עולה שביה”ד פוסל עדותם מידאחר שמיעתה, והרי אילו חקרו אותם ייתכן שזה שאמר בשלש יבהיר שהתכוון לסוף שלש ותתקיים העדות, כי הטעות היא: 1- של עד אחד בלבד, 2- בתוך הגבולות של שעתיים פחות משהו? )57)

ויש לומר…סוף – אם העדות אינה עומדת במבחן שבע החקירות ביה”ד אינו מצווה לחקור הלאה על מנת לחייב את הנאשם.

סיכום – עדות שאינה עומדת במבחן שבע החקירות, אין חיוב על ביה”ד לחקור על מנת לקיים את העדות.

ד”ה באיז ה יום יב עמוד א

הנושא – הצורך בחקירת יום השבוע.

הקדמה – הקדמה ג’ לתוס’ ד”ה ‘זה ידע’ לעיל יא,ב.

תימה…באיזה יום – למה מחייבת התורה שבע חקירות כאשר החקירה לגבי יום בשבוע מיותרת, כי ממה נפשך: אם לא יחקרו אותם לגבי יום בשבוע אז אם לשאלה ‘איזה יום בחודש?’ כל אחד ישיב בנפרד ’02’ (לדוגמה), הרי שכיוונו לאותו יום ואין צורךבבירור נוסף של יום בשבוע…

והלא אפילו…כדי דבור – ואם תאמר שמא דעתם על ימי שבוע שונים, ואפילו אם לשאלת יום החודש ישיבו ’02’ לשאלת יום השבוע ייתכן שאחד יגיד יום שני וחבירו יום שלישי, הרי אין בזה כדי לבטל את עדותם. שכן לאור הכלל ‘כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד’ ניתן לשנות מעדות ראשונה רק ‘תוך כדי דיבור’ (הזמן שאורך לומר ‘שלום עליך רבי ומורי’), וכאן עד שיסיים תשובתו לשאלת יום בחודש וישאלוהו לגבי יום בשבוע וישיב כבר יעבור ‘תוך כדי דיבור’, ומה שאמר קודם ’02’ נשאר בלא שינוי והעדות קיימת?

ויש לומר…את עצמן – תשובות הנוגעות לשבע החקירות אינן כלולות בכלל ‘כיון שהגיד’ (שאם תשובה סותרת תשובה אחר ‘כדי דיבור’ מקבלים את הראשונה והשניה כאילו לא נאמרה), אלא רואים בתשובות סותרות הכחשה של העדות אפילו אם נאמרה אחר ‘כדי דיבור’. לפיכך אם לשאלת יום החודש אחד ישיב ’02’ ביום שני וזאת האמת, וגם חבירו ישיב ’02’ ליום החודש, אולם ייתכן שחבירו ישיב יום שלישי לגבי יום בשבוע זה ייחשב כהכחשה בעדותו… )67)

אי נמי…סוף – תשובה זו נכונה לעדויות בכלל, אבל יש תשובה נוספת למקרה שאחד אומר 2 בחודש וחבירו 3. כי כאן חייבים לברר את יום בשבוע כדי לדעת אם זה שאמר3 משקר או שלא שמע בעיבור בחודש, כי כאשר שניהם יכוונו לאותו יום בשבוע נדע שאין כאן שקר אלא אי-ידיעת עיבור החודש.

סיכום – שתי תשובות למה התורה מחייבת חקירת יום בשבוע: 1) לבחון כל עד כלפי עצמו שלא יכחיש את עצמו בענין יום החודש ויום השבוע; 2) לברר אם זה שאמר 3 בחודש משקר או שלא ידע בעיבור החודש.

ד”ה לרבי מאיר יב עמוד א

הנושא – דרך להציל כת א’ מעונש מות.

הקשה ריב”א…מוזמים בכך – לפי הנאמר כאן מאמינים למזימים האומרים ‘כל השעה וטעותה היית עמנו’, והתוצאה היא שאם כת א’ באה על עיסקי נפשות הם נהרגים מדין ‘ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו’. וקשה: התורה מצווה להציל ממות ככל שניתן, א”כ ראוי היה לומר שאולי המזימים טועים ומה שחשבו שהוא ‘כל השעה וטעותה’ היא טעות, והמעשה שעליו העידה כת א’ אירע שעה אחת לאחר מכן?

ונהי שהעדות…לא יהיו – ואם תשאל: מכל מקום מוכח שכת א’ שיקרה כשאמרה ‘בשתים’ אם כעת תולין את המעשה בשעה ה’, כי אדם טועה רק בשעתיים פחות משהו? יש לומר, עדותם אכן בטילה מדין עדות מוכחשת שאינם נענשים ‘כאשר זמם לעשות לאחיו’ משא”כ אם מאמינים למזימים…

ואור”י…סוף – כדי לומר שהמעשה אירע בשעה ה’ והמזימים טועים וחשבו ששעה ה’היא ד’, נאלץ לומר שגם זה שאמר בשעה ג’ טעה, ולמדנו (ד”ה ‘אלא אמר רבא’) שרבא סובר שלא תולים טעות בשניים, ולכן מאמינים למזימים והורגים כת א’.

סיכום – לא תולים את הטעות במזימים כשזה מחייב תליית טעות נוספת על אחת העדים מכת א’, אלא מקבלים את דברי המזימים והורגים כת א’.

ד”ה ולהך לישנא יב עמוד ב

הנושא – שלילת מסקנה אפשרית מדברי המקשה.

הקדמה – רבי יהודה פסק שחז”ל אסרו אכילת חמץ החל משעה חמישית, והגמרא מקשה שלשיטתו טווח הטעות של אדם אינו עולה על שעה ומשהו והחשש הוא שבהגיעה שעה שביעית עלולים לחשוב שזה רק סוף החמישית ויאכל למשך מספר דקות, א”כ ראוי שר”י יאסור אכילתו החל מסוף חמש ולא מתחילתה? מכאן היה מקום להסיק שהמקשה היקשה על ר”י מפני שיטתו שאדם טועה שעה ומשהו, אבל אם ר”י סבר שאדם טועה שעתיים היה מובן למקשה שר”י אוסר אכילתו כל שעה חמש, כי בהגיעה שעה שביעית עלולים לחשוב שזה עתה תחילת חמישית ויאכל חמץ למשך שעה…

אפילו טעה…סוף – הקדמה. המקשה היה שואל אפילו אם ר”י סבר שטועים בשעתיים, כי בהגיעה שעה שביעית והשמש בראש השמים אדם סביר לא יחשוב שזה עתה תחילת החמישית ויאכל למשך זמן, והחשש המירבי הוא שאדם עלול לחשוב שזה עתה סוף החמישית. )77)

סיכום – קושיית הגמרא בעין אפילו אם רבי יהודה סבר שאדם טועה בשעתיים.

ד”ה בשית חמה בי קרנתא קאי יב עמוד ב

הנושא – קושיא על ההסבר של אביי שר”י סובר טועים חצי שעה.

הקשה…בשניהן – כפי שמובא לעיל: ‘מעשה כי הוה בפלגא דארבע הוה, והאי דקאמר שלש בסוף שלש וקטעי פלגא דשעתא לקמיה והאי דקאמר חמש בתחלת חמש וקטעי פלגאדשעתה לאחוריה’…

אם כן אחד…חצי שעה – ומאחר שאביי מקבל את האפשרות שכל עד טועה בחצי שעה, ולאור העובדה שבמשך שעה שישית קשה לעמוד על השעה המדוייקת, יש לקיים עדות שבה אחד אומר בחמישית וחבירו אומר בשביעית כי מן הסתם האירוע היה בשישית וחצי?

וי”ל דהא…לזריזין – אפילו בשעה שישית מי שרוצה יכול לעמוד על השעה המדוייקת, וההלכה מצפה מעדים שידעו להבחין בין חמישית לשביעית. )87)

אי נמי…סוף – אין כאן קושי, כי אביי סובר שאפילו בשישת כל אדם יכול לעמוד על ההבדל בין חמישית לשביעית.

סיכום – הכל מקבלים את העובדה ש’בשית חמה בי קרנתא קאי’ אבל אינה משמעותית לגבי עדים, כי אפילו בשישית מצפים מהם להבחין בין שביעית לשעות אחרות, או אביי דוחה את ההנחה שבשישית קשה להבחין בין שביעית לשעות אחרות.

ד”ה אימתי שלא בשעת ביעורו יב עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פירש…עד שבע – רש”י אומר שני דברים: 1) ‘שעת ביעור’ היא שעה שביעית, ומצות השבתה היא בכל דבר, ו’שלא בשעת ביעור’ היא שעה שישית ומצוותה בשריפה דוקא; 2) רבינא סבור שמאחר שיש אפשרות לדחות את הביעור לשעה שביעית ולבערו בכל דבר, רבי יהודה לא היה מכביד וגוזר דוקא לשרפו בשישית.

וקשה לר”ת…למיכל מיניה – אם ר”י אוסר לבדוק אחר שעת איסור, איך מפרש רש”י שרבא סבור שר”י מסכים להשהות את הביעור עד שעה שביעית?

ועוד שעת…בשש – במשנה בדף יא,ב ר”מ ור”י מסכימים ששורפים החמץ בתחילת שש והיא ‘שעת ביעור’, ואיך רש”י מפרש כאן ששעת ביעור היא שבע?

ועוד דמנותר…כן חמץ – רבי יהודה לומד שריפת חמץ משריפת נותר ששעתה היא לאחר שנאסר, וא”כ גם ‘שעת ביעור’ של חמץ היא אחר איסורו, והרי לר”י חמץ נאסר בתחילת שישית…

ומפר”ת…דהיינו בשש – אלא בניגוד לרש”י ‘לא בשעת ביעורו’ היא שעה שביעית, ונקראת כך משום שרוב העם מבערים בשישית כתקנת חז”ל, בדומה לנותר ששריפתו אחר איסורו ואיסור חמץ מתחיל בשעה שישית…

כיון שאינה…בכל דבר – וכעת דברי רבינא מובנים. רבא אמר שלדעת ר”י ‘יהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט בה עצים’, ורבינא מצטט ברייתא: א”ר יהודה אימתי (דוקא בשריפה) שלא בשעת ביעורו (החל משעה שביעית) אבל בשעת ביעורו (שעה שישית) השבתתו בכל דבר; ואם ‘השבתו בכל דבר’ אין צורך ללקוט עצים…

וכן איתא…סוף – פסחים פרק ב’ הלכה א’.

סיכום – רש”י: ‘שלא בשעת ביעור’ היא שעה שישית וביעור חמץ בשריפה; ‘שעת ביעור’ היא שעה שביעית וביעורו בכל דבר;

רבינו תם: ‘שעת ביעור’ היא שעה שישית וביעורו בכל דבר, ‘שלא בשעת ביעור’ היא שעה שביעית וביעורו בשריפה. )97)

ד”ה ארבע זמן סעודה לכל היא יב עמוד ב

הנושא – הבהרה בקשר לכלל הזה.

הקדמה – קשה: אם הכל בקיאים בהגעת שעה ארבע, נמצא שאם עד אחד אומר בשלש שעות וחבירו אומר בארבע עדותם בטילה, כי אין מקום לטעות כאן ואחד בודאי משקר, והרי במשנה הכל מסכימים ששלש וארבע עדותם קיימת?

לא…סוף – מי שרגיל לאכול בשעה זו תאבונו מתעורר והוא יודע שהגיעה שעה ארבע, אבל למי ששבע יכול לטעות בה כבכל שעה אחרת.

ד”ה רבן גמליאל לאו מכריע הוא יג עמוד א

הנושא – קושיא על דברי רב נחמן.

וקשה…מדקתני מותר – קשה על רב נחמן התרצן: כי אפילו אם ר”ג ‘לאו מכריע הוא’ אין זה עונה על הבעיה למה רב לא פסק כמוהו, כי יש נימוק אחר שלפיו רב היה צריך לפסוק כר”ג – ‘דסתם לן תנא כוותיה’ כפי שהגמרא מדייקת שם מ’מותר’?

ואפילו אם…מינייהו אתו – ואם רב נחמן ישיב שהיה ידוע לו שרב הסתפק אם הדיוק שם מ’מותר’ אמיתי ולא היה משוכנע שהסתם משנה כר”ג, יש להשיב לר”נ ממה נפשך: אם הדיוק אמיתי הסתם משנה כר”ג, ולא – הסתם משנה רבי מאיר, ובכל אופן לא רבי יהודה?

וי”ל דאאיבעית אימא סמיך – ר”נ ידע שרב מסתמך על הברייתא ‘לא זזו משם עד שקבעו הלכה כראב”י איש ברתותא’, שאוכלים חמץ רק בשעה רביעית. )08)

סיכום – אף שסתם משנה ‘כל שעה שמותר לאכול מאכיל’ היא כר”מ או כרבן גמליאל, ר”נ ידע שרב פסק כרבי יהודה על סמך הברייתא ‘לא זזו משם’.

ד”ה ושורפין תרומות טמאות ותלויות וטהורות יג עמוד א

הנושא – שריפת תרומה טהורה לאור המצוה לשמור על טהרת תרומה.

הקדמה – משנה בסוכה לד,ב: אתרוג… של תרומה טהורה לא יטול )לכתחילה) ואם נטל כשר )ובגמרא שם לה,ב) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי )למה אסרו אתרוג של תרומה טהורה לכתחילה?) חד אמר מפני שמכשירה )נוהגים לשים לולב במים כדי שלא יכמוש, ואח”כ כשמצמידים את המינים בשעת הברכה נרטב האתרוג ונעשה מוכשר לקבל טומאה, והתורה אוסרת לגרום טומאה לתרומה כמו שכתוב [במדבר יח,ח] ‘ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי’ – עשה לה שימור) וחד אמר מפני שמפסידה )קליפת האתרוג נמאס במשוש ידים וכשם שאסור לגרום טומאה לתרומה אסור גם להפסיד תרומה). מכאן שהתורה אוסרת גרימת טומאה או כל סוג הפסד אחר לתרומה טהורה.

אפילו…לטמאם – הקדמה. א”כ איך מתירים לשרוף תרומה טהורה בערב פסח?

הכא שרי…סגי – אל תשיב שהתורה מתירה כדי לקיים מצוות ‘תשביתו’ כי ניתן לבטל את התרומה ואין מצות תשביתו בחמץ שאינו שלו אעפ”כ מותר לשרפו…

מכל מקום…שרי לשורפה – התרומה תיאסר בפסח ותתקלקל ממילא, ובמצב זה התורה לא אוסרת שריפתה…

כמו לטמאותה…סוף – גרימת הפסד לתרומה טהורה כדין גרימת טומאה, והרי במשנה יד,א ר”מ מתיר לבער תרומה טהורה עם טמאה אף שהטהורה תיטמא, מכיון שאין דין שמירה בתרומה שהולכת לאיבוד – לא לענין שמירה על טהרתה ולא לענין שמירה מהפסד. )18)

סיכום – אסור מהתורה לגרום טומאה או הפסד לתרומה טהורה, פרט לתרומה שבלאו הכי הולכת לאיבוד.

ד”ה מאי לאו לנכרים יג עמוד א

הנושא – הערכה שנעשית ע”י בי”ד, לעומת הערכה שאדם פרטי עושה.

הקדמה – א) כתובות צח,א: אלמנה ששמה לעצמה )תפסה שדה מנכסי הירושה עבור כתובתה) לא עשתה ולא כלום )ואם אחר זמן ירצו היתומים לפרוע את כתובתה בכסף חוזרים ונוטלים את השדה)… דאמרי לה מאן שם ליך (בי”ד אומר לה ‘לא קיבלת את השדה משום גורם מוסמך, לא מבי”ד ולא מהיתומים נמצא שהשדה מעולם לא יצאה מרשות היתומים’).

ב) ומובא שם: ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי )יש מפרשים מספוא וי”מ אלמוגים) אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי )כי ראה שהולכים לאיבוד ורצה לשמור על ערכם ליתומים) אייקר קם בשית מאה )כעבור זמן ערכם עלה מ-004 בהערכה ראשונה ל-006) אתא לקמיה דרבי אמי )כשגדלו היתומים דרשו את הכיסתא ולא רצו לקבל 004) אמר ליה מאן שם לך )’אילו ביה”ד העריך את הכיסתא יכולת להחזיק בהם, אבל לא כשהערכת בעצמך ולא מגורם מוסמך כגון בי”ד או היתומים עצמם).

להכי…בסמוך – וזאת הסיבה שחשבו בתחילה שמוכר לנכרים…

בירושלמי…די לשומן – שלא לקפח את בעל הדיסקיא, כי בי”ד בודאי יעריך נכון את שוויו ולא השומר שמעוניין להתפטר מטירחת השמירה…

וא”ת מאי…שלא בב”ד – הנפטר מוריש את נכסיו לבניו, אבל הירושה משועבדת לאלמנתו למזונותיה ולכתובתה. המשנה בכתובות צז,א אומרת שאלמנה שתובעת למכור מנכסי הירושה עבור מזונותיה או לדמי כתובתה רשאית למכור מהנכסים בלא שתזדקק לבי”ד. וקשה: למה לא נדרוש פיקוח בי”ד שלא תמכור בזול לרעת היורשים?

ובב”ד יכולה…יכולה לשום – הקדמה א. עוד קושיא: משם עולה שאם בי”ד העריך את השדה מותר לה להחזיק בה, ולמה זה שונה מיוחנן חקוקאה שהיה חייב למכור דוקא לאחרים?

וקאמרינן נמי…שם ליך – הקדמה ב. עוד מקרה שמותר להחזיק בנכס כאשר בי”ד מעריך, וזה בא לחזק את הקושיא…

וי”ל דמוכרת…חינא – חז”ל הקילו באלמנה שהרי אם תזדקק לבי”ד ייגרם הדבר לסחבת, ורצו להגביר את סיכוייה להינשא שנית כשיראו שהיא בעלת אמצעים…

וגבי כיסתא…בדיעבד – שלא כביוחנן חקוקאה שאמרו איך לנהוג לכתחילה…

אי נמי…אחרים לא – כאשר בי”ד מפקיד חפץ אין חשש שיחשדו שהוא מחזיק אותו שלא כדין, משא”כ בהפקדה פרטית שיחשדו בו יותר…

והא דאמר…סוף – מציאה שעולה כסף למוצא להחזיקה, רשאי המוצא למכרה ולהחזיק את הכסף ואין חשד שמכרו בזול כי הכל יודעים שהוא הגון מזה שהכריז שמצא מציאה.

סיכום – אלמנה מוכרת שלא בבי”ד משום חינא, ואם בי”ד מעריך את הקרקע היא רשאית לעכבה לעצמה, משא”כ בפקדון שאפילו אם בי”ד מעריך אסור לשומר לעכבו לעצמו משום חשד.

ד”ה בכדי חסרונן יג עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פירש הקונטרס…וקשה…בב”ד – אם כדברי רש”י הריקבון התקדם בקצב רגיל, למה רשב”ג מכנה אותו ‘השבת אבידה’? ולמה התיר את מכירת הפירות?

ואור”י…לחדש – בחודש קצב הריקבון עלה על המקובל והתיר את מכירתם…

וקרי בכדי חסרונן…סוף – ואם תשאל: אם המשנה עוסקת כשקצב הריקבון עלה על המקובל הרי זה ‘יותר מכדי חסרונן’, ולמה רבי יוחנן מכנה אותו ‘בכדי חסרונן’? וי”ל הקנה מידה למדידת פירות הוא תקופת שנה, ובתוך חודש לא נרקב הכמות השנתית אבל עלה על הכמות החדשית, ויש חשש שאם יימשך כך החסרון השנתי יהיה גדול מהמקובל. התנא קמא סובר שכל עוד החסרון פחות מהחסרון השנתי אין לפירות דין ‘השבת אבידה’, ולרשב”ג לא רק כמות הריקבון קובעת אלא גם קצב הריקבון, ומבחינה זו יש לפירות עכשיו דין ‘השבת אבידה’.

סיכום – רש”י: כמות הריקבון וגם קצבו היו בתחום המקובל. הר”י: קצב הריקבון היה מזורז אף שלא הגיע לשיעור חסרון שנתי: הת”ק סובר שכמות הריקבון השנתית קובעת אם יש לפירות דין ‘אבידה’, ורשב”ג מתחשב גם בקצב הריקבון.

ד”ה אמר רחבא אמר רבי יהודה יג עמוד ב

לפי…רבי – התואר ‘רבי’ שמור בדרך כלל לתנאים והרי רב יהודה שרחבא מצטט היה אמורא? אלא מאחר שרב יהודה היה רבו המובהק רחבא כינהו ‘רבי’. )28)

ד”ה אין מביאין תודה אחרת יג עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פ”ה…ואין…דמאי שנא – הסברה מחייבת שאין הבדל בין לחמי תודה לדמי פדיונם, ואם הלחם פסול לתודה אחרת גם הכסף פסול…

ובפרק…אחרת – ואין זו סברה בלבד, כי מצינו ענין דומה שנאמר בו שאינו קונה תודה בכסף של לחמי תודה. רבא אומר שם: הפריש מעות לתודתו ונתותרו מביא בהן לחם )לחמי תודה נקראים ‘תודה’ שנאמר [ויקרא ז,יב] ‘והקריב על זבח התודה חלות מצות’. אבל הפריש מעות) ללחמי תודה ונתותרו אין מביא בהן תודה )כי תודה לא נקרא ‘לחמי תודה’) והכסף אסור לשימוש קודש וכל שכן לחולין…

ואע”ג דהדמים…ונפרקינהו – ואם תשאל: הגמרא מקשה ‘וניפרקינהו’ כדי להפסיד קדשים, והרי אם כדברינו המעות שהן כעת קודש אסורות נמצא שהן נפסדות וא”כ שישאירו את הלחם בקדושתו וייפסד?

דשמא תמצא תודה שאבדה – ונקנה לחמי תודה במעות לחם של תודה זו…

אי נמי…להקדש – מותר לפדות את הלחם בפרוטה אף ששוה יותר, לכן טוב יותר שהקדש יפסיד פרוטה ולא סכום גדול כפי ערך הלחם… )38)

כדמוכח בערכין – שם נאמר: בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסידא )פודים לפי ערך החפץ) אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה )פודים בפרוטה)…

סיכום – א) רש”י: לוקחים בדמי הפדיון תודה אחרת או לחם לתודה אחר; תוס’: המעות אסורות. ב) פודים קדשים על פרוטה בזמן שאין הפסד לקודש.

ד”ה אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח יג עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י בענין קביעת היום באוקימתא זו.

הקדמה – באוקימתא א’ רבי חנינא מעמיד את המשנה בחלות שהובאו ב-י”ג ונפסלו בלינה ב-י”ד, כי המשנה סוברת ‘אין מביאין קדשים לבית הפסול’; ובאוקימתא ב’ רבי ינאי מעמיד את המשנה בחלות כשרות ב-י”ד והמשנה סוברת ‘מביאין קדשים לבית הפסול’. ורש”י באוקימתא ג’ מפרש ‘ומיהו עדיין אינן טעונות שריפה וצריכות לעבר צורתן’, משמע שמדובר בחלות תודה ב-י”ד שנשפך דם התודה.

אומר ריב”א…נפסלו בלינה – הקדמה. אין לומר שאוקימתא ג’ ממשיכה את הדרך של רבי ינאי שמדובר ב-י”ד, אלא הגמרא חוזרת ומעמידה את המשנה בחלות שנשחט הזבח ב-י”ג כר”ח, כי המשנה בודאי סוברת ‘אין מביאין קדשים לבית הפסול’, והחלות נפסלו משתי סיבות: נשפך הדם וגם נפסלו בלינה…

ולכך מעמיד…מותרין לזרים – וקשה: אם בעל הסוגיא מסכים לר”ח שמדובר בחלות שנפסלו בלינה, למה הוסיף גם את הפסול של שפיכת הדם? וי”ל בעל הסוגיא חולק על ר”ח במה שהיה שם במציאות. לדעתו אין ספק שהיו שם מספיק אוכלים ב-י”ג לגמור את לחמי תודה ולא היעדר אוכלים גרם לפסול לינה, אלא היתה סיבה שלא איפשרה אכילת החלות וממילא נפסלו בלינה, היינו נשפך הדם…

ובירושלמי…שינויא – והראיה שהגמרא חוזרת להעמיד את המשנה בחלות שהובאו ב-י”ג מובא בשם ר”ח שמדובר בחלות שדם הזבח נשפך ונפסלו בלינה…

דגרס התם…סוף – ר”ח אומר שם ‘ואי אפשר שלא ישפך דמה של אחת מהן’, וגם אומר ‘מפני שממהרין’ משמע שמדובר ב-י”ג.

סיכום – רש”י: אוקימתא ג’ מעמידה את המשנה בחלות תודה של י”ד ופסולות משום שנשפך דם התודה;

ריב”א: אוקימתא ג’ חוזרת ומעמידה את המשנה בחלות תודה של י”ג, וב-י”ד הן פסולות משתי סיבות: נשפך הדם ב-י”ג ומשום לינה.

ד”ה הלחם קדוש יג עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י במסכת מנחות.

הקדמה – על הקטע ‘שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי’ מקשים במנחות מז,א: מאי קדוש ואינו קדוש? אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר )לכהנים לאכילה) מאי בינייהו )רבא אומר שאסור באכילה ואביי שאמר ‘אינו גמור’ אומר לכאורה אותו דבר, כי ‘אינו גמור’ פירושו הלחם נשאר במצב של איסור אכילה מאחר שנקנה ממעות תרומת הלשכה? ומתרצים) איכא בינייהו למיתפס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו )בקדושת שתי הלחם, לכן מותר לשנות את יעד המעות לשאר קרבנות ציבור) לרבא תפיס פדיונו )הזריקה הפסולה אוסרת לאכול את הלחם, אבל מאחר שהשחיטה כשרה חלה בלחם קדושה מספקת כדי להיתפס על המעות).

בהתכלת…לתפוס פדיונו – הקדמה. שיטת רבא…

ולא בעי…לחולין – רש”י מפרש שם בד”ה ‘לרבא’: )לרבא) דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין. תוס’ חולקים על דברי רש”י ‘ויוצא לחולין’ וסוברים ש’תופס פדיונו’ אבל אינו יוצא לחולין, והראיה…

דאם לא כן…סוף – תפקידה של הברייתא ‘כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה’ היא רק להסביר למה לא פודים את לחמי תודה בערב בפסח, כי כאמור המשנה עוסקת בלחמי תודה ש’נשחט עליהן הזבח ונשפך הדם’. וכעת אם נאמר שלדעת רבא ‘נשחט עליהן הזבח ונשפך הדם’ נפדה ויוצא לחולין תחזור קושיית הגמרא: למה לא פדו לחמי תודה בערב פסח? אלא מאחר שסוגייתנו גם על דעת רבא סוברת שפודים שתי הלחם שלא נזרק הדם כהלכה ולא יוצאים לחולין (שלא לרש”י) וה”ה בלחמי תודה שנשפך דם התודה שלא יוצאים לחולין.

סיכום – רש”י: שתי הלחם ש’שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן’ לפי רבא נפדים ויוצאים לחולין; תוס’: לדעת רבא נפדים אבל לא יוצאים לחולין.

ד”ה כל העומד ליזרק כזרוק דמי יג עמוד ב

הנושא – מתי כלל זה בתוקף.

וא”ת…דאינו קדוש – אם ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’ מיד שהדם התקבל בכלי הוא נחשב כזרוק, והראיה כי במקרה שנשפך הדם קודם שנזרק הוא נחשב כזרוק, א”כ למה זריקה שלא לשמה פסולה?

וי”ל כיון…קבלה – ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’ בתוקף בחלל שקיים מאי עשייה, אבל לא כשנעשה מעשה שבמציאות סותר את קיום הכלל. לפיכך כשנשפך הדם פועל הכלל ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’ כי לא נעשתה זריקה אחרת, אבל זריקה שנעשתה שלא כדין (שלא לשמה) מבטלת את הכלל למפרע…

וקשה…כזרוק דמי – זרק את הדם תוך מחשבה לאכול או להקטיר את הבשר חוץ לזמן שנקבע בהלכה, האוכל את בשרו חייב כרת (אפילו אם למעשה שינה את דעתו ועשה את הכל בזמן הראוי). שם מובא שרבי שמעון פוסק שלמרות העובדה שטומאת אוכלים חלה רק בדבר שמותר לאכלו וקרבן שנזרק דמו תוך מחשבת פיגול אינו ראוי לאכילה, הבשר כשיר לקבל טומאת אוכלין לאור העובדה שהיתה עת שהבשר היה ראוי ליקרא ‘אוכל’ לאור הכלל ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’. וקשה: הכהן זרק את הדם במחשבת פיגול, ובכל זאת ר”ש אומר ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’, בניגוד למה שתירצנו שלא אומרים ‘כל העומד’ בזריקה שלא כדין?

ודוחק…לשמו – ולמרות שיש מקום לחלק בין פיגול ללא לשמה, שבשלא לשמה הכהן משנה בדעתו את סוג הקרבן אבל מחשבת פיגול אינה עוסקת בשינוי סוג הקרבן, אין בהבדל זה כדי להסביר שהנפקא מינה ביניהם יהיה חלות או אי חלות הכלל ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’. וכעת חוזרת הקושיא: למה ר”ש אומר שבפיגול אומרים ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’?

וי”ל דלגביה…סוף – יש לחלק בין גוף הקרבן לדברים הנלווים ומקבלים קדושתם ממנו, כמו לחמי תודה או שתי הלחם: בגוף הקרבן ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’ בתוקף אפילו אם זרק את הדם שלא כדין, ור”ש עסק בגוף הקרבן, משא”כ בדברים הנלווים לקרבן שלגביהם לא אומרים ‘כל העומד’ כשנזרק הדם שלא כדין.

סיכום – בגוף הקרבן אומרים ‘כל העומד ליזרק כזרוק דמי’ אפילו אם נזרק הדם שלא כדין (מחשבת פיגול או שלא לשמה), ובדברים הנלווים אומרים ‘כל העומד’ כשלא נזרקהדם, אבל לא כשנזרק הדם שלא כדין.

ד”ה כשירות היו יג עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

וא”ת…איסור – אסור להביא קדשים לידי הפסד והיו צריכים לאכול את לחמי תודה בשעה ד’ ולמצוא סימן אחר ולא להשאיר את לחמי התודה עד שעה שישית?

וי”ל דהיינו…סוף – משנה זו כרבן גמליאל שאוכלים תרומה כל שעה חמישית ושני הככרות היו מונחים כל שעה רביעית, ובתחילת חמישית ניטל אחד והפסיקו לאכול חמץ של חולין, וכהנים המשיכו לאכול תרומה, ודין חלות לחמי תודה כדין תרומה. ולקראת סוף שעה חמישית נטלו את הככר השני והכהנים אכלו, וקצת אחרי זה הכל התחילו לשרוף את חמצם.

סיכום – אכלו את הככר לקראת סוף שעה חמישית.

ד”ה שתי פרות היו חורשות יד עמוד א

הנושא – חרישה בירושלים לאור המנהג להימנע ממלאכה בערב פסח קודם חצות.

בירושלמי…מלאכה? – לקרא בתמיה…

כלומר…בהן איסור – איך התירו לחרוש בערב פסח קודם חצות, הרי מן הסתם נהגו בירושלים להימנע אז ממלאכה, כי אפילו אם נאמר שבירושלים לא קיבלו חומרה זו הם בודאי החמירו כדי למנוע מחלוקת עם עולי רגל שמחמירים, כפי שמובא לקמן נ,א ‘ואל ישנה אדם מפני המחלוקת’? )48)

ומשני נראות כחורשות – שמו על הפרות כלי חרישה אבל לא זזו ממקומן.

ד”ה אבל תרומה וקדשים עושין כיוצא בהן יד עמוד א

הנושא – המקור של אביי שבקדשים ותרומה אוכל מטמא אוכל.

הקדמה – בתחילת בנין בית שני צוה הקב”ה לחגי הנביא לבחון את הכהנים בהלכות טומאה וטהרה, וכך מובא בחגי ב,יא-יב לפי פירוש רש”י לקמן טז,ב: כה אמר ה’ צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר; הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו )שרץ מת הנמצא בכנף בגדו) ונגע בכנפו אל הלחם )השרץ שהוא אב הטומאה נגע בלחם ועשאו ראשון לטומאה) ואל הנזיד )והלחם נגע בנזיד ועשאו שני) ואל היין )והנזיד ביין ועשאו שלישי) ואל שמן )והיין בשמן, או במקום השמן נגע היין) ואל כל מאכל )בכל מאכל אחר) היקדש )האם השמן או כל מאכל אחר נעשים רביעי ע”י היין שהוא שלישי?) ויענו הכהנים ויאמרו לא.

פירש…ואל הנזיד – הקדמה. רש”י מסביר שאביי לומד שאוכל מטמא אוכל בקודש מהפסוק בחגי ‘אל הלחם ואל הנזיד’, היינו אוכל שנוגע באוכל מטמאו…

ור”ת…אל הנזיד – ר”ת אינו מפרש שאוכל נגע באוכל אלא אוכל נגע במשקה ומשקה נגע באוכל כלהלן: הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו )שרץ מת נגע בכנף בגדו ועשאו ראשון) ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד )הכנף נגע בלחם או בנזיד ועשאו שני) ואל היין ואל שמן )והלחם או הנזיד נגע ביין או בשמן ועשאו שלישי) ואל כל מאכל )היין או השמן נגע בכל מאכל אחר) היקדש )האם נעשה המאכל רביעי לטומאה) ויענו הכהנים ויאמרו לא. לפי ר”ת שאינו לומד שאוכל נגע באוכל בפסוק, מה המקור של אביי שאוכל מטמא אוכל בקודש ובתרומה?

אור”י…אפילו באוכל – הר”י אומר שר”ת ישיב שאביי לומד (ויקרא ז,יט) ‘והבשר (קודש) אשר יגע בכל טמא (אפילו אוכל) לא יאכל…

ותרומה נפקא…סוף – רש”י ור”ת אומרים שאביי לומד שבתרומה אוכל מטמא אוכל מהפסוק בסוגייתנו (ויקרא יא,לח) ‘וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם’, ודורשים ‘הוא טמא’ ואין עושה כיוצא בו טמא (אוכל אינו מטמא אוכל). מאחר שלא נאמר בפסוק איזה אוכל אינו מטמא אוכל, וידוע שבקודש אוכל מטמא אוכל, ומן הסתם גם בתרומה שדומה לקודש יותר מלחולין אוכל מטמא אוכל, הפסוק ‘טמא הוא’ המלמד שאוכל לא מטמא אוכל מתכוון לחולין. )58)

סיכום – רש”י: אביי לומד שאוכל מטמא אוכל בקדשים מהפסוק בחגי שבו הלחם טימא נזיד; ר”ת: אביי למד מהפסוק ‘והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל’.

ב) לכל הדיעות אביי לומד שאוכל מטמא אוכל בתרומה מסברה, שתרומה דומה יותר לקדשים מאשר לחולין, ולכן גם בה אוכל מטמא אוכל, והפסוק ‘וכי יתן מים… טמא הוא’ מלמד שאוכל אינו מטמא אוכל בחולין.

ד”ה דאיכא משקין בהדי בשר יד עמוד א

הנושא – שיטות בטומאת משקה מדאורייתא ומדרבנן.

הקדמה – בדף כד,ב דורשים (ויקרא ז,יט) ‘והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל’ את המושג ‘חיבת קודש’ היינו, דבר של קודש שראוי לאכילה אבל טרם הובאו עליו מים, או דבר שאינו ראוי לאכילה כגון עצים שהוקדשו לעצי מערכה (לישרף על המזבח) ולבונה (בסמים שניתנים על מנחה), כשרים לקבל טומאה גם בלא מים ע”י חיבת האדם לקודש שגורם להם להיות חשובים, כמו שביאת מים מבטאת חשיבות האוכל.

מכאן…בהן רביעית – מים פחות מרביעית נטמאים ומטמאים כי לא נאמר כאן כמות המים שיש על הבשר ומים על גבי בשר אינם מגיעים לרביעית. ועוד ראיה…

ולקמן…טמאים – שם מובא שרביעית מים על הקרקע לא נטמאת, כי מהתורה כמות זו מספיקה לשמש כמקוה לכלים זעירים כמו מחטים, ואם אין בהם רביעית הם מקבלים טומאה. ואין הבדל בין להיטמא ולטמא אחרים ודי בפחות מרביעית…

והא דאמר…ברביעית – שם נאמר: א”ר אסי א”ר יוחנן משום רבי יהודה בןבתירא… סתם יינם )של נכרי שלא השתמש בו לעבודה זרה) אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית; והרי קבענו שמשקה מטמא אפילו בפחות מרביעית?

ובפרק ב’ דנדה…דוכתין – כך משמע מהסוגיא; ראה נדה נה,ב ‘ת”ש תשעה משקין הזב הן’…

אומר ריב”א…הגוייה ברביעית – משנה במעילה יז,ב: כל האוכלין )כל סוגי אוכל והם טמאים) מצטרפין לפסול את הגויה )גוף האדם שאכלם שלא יוכל לאכול תרומה ואף מטמא תרומה במגעו) בכחצי פרס )אם אכל אוכל טמא בשיעור של רבע ככר. וכן)… כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית )משקים טמאים בשיעור רביעית, השותה נפסל מלאכול תרומה ואף מטמאה במגע). על סמך זה אומר ריב”א שכל מקום שמוזכר ‘רביעית’ גבי משקה שמטמא הכוונה היא לטמא גוף האדם השותה את המשקה, אבל לטמא אוכל או משקה אחר במגע די בפחות ברביעית…

ור”י מפרש…בכל שהוא – בסוגייתנו מדובר בטומאה דאור’ (אב הטומאה נגע במים שהיו על הבשר) ומשקה נטמאת ומטמאת אפילו פחות מרביעית. ובסוגיות המחייבות ששיעור המשקה יהיה רביעית להיטמא ולטמא מדובר בטומאה דרבנן, כגון סתם יינם או מראה ירוק שאינו דם נדה (וגם אינו מטמא מגזירה משום משקה היוצא מן הזבה שמטמא רק אם דומה לרוק, שתן או שכבת זרע שמתכנסים במקום אחד ויוצאים אחר שהצטברה כמות מסויימת, משא”כ בדם ירוק שיוצא כטיפות)…

ור”ת…בכל שהוא – ר”ת חולק על הר”י שאמר שמהתורה די במשקה פחות מרביעית להיטמא ולטמא אחרים, ואומר שמהתורה משקה צריך שיעור רביעית כדי לטמא אחרים, אבל מדרבנן הוא מטמא אפילו בפחות; אבל בטומאה שיסודו מדרבנן גם ר”ת סובר שצריךרביעית…

ופירושו צריכים לומר…אוכל מדרבנן – לר”ת שמשקה פחות מרביעית מטמא מדרבנן, כאן שאומרים שבשר א’ שהוא שלישי נעשה שני ע”י מעט משקה מדובר בטומאה דרבנן. והיות שבשלב זה הגמרא קובעת שבשר שלישי נעשה שני ע”י משקה ולא מבשר אחר, משמע שסוברים שאוכל אינו מטמא אוכל אלא משקה מטמא אוכל. וקשה: לאור הכלל שמשקה טמא תמיד תחילה (ראשון) ועושה שני איך הגיע בשר א’ להיות שלישי, ממה נפשך: אם נגע בבשר שהיה שני אין אוכל מטמא אוכל אפילו מדרבנן; ואם נגע במשקה הרי משקה עושה שני ולא שלישי?

ואף על גב…סוף – ייתכן שלישי לטומאה בשני אופנים: 1) אוכל ראשון טימא עצים או לבנה של הקדש להיות שני, והם עשו את הבשר שלישי; 2) אוכל ראשון טימא משקה להיות שני קודם שחז”ל גזרו שמשקה נעשה תמיד ראשון, והמשקה עשה את הבשר שלישי. )68)

סיכום – א) ריב”א: מדאו’ משקה פחות מרביעית נטמא ומטמא אוכלים, אבל כדי לפסול אדם מלאכול תרומה צריך רביעית. ב) הר”י: בטומאה דאור’ משקה נטמא ומטמא בפחות מרביעית, ובטומאה דרבנן ברביעית. ג) ר”ת: מדאורייתא משקה נטמא בכל שהוא ומטמא ברביעית, ומדרבנן מטמא גם בפחות מרביעית. ד) לשיטת ר”ת ההוה אמינא של הגמרא הוא שבשר א’ נעשה שלישי ע”י נגיעה בעצים או בלבונה של הקדש שהיו שני, או שמשנתנו עוסקת קודם שחז”ל תיקנו שמשקה הוא תחילה העושה שני ולא שלישי.

ד”ה עם בשר ומשקין מיבעי ליה יד עמוד א

הנושא – הצעה לדחות את האוקימתא של רב יהודה.

הקדמה – א) יש להסביר את המונחים ‘טמא’ ו’פסול’ ביחס לקדשים ולתרומה: קודש (או תרומה) שנגע בטומאה ויכול להעביר את הטומאה הלאה, אנו אומרים שהקודש ‘נטמא’, ואם אינו יכול להעביר את הטומאה הקודש ‘נפסל’. לדוגמה: הדרגה הנמוכה ביותר של טומאה בקדשים הוא רביעי, לפיכך קודש שנעשה שלישי ‘נטמא’ משום שבכחו לעשות קודש אחר רביעי, אבל הרביעי רק נפסל משום שאינו עושה חמישי.

ב) בשבת יג,ב רב יהודה מספר בשם רב שבימיו של חנניא בן חזקיה ביקשו לגנוז את ספר יחזקאל בשל דברים שהיו נראים כסותרים דברי תורה: מה עשה )חנניה ב”ח) העלו לו ג’ מאות גרבי שמן )חביות למאור ולאוכל) וישב בעלייה ודרשן )פתר את הפסוקים הבעיתיים). ותוך כדי עבודתו היו עולים אליו רבני ישראל לבקרו. ביום מסויים התרבו תלמידי ב”ש על תלמידי ב”ה, ותלמידי ב”ש ניצלו את האירוע לקבל בהצבעה שמונה עשרה גזירות שעד עתה התנגדו להן ב”ה. מתוך י”ח הדברים נציין שלשה:

1) סתם ידים שניות הן: מאחר שידים ‘עסקניות הן’ (נוגעות במקומות מזוהמים) גזרו שסתם ידים קודם לנטילה במים תהיינה ‘שני לטומאה’ הפוסל תרומה בנגיעה (שני עושה שלישי ואבל שלישי אינו עושה רביעי בתרומה). וכדי לתת גיבוי לגזירה הרחיבוה לכלול גם לחם חולין, שאם לא יתרגלו כל העם ליטול לחולין עלולים הכהנים לשכוח את התקנה המקורית ולא יטלו לתרומה.

2) משקים מטמאים אוכלים: כל דבר שפוסל את התרומה (שני העושה תרומה שלישי) שנגע במשקה יעשה את המשקה ראשון לטומאה, גזירה משום משקה שנטמא בשרץ (אב הטומאה) העושה את המשקה לראשון לטמא אוכלים ומשקים מדאורייתא. וכעת שגזרו ש’סתם ידים’ שני לטומאה ופוסלות תרומה, הן מטמאות משקה להיות ראשון והמשקה מטמא אוכלים להיות שני.

3) משקים מטמאים כלים: למרות שראשון אינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלים ומשקים (אדם וכלים נטמאים מהתורה רק מאב הטומאה), גזרו שמשקים שנגעו בהם שרץ ונעשו ראשון יטמאו כלים, גזירה משום ‘משקים של זב’ (זובו, רוקו ושתנו) שהם אבות ומטמאים אדם וכלים מהתורה. ומאחר שגזרו שסתם ידים עושים משקה לראשון כמו מים שנגע בהם שרץ, משקה שנטמא מחמת ‘סתם ידים’ ג”כ מטמאים כלים.

וא”ת …רבי עקיבא – הקדמות א-ב. רב יהודה מעמיד את המקרה של רבי חנינא כשעל הבשר היה משקה שנגע באב ונעשה ראשון, והמשקה נגע בבשר אחר שהיה שלישי ועשאו שני. וקשה: הגמרא יכלה לדחות את האוקימתא של רב יהודה בטענה שאם היה משקה על הבשר ר”ח לא היה אומר שהבשר והמשקה שעליו נטמאו דוקא באב הטומאה כדי לעשות את המשקה ראשון, כי חז”ל גזרו שכל דבר שפוסל תרומה (ראשון או שני) עושה משקה לראשון. ואם היה משקה על הבשר ר”ח היה יכול לומר שהמשקה נטמא בשני (וכ”ש בראשון ואב), ומשאמר ר”ח דוקא ‘אב הטומאה’ ברור שהתכוון שהאב נגע בבשר יבש. וחוזרת הקושיא אוכל אינו מטמא אוכל ואיך טימא הבשר היבש בשר אחר? וקושיא כזו מקשים על ר”ע בעמוד ב?

וי”ל משום…להיות תחלה – הגזירה שכל הפוסל תרומה (שני וכ”ש ראשון שאף מטמאת תרומה) מטמא משקה להיות ראשון היא מ-י”ח דבר שגזרו ב”ש, אבל הביטוי ‘מימיהם של כהנים’ מלמד שר”ח התכוון למה שהיה קיים הרבה קודם ב”ש. )78) לפיכך צדק רב יהודה כשהעמיד את המקרה של ר”ח כשהיה משקה על הבשר, כי קודם ל-י”ח דבר משקה נעשה ראשון רק במגע באב הטומאה. והמקור שכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות ראשון כלול בי”ח הגזירות…

דבפרק קמא…סוף – הקדמה ג. המשנה בזבים ה,יב שמובאת בשבת יד,ב מונה תשעה דברים מתוך ה-י”ח: אלו פוסלין את התרומה )שניים מדרבנן ועושים תרומה להיות שלישי)… והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין, והגמרא בשבת מסבירה שהכוונה היא למשקה שנגעו בו סתם ידים. וכעת מאחר שהאוכלים והכלים הללו פוסלים את התרומה משמע שהם נעשו שניים, וממילא המשקה שעשה אותם שניים היה ראשון, והמשקה נעשה ראשון במגע בסתם ידים. והחומרה שיש בסתם ידים שפוסלות תרומה ועושה מים לראשון קיימת בכל דבר שפוסל תרומה שעושה משקה להיות ראשון.

סיכום – א) במסגרת ה-י”ח דבר גזרו ששני לטומאה שפוסל תרומה עושה משקה להיות ראשון, וההשלכות כלקמן: 1) המשקה מטמא אוכלים להיות שני, גזירה משום משקים שנגע בהם שרץ ועשאם ראשון ומטמא אוכל מדאו’; 2) המשקה מטמא כלים להיות שני גזירה משום משקים של זב שמטמאים כלים מדאור’.

ב) אחד הדברים שפוסלים תרומה הוא ‘סתם ידים’ והן עושות משקה להיות ראשון, על כל התוצאות שהובאו למעלה.

ג) רבי חנינא סגן הכהנים התכוון למצב שהיה קיים קודם הגזירות של ב”ש, כאשר הדבר היחיד שעשה משקה לראשון היה אב הטומאה.

ד”ה מאי קא משמע לן יד עמוד א

הנושא – זהותו של המקשה.

הקדמה – הסוגיא הקודמת מסתיימת בהסבר למשנה לשיטת רבינא בשם רבא שאין אוכל מטמא אוכל מדאו’, ור”ח מחדש שמותר להעלות את דרג הטומאה בטומאה דרבנן משלישי לשני ע”י נגיעת אוכל באוכל; ומן הסתם הסוגיא בקשר לרבי עקיבא ממשיכה בשיטה שאין אוכל מטמא אוכל.

למאן דאמר…לא פריך – הקדמה. הסוגיא החדשה לא ממשיכה בשיטת רבינא שאין אוכל מטמא אוכל, כי לשיטה זו חידושו של ר”ע ברור…

דלדידיה…סוף – לפי ר”ח אסור להוסיף טומאה מדאו’ אלא רק טומאה דרבנן ור”ע מתיר להוסיף גם טומאה דאור’, כגון כלי שהוא ראשון דאור’ עושה שמן שלישי לשני מדאו’, משא”כ למאן דאמר אוכל מטמא אוכל שר”ח עוסק בתוספת טומאה דאור’ כאשר אוכל ראשון מטמא שלישי להיות שני, ועל רקע זה ר”ע אינו מחדש דבר.

סיכום – א) קושיית הגמרא היא רק לשיטה אוכל מטמא אוכל, כי לפי השיטה אין אוכל מטמא אוכל החידוש של רבי עקיבא ברור: מותר לעשות שלישי דאורייתא לשני דאורייתא.

ב) העולה מדבריהם: מאחר שהסוגיא הראשונה מסתיימת לפי השיטת שאין אוכל מטמא אוכל, אילו סוגיא זו היתה ממשיכה בשיטה זו היה ברור שהגמרא פוסקת להלכה שאין אוכל מטמא אוכל. אולם מאחר שסוגיא זו פותחת לפי השיטה אוכל מטמא אוכל יש להסיק שהגמרא עצמה לא קבעה עמדה בשאלה זו ומנסים ללמוד את המשנה לפי שתי השיטות. והסברת המשנה לפי שתי השיטות הללו חוזרת שוב בקטעים אחרים של תוס’ בהמשך.

ד”ה ואילו הכא פסול וטמא יד עמוד ב

הנושא – תרומה וקודש שנגעו בשני ובטבול יום.

הקדמה – א) משנה בטהרות ב,ז: רבי אלעזר אומר שלשתן שוין )קודש, תרומה וחולין) האחד שבקודש ושבתרומה ושבחולין )ראשון שבכולם) מטמא שנים ופוסל אחד בקודש )בקודש עושה שני שעושה שלישי שהם ‘טמאים’ משום שמעבירים את טומאתם הלאה, והרביעי רק ‘פסול’ משום שאינו עושה חמישי, וכן) מטמא אחד ופוסל אחד בתרומה )בתרומה עושה שני שהוא ‘טמא’ משום שעושה שלישי, והשלישי ‘פסול’ משום שאין רביעי בתרומה) ופוסל את החולין )שני בחולין ‘פסול’ כי אין בו שלישי. עד כאן דיני ראשון וכעת דיני שני) השני בכולן )קודש תרומה וחולין) מטמא אחד ופוסל אחד בקודש )שני עושה שלישי בקודש שהוא ‘טמא’ משום שעושה רביעי בקודש, אבל רביעי ‘פוסל’ משום שאינו עושה חמישי) ומטמא משקה חולין )בהתאם לגזירת ב”ש ששני עושה משקה להיות ראשון) ופוסל לאוכלי תרומה )ושני עושה אוכל של תרומה שלישי שפסול כי אין רביעי בתרומה. ועתה דיני שלישי) השלישי שבכולן )קודש, תרומה וחולין שנעשו על טהרת התרומה) מטמא משקה קודש )להיות ראשון, אבל משקה תרומה וחולין לא נעשים ראשון) ופוסל לאוכלי קודש )ועושה קודש להיות רביעי שהוא ‘פסול’ כי אין חמישי בקודש).

ב) משנה במעילה ח,א: חטאת העוף )שבאה מתורים או מבני יונה, והקדיש בפה ‘הרי זו לחטאת’) מועלין בה משהוקדשה )מזמן שהקדיש הוא מועל אפילו אם נהנה מהעוף כשהיה עדיין חי) נמלקה הוכשרה )אחרי מליקה [נעיצת ציפורן של הכהן בעורף העוף] היא מוכנה) להיפסל בטבול יום )אם יגע בה אדם טמא שטבל אבל טרם העריב [שקעה] השמש שזו גמר תהליך טהרתו, נפסלת העוף מקרבן. והגמרא מדייקת)… ליפסל אין אבל לטמויי לא )טבול יום מאחר שנחלשה טומאתו אינו יכול לטמא אלא רק לפסול. לפיכך אם נגע בקודש אינו עושה שלישי כדי שיעשה רביעי אלא עושהו מיד רביעי, ואפילו משקה של קודש אינו עושה אלא רביעי. וכל שכן אם נגע בתרומה שאינו מטמאה אלא פוסלה שלא תוכל להעביר טומאה הלאה).

ג) לקמן בדף יח,א מובאת תוספתא: אמר רבי יוסי מניין לרביעי בקודש שהוא פסול )ששלישי עושה רביעי בקודש) ודין הוא )קל וחומר) ומה מחוסר כפורים )מצורע או יולדת שנטהרים בשלשה שלבים: טבילה במקוה בשעות היום המתירה להם לאכול מעשר שני; הערב שמש [צאת הכוכבים] אחר יום הטבילה המתיר להם לאכול תרומה; הבאת קרבנות למחרת המתירה להם לאכול קודש. בפרק זמן שבין צאת הכוכבים להבאת קרבנות הם מוגדרים ‘מחוסרי כפורים’) שמותר בתרומה פסול בקודש )אוכל תרומה אחר טבילה ביום והערב שמש, אבל אסור לאכול קודש [כפי שלומדים מפסוקים ביבמות עד,ב]) שלישי שפסול בתרומה )ולכן שלישי שחמור ממחוסר כפורים) אינו דין שיעשה רביעי בקודש.

אע”ג…במסכת טהרות – וקשה: איך אומרת הגמרא ששלישי של תרומה פסול ולא טמא, הרי היא מעבירה את טומאתה לקודש להיות רביעי, וכל המעביר טומאה נקרא טמא? וכן מובא בטהרות…

שלישי שבכולן…ואתרומה קאי – הקדמה א. מכאן ששלישי של תרומה עושה קודש להיות רביעי, שהרי זה שנאמר במשנה ‘שלישי שבכולן’ כוללת תרומה, ודבר שמעביר טומאה טמא ולא פסול?

מכל מקום…גופיה לא מטמא – קושייתנו יסודה באי הבנה כאילו טבול יום עושה שלישי על כל פרטיה, כאשר במציאות טב”י מוריד כל דבר לדרגה החלשה ביותר שלו בסולם הטומאה, שבמקרה של תרומה זו שלישי ובקודש זו רביעי. וכעת כשר”ע אמר ‘לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטב”י בנר שנטמא בטמא מת, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו’ והנר מעלה את השמן לשני, אין זה משום שטב”י עשה את השמן שלישי, אלא כאמור טב”י מוריד את התרומה לדרגה החלשה שלה שהיא שלישי משום שאין רביעי בתרומה וממילא הנר מעלהו לשני. וכן גבי קודש, טב”י שנוגע בו אינו עושהו שלישי אלא רביעי, שהיא הדרגה החלשה ביותר של קודש. והראיה שטב”י אינו עושה דוקא שלישי אלא מוריד כל דבר לדרגתו החלשה…

דבמעילה בפרק…לטמויי לא – הקדמה ב. שם נאמר שטבול יום פוסל בקודש שאינו מעביר את הטומאה הלאה וכל שכן שפוסל בתרומה, לפיכך צדקה סוגייתנו כשאמרה ‘ואילו הכא פסול וטמא’… )88)

והכי סבר…והלבונה וכו’ – שטבול יום פוסל ואינו מטמא…

מיהו תימה…שלישי דעלמא – הקדמה ג. קשה על המשנה ‘חטאת העוף’ וכן על סוגייתנו שקובעות שדבר שבא במגע עם טבול יום (שהוא שני לטומאה) נפסל אבל לא נטמא, כי באותו ק”ו ממחוסר כפורים שבו הוכיח רבי יוסי ששלישי שנעשה שלישי במגע עם שני שאינו טב”י ניתן להוכיח דבר שנעשה שלישי ע”י טב”י טמא ועושה רביעי כלהלן…

ונימא מה…רביעי בקודש – מחוסר כפורים מותר בתרומה ואסור בקודש, מכאן שקודש חמור מתרומה; אז תרומה שנעשית שלישי במגע עם טב”י ונפסלת ק”ו שאותו שלישי יעשה רביעי בקודש. וזאת בניגוד לנאמר במשנה ‘חטאת העוף’ ובסוגייתנו שהנעשה שלישי במגע עם טב”י אינו עושה רביעי?

ואם יש…דטבול יום, א”כ – ואל תשיב שהמשנה שם וסוגייתנו סוברות שמבחינת הק”ו יש הוכחה שהנעשה שלישי במגע בטב”י עושה קודש רביעי ופוסלתו, אבל יש גזירת הכתוב או דרשה הקובעת שדבר שנעשה שלישי ע”י טב”י אינו עושה רביעי, שאם יש לימוד כזה…

כי עביד…יוכיח – הגמרא היתה בודאי מפריכה את הק”ו של רבי יוסי ששלישי בעלמא עושה רביעי (הקדמה ג). הק”ו של ר”י אומר: מחוסר כפורים מותר בתרומה אבל פסול בקודש, שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש. אבל אם יש גזירת הכתוב שדבר שנעשה שלישי ע”י טב”י אינו עושה רביעי הגמרא היתה מביאה שלישי שבא מטב”י להפריך את הק”ו שכן מצינו שלישי (שבא מטב”י) שאינו עושה רביעי, וה”ה שכל שלישי אינו עושה רביעי. אבל מאחר שהגמרא אינו מפריכה כך את הק”ו שלרבי יוסי, יש להסיק שאין תקדים כזה ואפילו שלישי שבא מטב”י עושה רביעי. וחוזרת הקושיא על סוגייתנו ועל המשנה ‘חטאת העוף’ האומרות ששלישי שבא מטב”י אינו עושה רביעי?

ובירושלמי…סוף – ירושלמי חגיגה פרק ג הלכה ב. רבי יוחנן מפריך את הק”ו של רבי יוסי כלהלן: אוכל הבא מחמת טבול יום )והוא כעת שלישי כי טב”י דינו שני) יוכיח )שאין זה ק”ו וכי שלישי אינו עושה רביעי בקודש) הרי הוא פוסל בתרומה ואינו פוסל בקודש )טב”י עושה תרומה וקודש שלישי, אבל מה שנעשה שלישי אינו פוסל קודש להיות רביעי. מכאן שאין ק”ו ששלישי בעלמא פוסל בקודש לאור התקדים ששלישי שבא מטב”י אינו עושה רביעי בקודש). והירושלמי מקבל את הפירכה שלרבי יוחנן, ומשיב שרבי יוסי אינו מסתמך על הק”ו אלא על לימוד אחר להוכיח ששלישי בעלמא עושה רביעי בקודש.

סיכום – טבול יום דינו שני לטומאה, אבל השלישי שבא מטב”י אינו עושה רביעי בקודש, וצדקה הגמרא כשאמרה ששמן שנגע בו טב”י פסול ולא טמא.

ד”ה אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוי יד עמוד ב

הנושא – מתי שמן נחשב ‘משקה’ ומתי נחשב ‘אוכל’.

הקדמה – בטהרות ג,א מובא: הרטב )של בשר או דגים) והגריסים )מרק גריסים) והחלב בזמן שהן משקה טופח )בצורת נוזל) הרי אלו תחלה )ראשון לטומאה כדין משקה אבל) קרשו )לאחר שנטמאו נעשו מוצקים) הרי אלו שניים )שני לטומאה, כי במצב מוצק הם ‘אוכל’ ונטמאים ממה שהיו משקה קודם שנקרשו).

מכאן…ולקמן…דוכתי – בכל המקומות הללו מוזכר שמן בתור משקה…

והא דתנן…כוותיה – וקשה: ר”מ אומר ששמן הוא משקה וכשנטמא נעשה ראשון כדין משקה וחכמים מוסיפים גם דבש דבורים, אבל ר”ש שזורי סובר שמתוך השלשה: שמן, דבש ויין, יין הוא משקה אבל לא שמן ודבש; ההלכה כר”ש שזורי. וזה סותר את המקורות ששמן הוא משקה?

אור”ת דהתם…דכולי עלמא מודו – הכל מודים ששמן נוזל הוא משקה, והמקורות שהבאנו עוסקים בשמן נוזל, אולם המחלוקת שם עוסקת במשקאות שנטמאו במצב נוזל ונקרשו ונימחו לגבי השאלה אם הקרישה הוציאה אותם מכלל משקה אע”פ שחזרו להיות נוזלים: ר”מ אומר ששמן אינו יוצא מכלל משקה ע”י קרישה ונעשה תחילה, וחכמים מוסיפים דבש דבורים, ור”ש שזורי סובר שרק יין אינו יוצא מכלל משקה כשנקרש…

וכן משמע…טהרות – חולקים רק במקרה שנקרש ואח”כ נימוח…

דקתני התם…ר”ש שזורי – הקדמה. המשנה שבה חולקים ר”מ חכמים ור”ש שזורי היא המשך המשנה ‘הרטב והגריסים והחלב’ האומרת ששלשה אלה שנטמאו ואח”כ נקרשו ונימוחו דינם שני לטומאה. ור”מ אומר ששמן נשאר ראשון אפילו אם נקרש כי תמיד נמצא בו קצת שמן נוזלי, )98) וחכמים מוסיפים דבש, ור”ש שזורי אומר שרק יין נשאר משקה ודינו ראשון.

והכא משמע ליה בלא נקרש – וכאמור סוגייתנו עוסקת בשמן שלא נקרש שהכל מודים שדינו משקה.

סיכום – יין שנקרש נשאר משקה אבל שמן שנקרש נעשה אוכל.

ד”ה הכא טהור וטמא יד עמוד ב

הנושא – השוואת איסור דאורייתא לשלישי דאורייתא.

הקשה…מדבריהם – קשה: אפשר להעמיד את ר”מ בשריפת תרומה טהורה עם טמאה בשעה שביעית כשחמץ אסור מדאו’, ומה שאמר ‘מדבריהם’ פירושו…

כי היכי…איסור מטומאה – מדברי רבי חנינא שמותר להעלות שלישי דאו’ (נטמא בעצים או לבונה למ”ד אין אוכל מטמא אוכל) לשני ע”י שריפתו עם בשר ראשון (נטמא באב הטומאה) כי שניהם טמאים מדאו’, עולה שמותר בשעה שביעית לשרוף תרומת חמץ טהורה אבל אסורה מדאו’ עם תרומה טמאה מדאו’. )09) ועל זה משיב רבי יוסי שאם מותר להוסיף טומאה לדבר שכבר טמא מדאו’ אין זה אומר שמותר לטמא דבר טהור מדאו’ אף שהוא אסור באכילה?

ואומר ר”י…סוף – מדברי ר”מ משמע שמדובר בשעה שהעולם נוהג לשרוף חמץ בשעה ששית, ואז החמץ עדיין מותר מדאו’.

סיכום – אין לומר שר”מ התכוון לשעה שביעית, והוא למד מתוספת טומאה במה שכבר טמא שמותר לטמא דבר טהור אם הוא אסור מדאו’ באכילה.

ד”ה התם פסול וטמא והכא טהור וטמא יד עמוד ב

הנושא – העמדת קושיית הגמרא גם למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל.

הקדמה – הקדמה ב’ לד”ה ‘מאי קא משמע לן’ סוף דף יד,ב.

וקשה…מפסול דאורייתא – הקדמה. עורך התוס’ סובר שהגמרא מתלבטת אם אוכל מטמא אוכל, וספק זה עובר בכל הסוגיות הללו. וקשה: משמע מקושיית הגמרא כאן שאוכל מטמא אוכל שכן הקושיא מובנת רק אם אומרים כך, כי כדי שר”מ יוכל ללמד היתר שריפת תרומה טהורה עם טמאה מרבי עקיבא המקרים חייבים להיות דומים בתכונות העיקריות. אבל למ”ד אוכל מטמא אוכל שריפת תרומה טהורה עם טמאה אינה דומה לשריפת השמן בנר, שכן השמן והנר אינם טהורים מדאו’ (השמן שלישי ופסול והנר ראשון וטמא) אבל התרומה טהורה מדאו’, ואם נתיר נגיעתה בתרומה ראשון היא תיעשה שני דאו’, כי אוכל מטמא אוכל. והעובדה שטהורה בשעה ששית אסורה באכילה מדרבנן לא מקביל לשמן פסול (שלישי) מדאו’…

אבל למאן דאמר…שני דרבנן – אבל למ”ד אין אוכל מטמא אוכל אין מקום לקושיית הגמרא כי דברי ר”מ מובנים. שהרי בדברי ר”ע ור”מ קיימות שתי מערכות: זו של ר”ע היא דאו’ (השמן פסול והנר של מתכת אב הטומאה), וזו של ר”מ דרבנן (תרומה טהורה אסורה בשעה ששית מדרבנן, והטומאה שתיגרם לה מהתרומה הטמאה [ראשון] תהיה מדרבנן, כי כאמור אין אוכל מטמא אוכל). ור”מ אומר שכשם שר”ע מתיר במערכת דאו’ לעשות משלישי ראשון (נגיעת השמן בנר שנגע במת), גם במערכת דרבנן מותר לעשות תרומה טהורה האסורה מדרבנן בשעה ששית לשני דרבנן ע”י נגיעה בתרומה טמאה (כי אין אוכל מטמא אוכל). כלומר: איסור דרבנן מקביל לפסול דאו’, ואם מותר לקחת דבר מקולקל מדאו’ (שמן פסול) ולהוסיף לו דרגה של טומאה מדאו’, מותר לקחת דבר מקולקל מדרבנן (תרומה בשעה ששית) ולעשותו שני דרבנן, ואין קושיא על ר”מ…

כדקמדמי…ר”מ כו’ – ואל תשיב שהמקשה לא חשב שר”מ מתיר להוסיף קלקול לדבר שכבר מקולקל (אסור) מדרבנן, כי ב’נימא קסבר’ הגמרא מציעה שזאת כוונתו…

ואור”י דלא…אפילו בקלקול דרבנן – הראיה שהגמרא סוברת שאין אוכל מטמא אוכל אינה מוכחת, כי קושיית הגמרא בעינה גם למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל. שהרי המקשה סובר שאפילו אם מותר להוסיף קילקול לדבר שכבר מקולקל מדאו’ (שמן שלישי להיות ראשון) אין להסיק שמותר להוסיף קלקול לדבר מקולקל מדרבנן (תרומה טהורה בשעה ששית ולעשותו שני מדרבנן, כי אין אוכל מטמא אוכל), כי ייתכן שחז”ל עשו חיזוק לדבריהם ולא הירשו להוסיף קלקול לדבר שאסור מדרבנן…

אבל בסמוך…שלישי דרבנן – ואין זה דומה ל’נימא קסבר’, כי שם הגמרא מציעה שר”ח עוסק בשלישי דרבנן (בשר שנטמא מכלי שני מדרבנן והבשר נעשה שלישי) שנעשה שני דאו’ מבשר ראשון, ור”מ מדמה דבר שהוא אסור מדרבנן לשלישי דרבנן, ואם ר”ח מתיר להוסיף קלקול לשלישי דרבנן מותר גם להוסיף קלקול לאיסור דרבנן, וקושיית הגמרא על ר”מ צודקת…

תדע – ראיה שהמקשה סובר שאין ללמוד היתר להוסיף קלקול לדבר שכבר מקולקל מדרבנן מההיתר להוסיף קלקול לדבר שכבר מקולקל מדאו’…

דהא…אלא שני דרבנן – רבי יוסי סובר שמשקה מטמא אחרים מדאו’, והוא הבין שר”ח העיד שבשר קודש שנעשה שלישי ממשקה שני נשרף עם בשר ראשון, אע”פ שזה מוסיף קלקול לבשר שהיה שלישי. ולמרות זאת רבי יוסי חולק על ר”מ ואומר שאין ללמוד מר”ח היתר לשרוף תרומה טהורה בשעה ששית עם תרומה טמאה שיגרום רק טומאה מדרבנן לתרומה הטהורה מאחר שאוכל אינו מטמא אוכל מדאו’. מכאן שלהוסיף קלקול לדבר שכבר מקולקל מדאו’ אינו תקדים להוסיף קלקול מדרבנן לדבר שכבר מקולקל מדרבנן…

וא”ת…אדר’ עקיבא – ה’נימא קסבר’ לפיה ר”ח עוסק בשלישי דרבנן (נגע בכלי שהיה שני מדרבנן) שנגע בבשר ראשון דאו’ ונעשה שני דאו’, אינה מתיישבת עם המשנה האומרת שר”ע הוסיף על ר”ח, אדרבה ר”ח מוסיף על ר”ע…

דמר”ע דאמר…לעשותו שני – ר”ע עוסק בדברים שאינם טהורים מדאו’ (שמן שלישי ונר שהוא אב), ור”ע אומר בדאו’ מותר להוסיף קלקול אבל אין ללמוד מכאן שמותר לעשות שלישי דרבנן לשני דאו’ כפי שמחדש ר”ח?

ובירושלמי…אלא לפחות – וזו קושיית הירושלמי (א,ז) שלפי האוקימתא שר”ח מתכוון לאב הטומאה דאו’ וולד דרבנן (נימא קסבר) ר”ע אינו מוסיף על ר”ח, כי דבריו שלר”ע נוגעים רק לקלקול נוסף במה שהיה מקולקל מדאורייתא, והם פחות חידוש מדברי ר”ח שמותר לעשות משלישי דרבנן שני דאורייתא? והירושלמי משיב…

בטבול יום…מדבריהם – ר”ע מוסיף על ר”ח, כי ר”ע מתכוון לשמן שנפסל בטב”י שנטמא מדרבנן (כגון נכנס לבית הפרס), ור”ע אומר שפסול דרבנן (השמן) מותר לעשותו ראשון דאו’ ע”י נר מתכת שהוא אב… )19)

אך…סוף – מה שמובא בבבלי בשם בר קפרא (טו,א) מובא בירושלמי בשם רבי יוחנן, ואין בזה נפקא מינה.

סיכום – א) למאן דאמר אוכל מטמא אוכל קושיית הגמרא היא שרבי מאיר אינו יכול ללמוד שריפת תרומה טהורה עם טמאה מרבי עקיבא בשל ההבדלים במקרים: רבי עקיבא עוסק בשמן שלישי דאורייתא ובנר אב דאורייתא, ורבי מאיר עוסק בתרומה טהורה מדאורייתא ונגיעתה בתרומה ראשון דאורייתא תעשה אותה שני דאורייתא, והעובדה שטהורה בשעה ששית אסורה מדרבנן אין בו כדי להשוות את התרומה לשמן שלישי דאורייתא.

ב) אין להסיק שהגמרא פוסקת שאוכל מטמא אוכל על סמך זה שקושיית הגמרא מסתמכת על מ”ד אוכל מטמא אוכל, כי קושיית הגמרא מובנת גם אם אומרים אין אוכל מטמא אוכל, כלהלן: אפילו אם מותר להוסיף קלקול לדבר מקולקל מדאו’ (להפוך שלישי לראשון) אין להסיק שמותר להוסיף קלקול לדבר מקולקל מדרבנן (תרומה טהורה בשעה ששית להיות שני מדרבנן), כי ייתכן שחז”ל עשו חיזוק לדבריהם ולא התירו להוסיף קלקול לדבר מקולקל מדרבנן.

ג) האוקימתא ‘נימא קסבר ר”מ מתניתין באב הטומאה דאו’ וולד הטומאה דרבנן’ (ר”ח עוסק בשלישי [בשר שנטמא משני דרבנן] ונעשה שני דאו’ בנגיעה עם בשר ראשון), לא הולמת את המשנה שר”ע מוסיף על ר”ח, כי החידוש של ר”ח גדול מזה של ר”ע, אא”כ אומרים שר”ע מתכוון לשמן שנפסל בטב”י שנטמא מדרבנן (כגון נכנס לבית הפרס), ורבי עקיבא אומר שמותר לעשות פסול דרבנן ראשון דאורייתא על ידי אב הטומאה.

ד”ה באב הטומאה דאורייתא טו עמוד א

הנושא – העמדת ה’נימא קסבר’ גם למ”ד אין אוכל מטמא אוכל.

הקדמה – הקדמה ב’ לד”ה ‘מאי קא משמע לן’ סוף יד,א.

נראה…כיוצא בהן – ה’נימא קסבר’ אומר ‘אב הטומאה דאורייתא’ ולא סתם ‘אב הטומאה’, מכיון שסתם אב הטומאה מציין גם דברים שחז”ל גזרו עליהם אב הטומאה, כגון אשה שרואה דם נדה מטמאת מדרבנן טהרות שנגעה בהן במשך 42 שעות קודם הראייה או הנכנס לבית הפרס או היוצא לחוץ לארץ; ומאחר שמדובר באב הטומאה דאו’ חייבת הגמרא להוסיף ‘דאורייתא’…

והא דנקט…אלא מדרבנן – הקדמה. יש לכאורה ראיה שאוכל מטמא אוכל ממה שהגמרא אומרת ‘אב הטומאה דאורייתא’. כי למ”ד אוכל מטמא אוכל יש נפקא מינה בין אב הטומאה דאו’ שהבשר נעשה ראשון דאו’, לאב הטומאה דרבנן שהבשר נעשה ראשון דרבנן, בניגוד למ”ד אין אוכל מטמא אוכל שהבשר שנוגע באב הטומאה דאו’ או דרבנן לעולם לא נעשה ראשון דאו’. ומאחר שהגמרא טורחת לרשום ‘אב הטומאה דאורייתא’ יש להסיק שהגמרא מעמידה את ר”ח במקרה שהבשר נעשה ראשון דאו’ שייתכן רק אם אוכל מטמא אוכל. והרי זה נוגד מה שקבענו בד”ה ‘מאי קא משמע לן’, שבכל הסוגיא הגמרא מתלבטת אם אוכל מטמא אוכל מדאו’ או לא?

ולא נקט…סוף – ועל זה אומרים תוס’ שאין ראיה מכאן שאוכל מטמא אוכל, כי מ”ד אין אוכל מטמא אוכל ישיב שהגמרא אינה מתכוונת דוקא ל’אב הטומאה דאורייתא’ וייתכן שר”ח מתכוון לבשר שנעשה ראשון מדרבנן. אלא שהיתה בפני הגמרא ארבע אפשרויות לרשום את ה’נימא קסבר’: 1) האב והוולד בלשון סתם ‘מתניתין באב הטומאה וולד הטומאה’; 2) ‘מתניתין באב הטומאה וולד הטומאה דרבנן’; 3) ‘מתניתין באב הטומאה דרבנן וולד הטומאה דרבנן’; 4) ‘מתניתין באב הטומאה דאו’ וולד הטומאה דרבנן’. הראשונה נפסלה כי למרות שאין נפקא מינה באיזה אב מדובר ואפשר לכתוב ‘אב’ סתם, הולד חייב להיות דרבנן כדי שר”מ יוכל להשוות איסור תרומה בשעה ששית לשלישי דרבנן, והיה הכרח לרשום שהולד הוא דרבנן. השניה נפסלה משום שאם מזהים חלק אחד לא ייתכן להשאיר את השני בסתם. השלישי נפסלה מהחשש שהלומד יסיק בטעות שכשם ש’דרבנן’ שכתוב אצל הולד הוא דוקא הוא הדין ב’דרבנן’ שכתוב אצל האב, והרי אין הדבר כך. לפיכך האפשרות היחידה היא הרביעית ‘אב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן’, והגמרא סמכה על הלומד שיבין ש’אב הטומאה דאורייתא’ לאו דוקא.

סיכום – אין ראיה מדברי ‘נימא קסבר’ שאוכל מטמא אוכל, כי מ”ד אין אוכל מטמא אוכל ישיב שהגמרא אינה מתכוונת ל’אב הטומאה דאורייתא’ דוקא ו’דאורייתא’ נרשמה רק אגב המלה ‘דרבנן’ אצל ולד הטומאה.

ד”ה ולד טומאה דרבנן טו עמוד א

הנושא – פירוש אחר מזה של רש”י.

הקדמה – א) מסכת כלים כה,ו: כלי )שיש לו בית קיבול) שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין )החלק החיצוני של הכלי אבל) תוכו ואגנו )שפתו) ואזנו )בית אחיזה בצורת טבעת) וידיו טהורין )אבל) נטמא תוכו כולו טמא )והגמרא בבכורות לח,א מסבירה) מדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה )כגון רוק או זוב שהם אבות הטומאה ומטמאים אדם וכלים מדאו’) הלכך שויוה רבנן כטומאה דכלי חרס ולא שויוה רבנן כטומאה דאו’ דנפשיה )כלי חרס נטמא רק אם הטומאה נכנסת לתוכו, אבל כלי שטף [מתכת] כולו נטמא אפילו אם הטומאה נגעה בגבו. אבל כאן חז”ל נתנו לכלי שטף דין של כלי חרס שתוכו אינו נטמא בנגיעה מאחוריו, והסיבה) עבדו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים )להודיע שכאן הטומאה דרבנן כי משקה אינו מטמא כלים מדאו’, שלא לשרוף קדשים או תרומה שנגעו בכלים הללו).

ב) הסוגיא הראשונה לעיל יד,א: ‘מכדי בשר שנטמא בוולד הטומאה מאי הוי וגו’.

פירש הקונטרס – המשקים הם ראשון מדרבנן, הכלי הוא שני והבשר שלישי…

והקשה…כדמוכח לקמן – הקדמה א. אפילו אם ר”מ סובר שאיסור שוה לשלישי דרבנן אין ללמוד שריפת תרומה טהורה בשעה ששית ממה שהתיר ר”ח לשרוף בשר שלישי מדרבנן, שכן קדשים ותרומה שנטמאו מדרבנן אינם נשרפים מיד אלא מלינים אותם עד הבוקר ונעשים נותר, וההיתר לשרוף בשר כזה עם בשר טמא נובע מהיותו נותר ולא משום שהוא שלישי דרבנן, וא”כ אין להשוות תרומה טהורה בשעה ששית לשריפת נותר של ר”ח?

מיהו אי…לא קשה מידי – ואם עיבור צורה היא הלנת הבשר עד הבוקר ולאו דוקא הפיכתו לנותר, כגון בשר שלמים שנאכל לשני ימים וביום הראשון נעשה שלישי דרבנן ולן עד למחרת, נמצא שהבשר עבר צורה אבל אינו נותר. וא”כ הראיה של ר”מ נכונה, כי ביום השני הבשר אינו נותר ונשרף עם בשר טמא משום שאסור באכילה, והוא הדין בתרומה טהורה בשעה ששית שאסור באכילה ומותר לשרפו עם תרומה טמאה. אבל אם עיבור צורה מחייבת לעשות הבשר נותר חוזרת קושייתנו, שתרומה טהורה אינה נותר ואיך לומד ר”מ היתר לשרפו עם תרומה טמאה משריפת נותר?

ולפרש”י…לטומאה דרבנן – ורבי יוסי שחולק על ר”מ סובר שאין להשוות איסור דרבנן של תרומת חמץ בשעה ששית לבשר שלישי דרבנן…

ונראה…ורבי יוסי…דאורייתא – והר”י מתרץ את הקושיא על ר”מ אם עיבור צורה היא נותר ממש: שלא כרש”י שפירש ‘ולד הטומאה דרבנן’ שהבשר שעליו העיד ר”ח נעשה שלישי מדרבנן (משקה ראשון דרבנן עשה כלי לשני והכלי עשה את הבשר לשלישי), אלא המשקה נטמא בשרץ ונעשה ראשון מדאו’ והמשקה נגע בבשר. ר”מ סובר שמשקה אינו מטמא אחרים מדאו’ ולכן הבשר טמא רק מדרבנן וקדשים שטמאים מדרבנן נעשים שלישי, ור”ח העיד שהיו שורפים בשר כזה עם בשר ראשון מדאו’ לעשותו שני מדאו’. ומאחר שהסברה נותנת שאיסור דרבנן שוה לטומאה דרבנן, יש ללמוד מכאן שמותר לטמא תרומה טהורה בשעה ששית ע”י שריפה עם תרומה טמאה. ורבי יוסי חולק וסובר משקה שטמא מדאו’ מטמא אחרים מדאו’, והעדות של ר”ח היתה שאוכל שנעשה ראשון ע”י שרץ עשה משקה לשני והמשקה עשה בשר לשלישי מדאו’, ור”ח העיד ששרפו בשר שלישי עם בשר ראשון לעשותו שני מדאו’. לפיכך אין ללמוד שריפת תרומה טהורה בשעה ששית משריפת בשר שלישי דאו’, שזה טמא וטמא והתרומה טהור וטמא…

אע”ג דבכלי…הטומאות שוות – ולפי פירוש הר”י יש קושיא על ר”מ: למדנו שקדשים שנטמאו מכלי שהיה טמא מדרבנן (הקדמה א) אינם נשרפים מיד אלא בעיבור צורה (לינה), וא”כ חוזרת הקושיא איך למד ר”מ היתר שריפת תרומה טהורה בשעה ששית שאינה נותר משריפת בשר נותר? והר”י מתרץ שהחיוב של עיבור צורה הוא רק בבשר שנטמא בכלי מדרבנן אבל נטמא בשאר טומאות דרבנן, כגון כאן שנטמא ממשקה שאינו מטמא מדאורייתא לפי רבי מאיר, אין חיוב של עיבור צורה…

ואור”י דלמאן דאמר…אבל…טמא דאורייתא – הקדמה ב. וקשה על פירוש הר”י ש’נימא קסבר’ מציע שר”מ סובר שר”ח מתכוון למשקה שנעשה ראשון מדאו’ ע”י שרץ (והמשקה שאינו מטמא אחרים מדאו’ נגע בבשר וטימאו מדרבנן, ור”ח העיד ששרפו בשר כזה עם בשר ראשון מדאו’ לעשותו שני): הגמרא כבר קבעה בדף יד,א שר”ח מתכוון לבשר שנטמא בוולד וולד, ומן הסתם גם ‘נימא קסבר’ ממשיך בדרך זו כשאמר ‘וולד הטומאה דרבנן’. וא”כ איך מפרש הר”י שה’נימא קסבר’ מתכוון לאוקימתא של רבי ירמיה ששרץ עשה משקה לראשון והמשקה טימא את הבשר מדרבנן, היינו הבשר נגע בולד הטומאה ולא בוולד וולד? והר”י משיב: רב יהודה בדף יד,א מעמיד את ר”ח בבשר שנטמא בוולד וולד הטומאה רק לפי רבי יוסי שסובר שמשקה מטמא אוכלים מדאו’, וכדי להגיע לתוספת טומאה חייבים לומר שר”ח מתכוון לבשר שנטמא בוולד וולד ונעשה שלישי, וכששרפו עם ראשון נעשה שני כי אוכל מטמא אוכל. אבל רב יהודה אינו מתכוון לר”מ, כי לפי ר”מ אין משקה מטמא אחרים מדאו’ ולכן המשקה שנטמא ע”י שרץ הוא וולד (ראשון) וכשנגע בבשר טימאו מדרבנן, ועתה שריפתו עם בשר ראשון עשהו שני מדאו’ למ”ד אוכל מטמא אוכל…

הקשה ר”י…דהוי תחלה – לפי השיטה אין אוכל מטמא אוכל קשה על הבנת רבי יוסי ברבי חנינא באוקימתא של רבי ירמיה. לפי רבי ירמיה רבי יוסי סובר שהעדות של ר”ח היתה ששרפו בשר שלישי מדאו’ עם בשר ראשון מדאו’, ומאחר שאין אוכל מטמא אוכל מדאו’ השלישי נעשה שני מדרבנן. והרי מאחר שאין אוכל מטמא אוכל הדרך היחידה שהבשר יכול להיות שלישי מדאו’ היא ע”י נגיעה במשקה שני (שרץ עשה אוכל לראשון, והאוכל עשה משקה לשני והמשקה עשה את הבשר לשלישי), אבל לאור הכלל שמשקה תמיד נעשה ראשון הבשר לא נעשה שלישי אלא שני, ואין תוספת טומאה בעדות של ר”ח, שכן בתחילה היה הבשר שני מדרבנן ע”י נגיעה במשקה, וגם עכשיו שנשרף עם בשר ראשון מדאו’ הוא ממשיך להיות שני מדרבנן מאחר שאין אוכל מטמא אוכל מדאו’?

ואור”י…כדפי’ לעיל – בדף יד,א ד”ה ‘עם בשר ומשקין’ קבענו שר”ח התכוון לזמן שקדם לתקנת בית שמאי, שכל דבר שמטמא תרומה (ראשון ושני) הופך משקה לראשון. לפיכך אין קושי על רבי יוסי, כי ר”ח עוסק בבשר שנעשה שלישי ע”י משקה ולא שני, ובשריפתו עם בשר ראשון נעשה שני מדרבנן למ”ד אין אוכל מטמא אוכל…

אי נמי…ראשון ושני – ראה הקדמה לד”ה ‘דאיכא משקין’ יד,א. ואפשר לומר שר”ח התכוון לאחר גזירת י”ח דבר של ב”ש, ורבי יוסי סובר שהעדות של ר”ח היתה ששרפו הבשר שנעשה שלישי ע”י שרץ שעשה אוכל לראשון, והאוכל נגע בעצים או לבונה ועשאם שני, והם נגעו בבשר ועשאו שלישי…

אע”ג דריש לקיש…סוף – אף שתשובה זו קשה, שכן מובאת שם חקירה של ריש לקיש שלא נפתרה: טומאה שקודש נטמא אגב הכשרתו ע”י חיבת קודש, האם היא רק פוסלת את הקודש שאינו יכול לטמא אחרים או שהקודש מטמא אחרים? ואם רבי יוסי סובר שעצים ולבונה מטמאים אחרים למה לא פתרו את החקירה בראיה מרבי יוסי?

סיכום – א) אם ‘עיבור צורה’ היא לינה שעושה את הבשר נותר קשה על פירוש רש”י שהבשר נעשה שלישי ע”י כלי שני, שא”כ איך לומד ר”מ שריפת תרומה טהורה בשעה ששית משריפת בשר נותר. לפיכך הר”י מפרש שמשקה נטמא בשרץ ונעשה ראשון מדאו’ והמשקה נגע בבשר: ר”מ סובר משקה אינו מטמא אחרים מדאו’ ולכן הבשר טמא מדרבנן, ור”ח העיד שהיו שורפים בשר כזה עם בשר ראשון מדאו’ לעשותו שני מדאו’. ומכאן שמותר לטמא תרומה טהורה בשעה ששית, כי הסברה נותנת שאיסור דרבנן שוה לטומאה דרבנן.

ב) ‘אינה היא המדה’ שאמר רבי יוסי פירושו לפי רש”י: אין להשוות איסור לטומאה אפילו אם שניהם מדרבנן. לפי הר”י רבי יוסי לשיטתו שמשקה שטמא מדאו’ מטמא אחרים מדאו’, והעדות של ר”ח היתה שאוכל שנעשה ראשון ע”י שרץ טימא משקה להיות שני והמשקה עשה בשר שלישי מדאו’, ור”ח העיד ששרפו בשר השלישי עם בשר ראשון לעשותו שני מדאו’. ואין ללמוד שריפת תרומה טהורה בשעה ששית משריפת בשר שלישי דאו’ שזה טמא וטמא והתרומה טהור וטמא.

ג) קדשים שנטמאו מכלי שהיה טמא מדרבנן חייבים בעיבור צורה קודם שריפתם, משא”כ כאשר נטמאו מדרבנן שלא באמצעות כלי.

ד) למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל, רבי יוסי סובר שבשר נעשה שלישי מדאורייתא בשני אופנים: 1) נגיעה במשקה שני מדאורייתא קודם הגזירה שמשקה נעשה ראשון; 2) שרץ נגע באוכל ועשהו ראשון, והאוכל בעצים או לבונה ועשאם שני והם עשו בשר לשלישי.

ד”ה דמדאורייתא טהור מעליא הוא טו עמוד א

הנושא – ‘נימא קסבר’ גם למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל.

הקשה…משלישי מדרבנן – הר”י מקשה לשיטתו ש’וולד הטומאה דרבנן’ פירושו כדברי רבי ירמיה ששרץ טימא משקה והמשקה טימא בשר מדרבנן, כי לפי ר”מ משקה אינו מטמא אחרים מדאו’ וקדשים טמאים מדרבנן דינם שלישי, כלהלן: אם אומרים אוכל מטמא אוכל החידוש של ר”מ מר”ח מובנת, כי כשם שהיו עושים משלישי דרבנן שני מדאו’ מותר לעשות מאיסור דרבנן (תרומה בשעה שש) שני דאורייתא.

אע”ג…ליה לחלק – ואם תשאל על ר”מ שההשוואה של איסור דרבנן לשלישי דרבנן שהוא טמא בקדשים נוגדת את הכלל שאיסור דרבנן מקביל לרביעי שהוא רק פסול בקדשים ולא לשלישי שהוא טמא (ד”ה ‘התם פסול’ יד,ב), ואם העלו שלישי בקדשים לשני מדאו’ אין להסיק שמותר להעלות רביעי בקדשים לשני דאו’? כי ר”מ ישיב שלא לומדים פסול (או איסור שמקביל לפסול) מטמא במה שנוגע לדאו’, אבל בטומאה דרבנן כמו כאן (בשר שנטמא מדרבנן ע”י משקה שנגע בשרץ) ההשוואה בין איסור דרבנן וטמא דרבנן נכונה. ולכן מאחר שעשו משלישי דרבנן בקדשים שני דאו’ מותר לשרוף תרומה טהורה בשעה ששית עם תרומה טמאה ולעשותה שני דאו’…

אלא למאן…מאי קסבר – אבל אם אומרים אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, ור”ח העיד ששרפו בשר שלישי בבשר ראשון לעשותו שני מדרבנן יש להקשות על רבי מאיר…

אי קסבר…שני דרבנן – המשמעות של ‘מדבריהם למדנו’ היא שעל סמך מה שאמר ר”ח ניתן להסיק דין חדש, וקשה כי ממה נפשך: אם לדעת ר”מ מוסכם שאיסור דרבנן שוה לשלישי בטומאה דרבנן, אז שריפת תרומה טהורה בשעה ששית עם תרומה טמאה אינו דין חדש שר”מ צריך ראיה כי זה בדברי ר”ח, כי מכיון שמותר לעשות משלישי דרבנן שני דרבנן מותר גם לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן; )29)

ואי קסבר…משלישי – ואם אינו מוסכם שאיסור דרבנן מקביל לשלישי דרבנן, מנין לר”מ שהדבר כך כדי שיוכל להסיק שריפת תרומה טהורה בשעה ששית עם תרומה טמאה ממה שר”ח התיר שריפת בשר שלישי דרבנן עם ראשון דאו’ להיות שני דרבנן?

וי”ל…לעשותו טמא – מ”ד אין אוכל מטמא אוכל ישיב שבאמת איסור וטומאה אינם שווים, ואין ללמוד היתר שריפת תרומה טהורה עם טמאה ממה שר”ח העיד שהיו שורפים בשר שלישי עם ראשון, אבל איסור מקביל לפסול וניתן ללמוד היתר שריפת תרומה טהורה מר”ע שהתיר לעשות שמן תרומה פסול לשני מדאו’. אולם יש בעיה ללמוד את ההיתר רק מר”ע, כי המקרה של השמן והנר שונה מהמקרה של תרומה טהורה וטמאה, שכן השמן כבר מקולקל מדאו’ ומשום כך ר”ע מתיר להוסיף קלקול ולעשותו שני דאו’, אבל התרומה הטהורה בשעה ששית מקולקלת רק מדרבנן ואין ללמוד היתר להוסיף קלקול לדבר מקולקל מדרבנן מההיתר להוסיף קלקול לדבר שמקולקל מדאו’ (תוס’ ד”ה ‘התם פסול’). וכדי להסיר את הבעיה הזאת זקוק ר”מ לעדות של ר”ח, שהיו מקלקלים דבר שהיה כבר מקולקל מדרבנן (הבשר שנגע במשקה שנטמא ע”י שרץ, ומשקה מטמא אחרים רק מדרבנן) א”כ אין הבדל בין דבר שמקולקל כבר מדרבנן לדבר מקולקל כבר מדאו’ ומותר להוסיף קלקול. וכעת ניתן ללמוד מר”ע שאיסור שוה לפסול, וכמו שפסול מדאו’ מותר לעשותו טמא מדאו’ מותר לעשות איסור דרבנן לשני דרבנן…

ואור”י דהא…סוף – כי לשיטתו אסור בכל מקרה לטמא דבר שטהור מדאו’ כגון שלישי דרבנן, אבל תרומה שטהרתה תלויה בספק דאו’ מותר לעשות שני.

סיכום – הר”י שמפרש ‘וולד הטומאה דרבנן’ כמו האוקימתא של רבי ירמיה (שרץ טימא משקה והמשקה טימא בשר מדרבנן כי לפי ר”מ משקה מטמא רק מדרבנן, וקדשים שטמאים מדרבנן דינם שלישי) מסביר ‘נימא קסבר’ כלהלן: למ”ד אוכל מטמא אוכל ר”מ אומר איסור דרבנן מקביל לטמא דרבנן, ומאחר שעשו משלישי דרבנן (הבשר שנטמא ע”י משקה) שני מדאו’ מותר לעשות גם מאיסור דרבנן (תרומה בשעה שש) שני מדאו’. ולמ”ד אין אוכל מטמא אוכל איסור וטומאה אינם מקבילים ואין ללמוד היתר שריפת תרומה בשעה ששית ממה שר”ח העיד ששרפו בשר שלישי עם בשר ראשון. אלא איסור מקביל לפסול וניתן ללמוד היתר שריפת תרומה טהורה מר”ע שהתיר לעשות שמן תרומה פסולה לשני דאו’. ור”מ זקוק לעדות ר”ח להוכיח שמותר להוסיף קלקול לדבר שכבר מקולקל מדרבנן, שלא ניתן ללמוד מר”ע שעסק בשמן שהיה מקולקל מדאו’, היינו ‘נימא קסבר’ מבוסס על שילוב של רבי חנינא ור”ע.

ד”ה ולד טומאה דאורייתא טו עמוד א

הנושא – למה ריש לקיש מעמיד את ר”ח דוקא בולד טומאה דאו’.

הקדמה – ריש לקיש חייב להעמיד את המקרה של ר”ח בבשר שהיה שלישי מדאו’ ובמגע עם בשר ראשון נעשה שני כדי להינצל מקושיית הגמרא יד,א: ‘שני ושני הוא מאי מוסיף לוטומאה על טומאתו איכא?’. והיות שלא הוכרע אם אוכל מטמא אוכל, האוקימתא של ריש לקיש חייבת להתאים לשתי השיטות: למ”ד אוכל מטמא אוכל בשר הקדשים נעשה שלישי ע”י שרץ שעשה בשר לראשון והבשר עשה בשר אחר לשני והשני עשה בשר אחר לשלישי. ולמ”ד אין אוכל מטמא אוכל הבשר נעשה שלישי ע”י שרץ שנגע בבשר ועשאו ראשון, והראשון עשה משקה לשני והמשקה נגע בבשר אחר ועשאו שלישי.

הכא…תוספת איכא – הקדמה. אם ריש לקיש חייב להיות מותאם גם למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל יש להקשות: מאחר שלמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל הבשר במקרה של ר”ח נעשה שלישי בנגיעה במשקה שני, והרי הכלל הוא שמשקה שנטמא מראשון או שני נעשה ראשון וכל אוכל שנוגע בו נעשה שני, ואיך נעשה הבשר שלישי?

וצריך לומר…כדפירשתי – ר”ח מתכוון לזמן שקדם לגזרות ב”ש שמשקה נעשה ראשון ועושה שני. )39) עיין סוף ד”ה ‘עם בשר’ יד,א שהקשינו קושיא זו על הגמרא, והצענו שתי אפשרויות שהבשר נעשה שלישי למ”ד אין אוכל מטמא אוכל: שר”ח מתכוון לזמן שקדם לב”ש, או הבשר נעשה שלישי בנגיעה בעצי מערכה או לבונה שהוכשרו בחיבת קודש, ונטמאו בראשון ונעשו שני והם עשו את הבשר לשלישי…

ועל ידי…ראשון ושני – אין לומר התשובה השניה (עצים ולבונה) כי כאן הדובר הוא ר”ל שחקר אם קדשים שהוכשרו בחיבת קודש גם מטמאים? נמצא שר”ל ישיב תשובה א’ שהבשר נעשה שלישי ע”י משקה קודם הגזירה שמשקה נעשה תחילה…

והא דנקט…כלומר – וקשה על ריש לקיש: מאחר שהוא מנתק את ר”מ מדבריהם של ר”ח ור”ע הרי זה משום שר”ל סובר שאין להשוות איסור דרבנן (תרומה טהורה בשעה ששית) לטומאה בין דאו’ ובין דרבנן. וא”כ ר”ל לא היה צריך להעמיד את ר”ח דוקא ב’ולד טומאה דאו’, כי גם אם הבשר היה שלישי רק מדרבנן (במקרה של ר’ ירמיה שמשקה ראשון מדאו’ מטמא בשר מדרבנן לר”מ שמשקה אינו מטמא אחרים מדאו’), כי אין לדמות איסור דרבנן אפילו לטמא דרבנן? ויש לפרש שריש לקיש…

אפילו אם נאמר…ור’ יהושע – מסכים שניתן להעמיד את ר”ח בבשר שלישי מדרבנן אלא רצה להדגיש את דבריו כלהלן: לדעת ר”ל אין להשוות איסור דרבנן לטומאה דאו’, ואם מותר להוסיף קלקול לדבר שכבר מקולקל מדאו’ אין זאת אומרת שמותר לעשות כן לדבר שכבר מקלקול מדרבנן. אבל בדוחק ניתן להשוות איסור דרבנן לשלישי דרבנן (המקרה של רבי ירמיה), וגם ר”ל מסכים שבדוחק היה אפשר לומר שר”מ מסיק את חידושו מר”ח אם מעמידים את ר”ח בשלישי דרבנן. ריש לקיש רצה להדגיש שאפילו אם מעמידים את ר”ח בשלישי דאו’, שאפילו בדוחק אין להשוות איסור דרבנן לטומאה דאו’ עדיין ניתן להבין את ר”מ, שכן ר”מ אינו מתכוון לר”ח או לר”ע אלא לרבי אליעזר ורבי יהושע…

אי נמי…לר”א – או שריש לקיש העמיד את ר”ח ב’ולד הטומאה דאורייתא’ כדי שעדותו של ר”ח תהיה על דעת הכל, כולל רבי אליעזר הסובר שאין לטמא קדשים או תרומה בידים. ולכן אם הקדשים של ר”ח היו שלישי מדאו’ גם רבי אליעזר יסכים שמותר לשרפם עם קדשים ראשון ולעשותם שני מדאו’…

אבל לר’…סוף – אבל רבי יהושע שמתיר לטמא בידים דבר טהור שהולך לאיבוד יבין את ר”ח אפילו אם הבשר היה שלישי מדרבנן, ולמעשה ריש לקיש סבור שר”מ מסיק חידושו מרבי יהושע כי תרומה טהורה בשעה שש מיועדת לשריפה.

סיכום – א) ריש לקיש סובר שלפי מ”ד אין אוכל מטמא אוכל ר”ח מתכוון לזמן שקדם לגזירת ב”ש שמשקה שנטמא מראשון או שני נעשה ראשון. ואין לומר שר”ל מעמידו בבשר שנעשה שלישי דאורייתא על ידי עצי מערכה או לבונה שנטמאו בראשון.

ב) ריש לקיש העמיד את ר”ח בבשר שלישי דאו’ משני טעמים: 1) להדגיש שאפילו אם מעמידים את ר”ח בשלישי דאו’, שאפילו בדוחק אין להשוות איסור דרבנן לטומאה דאו’ עדיין ניתן להבין את ר”מ, שכן ר”מ אינו מתכוון לר”ח או לר”ע אלא לרבי אליעזר ורבי יהושע; 2) או כדי שעדותו של ר”ח תהיה גם על דעת רבי אליעזר הסובר שאין לטמא קדשים או תרומה בידים. אבל כעת שמדובר בקדשים שהם שלישי מדאורייתא, גם ר”א יסכים שמותר לשרפם עם קדשים ראשון לעשותם שני מדאורייתא.

ג) הראיה של ר”מ היא דוקא מרבי יהושע.

ד”ה מדברי ר”א ור’ יהושע טו עמוד א

הנושא – צירוף דברי ר”ח ור”ע למשנה במסכת פסחים.

והא…בסמוך – אם לדברי ריש לקיש אין קשר בין ר”ח ור”ע לענין פסח, כי ר”מ לומד ששורפים תרומה טהורה בשעה ששית בערב פסח מרבי יהושע, למה הכניס רבי יהודה הנשיא את דברי ר”ח ור”ע למשנה בפסחים? וי”ל משום שרבי יהודה הנשיא ידע שרבי יוסי טעה וחשב שר”מ לומד את חידושו מר”ח ור”ע.

ד”ה חבית שנולד לה ספק טומאה טו עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – א) הקדמות לד”ה ‘ואם תמצא לומר’ דף ט,א.

ב) משנה בנזיר נז,א: שני נזירים )שקיבלו על עצמם בזמן אחד נזירות לשלשים יום) שאמר להן אחד ‘ראיתי אחד מכם שנטמא )עֵד אחד ראה שאחד הנזירים נטמא טומאת מת כשעמדו ברשות היחיד) ואיני יודע איזה מכם’ )וכל נזיר הוא ספק טמא) מגלחין )גומרים את ימי נזירותם ומגלחים את ראשיהם) ומביאין קרבן טומאה )בשותפות,קרבנות שחייבים נזיר שנטמא באמצע נזירותו שהם: שני תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש לאשם. וגם) וקרבן טהרה )שמביא נזיר כשסיים ימי נזירותו בטהרה: כבשה לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים. ואחד הנזירים שבספק אומר) ואומר ‘אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך’ וסופרין שלשים יום )ימי נזירותם מחדשים בשביל האחד שנטמא שחייב לקיים כל תקופת נזירותו בטהרה מחדש. ולכן אם מתחילה נדרו נזירות סתם שהיא 03 יום סופרים עוד 03 יום, אם נדרו תקופה ארוכה יותר סופרים מחדש בהתאם לנדרם. ומכיון שלא ידוע מי מהם נטמא שניהם סופרים נזירותם מחדש) ומביאין קרבן טהרה )בשותפות בתום נזירותם ואחד מהם) ואומר ‘אם אני הוא )שהייתי) הטמא קרבן טומאה )שכבר הקרבנו היה) שלי וקרבן טהרה שלך, וזה )של עכשיו הוא) קרבן טהרתי, ואם אני הוא )שהייתי) הטהור קרבן טהרה )שהקרבנו) שלי וקרבן טומאה )שהקרבנו) שלך וזה )העכשוי) קרבן טהרתך’ )נמצא שאינם מפסידים קרבנות ויוצאים ידי כל דיני נזירות).

פירש…וקשה…ספיקו טהור – הקדמה א. ואין כאן מציאות של ספק?

ונראה לר”י…שתיהן מספק – מדובר ברה”י ולא אומרים ספק טומאה טמא, שכן גזירת הכתוב המחמירה ברה”י נאמרה כל עוד שאינה סותרת את המציאות, כגון בסוטה שייתכן שזינתה, אבל כאן ידוע שרק אחד נטמא. )49) והראיה…

כדתנן בפרק…סוף – הקדמה ב. אף שכל אחד ספק טמא ברה”י ההלכה לא מחייבם להביא קרבנות נזיר שנטמא אלא קרבנות נזיר שנטמא וקרבנות נזיר שסיים נזירותו בטהרה; מכאן שלא אומרים ספק טומאה ברה”י טמא נגד המציאות.

סיכום – א) רש”י: הספק בקשר לחבית נולד מזה שאדם טמא נכנס למקום החבית וייתכן שנגע בה. ר”י: מדובר בשתי חביות ויש ספק באיזו מהן נגע הטמא, ולא אומרים כאן ספק טומאה ברה”י טמא כי זה היה סותר את המציאות.

ד”ה נימא קסבר ר’ יוחנן טו עמוד ב

הנושא – הבסיס למסקנה של רבי זירא.

פ”ה…דאזיל לאיבוד – רש”י מסביר שרבי זירא הסיק שרבי יוחנן הבין שר”מ לא למד היתר שריפת תרומה טהורה בשעה ששית מרבי יהושע שמתיר לטמא תרומה המיועדת לאיבוד, שא”כ רבי יוחנן היה מעמיד את ר”מ בשעות חמש וארבע שגם אז התרומה מיועדת לאיבוד…

ואין נראה…דברי הכל שורפין – רבי זירא לא דייק מזה שרבי יוחנן אמר ‘שש’ שכוונתו היא למעט חמש וארבע, כי ניתן לומר שר”יו סבר שר”מ מתיר לטמא תרומה גם בחמש וארבע על סמך רבי יהושע, אלא אמר ‘שש’ כדי להדגיש שבשש רבי יוסי חולק על ר”מ כי אז איסור חמץ מדרבנן, אבל בשבע רבי יוסי מסכים שמותר לטמא תרומה האסורה מדאו’?

ועוד דבד’ וה’…הרבה – גם אם ר”מ סבר שאין לטמא תרומה בידים בשעות חמש וארבע, אין להסיק שלא למד ההיתר בשעה שש מרבי יהושע, כי ייתכן שר”מ סובר שבחמש וארבע אין זה ברור שהתרומה הולכת לאיבוד כי ייתכן שהיא עוד תיאכל?

ונראה לר”י…עם הטמא – רבי זירא דייק ממה שאמר ‘בשבע דברי הכל שורפין’ לאמור: רבי יוחנן בודאי סבר שר”מ למד את ההיתר לשרוף מרבי חנינא, שאם למדו מרבי יהושע לא היה ר”יו מצהיר בודאות שבשבע גם רבי יוסי מסכים ששורפים תרומה טהורה, כי רבי יוסי סבור שרבי יהושע מתיר לטמא את יין התרומה למנוע הפסד מרובה של החולין משא”כ התרומה בשעה שבע אם ישרפנה בעצמה הפסד העצים הוא מועט, ורבי יוסי יתנגד לטמא את התרומה. אבל מאחר שר”יו אמר ‘דברי הכל’ כולל רבי יוסי, משמע שר”מ לומד מר”ח שהעיד שמותר לעשות שני משלישי דרבנן (שרץ עשה משקה לשני והמשקה עשה את הבשר לשלישי מדרבנן לשיטת ר”מ שמדאו’ אין משקה מטמא אחרים), ור”מ משווה איסור תרומה בשעה ששית לטומאה דרבנן. ואם יש שחולקים על ההשוואה של ר”מ של איסור דרבנן לטומאה דרבנן, הרי הכל מסכימים שבשעה שביעית שהאיסור הוא דאו’ מותר לטמא את התרומה… )59)

וא”ת הא…עם הטמא – קשה על קביעתנו שרבי זירא הבין שרבי יוחנן סבר שר”מ למד את ההיתר לטמא תרומה בשעה ששית (איסור דרבנן שוה לטומאה דרבנן) מר”ח, מזה שר”יו אמר ‘בשבע דברי הכל שורפין’: ייתכן שר”יו סבר שר”מ למד את ההיתר לטמא תרומה טהורה בשעה ששית דוקא מרבי יהושע, ורבי יוסי סובר שאין ללמוד זאת מרבי יהושע משום שטמיאתה לא באה למנוע הפסד מרובה כמו ביין. וכשר”יו אמר ‘בשבע דברי הכל שורפין’ הוא התכוון שה’כל’ חוץ מרבי יוסי הבינו שר”מ לומד זאת מר”ח, ואילו רבי יוסי למד שמותר לשרוף תרומה בשעה שבע מר”ע, כי לדעת רבי יוסי אין להשוות איסור לטומאה אפילו לא לשלישי דרבנן, אבל איסור שוה לפסול ור”ע התיר לטמא פסול. וא”כ הוא הדין בתרומה בשבע ששוה לפסול ומותר לטמאה. ולפי זה אפשר לומר שר”מ התבסס על רבי יהושע?

וי”ל כיון…איסור מטמא – העיקרון מאחרי עדותו של ר”ח הוא שדבר שכבר טמא מותר להוסיף לו טומאה, והעיקרון מאחרי שיטת רבי יהושע הוא שמותר לטמא תרומה ההולך לאיבוד כאשר כרוך בו גם הצלה מהפסד מרובה. רבי זירא שקל שאם ר”מ מתבסס על ר”ח נמצא שר”מ משוה איסור דרבנן (תרומה בשעה ששית) לטומאה דרבנן (בשר שנטמא ממשקה שנעשה שלישי מדרבנן מאחר שמשקה אינה מטמא מדאו’). אבל אם ר”מ מתבסס על רבי יהושע אין מקור לפיו נוכל לומר שר”מ משוה איסור דרבנן לטומאה מאחר שנימוקו של רבי יהושע עוסק בהליכה לאיבוד ולא בהוספת קלקול לדבר שכבר מקולקל, ואז הוויכוח של רבי יוסי עם ר”מ יתרכז בענין הליכה לאיבוד במקום שאין הצלה מהפסד מרובה, ולא תהיה סיבה שר”יו יאמר שבשעה שביעית רבי יוסי מסכים שמותר לטמא את התרומה, כי גם אז אין הצלה מהפסד מרובה, ורבי יוסי יכול לומר שגם רבי יהושע לא היה מסכים לטמא תרומה בשעה שביעית…

אבל אי…סוף – אבל אם רבי יוחנן סבור שר”מ למד מר”ח להשוות איסור דרבנן לטומאה דרבנן, נמצא שרבי יוסי חולק על ר”מ משום שהוא סובר שאין להשוות איסור דרבנן לשלישי דאור’ היות שרבי יוסי סובר שמשקה מטמא מדאו’, אבל בשעה שביעית כאשר האיסור הוא מדאו’ ניתן להבין שר”יו אומר שרבי יוסי מסכים שמותר לטמא את התרומה, כי ההשוואה בין איסור לטומאה דאו’ מקובלת.

סיכום – מחלוקת בין רש”י והר”י למה רבי זירא הסיק שרבי יוחנן הבין שר”מ לא למד היתר שריפת תרומה טהורה בששית מרבי יהושע הסובר שמותר לטמא תרומה ההולכת לאיבוד. רש”י: אם ר”מ למד זאת מר’ יהושע ר”יו היה מעמיד את ר”מ בשעות חמש וארבע שגם אז התרומה מיועדת לאיבוד. הר”י: רבי זירא דייק מדברי ר’ יוחנן ‘בשבע דברי הכל שורפין’ כולל רבי יוסי, והרי רבי יוסי סבור שר’ יהושע אסר לטמא תרומה טהורה אפילו בשעה שביעית וכ”ש בשעה ששית.

ד”ה ונשרפת עם הטמאה טו עמוד ב

הנושא – הבדל בין פת שעיפשה לבין פת תרומה בשעה ששית.

נראה…סוף – וקשה על רבי יוסי בעל הברייתא: אם ר”י משווה פת תרומה שעיפשה לפת תרומה טריה בשעה שביעית כדי להתיר לטמאה בידים, למה אינו משווה גם תרומה טהורה בשעה ששית לתרומה בשעה שביעית? וי”ל רבי יוסי מודד את המרחקים שבין הפת ואדם לאמור: תרומה בשעה שביעית רחוקה מאדם הלכתית כי היא אסורה לו מדאו’, ופת שעיפשה רחוקה ממנו כי היא מאוסה, משא”כ פת תרומה טריה בשעה ששית שאינה רחוקה מאדם לא במציאות כי היא אינה מאוסה, ולא הלכתית כי מדאו’ מותר לו לאכלה ורק גזירת חז”ל מונעת זאת.

סיכום – רבי יוסי משווה פת שעיפשה לפת בשעה שביעית כי שתיהן מרוחקות מן האדם, הראשונה מצד המציאות והאחרונה הלכתית, משא”כ פת טריה בשעה ששית שאינה מרוחקת ממנו לא במציאות ולא הלכתית מדאורייתא.

ד”ה רבי יוסי לטעמיה טו עמוד ב

הנושא – במה חולקים רבי מאיר ורבי יוסי.

הקדמה – מובא בדף יח,ב: אמר ריש לקיש רבי יוסי בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה )שמשקה מטמא אוכל) דדריש ‘יטמא יטמא’, דתנן: בו ביום )שהכתירו את רבי אלעזר בן עזריה כנשיא הסנהדרין) דרש ר”ע ‘וכל כלי חרש אשר יפול מהם וגו’ )ויקרא יא,לג-לד ‘וכל כלי חרש אשר יפל מהם [שרץ מת] אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו [כלי חרס אינו נטהר במקוה]; מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים [שפעם נרטב ונמצא בכלי חרס זה] יטמא. ור”ע מסביר) אינו אומר טמא אלא ‘יטמא’ )לא כתוב שהאוכל נטמא אלא האוכל יטמא, היינו) יטמא אחרים, לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין )השרץ הוא אב והכלי חרס ראשון, האוכל שבכלי שני והוא מטמא משקים להיות שלישי. וריש לקיש ממשיך) והכא היכי דריש )עד כאן דברי רבי יוסי לגבי שיטת ר”ע בענין אוכל טמא שמטמא משקים, ואם תשאל מנין שר”ע סובר שמשקה מטמא אוכל, שכן אין לנו לימוד מפורש של ר”ע בזה? י”ל שרבי יוסי על דעת עצמו אומר שר”ע דרש את המשך הפסוק באופן שדרש תחילתו, כלהלן) ‘וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא’ )וריש לקיש מסביר שרבי יוסי מוסיף על דעת עצמו בשיטת ר”ע) ‘יטמא’ לטמא טומאת אוכלין )משקה שני מטמא אוכל אפילו חולין. ואם תשאל) אתה אומר לטמא טומאת אוכלין או אינו אלא לטמא טומאת משקין אמרת )אולי ‘יטמא’ מלמד שמשקה מטמא משקים אחרים) לא כך היה )לא, משקה מטמא אוכל אחר ולא משקה).

קשה…ואין זה לטעמיה – הקדמה. רבי יוסי עצמו אינו סובר טומאת משקים לטמא אחרים דאו’, אלא הוא השמיע במשנה את שיטת ר”ע רבו שסובר כך, א”כ איך אמר רבי ירמיה ‘ורבי יוסי לטעמיה’?

ועוד קשה…דרש ר’ עקיבא – במשנה משמע שיש מחלוקת בין רבי יוסי ור”מ שלומד מר”ח שמותר לטמא תרומה אסורה מדרבנן (מזה שר”ח העיד שטימאו בשר שנגע במשקה שני דאו’ ונעשה שלישי דרבנן היות שאין משקה מטמא אחרים מדאו’), כי רבי יוסי אומר לר”מ ‘אינה היא המדה’ מאחר שמשקה מטמא אחרים מדאו’, ולכן אין ללמוד איסור תרומה בשעה ששית מהבשר שנטמא מדאו’ ע”י משקה. וקשה שכן: 1) אין לומר שהם חולקים בשאלה אם משקה מטמא אחרים מדאו’ כי שניהם סוברים שאינו מטמא; 2) ואין לומר שר”מ חולק על רבי יוסי באם ר”ע סובר שמשקה מטמא אוכל אחר, כי רבי יוסי מצטט את ר”ע שדרש את המלה ‘יטמא’ אצל אוכל ללמד שאוכל מטמא משקה, ומן הסתם ר”ע גם דרש המלה ‘יטמא’ שכתובה במשקה שמשקה מטמא אוכל. וא”כ במה חולקים רבי יוסי ור”מ?

ותירץ ה”ר יוסף…היינו הכשר – הם חולקים בשיטת רבי עקיבא לגבי משקה לטמא אחרים. בדף יח,א רבי יוסי אינו מצטט את ר”ע בענין משקה לטמא אחרים אלא בענין אוכל לטמא משקה, אלא רבי יוסי סובר שאם ר”ע דורש ‘יטמא’ הכתובה אצל אוכל שאוכל מטמא משקה הוא דורש גם ‘יטמא’ הכתובה אצל משקה שמשקה מטמא אוכל. רבי מיר חולק בנקודה זו ואומר שיש מסורת מפורשת שר”ע דרש ‘יטמא’ שכתובה אצל אוכל שאוכל מטמא משקה אבל אין מסורת כזאת לגבי ‘יטמא’ הכתובה אצל משקה שמשקה מטמא אוכל, ואם נאמר בשם ר”ע שמשקה מטמא אוכל אין זה אלא מה שרבי יוסי חשב שר”א סובר. ור”מ סובר שר”ע סובר אוכל מטמא משקה אבל משקה אינו מטמא אוכל. ואם תשאל: א”כ מה עושה ר”ע במלה ‘יטמא’ בפיסקה ‘וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא’? ר”מ ישיב ש’יטמא’ לא באה ללמד שמשקה מטמא אלא שמשקה מכשיר אוכל לקבל טומאה.

ומשקה דמקבל…סוף – ואם תשאל: אם הפסוק מלמד שמשקה מכשיר אחר לקבל טומאה, מנין ידע ר”ע שמשקה מקבל טומאה? י”ל ר”ע לומד זאת מתחילת הפסוק ‘מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא’, העוסק בכלי חרס שנעשה ראשון ע”י שרץ, והאוכל שתוך הכלי נעשה שני והאוכל מטמא אחר. ומאחר שהפסוק מדבר בחולין, ובחולין הכל מסכימים שאין אוכל מטמא אוכל, הכוונה היא שהאוכל מטמא משקה. )69)

סיכום – רבי יוסי סובר אין משקה מטמא אוכל מדאו’, אלא לדעתו ר”ע רבו סובר משקה מטמא אוכל מדאו’. ור”מ אומר שר”ע סובר אוכל מטמא משקה מדאו’ אבל משקה אינו מטמא אוכל מדאורייתא.

ד”ה בשלמא לשמואל טז עמוד א

הנושא – יישוב דברי שמואל עם מה שאמר רבי אלעזר ‘כל עיקר’.

אע”ג…כל עיקר – וקשה: איך אמר שמואל שר”א סובר ‘טומאת עצמן יש להן’ אם ר”א אמר ‘אין טומאה למשקין כל עיקר’?

היינו…סוף – כאשר ר”א אמר ‘אין טומאה למשקין כל עיקר’ היתה זאת תגובה למה שאמר רבי יוסי (כך גירסתנו שם ולא רבי שמעון) בתורת כהנים (ספרא שמיני פרשה ח’ סימן קל”ח) שמשקה מטמא אוכל ולא כלים. ור”א השיב שלא זו בלבד שאינו מטמא כלים אלא אפילו אוכל אינו מטמא, היינו כשאמר ‘כל עיקר’ התכוון לכל מה שאמר רבי יוסי (אוכל וכלים) אבל ר”א באמת סובר שמשקה עצמו נטמא.

ד”ה חד בתלושין וחד במחוברין טז עמוד א

הנושא – תלושין ומחוברין בטומאות שונות.

הקדמה – בחולין לו,א מקשה הגמרא בקשר ל’חיבת קודש’: כתיב )ויקרא יא,לח) “וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם” )מכאן המקור להכשר טומאה ע”י מים. ומקשים) ‘מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא’ למה לי )אם לומדים הכשר טומאה מ’וכי יתן מים על זרע’ למה התורה מלמדת הכשר טומאה שוב בפסוק ל”ד בענין כלי חרס שנפל בו שרץ מת, אלא יש להסיק) לאו למעוטי חיבת הקדש )שחיבת קודש שונה מהכשר טומאה במים, כי הכשר במים לא רק מאפשר אוכל לקבל טומאה אלא אחרי שהאוכל נטמא בכחו להעביר את הטומאה הלאה, משא”כ הכשר ע”י חיבת קודש שרק מכשיר את הקודש לקבל טומאה אבל אחר שנטמא אינו מעבירה הלאה. והתרצן משיב) לא )גם דבר שנטמא בהכשר של חיבת קודש מעביר את הטומאה הלאה, אלא צריכים שני פסוקים ללמד הכשר טומאה) חד בטומאת מת )’מכל האכל אשר יאכל’ מלמד על טומאת מת שצריכה הכשר) וחד בטומאת שרץ )’וכי יתן מים על זרע’ שטומאת שרץ צריכה הכשר) וצריכי )כי לא ניתן ללמוד אחת מהשניה) דאי אשמעינן טומאת מת )היינו אומרים) התם הוא דבעי הכשר משום דלא נטמא בכעדשה )אלא בשיעור גדול יותר, וזו קולה ביחס לשרץ ולכן צריכה הכשר) אבל שרץ דמטמא בכעדשה אימא לא ליבעי הכשר )חומרת השיעור מעידה שחלה גם בלא הכשר, קמ”ל שגם טומאת שרץ צריכה הכשר. ולהיפך) ואי אשמעינן שרץ משום דלא מטמא טומאת שבעה )ימים אלא עד הלילה, וקולה זו מחייבת הכשר) אבל מת דמטמא שבעה אימא לא ליבעי הכשר (היינו אומרים שמטמאת בלא הכשר) צריכא )לימוד לחייב הכשר בכל אחת).

והא…וצריכי – הקדמה. וקשה: אם אין ללמוד טומאת מת מטומאת שרץ ולהיפך, ראוי שלכל אחת יהיו שני לימודים: אחד להכשר בתלושים ואחד במחוברים?

וכיון דגלי…הוא הדין באידך – אין ללמוד את הצורך בהכשר מטומאה אחת לשניה, כי בלא לימוד מפורש היה מקום לחלק ביניהן (הקדמה), אבל לאחר שהתורה מלמדת שיש צורך בהכשר בטומאת מת ובטומאת שרץ כל פרטי דיני הכשר כלולים. לפיכך די שהתורה מגלית במקום אחד את הפרט שאין הבדל בין תלושים למחוברים כדי שפרט זה יהיה תקף בכל טומאה שדרוש הכשר…

ומחוברים פירש…סוף – כל עוד שהאוכל בתוך מים מחוברים אין זה נקרא הוכשר למקבל טומאה אפילו מטומאה חמורה כטומאת נדה, אבל ברגע שהאוכל מוצא מן המים חלה הכשר והוא נטמא בכל טומאה שתגע בו מעתה. )79)

סיכום – א) למרות שאין ללמוד טומאת מת מטומאת שרץ לגבי הצורך בהכשר טומאה, אבל אחר שהתורה מגלית שהכשר טומאה חל בין בתלושים ובין במחוברים פרט זה בדיני הכשר שייך בכל מקום שצריך הכשר.

ב) אוכל בתוך מים מחוברים אינו מוכשר לקבל טומאה עד שיוצא מן המים.

ד”ה תירגמא אדם טז עמוד א

הנושא – התעלמות הגמרא מלשון רבים בדברי רבי יוסי ב”ח.

הקדמה – בחולין לו,ב דנה הגמרא בְמה מכשיר בשר קדשים לקבל טומאה? ומציעים: דאיתכשר במשקי בית מטבחיא )במים שרחצו בהם את הבשר בבית המטבחים בעזרה), אבל זה נדחה בטענה: אמר רבי יוסי ברבי חנינא משקי בית מטבחיא לא דיין שהם דכן אלא שאין מכשירין )הם לא נטמאים ולא מכשירים אוכל לקבל טומאה). והתרצן אומר שאין לדחות את תשובתו בטענה שרבי יוסי ב”ח התכוון רק לדם אבל מים של בית המטבחים מכשירים, שכן רבי יוסי מתבטא בלשון רבים ‘משקי בית מטבחיא’ שלא דם ולא מים מכשירים קודש.

בפ”ב…ב’ משקין – הקדמה…

והכא לא…משקה דעלמא – ואם תקשה: למה סוגייתנו אינה דוחה את התשובה ‘תירגמא על דם’ בטענה ‘והא משקי קאמר’ (לשון רבים) כמו בחולין? וי”ל הגמרא ידעה שניתן לדחות קושיא זו בקלות ולומר שרבי יוסי באמת התכוון רק לדם אלא נקט בלשון רבים כדי לכלול דם בכל הזמנים…

כדאמר בוגרות דעלמא – ראיה שחז”ל נקטו בלשון רבים גם כשהתכוונו לדבר אחד אבל בכל הזמנים…

והתם פריך – קשה: אם לשון רבים אינה ראיה ליותר מדבר אחד, למה הסוגיא בחולין מקבלת טענה זו לדחות האוקימתא שרבי יוסי מתכוון לדם ולא למים?

משום…סוף – הגמרא מקבלת את הטענה לא משום שנכונה אלא בלאו הכי מצאו תשובה איך בשר קדשים הוכשר לקבל טומאה (חיבת קודש), אבל בלא תשובה זו הגמרא היתה דוחה את הטענה ואומרת שרבי יוסי מתכוון רק לדם למרות לשון הרבים ‘משקי’, ובשר קדשים מוכשר ע”י מים של בית מטבחים.

סיכום – חז”ל נקטו בלשון רבים גם כשהתכוונו לדבר אחד בכל הזמנים.

ד”ה דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר טז עמוד ב

הנושא – גזירת הכתוב אצל דם חיה ועוף לגבי מצות כיסוי הדם.

הקדמה – א) ויקרא יז,יג: ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו )בשחיטה כשרה) וכסהו בעפר, מכאן למצות כיסוי הדם שנוהגת רק בחיות ועופות ולא בבהמות.

ב) חולין פד,א: אמר ליה יעקב מינאה לרבא קיימא לן חיה בכלל בהמה לסימנין )כתוב [דברים יד,ד-ה] ‘זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים [כולן בהמות]; איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר [חיות]. ומאחר שהתורה אומרת ‘זאת הבהמה’ ומגלה שסימניה הם מפריס פרסה ומעלה גרה, ואח”כ מונה גם חיות הרי זה בא ללמד שחיה בכלל בהמה לגבי סימני כשרות. ויעקב מינאה מקשה) אימא נמי בהמה בכלל חיה לכסוי )לחייב כיסוי הדם גם בבהמה למרות שבפסוק של כיסוי הדם נאמרו חיה ועוף ולא בהמה) אמר ליה עליך אמר קרא )שם יב,כד גבי איסור אכילת דם בהמה) ‘על הארץ תשפכנו כמים’ )דם בהמה הוקש למים) מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי.

הקשה…נשפך כמים – דם חיה ועוף מכשירים, וקשה: דמם אינו מוגדר ‘נשפך כמים’ כי חייב לכסותם? וראיה שדם שחייב בכיסוי לא מוגדר ‘נשפך כמים’…

דאמרינן…אלמא…נשפך כמים – הקדמות. מכאן שדם בהמה שאינו חייב בכיסוי מוגדר ‘נשפך כמים’ ודם חיה שחייב בכיסוי אינו ‘נשפך כמים’, וא”כ מן הדין שדם חיה ועוף לא יכשירו לקבל טומאה?

ולאו פירכא…לענין הכשר – קנה מידה אחד יש בהגדרת דם כ’נשפך כמים’ והוא הצורך לקבלו בכלי, שאם אין חיוב לקבלו בכלי נחשב הדם ‘נשפך כמים’, ואם יש חיוב לקבלו בכלי נחשב הדם אינו ‘נשפך כמים’. ומאחר שאין חיוב לקבל דם חיה ועוף בכלי הם מוגדרים ‘נשפך כמים’ הן לענין הכשר טומאה…

וגם לענין…סוף – והן לענין כיסוי הדם לפטרו ממצות כיסוי, אילולי גזירת הכתוב (הקדמה א) המחייבת כיסוי הדם בחיה ועוף.

סיכום – כל דם שאין חיוב לקבלו בכלי מוגדר ‘נשפך כמים’ לענין הפטור מכיסוי הדם ולענין הכשר טומאה, אולם יש גזירת הכתוב המחייבת דם חיה ועוף בכיסוי הדם למרות שדמיהם ‘נשפך כמים’.

ד”ה מדרבנן ודלא כרבי יוסי בן יועזר טז עמוד ב

הנושא – שתי אפשרות להסביר ‘דם שנטמא וזרקו’.

הוה מצי…דאורייתא – לפי המסורת של רבי יוסי בדברי ר”ע רבו…

אלא ניחא לאוקמא מדרבנן – מאחר שאינו ברור אם מדובר בטומאה דאו’ או דרבנן העדיף התרצן להעמידה בדרבנן משום תפשת מרובה לא תפשת…

וסבר האי…סוף – והתרצן לומד ‘וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא’ כפי שדרש רב, שאין הכוונה שמשקה נטמא ומטמא אלא רק מכשיר לקבל טומאה.

ד”ה על הבשר טז עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – א) לקמן עז,א מובאת מחלוקת בברייתא בקשר לבשר קרבן שנטמא או נאבד קודם שהספיקו לזרוק את דמו: ‘ועשית עלתיך הבשר והדם’ )דברים יד,כז) רבי יהושע אומר )מכאן לומדים) אם אין דם אין בשר )נפסל הדם מלהיזרק נאסר הבשר באכילה, ולהיפך) אם אין בשר אין דם )נעשה הבשר בלתי ראוי לאכילה לא זורקים את הדם) רבי אלעזר אומר דם אע”פ שאין בשר )בשר בלתי ראוי לאכילה אינו מעכב זריקת הדם) שנאמר ‘ודם זבחיך ישפך’ )אפילו בלא בשר).

ב) ארבע עבודות דם בקרבן בהמה: שחיטה, קבלה (קבלת הדם בכלי שרת), הולכה (הולכת הדם אל המזבח) וזריקה (זריקת הדם במזבח). העושה אחת העבודות מתוך כוונה לזרוק את דמו או להקטיר את אימוריו (חלבים ואברים על המזבח) או לאכול את בשרו מחוץ למקומו ההלכתי, פוסל את הקרבן והאוכל מבשרו לוקה מדאו’. והעושה אחת העבודות מתוך כוונה לזרוק את דמו או להקטיר את אימוריו או לאכול את בשרו אחר זמנו ההלכתי מפגל את הקרבן והאוכל מבשרו חייב כרת. במה דברים אמורים שהאוכל פיגול בכרת כאשר אין בנוסף לפיגול שום פגם אחר אבל אם יש בו פגם נוסף, כגון שהבשר טמא, או שהכהן גם חשב מחשבת חוץ למקומו (פיגול וגם פסול) יורד מצב הפיגול ואוכל מבשרו לוקה ואינו חייב כרת.

בפרק…למאי הלכתא – הקדמה א. הגמרא עח,א מקשה שמאחר שאכילת הבשר אינה מעכבת את זריקת הדם, לְמה התכוון ר”א כשאמר בברייתא ‘הציץ מרצה על אכילות (בשר)’? ומתרצים…

לאקבועי…מעילה – הקדמה ב. הציץ גורם לשני דברים: 1) למדנו שהאוכל פיגול חייב כרת, אבל אם נוסף לפיגול קיים עוד פגם כגון הבשר נטמא, יורד המצב של פיגול והאוכלו אינו חייב כרת. הציץ גורם שאם הבשר נטמא זה כאילו שלא נטמא והאוכלו חייב כרת. 2) אוכל הבשר קודם זריקת הדם לא מעל…

ודלא כפ”ה…סוף – רש”י קובע שמאחר שלרבי אלעזר מצב הבשר אינו משפיע על מצות זריקת הדם, והדבר היחיד שנשאר לציץ לעשות הוא להתיר בשר טמא לאכילה שאינו ייתכן כלל, נמצא שלפי ר”א אין תפקיד לציץ בבשר טמא; והמסקנה המתחייבת מכך היא שהברייתא נאמרה רק לשיטת רבי יהושע שהציץ נחוץ להתיר זריקת הדם. אולם לפי הסוגיא לקמן עח,א שר”א סובר שהציץ פועל בבשר טמא לאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה, הברייתא היא גם לפי רבי אלעזר. )89)

סיכום – בניגוד לפירוש רש”י יש לומר שהברייתא היא גם לשיטת רבי אלעזר, כי הציץ פועל בבשר טמא לאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה.

ד”ה הכי גרס ר”ת טז עמוד ב

הנושא – גירסאות שונות בעינן.

הקדמה – רש”י גורס כמו בגמרתנו ‘אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה, אם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב’, ומפרש ש’עון פיגול’ מתכוון לחוץ למקומו ו’עון נותר’ לחוץ לזמנו, כלהלן: בפרשת צו ז,יח כתוב ‘ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא’, ובפרשת קדשים יט,ז כתוב: ‘ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה’. הפסוק בקדשים למרות שמשמעותו חוץ לזמנו ‘ואם האכל יאכל ביום השלישי’ מתכוון לחוץ למקומו, שכן הפסוק של חוץ לזמנו קדם לו בפרשת צו ‘ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה’, ולפי הכלל ‘אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו (הפסוק בקדשים) ענין לחוץ למקומו, המלה ‘פיגול’ בברייתא מתכוונת לחוץ למקומו, וממילא ‘נותר’ כאן מתכוונת לחוץ לזמנו שלגביו נאמר בפרשת צו ‘לא יחשב’.

הכי גרס…דזבחים – ‘אם עון פיגול הוא נושא הרי כבר נאמר לא יחשב, ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה’; שלא כגירסת רש”י האומרת ‘לא ירצה’ אצל פיגול ו’לא יחשב’ אצל נותר…

דדריש…האי גירסא – רש”י מחלק את הלימודים של חוץ לזמנו וחוץ למקומו לשתי פרשיות: חוץ לזמנו בפרשת צו, וחוץ למקומו בפרשת קדשים. ר”ת מסתמך על הסוגיא בזבחים שלומדת את שתי העוונות מהפסוק בפרשת צו: “ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי )חוץ לזמנו) לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו )אם הקריב במחשבת חוץ למקומו כי) פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא”. וזאת גם על פי הספרא בצו קי”ח: ‘אמר רבי אליעזר כוף אזניך לשמוע, שהשוחט את זבחו על מנת לאכלו ביום השלישי הרי זה בלא ירצה’ (תחילת הפסוק).

ורש”י הגיה…מקרא זוטא – בספרא קדשים פרק י’ נאמר על הפסוק ‘ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה’ כפי שאמר רש”י למעלה: ‘שאין תלמוד לומר )אין הפסוק מתכוון לחוץ לזמנו) אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו )שכבר הובא בפרשת צו) תנהו ענין לחוץ למקומו’. והספרא מפרש את הפסוק בצו כאילו היה מקוצר היינו, לא לומדים ממנו חוץ לזמנו וגם חוץ למקומו אלא רק חוץ לזמנו, וחוץ למקומו לומדים מהפסוק בקדשים…

ואותה ברייתא…זוטא דקדושים – הספרא בקדשים מובא כשלב מסויים בסוגיא בזבחים, אבל ר”ת גורס כמסקנת הסוגיא שדורשים את הכל מהפסוק בצו…

ולכל הפירושים קצת קשה…סוף – אבל גירסת הברייתא קשה לשני המקורות של הספרא, שכן בפסוק בצו החלק הראשון שאומר ‘ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי’ מזכיר את המלה ‘פיגול’ דוקא בחלקו השני ‘לא יחשב לו פיגול יהיה’, וראוי לפי כל הפירושים שיהיה כתוב בברייתא כאן ‘וכי איזה עון הוא נושא, אם עון נותר…אם עון פיגול…?

סיכום – א) רש”י: 1) הגירסה היא: ‘אם עון פיגול (חוץ למקומו) הרי כבר נאמר לא ירצה, אם עון נותר (חוץ לזמנו) הרי כבר נאמר לא יחשב’; 2) חוץ לזמנו מופיע בצו ז,יח ‘ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשבלו פגול יהיה וגו’, וחוץ למקומו מופיע בקדשים יט,ז ‘ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה’, על סמך הכלל ‘אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו; 3) וכן מובא בספרא קדשים פרק י’.

ר”ת: 1) הגירסה היא: ‘אם עון פיגול הוא נושא הרי כבר נאמר לא יחשב, ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה’; 2) שתי העוונות מופיעות בפסוק אחד בצו: ‘ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי (חוץ לזמנו) לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו (אם הקריב במחשבת חוץ למקומו כי) פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא’; 3) וכן מובא בספרא צו סימן קיח.

ב) הברייתא אינה כמקורות בספרא, שכן בצו החלק הראשון בפסוק ‘ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי’ אינו מזכיר את המלה ‘פיגול’ אלא דוקא בחלקו השני ‘לא יחשב לו פיגול יהיה’, וראוי שיהיה כתוב בברייתא ‘וכי איזה עון הוא נושא, אם עון נותר… אם עון פיגול’.

ד”ה הא אינו נושא טז עמוד ב

הנושא – על איזו עון מרצה הציץ.

תימה לר”ת…פיגול וכו’ – האפשרויות הקיימות הן: חוץ לזמנו, חוץ למקומו או טומאה, והיות שלא ייתכן שהציץ מרצה על חוץ לזמנו ומקומו הדבר היחיד שנשאר הוא כפרה על טומאה, בין אם הותרה מכללה ובין אם לא?

ואור”ת…לרצון להם – כתוב (שמות כח,לח) ‘והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה’, והמשמעות של ‘לרצון להם לפני ה’ היא שהציץ מרצה על עון קדשים שיש בה עת שהיא לרצון לפני ה’ אפילו בלא הציץ, ולכן בזמנים אחרים שאינם לרצון לפני ה’ הציץ מכפר על אותה עון. לפיכך הברייתא לא יכלה לנמק שמדובר בטומאה משום ששתי האפשרויות האחרות (חוץ לזמנו ומקומו) אינן שייכות, אלא היתה צריכה למצא עון שעונה על הדרישה שלפעמים היא ‘לרצון’ בלא הציץ, שהיא טומאה שהותרה מכללה בציבור, והתורה אומרת שביחיד הציץ מרצה על העון…

ופיגול ונותר…מכללו בבמה – ואל תקשה שאם התנאי להרצאת הציץ הוא שיהיה לדבר עת ‘רצון’ אפילו בלא ציץ, איך חשבה הברייתא שהציץ מרצה על חוץ לזמנו ומקומו שאין בהם מצבי הותרה מכללה? שהרי גם הם הותרו מכללם…

במנחת כהנים…משום פיגול – הקדשים המתפגלים הם אלה שיש בהם חלק שבה להתיר חלק אחר, כגון זבחים שהדם מתיר הקטרת אברים וחלבים על המזבח ואכילת הבשר לכהן או לבעלים. מכאן שיש מציאות של מחשבת ‘לא בזמנו’ שמותר אפילו בלא הציץ (קרבנות שאין להם מתיר וניתר), כמו מנחת נדבה של כהן או מנחה שבאה עם עולה ושלמים…

ועוד דפיגול…בכללו בבמה – בתקופת נוב וגבעון היה מותר הקריב בבמות ולאכול קדשים בכל ערי ישראל (משנה סוף מסכת זבחים)…

וכן משמע…שהוא לרצון – ראיה שהפסוק מתכוון לעון שהיא לפעמים (בציבור) לרצון. רבי אילעא מציעה שם שהעון שעליה הציץ מרצה היא עבודת הקטורת ביום הכפורים כאשר הכהן הגדול מחזיק את המחתה עם הגחלים ביד ימין והכף עם הקטורת ביד שמאל ועבודת הקודש ביד שמאל פוסלת, ועל זה בא הציץ ומרצה. אביי דוחה את הצעתו וטוען: אמר קרא ‘עון’ (ונשא אהרן את עון הקדשים) עון שהיה בו ודחיתיו (הציץ מרצה על מעשה עון, אלא התורה דחתה את העון בציבור וביחיד הציץ מרצה) לאפוקי יוה”כ דהכשירו בשמאל הוא (משא”כ יד שמאל ביוה”כ שמעולם לא נחשב כעון כי כך הוא סדר עבודה זו). מכאן שהעון שעליה הציץ מרצה היא זו שיש לה שעת רצון בציבור, ואז ביחיד הציץ מרצה…

וא”ת…פיגול וכו’ – רבי זירא מציע שם שהעון היא הוצאת הקרבן את מחוץ לעזרה והחזרתו, והציץ מתיר את הקטרתו על המזבח. ואביי דוחה הצעתו: אמר קרא ‘לרצון להם לפני ה’ (היינו) עון דלפני ה’ אין (עון בעזרה היא זו הציץ מרצה עליה, אבל) עון דיוצא לא (עון שאינה לפני ה’ אלא מחוץ למקום המוגדר לפני ה’). וקשה: א”כ למה חשבה הברייתא שמחשבת חוץ למקומו ניתרת ע”י הציץ, הרי זו פסול שאינו לפניה’?

וי”ל דיוצא…סוף – כשאדם מוציא בשר מחוץ לעזרה אין זה מוגדר עון של ‘לפניה’, אבל כשחושב בעזרה להוציאו מחוץ לעזרה זו נחשבת כעון של לפני ה’.

סיכום – א) הפיסקה ‘לרצון להם לפני ה’ בפסוק של ציץ מלמדת שהציץ מרצה על עון שיש בה עת שהיא לרצון לפני ה’ בלא הציץ.

ב) אין פיגול אלא בקדשים שיש בהם חלק המשמש כמתיר עבור חלק אחר, כגון זבחים שהדם מתיר אכילת מזבח ואכילת בעלים.

ג) בתקופת נוב וגבעון הותרו הבמות להקריב ולאכול קדשים קלים בכל ערי ישראל.

ד) הוצאת בשר קדשים אל מחוץ לעזרה אינה מוגדרת ‘עון של לפני ה’, אבל הכוונה להוציאו היא ‘עון של לפני ה’.

ד”ה רביעי בקודש בעא מינייהו יז עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י בענין הכנף.

פ”ה…וקשה לר”ת – רש”י מפרש: ‘ונגע בכנפו אל הלחם )ונעשה ראשון) ואל הנזיד )הלחם עשה את הנזיד לשני) ואל היין )הנזיד עשה את היין לשלישי) ואל שמן ואל כל מאכל’ )והיין נגע בשמן או בכל אוכל אחר). וקשה…

דמאי שנא…יותר מכולם – המלה ‘אל’ מופיעה חמש פעמים, בארבע הראשונות רש”י מפרש שהטומאה הועברה הלאה, ובפעם החמישית ‘ואל כל מאכל’ מפרש שהיין נגע בשמן או בכל מאכל ולא שהשמן נגע ב’כל מאכל’?

ועוד למה דחק…מאכל דוקא – כאשר שמואל הסביר את החמישי לטומאה למה לא הפריד בין השמן ל’כל מאכל’, כך שהשמן רביעי ו’כל מאכל’ חמישי?

ועוד למה…כנף – אין תקדים לזה? )99)

ועוד דמפרש…אב הטומאה – פשוט…

ומפר”ת…כיוצא בו – שרץ עשה את הכנף לראשון, והכנף עשתה את הלחם או הנזיד שני, והלחם או הנזיד עשה יין או שמן שלישי, והיין או השמן עשה אוכל אחר רביעי. והסדר הולם את השיטה שאין אוכל מטמא אוכל, כי עתה הכנף מטמא אוכל (לחם או נזיד) והאוכל מטמא משקה (יין או שמן) והמשקה מטמא כל אוכל…

ולשמואל דייק…הרי חמש – שרץ עשה את כנף להיות ראשון והכנף את המשקה להיות שני, והמשקה את לחם או נזיד לשלישי והם עשו יין או שמן רביעי, והם נגעו בכל אוכל…

והשתא אתי…סוף – מת נגע בכנף ועשאה אב והכנף עשתה לחם או נזיד ראשון, והם עשו יין או שמן שני והיין ושמן עשו כל אוכל שלישי.

סיכום – רש”י: ‘כנף’ היא השרץ עצמו, וזו השתלשלות הטומאה: שרץ עשה לחם להיות ראשון והלחם עשה נזיד שני, הנזיד עשה יין שלישי והיין עשה שמן או כל אוכל אחר רביעי. ר”ת: ‘כנף’ היא בגד, והשרץ עשה כנף ראשון והכנף עשתה לחם או נזיד שני, הם עשו יין או שמן שלישי והיין או שמן עשו אוכל רביעי.

ד”ה אבל דם לא יז עמוד ב

הנושא – קושיא על רב פפא.

וא”ת…אין מכשיר – אם דם קדשים אינו משקה המכשיר (תחילת טז,ב) הוא גם אינו משקה לקבל טומאה?

וי”ל…סוף – כל הדמים הללו מאחר שאינם בכלל קבלה בכלי מוגדרים ‘נשפך כמים’ להכשיר וגם לקבל טומאה.

סיכום – רב פפא מתכוון לדם שמוגדר ‘נפשך כמים’, היינו דם שאינו קודש.

ד”ה אלא דהוי רביעית יז עמוד א

הנושא – שיטת הר”י בענין מים שאובים במקוה, ושיעור המים של מעין.

הקדמה – א) מקוה חסר (פחות מ-04 סאה) שמילאוהו במים שהובאו בכלים פסול לטבילה, כי מקוה חייב להתמלאות ישירות ממקור המים (מי גשמים או מעין), כפי שמובא בספרא שמיני יא,לו: “אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור”, יכול אפילו מילא בכתפו )מים לכלי ומהכלי למקוה) ועשה מקוה יהיה טהור? תלמוד לומר ‘מעין’ מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.

ב) חגיגה כב,א: אמר רבא… מקוה שחלקו בסל וגרגותני )הכניס סל בעל נפח גדול למקוה והמקוה חולק לשנים, ולא היה באף חלק 04 סאה בלא צירוף המים שבצד השני של הסל) הטובל שם לא עלתה לו טבילה )אע”פ שהמים בשני הצדדים מתחברים דרך החורים בדפני הסל, כי אין לאף חלל רוחב כשפופרת הנוד [רוחב שניתן להכניס בו שתי אצבעות ולסובבן בחפשיות] שהוא שיעור חלל הדרוש ליצור חיבור של מים. והראיה שאין החללים הללו חיבור) דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא )הטובל בשלוחה של מעין שאין בשלוחה 04 סאה אבל היא מחוברת למעין דרך החללים בקרקע, אין זה חיבורלענין 04 סאה במקום אחד, אלא חלל כשפופרת הנוד).

כאן…אלא מדרבנן – הקדמה א. וכל שכן מקוה חסר שמילאוהו במים שאובים…

דמשקין בית…וצינורות – ואם היה חילוק בין שאובין למחוברים רב פפא היה בודאי מציין זאת. ועוד ראיה…

ועוד תניא…שהניחו חסר – משמע שמדובר במקוה ריק לגמרי, והספק הוא אם המקוה התמלא ממי גשמים או מילאוהו במים שאובים, ואם הדין היה שמים שאובים פסולים מדאו’ היה זה ספק דאו’ והמקוה היה פסול…

והא דתניא…בעלמא הוא – וי”ל שהדרשה היא אסמכתא ולא דין תורה…

ואם תאמר…בשאיבה כלל – אם הדין היה שעד אחוז מסויים של 04 סאה התורה פוסלת את המקוה ומעבר לזה המקוה כשר היה מובן למה חז”ל פסלו מקוה שהיה בו מים שאובים פחות מהשיעור הפוסל משום סייג, אבל מאחר שמדאו’ אין מיגבלה של מים שאובים למה חז”ל פסלו מים שאובים?

ויש לומר…במנא, דמתוך…מדאורייתא – הגזירה התקבלה כסייג לדין אחר שטבילה בתוך כלי פסולה, וחז”ל חששו שאם יעמידו את הענין על דין תורה ויכשירו מקוה של מים שאובים, עלולים עמי הארץ לטבול בתוך כלים כאשר מדאו’ מקוה כשר רק בתוך חפירה בקרקע…

ואור”י…בכל שהוא – חז”ל פסלו טבילת כלים קטנים במקוה (מים מכונסים) של פחות מ-04 אבל לא גזרו על טבילת כלים במי מעין פחות מארבעים סאה…

הקשה ר”י…במקום אחד – הקדמה ב. רבא מוכיח שם שחללים צרים בתוך הקרקע אינם מספיקים ליצור חיבוד של מים, והרי הראיה של רבא היא ממי מעין ולא ממקוה, שכן רבא מדבר על מים זורמים ומי מקוה חייבים להיות מכונסים במקום אחד בלא שום חילחול. אלא כאמור רבא מתכוון למי מעין, והוא מוכיח שגם שלוחה של מעין חייבת להיות 04 סאה; מכאן קושיא על קביעת הר”י שבמעין אין צורך ב-04 סאה אפילו מדרבנן?

והתם מיירי…סוף – ואין לומר שרבא מתכוון לדבר גדול שצריכים 04 סאה לכסותו, שא”כ הראיה של רבא שחללים בקרקע אינם חיבור אינה ראיה, כי הסיבה שאין כאן טבילה אינה משום שהחללים בקרקע אינם חיבור אלא שלא היה די מים לכסות את הטובל. אלא בודאי מדובר שיש די מים לכסותו, ובכל זאת צריך שיהיו 04 סאה אפילו במי מעין, שלא כדברי הר”י. )001)

סיכום – הר”י: 1) מקוה שכולו מים שאובים פסול מדרבנן שגזרו מחשש שמא יטבלו בתוך כלים; 2) חז”ל פסלו כל טבילה במקוה שאין בו 04 סאה, אבל לא פסלו טבילת כלים במי מעין שאין בהם 04 סאה. רבינו שלמה: חז”ל פסלו טבילה במעין שאיןבמימיו 04 סאה במקום אחד.

ד”ה נטמא תוכו יז עמוד א

הנושא – למה נמנו דוקא הכלים הללו.

הקדמה – מסכת כלים כה,א: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך )חז”ל גזרו שלחלק האחורי של כלי יהיה דין נפרד מתוכו, שאם נטמא תוכו בטומאה דרבנן כגון משקים טמאים גם האחור יטמא, ואם נטמא האחור לא נטמא התוך) כגון: הכרים והכסתות והשקין והמרצופין דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר כל שיש לו תוברות )לא בכל כלי יש הפרדה בין תוך לאחור, אלא כלי שתפורות בו לולאות להשחיל בהן חוט או חגורה, וכך ניכר מהו התוך ומהו האחור) יש לו אחורים ותוך )דין התוך נפרד מדין האחור) וכל שאין לו תוברות )וניתן להפכו) אין לו אחורים ותוך )ואם צד אחד נטמא הכל נטמא).

וכן גרס רש”י – ורש”י לא גרס את הגירסה ‘נטמא תוכו לא נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו’… )101)

ואף על גב…דינו כן – הדין בכל כלי מתכת שאם נטמא גבו מטומאה דרבנן תוכו לא נטמא, וא”כ למה המשנה מונה דוקא ‘כרים כסתות שקים ומרצופים’?

מכל מקום…בהני דוקא – ר”מ חולק בכלים הללו שניתן להופכם ולא ברור מהו התוך ומהו האחור, ולכן המשנה מונה דוקא אותם כדי להשמיע את דעתו…

דקתני סיפא…סוף – הקדמה.

ד”ה הא בשרה טמא קתני יח עמוד א

הנושא – טומאה קלה שנשאר אחר טומאה חמורה.

הקדמה – בזבחים קה,א דורשים דבי רבי ישמעאל הפיסקה ‘על כל זרע זרוע אשר יזרע’ בויקרא יא,לז-לח: “וכי יפל מנבלתם )של שרץ) על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא )לא הוכשר לקבל טומאה ע”י משקה אבל) וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם”, כלהלן: מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה )זרע שנטמא משרץ נעשה ראשון שאינו מטמא אדם או כלים) צריכין הכשר )הזרע אינו נטמא עד שיוכשר במשקה ותיגע בו טומאה כמו שרץ) אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר )במשקה ונגיעה בטומאה) יצתה )למעט) נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה )בולע כזית מנבלת עוף טהור נטמא בנגיעה בבית הבליעה) ואין צריכה הכשר )אלא נטמא מיד). מכאן שטומאה שאינה מטמאת אדם או כלים תופסת רק אם החפץ שנטמא הוכשר לכך מראש, אבל טומאה שמטמאת אדם וכלים תופסת אפילו בלא הכשר מראש, כגון נבלת עוף טהור שמטמא אדם בבית הבליעה אף שלא נרטבה.

משמע…בהיסח הדעת – הספרֵי בחוקת פסקא קכ”ד דורש את הפסוק ‘והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה’ כשהם שמורים הרי הם מי נדה; וכאשר המים במעי הפרה ואינם נראים הרי זה היסח הדעת…

ואם תאמר…לא ליטאו – קשה על רב נחמן ב”י, כי ראוי שהמים לא יוכלו לטמא אפילו טומאה קלה…

דהא אמרינן…נגע בשרץ – הקדמה. דבר שמטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר ולא נגיעה במקור של טומאה, כגון נבלת עוף טהור שמטמא אדם בכזית שבא לבית הבליעה אינו זקוק להכשר במשקה ובנגיעה במקור של טומאה כדי שיהיה טמא, או מי חטאת המטמאים את המטפלים בהם אפילו אם המי חטאת טהורים…

והיינו דוקא…בעי הכשר – וכלל זה שהמטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ולא נגיעה במקור אחר של טומאה בתוקף כל עוד הדבר ראוי לטמא טומאה חמורה, אבל אם איבד כח זה נמצא שהדבר מעולם לא הוכשר במשקה ולא בא במגע עם מקור של טומאה והוא טהור. וא”כ כאן לאחר שהכח של מי חטאת לטמא טומאה חמורה בוטל במעי הפרה, נמצא שהמים מעולם לא נגעו בטומאה והם כעת טהורים אפילו מלטמא טומאה קלה? )201) והראיה שדבר שהיה ראוי לטמא טומאה חמורה ואיבד את הכח צריך הכשר ונגיעה בטומאה לטמא טומאה קלה…

כדאמרינן…טומאה חמורה – אבר מן החי מטמא אדם אפילו אם האבר לא הוכשר במשקה ולא נגע במקור של טומאה מעצם היותו אבר מן החי. ואם נחתך בשר מן האבר אז כדי שהבשר יוכל לטמא ולו טומאה קלה הוא חייב לעבור הכשר ונגיעה בטומאה למרות שכל עוד שהיה חלק מהאבר היה מטמא טומאה חמורה בלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה?

וי”ל דשאני…סוף – יש להבחין בין בשר שפרש מאבר מן החי לבין מי חטאת במעי פרה: קודם שנחתך לא היה לבשר קיום בתור ‘אוכל’ אלא שמו ומהותו היה ‘אבר מן החי’ עם הכח לטמא אחרים בלא הכשר ונגיעה במקור אחר של טומאה. אבל אחר שנפרד מהאבר קיבל הבשר מהות חדשה של ‘אוכל’, ואוכל זה מעולם לא הוכשר ולא נגע אחר ההכשר במקור של טומאה, ולכן הוא טהור אפילו מלטמא טומאה קלה. לעומת זאת, כדי שמים יהיו מי חטאת הם חייבים להיות ‘ראויים לשתיה’, ואז יחול בהם הכח לטמא טומאה חמורה בלא הכשר ונגיעה במקור של טומאה, וכל שכן שחל בהם הכח לטמאה טומאה קלה. ולכן אחר שנפסלו מלשמש מי חטאת מהותם כ’מים ראויים לשתיה’ לא השתנתה, אלא רק בוטל מהם הכח לטמא טומאה חמורה, אבל הכח לטמא טומאה קלה נשאר.

סיכום – טומאה שיכולה לטמא אדם וכלים (טומאה חמורה) תופסת אפילו אם החפץ לא הוכשר מראש ובלא נגיעה במקור של טומאה, ואם אח”כ יאבד כח זה אין הוא מטמא אפילו טומאה קלה עד שיוכשר ויגע במקור של טומאה. במה דברים אמורים בדבר שלא נחשב כאוכל או משקה קודם שבוטל כחו לטמא טומאה חמורה ואחר שבוטל קיבל מהות שלאוכל או משקה (בשר שנחתך מאבר מן החי), אבל אם תוך הזמן שהיה יכול לטמא טומאה חמורה היה נחשב כאוכל או משקה ומהות זו נשמרה גם אחר הביטול, הוא נשאר טמא לענין הכח לטמא טומאה קלה.

ד”ה בטלו במעיה יח עמוד א

הנושא – התעלמות מהעובדה שהמים בוטלו בפה קודם שהגיעו למעי הפרה.

אבל…מי חטאת – קשה: רבי יהודה היה צריך לפסול את המי חטאת קודם שהגיעו למעיה פרה, שכן בעלי חיים כששותים מחזירים קצת אל הכלי שפוסל מי חטאת כפי שמובא במשנה שם שכל עוף פוסלת בשתייה שמקיא חלק בחזרה?

אור”י…לתוכן אפר – המשנה שם עוסקת במים שמיועדים למי חטאת וטרם הושם בהם האפר, ושתיית המים והחזרתו לכלי פוסלת משתי סיבות: 1) כתוב (במדבר יט,יז) ‘ונתן עליו מים חיים אל כלי’, והמשמעות היא שאסור לערות את המים מהכלי הראשון לכלי אחר, ושתיית המים והחזרתו נוגדת דין זה; 2) עשה מלאכה אחרת בשעה שעסק בהכנת הפרה והמים הכל נפסל, ושתיית המים היא מלאכה אחרת בשלב זה. מאידך רבי יהודה עוסק במי חטאת אחר שהושם בהם האפר, ובשלב זה עירוי המים מכלי לכלי או עשיית מלאכה אחרת לא פוסלים. )301)

ובספרי יליף…למי נדה – בספרֵי חוקת סימן ל”ב על הפיסקה ‘והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה’ נאמר: ‘היתה לעדת בני ישראל למשמרת’ למה נאמר )הפסוק) שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה )העושה מלאכה אחרת תוך כדי טיפול בפרה, כגון בשעת שחיטתה חתך ירק, הרי זה פוסל את הפרה אבל) במים מנין )שהעושה מלאכה אחרת תוך כדי עיסוק במים שהמים פסולים) תלמוד לומר ‘והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה’ )ועשיית מלאכה אינה ‘למשמרת’) או אפילו קדשו )ומנין שהפסול הוא רק בשלב שקדם להוספת האפר) תלמוד לומר ‘למי נדה’ כבר הם למי נדה )הלמ”ד ב-‘למי נדה’ מציינת עתיד לאמור, הפסול בעשיית מלאכה אחרת תקיפה רק כשהמים עדיין אינם מי חטאת, אבל משנעשו מי חטאת מלאכה אחרת לא פוסלת).

ובטלו…היסח הדעת – אלא הפסול הוא משום היסח הדעת, כי המים במעי הפרה אינם נראים וזה מצב של היסח הדעת…

ובתוספתא…סוף – שם דורשים ‘והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה’, שהמים חייבים להיות מיועדים רק ל’מי נדה’ ולא לשתיית בעלי חיים.

סיכום – מלאכה פוסלת במים קודם שהתקדשו כגון: היה ממלא מים למי נדה ביד אחת ועשה מלאכה אחרת ביד שניה. אבל אחר שהתקדשו (הוספת האפר) עשיית מלאכה אחרת אינה פוסלת, כגון: היה מזה במים ביד אחת ועשה מלאכה אחרת ביד שניה לא נפסלו המי חטאת.

ד”ה לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה יח עמוד א

הנושא – הבנת הביטוי ‘לא מצינו’ שלא כרש”י.

הקדמה – הפירוש הפשוט של ‘לא מצינו’ הוא שדבר שאין לו רמז בש”ס מן הסתם אינו קיים, אולם זה אינו מתיישב עם ההגיון האומר שכל עוד אין ראיה שדבר אינו קיים ייתכן שקיים. לכן יש לפרש ‘לא מצינו’ שיש ראיה שהדבר אינו קיים, ולפי רש”י הראיה היא אפילו בצורה של לימוד רשמי.

פירש…כיוצא בה – רש”י מפרש שרב פפא אמר ‘לא מצינו’ על סמך לימוד בתורה שאין טומאה עושה כיוצא בו המבוסס על ההבדל בין הכתוב ‘יטָמא’ (בנין פיעל) שהאוכל מטמא אחר, לבין הקרי ‘יטְמא’ (בבנין קל) שהאוכל עצמו נטמא. והבדל זה בין הכתיב שמשמעותו התפשטות הטומאה לקרי המצמצם את הטומאה, יוצר מצב ביניים שהאוכל אכן נטמא ומטמא, אבל אינו מטמא אוכל כיוצא בו אלא משקה. ודרשה זו מובאת בעמוד ב’ בסוגיא ‘יטמא דאין עושה כיוצא בה’….

ואית ספרים דלא גרס לקמן – יש גמרות שאינן גורסות את הסוגיא ‘יטמא דאין עושה כיוצא בה’ בעמוד ב’…

ולשון לא…ממשמעות – הקדמה. קשה: רש”י לומר שר”פ מסתמך על ההבדל בין הכתיב והקרי מתנגד למשמעות הביטוי ‘לא מצינו’, שאם ע”י ההבדל בין הכתיב והקרי מלמדת התורה שאין טומאה עושה כיוצא בו הרי זה לימוד שכתוב, כאשר ‘לא מצינו’ מתכוון להלכה שעולה ממשמעות הפסוק ולא מלימוד מכוון…

ומפרש ר”י…סוף – ר”י חולק על רש”י ואומר ש’לא מצינו’ של רב פפא מתכוון למשמעות הפיסקה ‘טמא הוא’ בפסוק ‘וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא’, שאוכל טמא אינו מטמא אוכל אחר…

רבינא אמר…סוף – (קטע זה הוא המשך ד”ה ‘לא מצינו’; מהר”ם). והר”י ממשיך ומסביר שמאחר שרב פפא מסתמך על משמעות הפיסקה ‘טמא הוא’ ולא על ההבדל בין הכתיב והקרי, יש לומר שהסוגיא בעמוד ב’ שמקשה ‘יטמא דאין עושה כיוצא בה מהכא נפקא מהתם נפקא?’, לא מתכוונת לרב פפא אלא לרבינא שלומד ‘אין טומאה עושה כיוצא בו’ מהמלה המיותרת ‘יטמא’.

סיכום – רש”י: ‘לא מצינו’ יכול להתכוון אף לדרשה כתובה בתורה, כגון הבדל בין כתיב לקרי; הר”י: ‘לא מצינו’ מעולם אינו מתכוון ללימוד כתוב אלא לדבר שמשתמע מלשון הפסוק.

ד”ה ומה כלי שמטמא משקין יח עמוד א

הנושא – א) נסיון להוכיח בק”ו שאוכל אינו מטמא משקה ומשקה אינו מטמא אוכל; ב) משקה שבא מחמת כלי שנגע במת והמשקה נגע בכלי אחר.

וא”ת…לא יטמא משקין – ומה אוכל שמטמא משקה אין האוכל מטמא אוכל, משקה הבא מחמת אוכל אינו דין שלא יטמא אוכל, ולהיפך: ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא משקה, אוכל הבא מחמת משקה אינו דין שלא יטמא משקה. והרי ידוע שאוכל שנטמא ממשקה מטמא משקה, ומשקה שנטמא מאוכל מטמא אוכל?

וי”ל…כיוצא בו – יש לחלק בין המיגבלות על סוגים לבין המיגבלות על דרגות בתוך הסוג: המיגבלה שהתורה מטילה על כלים אינה נוגעת לסוג לאמור, כלי אינו מטמא כלי אחר אלא נוגעת לדרגה לאמור, כלי ראשון לטומאה אינו עושה כלי אחר שני אבל כלי שהוא אב עושה כלי אחר ראשון לטומאה. והגמרא מקשה שאם זה ענין של דרגה מן הדין שמשקה שנטמא מכלי שהוא ראשון לא יטמא כלי אחר, כי כח המשקה נלקח מהכלי ואם הכלי אינו מטמא כלי אחר המשקה בודאי אינו מטמא כלי אחר. אבל המיגבלה שאוכל אינו מטמא אוכל אינה ענין של דרגה אלא סוג, שאוכל לא יטמא את סוגו למרות דרגת הטומאה, משא”כ משקה שהוא סוג אחר אפילו אם כח של המשקה לטמא נלקח מאוכל המשקה מטמא אוכל…

וא”ת משקין…מטמא כלי – סוגייתנו אינה מבחינה בין הכלים שמחמתם בא המשקה, וקובעת שמשקה הבא מחמת כלי אינו מטמא כלי. וקשה: שמשקה שבא מחמת כלי אינו מטמא כלי ידוע בק”ו מזה שהכלי עצמו אינו מטמא כלי. אבל כלי שנגע במת כן מטמא כלי אחר וראוי שמשקה שבא מחמת כלי שנגע במת יטמא כלי אחר, והרי הסוגיא קובעת חד משמעית שמשקה אינו מטמא כלי?

וי”ל…סוף – משקה שנטמא מכלי שנגע במת מטמא כלי אחר, כי הק”ו כאן בנוי על הדין שכלי אינו מטמא כלי רק לגבי כלי שנטמא בשרץ ולכן משקה שבא מחמתו אינו מטמא כלי, אבל כלי שנגע במת מטמא כלי אחר והוא הדין במשקה שבא מחמתו.

סיכום – א) אין להוכיח שמשקה שבא מחמת אוכל אינו מטמא אוכל מהעובדה שאוכל אינו מטמא אוכל, או שאוכל שבא מחמת משקה אינו מטמא משקה מהעובדה שמשקה אינו מטמא משקה. כי הדין שאוכל אינו מטמא אוכל ומשקה אינו מטמא משקה הוא מיגבלה הנוגעת לסוגים דומים, אבל משקה לגבי אוכל ואוכל לגבי משקה שהם סוגים שונים אינם בגזירת הכתוב שאין טומאה עושה כיוצא בה.

ב) משקה שבא מחמת כלי שנגע במת מטמא כלי אחר.

ד”ה ולאו מק”ו קאתי יח עמוד ב

הנושא – שינוי ה’מלמד’ (הבסיס) של הק”ו שממנו לומדים ששרץ מטמא משקה.

וא”ת נילף מק”ו דאוכל – ולא תהיה מיגבלה של דיו…

ומה אוכל…מטמא כלי – אוכל שבא מחמת שרץ מטמא משקה (כפי שדורשים מ’וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם’, ש’טמא הוא’ מלמד שאוכל אינו מטמא אוכל אבל מטמא משקה) אז שרץ עצמו בודאי מטמא משקה. וכעת שה’מלמד’ (הבסיס) של הק”ו ששרץ מטמא משקה אינו ‘כלי שנטמא משרץ שמטמא משקה’ אלא ‘אוכל שנטמא משרץ ומטמא משקה’, הק”ו אינו נתון לצימצום של ‘דיו’ (כלי אינו מטמא כלי) וניתן לומר שמשקה שנטמא משרץ מטמא כלי. ולא רק משקה שנטמא משרץ מטמא כלי אלא גם אוכל שנטמא משרץ?

וי”ל דעל כרחך…מחמת שרץ – אפילו אם נשנה את המלמד בק”ו להיות אוכל שנטמא משרץ שמטמא משקה, חייבים לומר דיו שאינו מאפשר להסיק שמשקה שנטמא משרץ מטמא כלים. שכן אוכל שנטמא משרץ (המלמד החדש של הק”ו) אינו מטמא כלים, כך שגם הדבר הנלמד ‘משקה שנטמא משרץ’ אינו מטמא כלים. והמקור לדין שאוכל שנטמא משרץ אינו מטמא כלים הוא…

מק”ו דמשקין…סוף – משקה שבא מחמת כלי המשקה מטמא אוכל אבל אינו מטמא כלי, אוכל שבא מחמת שרץ שאינו מטמא אוכל ק”ו שאינו מטמא כלי.

סיכום – אפילו אם נלמד ששרץ מטמא משקה מאוכל שנטמא משרץ שמטמא משקה קיימת המיגבלה של ‘דיו’ שלא מאפשרת להסיק שמשקה שנטמא משרץ מטמא כלים, כי אוכל שנטמא משרץ אינו מטמא כלים.

ד”ה דיו לבא מן הדין להיות כנדון יח עמוד ב

הנושא – הפעלת ‘דיו’ כאשר התוצאה תהיה בניגוד להלכה ידועה.

הקדמה – הק”ו שבו הוכחנו שמשקה נטמא משרץ כי משקה נטמא מכלי שנטמא משרץ, יש בו השלכות בשלשה תחומים: 1) כח טומאת שרץ ששרץ מטמא משקה; 2) דרגת הטומאה כגון ראשון, שני וכו’; 3) כח טומאת המשקה שהמשקה מטמא אוכל משקה וכלי. תוצאות הק”ו בלא דיו הן: 1) שרץ מטמא משקה; 2) המשקה נעשה ראשון כי השרץ הוא אב; 3) המשקה שנטמא בשרץ מטמא כלים. הגמרא מפעילה דיו לצמצם העברת הטומאה, שכשם שמשקה שנטמא מכלי שנטמא משרץ אינו מטמא כלי, גם משקה שנטמא ישירות משרץ שאינו מטמא כלי.

הקשה…מחמת כלי – הקדמה. אם הגמרא אומרת דיו ליישר את הנלמד (משקה שנטמא משרץ) עם המלמד (משקה שנטמא מכלי שנטמא משרץ) ולצמצם את הק”ו, שכשם שמשקה שנטמא מכלי שנטמא משרץ אינו מטמא כלי גם משקה שנטמא משרץ אינו מטמא כלי, ראוי שתשווה את הנלמד גם מבחינת דרגת הטומאה, שכשם שמשקה שנטמא מכלי שנטמא משרץ נעשה המשקה לשני, גם משקה שנטמא משרץ נעשה שני ולא ראשון. וקשה: כי הלכה ידועה שמשקה שנטמא משרץ נעשה ראשון?

ואהני קל…בכיצד הרגל – לכאורה היה מקום להשיב שלא אומרים דיו אם התוצאה תסתור הלכה אחרת, ואם נאמר כאן דיו לעשות את המשקה שנטמא משרץ לשני זה יסתור את ההלכה שדבר שנטמא מאב נעשה ראשון. אולם אין זו תשובה היות שמצאנו שני תקדימים של דיו שהתוצאות סותרות הלכות ידועות…

גבי קל וחומר…דיו למגופו – א) ברייתא בשבת כה,ב: מפץ במת מנין )שנטמא ממת וטומאתו שבעה ימים, שכן הפסוק של טומאת מת במלחמת מדְין מזכיר חומרים שנטמאים [במדבר לא,כ] ‘וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו’ ומפץ אינו עשוי מאחד מהם? תשובה) ודין הוא )קל וחומר) ומה פכין קטנים )של חרס) שטהורים בזב )משום שפתח הכלי צר מלהכניס בו אצבע וכלי חרס נטמא רק מבפנים, ובכל זאת) מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת )ומקשים) ואמאי )מה הראיה מכאן שהמפץ טמא 7 ימים) אימא אהני ק”ו לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי טומאת שבעה )הק”ו שמבוסס על דיני זב מלמד שמפץ נטמא באוהל המת, ודיו מלמד שכשם שזב מטמא מפץ רק עד הערב ולא 7 ימים הוא הדין במפץ שנטמא באוהל המת שטומאתו עד הערב). והרי ההלכה היא שמת מטמא 7 ימים, ובכל זאת אומרת הגמרא דיו לצמצם את הזמן רק עד הערב…

וגבי קרן…דיו למגופו – ב) רבי טרפון במשנה בבא קמא כה,א אומר: ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור )כי הנזקים הללו מצויים שם והניזק היה צריך להיזהר) החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן ברה”ר לשלם חצי נזק )כי נזק כזה אינו צפוי) אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם )והגמרא שם יח,ב מקשה) אימור דשמעת ליה לרבי טרפון נזק שלם, מגופו מי שמעת ליה )מהק”ו יש להבין שר”ט מחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם, אבל האם התשלום מוגבל ל’גוף’ הבהמה המזיקה [אינו עולה על ערך הבהמה] שזה הדין בקרן ברה”ר? ומתרצים) אין )ר”ט מגביל את התשלום לגוף המזיקה כלהלן) מהיכא מייתי לה מקרן ברשות הרבים דיו לבא מן הדין להיות כנדון )המלמד בק”ו של ר”ט הוא קרן ברה”ר שחייב חצי נזק מגוף המזיק, והדיו אומר שאפילו אם קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם התשלום הוא עדיין מגופו כמו המלמד). והרי גם כאן דיו גורם לתוצאה שסותרת הלכה של נזק שלם שמשולם מן העלייה (אינו מוגבל לערך הבהמה המזיקה), כי כאן דיו אומר שהנזק שלם של קרן ברשות הניזק משולם מגופו. וכעת מתחזקת קושייתנו: למה לא אומרים דיו לצמצם את דרגת המשקה שנטמא ישירות משרץ מראשון לשני?

ואומר ר”י…מילי נינהו – שלשה יסודות פועלים ב- 1) משקה שנטמא משרץ לגבי דרגת הטומאה, 2) במפץ שנטמא במת לגבי זמן הטומאה, 3) קרן ברשות הניזק לגבי תשלום מגוף המזיק. 1) כלל הוא שכל דבר שנטמא בשרץ נעשה ראשון ודיו אינו יכול לפרוץ דרך חדשה בהלכות טומאת שרצים, ולכן משקה שנטמא בשרץ נעשה ראשון. 2) בטומאת מת יש תקדים שדבר שנטמא ממת לא נעשו אב הטומאה אלא ראשון, וראשון טמא עד הערב ולא 7 ימים. לפיכך דיו יכול לצמצם את הזמן שמפץ טמא מת מ-7 ימים עד לערב. 3) אם גובה התשלום מוגבל לערך גוף המזיק או לא הוא נושא שאינו קשור לנזק שלם או חצי נזק, לפיכך דיו יכול להצמיד את התשלום לגופו למרות שחייב נזק שלם…

אבל אין…שמיטמא משרץ – דיו מיישר את הנלמד עם המלמד, והקשינו למעלה שמן הדין שמשקה שנטמא משרץ יהיה שני ולא ראשון כי כך הדין במשקה שנטמא מכלי שנטמא משרץ שהוא המלמד בק”ו שממנו לומדים ששרץ מטמא משקה. ולכאורה היה אפשר לתרץ שמאחר שבנוסף לק”ו שמובא כאן שהמלמד שבו הוא משקה שנטמא מכלי שנטמא משרץ, קיים גם ק”ו אחר שממנו ניתן להוכיח ששרץ מטמא משקה, ומהק”ו ההוא דיו לא מוריד את המשקה שנטמא משרץ לשני, אזי אפילו אם לפי הק”ו שמובא בסוגיא דיו מוריד את המשקה לשני הוא נשאר ראשון. והק”ו הנוסף להוכיח ששרץ מטמא משקה הוא: ומה אדם וכלים שאינו מיטמא מאויר כלי חרס (היו בתוך כלי חרס שנטמא בשרץ) מיטמא משרץ (שרץ מטמא אדם וכלים) משקין שמיטמא מאויר כלי חרס לא כל שכן שמיטמא משרץ. וכאן דיו אינו מוריד את המשקה שנטמא לשני, כי המלמד של הק”ו הוא אדם וכלים שנטמאו משרץ דינם ראשון לטומאה. אולם תשובה זו אינה מקובלת…

דהשתא נמי…למימר דיו – מאחר שמרכיב אחד בק”ו הוא ‘משקין שמיטמא מאויר כלי’ שדינם שני, אז גם הנלמד ‘לא כל שכן (משקה) שמיטמא משרץ’ דינו שני בגלל דיו. לפיכך חייבים לחזור לתשובה הראשונה, שדיו אינו מוריד משקה שנטמא משרץ לשני כי לא קיים בתורה דבר שנטמא משרץ שלא יהיה ראשון…

כדמוכח בכיצד הרגל – ראיה שדיו מיישר את המסקנה עם כל שלב של הק”ו ולאו דוקא לשלב הראשון שבו. בק”ו שם יש ארבעה שלבים: 1) ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה”ר שהוא פטור, 2) החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, 3) מקום שהחמיר על הקרן ברה”ר לשלם חצי נזק, 4) אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם. והגמרא שם מיישרת את המסקנה בשלב 4- קרן ברשות משלם נזק שלם, עם מה שמובא בשלב 3- קרן ברה”ר משלם מגוף הבהמה, למרות ששלב 1- הוא המלמד הראשון של הק”ו…

סיכום – א) לא אומרים כאן דיו לעשות משקה שנטמא ישירות משרץ שני לטומאה כדין משקה שנטמא מכלי שנטמא משרץ, לאור הכלל שכל שנטמא בשרץ נעשה ראשון ואין בכחו של דיו לפרוץ דרך חדשה בהלכות טומאת שרץ. משא”כ במפץ שנטמא במת שדיו קובע שהוא טמא רק עד הערב, לאור התקדים של דברים שנטמאו ממת וטמאים רק עד הערב. וכן קרן ברשות הניזק שדיו מגביל תשלום נזק שלם לגוף המזיק, כי נזק שלם ודין עלייה מול גופו הם בלתי תלויים.

ב) דיו מיישר את הנלמד עם כל שלב של הק”ו ולאו דוקא עם המלמד הראשון.

ד”ה וכי תימא אוכל חמור דמטמא משקין יח עמוד ב

הנושא – עוד הוכחה שאין אוכל מטמא כלי.

הוי…סוף – הוכחה זו עדיפה על תשובה ‘ההוא חומרא דמשקין הוא’. )401)

ד”ה ומהו עלילותן שמקבלין טומאה בלא הכשר יח עמוד ב

הנושא – השוואת הק”ו המלמד שמשקה אינו מטמא כלי (סוף עמוד א’) והק”ו המלמד שאוכל אינו מטמא כלי.

תימא… קל וחומר – הק”ו שאין אוכל מטמא כלי: ‘ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלי, אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי’, שכן…

דהא עלילותן…אוכל חמור – הק”ו מבוסס על היסוד שמשקה חמור מאוכל, ולמרות זאת משקה אינו מטמא כלי כ”ש אוכל אינו מטמא כלי. אבל למעשה לא משקה חמור מאוכל אלא אוכל חמור ממשקה, כי משקה למרות חומרתו שמקבל טומאה בלא הכשר אינו נטמא ממשקה אבל נטמא מאוכל, א”כ מופרך הק”ו כי י”ל שמשקה לא מטמא כלי אבל אוכל מטמא כלי?

ולעיל דיליף…לא כ”ש – בסוף עמוד א’ שמוכח שמשקה אינו מטמא כלי, שבמקום הק”ו’ ומה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי, משקין הבאין מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו כלי’, למה לא אמרו ‘מה אוכל שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקה שאין מטמא משקה אינו דין שלא יטמא כלי’, שדומה לק”ו כאן שאין אוכל מטמא כלי?

דהיא גופא…ועוד…דמטמא אוכל – משתי סיבות: 1) טרם הוכח שאוכל אינו מטמא כלי; 2) אפילו אם אוכל אינו מטמא כלי היה מקום לומר שמשקה מטמא כלי, כי משקה חמור מאוכל שמשקה מטמא אוכל ואוכל אינו מטמא אוכל…

והכא לא…לא כ”ש – וגם כאן קשה שמוכיחים שאוכל אינו מטמא כלי, במקום הק”ו ‘ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלי, אוכל שאין מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי’, למה לא אמרו ק”ו דומה לק”ו שבסוף עמוד א’ אצל משקה שאינו מטמא כלי: ‘מה כלי שמטמא אוכל אינו מטמא כלי אוכל הבא מחמת כלי לא כ”ש’?

דמכל מקום…סוף – בעל הסוגיא רצה למנוע קושיא בדומה לזו שהיקשו בסוף עמוד א’, שק”ו זה מוכיח שאוכל שבא מחמת כלי שנטמא משרץ אינו מטמא כלי אבל מנין שאוכל שנטמא ישירות משרץ אינו מטמא כלי? ולא נוכל לתרץ דיו כי כתוב בפירוש בתורה שאוכל מקבל טומאה משרץ ולא נלמד מק”ו. וכעת נמנעה קושיא זו כי הק”ו בנוי על משקה, וכבר הוכח שבמשקה אין הבדל אם נטמא מחמת כלי שנטמא משרץ או שנטמא ישירות משרץ בכל מקרה אינו מטמא כלי.

סיכום – א) קושיא על הק”ו ‘ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלי, אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי’, כי אוכל חמור ממשקה כי משקה למרות חומרתו שמקבל טומאה בלא הכשר אינו נטמא ממשקה אבל נטמא מאוכל.

ב) בסוף עמוד א’ בענין ההוכחה שמשקה אינו מטמא כלי אין מקום לנסח את הק”ו כמו כאן בעמוד ב’ אצל ההוכחה שאוכל אינו מטמא כלי, וכן להיפך אין לנסח את הק”ו כאן כפי שהוא מנוסח בסוף עמוד א’.

ד”ה ומה מחוסר כפורים יח עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י בענין דיו.

הקדמה – רש”י מפרש שהגמרא אמרה ‘למדנו שלישי מן התורה’ כדי למנוע צימצום הק”ו ע”י דיו, כי בלא הפסוק ‘והבשר אשר יגע בכל טמא’ היה דיו קובע ששלישי אינו עושה רביעי בקודש כשם שאינו עושה רביעי בתרומה.

אפילו…הכא מודה – הקדמה. אפילו מי שאומר דיו כאשר הנלמד מתבטל לחלוטין (מחלוקת רבי טרפון ורבנן בבא קמא כה,א), כמו כאן שדיו קובע כשם ששלישי בתרומה אינו עושה רביעי בתרומה גם בקודש שלישי אינו עושה רביעי, מודה שכאן לא אומרים דיו ושלישי עושה רביעי בקודש…

דבמה מצינו…ממחוסר כפורים – דיו בתוקף כאשר הנלמד ידוע רק מכח הק”ו, אבל אם יש לו רמז ממקור אחר והק”ו רק מְחַזק את הנלמד לא אומרים דיו. והרי שלישי בקודש אפילו בלא הק”ו ניתן ללמוד שעושה רביעי בקודש ב’מה מצינו’, שהוא השוואת התכונות של שני עניינים המחייבות דינים משותפים…

דמחוסר כפורים…בכל שלישי – מחוסר כפורים לא גורם לקילקול נוסף בתרומה וגם לא שלישי, ומן הסתם תכונה משותפת זו מביאם לשלב משותף נוסף: שכשם שמחוסר כפורים פוסל בקודש (רביעי) גם שלישי עושה קודש רביעי…

הלכך אלים…סוף – ולכן מאחר שהמסקנה ששלישי עושה רביעי בקודש נלמד גם ב’מה מצינו’, למרות ש’מה מצינו’ הוא לימוד רופף שקל להפריכו אפילו בסברה, תמיכתו בק”ו מונעת צמצום הנלמד ע”י דיו.

סיכום – רש”י: הכל מודים שלא אומרים דיו כשיש פסוק שנוגד לתוצאות דיו, אבל אין די ב’מה מצינו’ למנוע דיו. תוס’: הכל מודים שלא אומרים דיו אפילו אם בלא הק”ו היה אפשר לדעת את הנלמד ב’מה מצינו’.

ד”ה למדנו שלישי מן התורה יח עמוד ב

הנושא – הצורך בפסוק ‘והבשר אשר יגע’.

ניחא…והוי מצי…מטבול יום – בעל הסוגיא העדיף לצטט פסוק להוכיח שיש שלישי בקודש למרות שניתן להוכיח זאת בק”ו מטבול יום: ומה טב”י שמותר בחולין אסור בקודש, שני שפוסל בחולין אינו דין שיעשה שלישי בקודש… )501)

ורש”י פירש…סוף – רש”י לשיטתו שלא די ב’מה מצינו’ למנוע דיו אלא צריך פסוק מפורש, לפיכך בלא ‘והבשר אשר יגע’ ללמד שיש שלישי בקודש דיו היה קובע שהק”ו ממחוסר כפורים יכול להוכיח שיש שלישי בקודש כשם שיש שלישי בתרומה ולא מעבר לזה, אבל כעת שהפסוק אומר שיש שלישי בקודש אם לא נאמר ששלישי עושה רביעי בקודש נמצא שמסקנת הק”ו בטלה, והכלל הוא שלא אומרים דיו אם הק”ו מתבטל.

סיכום – המשך שיטות רש”י ותוס’ לגבי אם די ב’מה מצינו’ למנוע הפעלת דיו.

ד”ה ניתני נמי רביעי בתרומה יט עמוד א

הנושא – עוד הוכחה שרבי יוסי אינו סובר כרבי עקיבא.

והוא הדין…סוף – כי לפי ר”ע השרץ מטמא כלי חרס להיות ראשון, והכלי עושה אוכל שני והאוכל עושה משקה שלישי, ומהפסוק ‘והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל’ לומדים שהשלישי בחולין עושה רביעי בקודש. לפיכך במקום להוכיח שרבי יוסי אינו סובר כר”ע בטענה ‘ניתני נמי רביעי בתרומה וחמישי בקודש’, רב אשי היה יכול להוכיח זאת מהפסוק עצמו. )601)

ד”ה לא לישתמיט תנא יט עמוד א

הנושא – הערות על פירוש רש”י בד”ה ‘אמר ליה’.

הקדמה – בשלש המשניות הראשונות בפרק ג’ של חגיגה נמנות אחת עשרה מעלות שבקודש שאין בתרומה: חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש )לקודש חייבים להטביל כל כלי בנפרד מחשש שהכלי הפנימי ילחץ על החיצוני וימנע כניסת המים לכל שטח הכלים, ולתרומה לא חששו); אחוריים ותוך ובית הצביטה בתרומה אבל לא בקדש )דופן חיצונית של כלי שיש בה בית קיבול, חללו ובית האחיזה של כלי, אם אחד מהם נטמא בטומאה דרבנן [כגון משקה שמטמא כלי מדרבנן] לא נטמא תוך הכלי לענין תרומה אבל נטמא לענין קדשים); הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש )הנושא כלי שהזב דרס או ישב עליו מותר לשאת תרומה שנמצאת בתוך כלי בלא חשש שמא יכניס את המדרס לתוך הכלי, אבל אסור לו לשאת קדש); בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש )הבגד של מי שאוכל תרומה בטהרה נחשב כטמא אם הוא רוצה לאכול קודש); לא כמדת הקודש מדת התרומה שבקודש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר (המטביל בגד טמא שיש בו קשר מתיר את הקשר שמא יחצוץ בפני המים, מנגב את הבגד מחשש שהלחות תיצור קמטים שיחצצו בפני המים, מטביל את הבגד ואח”כ קושרו) ובתרומה קושר ואחר כך מטביל (בתרומה לא חוששים לחציצות כאלה); כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה )אף על פי שהאומן שעשה את הכלי נזהר שלא ייטמא צריכים להטבילו לקודש אבל לא חייבים להטביל לתרומה); הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה )מספר חתיכות של קודש בכלי ונגעה טומאה באחת מהן כולן נטמאו שהכלי מצרפן להיות כחתיכה אחת אבל לא לתרומה); הרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה )אין רביעי לטומאה בתרומה ואין חמישי לטומאה בקודש); ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהור ובקודש מטביל שתיהן )נטמאה ידו בטומאה דרבנן [נגע באוכל או במשקה טמאים] מותר לנגוע בתרומה בידו השניה, אבל כדי לנגוע בקודש עליו להטביל את שתי ידיו); אוכלין אוכלים נגובין בידים מסאבות בתרומה אבל לא בקודש )מותר לאכול חולין יבשים בידים שהן שניות לטומאה יחד עם תרומה אבל לא עם קודש, כגון: נטל קודש במזלג ורצה לאכול צנון או בצל של חולין עמו, אף על פי שידים שניות הן אינן מטמאות חולין מכל מקום גזרו שלא יאכלו עם הקודש שמא יגע בידיו המסואבות בקודש שבפיו, אבל לא חששו שיגע בתרומה שבפיו); האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה )אונן אחר שגמר זמן אנינותו ומחוסר כפורים אחר שהביא את קרבנותיו חייבים לטבול לאכול קדשים אבל לא לתרומה).

פ”ה…אלא מדרבנן – כי השרץ עושה כלי חרס ראשון והכלי עושה אוכל שני והאוכל עושה משקה שלישי ומשקה אינו מטמא אחר, נמצא שאין רביעי מן התורה לא בתרומה ולא בקודש…

ועל ידי…לעיל – תוס’ חולקים ואומרים שייתכן רביעי ע”י עצים ולבונה כלהלן: שרץ עושה כלי חרס ראשון והכלי עושה אוכל שני והאוכל עושה עצים או לבונה שלישי והם עושים רביעי בקודש. ועיין סוף תוס’ ד”ה ‘ולד טומאה’ טו,א…

ור”ל (ריש לקיש)…מטמא אוכל – ואם תשאל: לפי ר”ל שלא הכריע בשאלה אם דבר שהוכשר ע”י חיבת קודש רק נטמא או יכול גם לטמא אחרים, איך מגיעים לרביעי בקודש? י”ל ריש לקיש סובר שאוכל מטמא אוכל מדאו’ והסדר הוא: שרץ עושה כלי חרס ראשון והכלי עושה אוכל שני האוכל עושה אוכל אחר שלישי ואוכל שלישי עושה רביעי בקודש…

ומה שפ”ה…אין…לרבי חנין – שתי ראיות שסותרות את קביעת רש”י שרביעי בקודש דרבנן: 1) ההלכה כר”ע ששני עושה שלישי בחולין, ולכן הפסוק ‘והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל’ אומר שבשר קודש שנגע בשלישי נעשה רביעי מדאו’; 2) גם רבי חנין סובר שרביעי בקדוש דאור’…

והא דאמר…טומאה דאורייתא – הקדמה. בחגיגה כא,ב מסבירה הגמרא את ההבדל בין המעלות הראשונות לאחרונות: …עשר מעלות שנו כאן (אע”פ שיש כאן 11 מעלות אבל מאחר שמעלות 1 ו-5 באות מחמת החשש לחציצה הן נחשבות כאחת) ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש )קיבל על עצמו לאכול בשר חולין לפי כל החומרות של בשר קודש, וחז”ל החמירו בו לנהוג בכל המעלות הנהוגות בקודש) אחרונות לקודש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש )האחרונות נוהגות רק בקודש ולא בחולין שנעשו על טהרת הקודש. ומקשים) מאי טעמא )לא החמירו בחולין שנעשו על טהרת הקודש גם במעלות האחרונות?) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה מדאו’ גזרו בהו רבנן בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, בתרייתא דלית להו דררא דטומאה מדאו’ גזרו בהו רבנן לקדש )אבל) לחולין שנעשו על טהרת הקודש לא גזרו בהו רבנן. ורש”י בפירושו מסתמך על דברי הגמרא שחמש האחרונות אינם דאו’ וביניהן נימנית ‘רביעי בקודש פסול’, מכאן שרביעי מדרבנן. ויש לדחות את דברי רש”י…

רבינו חננאל לא גרס דאורייתא – ר”ח גורס בחגיגה שם ‘בתרייתא דלית להו דררא דטומאה גזרו בהו רבנן לקדש (אבל) לחולין שנעשו על טהרת הקודש לא גזרו בהו רבנן’ לאמור, הסבירות שחמשת המקרים האחרונים יבואו לידי טומאה דאורייתא נמוכה ולכן חז”ל לא החמירו בהם, אבל רביעי היא אכן מדאו’…

ואפילו אי…להיות טהורים – כמו שפירשנו שהסבירות שייטמאו נמוכה, אבל רביעי היא מדאורייתא.

ועוד פ”ה…אור”י – רש”י סוף ד”ה ‘אמר ליה’ אומר שרבי יוסי שסובר אין שני עושה שלישי בחולין משום שאינו דורש ‘יטמא יטמא’ (הכלי שנעשה ראשון משרץ עושה אוכל שבתוכו לשני, והאוכל אינו מטמא דבר אחר) לומד שאוכל מטמא אוכל בקודש מהפסוק ‘וכי יתן מים על זרע.. טמא הוא’, כאשר ‘טמא הוא’ מלמד שאוכל אינו מטמא אוכל בחולין אבל מטמא אוכל בקודש. והר”י מעיר…

הניחא לאביי…דבר הכתוב – ש’טמא הוא’ בא ללמד שאוכל אינו מטמא אוכל בחולין אבל מטמא אוכל בקודש נכון לדעת אביי ורב אדא בר אהבה לעיל יד,א האומרים’ בקדשים עושה כיוצא בהן’, אבל לרבינא שסובר שלעולם אין אוכל מטמא אוכל מה בא ‘טמא הוא’ ללמד?

דילמא אתא…סוף – רבינא ישיב ש’טמא הוא’ מלמד שאפילו בקדשים אין אוכל מטמא אוכל, כי היה מקום לחשוב שאוכל מטמא אוכל מקדשים מן הפסוק ‘והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל’, קא משמע לן שכוונה היא שהבשר נגע במשקה טמא אבל לא באוכל.

סיכום – א) רש”י: למאן דאמר אין משקים מטמאים אחרים מדאו’ רביעי הוא מדרבנן; תוס’: ייתכן רביעי מדאורייתא על ידי עצים ולבונה כגון: שרץ עושה כלי חרס ראשון, הכלי עושה אוכל שני לטומאה, האוכל עושה עצים או לבונה שלישי לטומאה והם עושים רביעי לטומאה בקודש.

ב) רבי יוסי שסובר אין שני עושה שלישי בחולין לומד שאוכל מטמא אוכל בקודש מ’טמא הוא’, שאוכל אינו מטמא אוכל בחולין אבל מטמא בקודש. ולרבינא שסובר לעולם אין אוכל מטמא אוכל ‘טמא הוא’ בא לשלול את המחשבה שאוכל מטמא אוכל בקודש על סמך הפסוק ‘והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל’.

ד”ה אלמא קסבר צירוף דרבנן יט עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י שלבונה וגחלים של קודש לא נטמאות.

הקדמה – עדיות ח,א: העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת )בכלי) שנגע טמא במקצתו )של האפר) שטמא את כלו )למרות שאינו מחובר מעלה עשו חכמים בקודש שהכלי מצרף מה שבתוכו וכל האפר טמא) הוסיף רבי עקיבא על הסלת ועל הקטרת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתם שפסל את כולן.

יש…קרי לה מעלה – צירוף מדרבנן כי נאמר בעדיות ח,א ‘הוסיף ר”ע על הסלת ועל הקטרת והלבונה והגחלים שאם נגע טב”י במקצתן פסל את כולן’, ומאחר שטומאת לבונה וגחלים מדרבנן כפי שמשמע לקמן ממה שהגמרא קוראת לטומאתם ‘מעלה’, נמצא שצירוף מדרבנן…

ואין זה…בפרק הערל – ראיה ש’מעלה’ מתכוונת גם לדין תורה. בפסחים לה,א מצוטטת משנה בנגעים יד,ג: טבל ועלה )זב זבה ויולדת החייבים קרבן להתירם לאכול קדשים) אוכל במעשר )טב”י אוכל מעשר שני) העריב שמשו אוכל בתרומה )ורב שימי בר אשי מדייק) בתרומה אין בקדשים לא אמאי? )אסור בקדשים אף שהעריב שמשו הרי) טהור הוא אלא מעלה. והרי איסור אכילת קדשים עד הבאת הקרבן הוא מהתורה (יבמות יד,ב), והגמרא מכנה זאת ‘מעלה’.

ועוד דבהדיא…מכשר דאורייתא – פשוט…

ונראה לר”י…סוף – הקדמה. כאשר בעל הסוגיא אמר ‘אלמא קסבר צירוף דרבנן’ הוא לא התכוון למה שאמר רבי יוחנן כאן ‘מעדותו של רבי עקיבא’ אלא למה שנאמר בחגיגה כג,ב: מנא הני מילי )מה המקור לצירוף) אמר רבי חנין דאמר קרא ‘כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת’ הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת. מתיב רב כהנא )מהמשנה בעדיות המובאת בהקדמה) ‘הוסיף ר”ע הסלת והקטרת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו’ והא דרבנן היא )וטומאה זו ע”י צירוף היא מדרבנן, והראיה) ממאי מדקתני רישא ‘העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע הטמא כמקצתו שטמא את כלו’ )והרי אפר פרה אינו קודש וממילא אינו בכלל הפסוק ‘כף אחת’, אלא מכאן שצירוף מדרבנן). והרי מיד אחרי דברי רבי שמעון במשנה הוסיף ר”י את עדותו, משמע שעיקר הראיה שצירוף מדרבנן הוא מדברי ר”ש ברישא של המשנה, ור”ע מוסיף שגם לבונה וגחלים שטומאתן מדאו’ בנגיעה ישירה טמאות מדרבנן בצירוף.

סיכום – רש”י: בעל הסוגיא מדייק שצירוף מדרבנן מדברי ר”ע היות שטומאת לבונה וגחלים אינה אלא מדרבנן;

ר”י: טומאת לבונה וגחלים דאו’, ובעל הסוגיא למד שצירוף דרבנן לא מר”ע אלא מר”ש במשנה בעדיות.

ד”ה שאין טומאת ידים במקדש יט עמוד א

הנושא – הבהרת הענין.

תימה לר”י…הדעת – למה לטמא את הידים: אם משום שהסיח דעתו הרי הוא עסוק בעבודה ולא הסיח את דעתו…

ואי משום…שניות – משנה בידים ג,ב: כל הפוסל את התרומה )במגע היינו שני שפוסל תרומה נגע ביד אדם) מטמא את הידים להיות שניות )מדרבנן, כי מהתורה אין אדם נטמא מתולדה); והרי המחט ראשון והידים נגעו בו והן שני מדרבנן…

א”כ – אם רבי עקיבא התכוון למשנה זו…

מאי קא פריך…בחגיגה – אולם אין לומר זאת, שכן המשנה ‘כל הפוסל את התרומה’ היא גזירה שהתקבלה רק בקדשים, שאם נגעו ידים בראשון או בשני הן טמאות לקדשים. אבל הגמרא בעמוד ב’ מצטטת את המשנה ‘הספר והידים’ העוסקת בגזירה בקשר לסתם ידים ולא לידים שנגעו בראשון או שני?

ותירץ ר”י…סוף – דברי רבי עקיבא נאמרו לאחר שהתקבלה הגזירה בקשר לסתם ידים וקודם הגזירה ‘כל הפוסל את התרומה’ שיד שנוגעת בשני פוסלת קדשים, ורבי עקיבא אמר: בשעה שגזרו על סתם ידים בודאי גזרו גם על ידים שנגעו בראשון שתהיינה שני לפסול תרומה. ואם גזרו על ידים שנגעו בראשון להיות שני ראוי שבמקדש יד שנגעה במחט ראשון תהיה שני אלא שזכינו שלא גזרו טומאת ידים במקדש. אולם כעבור זמן גזרו טומאת ידים במקדש גם ביד שנגעה בשני, כפי שמובא במשנה בידים. )701)

סיכום – ר”ע התכוון לזמן שבין הגזירות סתם ידים וידים שנגעו בראשון פוסלות תרומה, לגזירה שכל הפוסל תרומה שנגע ביד עושה את היד לשני.

ד”ה ונימא אין טומאת ידים יט עמוד ב

הנושא – הבהרת דברי המקשה.

תימה…דכן – הסכין נגע במחט ע”י משקה, והרי רבי יוסי ב”י איש צרידה מעיד (טז,א) שטומאת משקים דרבנן ולא גזרו על משקים במקדש שלא להפסיד קדשים?

וי”ל…שיהא דכן – הידים והכלי נגעו במחט על ידי משקה ולר”ע משקה נטמא ומטמא מדאורייתא’…

וזה אין…מלטמא כלים – והמקשה חשב שאינו מסתבר שר”ע סובר שלא גזרו שמשקה מטמא כלים, א”כ מן הראוי שר”ע יאמר שלמרות הגזירה חוץ למקדש זכינו שבמקדש לא גזרו שמשקה מטמא כלים?

וא”ת דילמא…גזרו לתרומה – למה לא חשב המקשה שרבי עקיבא “ע לא הזכיר כלים משום שטרם התקבלה הגזירה שמשקה מטמא כלים, ורבי עקיבא הזכיר ידים כי הגזירה עליהן התקבלה בבי”ד של שלמה המלך ביחס למי שנגע בקודש חוץ למקדש אבל לא במקדש?

וי”ל דגזירה…לר”ע – ולכן אם ר”ע אמר שלא גזרו על ידים במקדש הוא היה אומר שלא גזרו שמשקה מטמא כלים במקדש…

וא”ת מנא…והאף…הכהנים – ומשום כך ר”ע שחי אחר הזמן של י”ח דבר לא אמר ‘זכינו’ לגבי כלים, וקשה על המקשה?

וי”ל דאם…סוף – המקשה ישיב שמאחר שלא מצינו בין י”ח דבר גזירה שכלים נטמאים במקדש יש להסיק שלא גזרו, א”כ למה ר”ע לא הזכיר גם שזכינו שאין טומאת כלים במקדש ממשקה.

ד”ה תרוייהו בו ביום גזרו יט עמוד ב

הנושא – גזירות שלמה המלך ובית שמאי.

וי”ל…סוף – שלמה המלך גזר על ידים לגבי קודש מחוץ למקדש, ור”ע אמר שאפילו ב”ש שהרחיבו את הגזירה על ידים לכלול גם תרומה נמנעו מלגזור במקדש.

ד”ה האי סכין דנגע במאי יט עמוד ב

וסבירה ליה דמיירי בלא משקין – לדברינו לעיל שר”ע סובר משקה מטמא מדאו’, למה מקשים במה נגע הסכין הרי הבשר נטמא מהמחט וטימא את המשקה שהיה על הבשר והמשקה טימא את הסכין? אלא המקשה סבר שהמשנה עוסקת בבשר יבש.

ד”ה אין כלי מטמא כלי יט עמוד ב

הנושא – רבא סובר כרבי יוסי.

ולית ליה…סוף – רבא הבין שהמשנה לא עוסקת במחט טמא מת המטמא כלי (סכין) אלא בפרה חסומה שבלעה מחט חוץ לירושלים וגזרו על המחט ספק טומאה.

ד”ה ואמר רבי יוחנן וכו’ יט עמוד ב

הנושא – ראיה מדברי זעירי במקום מרבי יוחנן.

הקדמה – מסכת נדה ה,ב: אמר זעירי מעת לעת שבנדה )אשה שאין לה וסת קבוע) וראתה דם כל הטהרות )כגון תרומה, שעסקה בהן בתוך 42 שעות שקדמו לראיית הדם טמאות מספק, כי אולי הדם פירש מהמקור שעושה אותה לנדה ונעצר בגופה עד עכשיו, וכן המטה ששכבה עליה תוך 42 שעות האחרונות) עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים )נטמאת והנוגע במטה הוא והבגדים שעליו טמאים אפילו אם בגדיו לא נגעו במטה. ומקשים) מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא, וכל דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור )אפילו ברה”י) תרגמה זעירי )זעירי הסביר) כשחברותיה נושאות אותה במטה דהויא ליה יד חברותיה )מדובר שחברותיה נשאו את המטה כשאשה היתה בתוכה לרגע אחד תוך 42 השעות שקדמו לראייה ולחברותיה יש דעת לישאל, ולכן המטה טמאה מספק ברה”י).

הוה מצי…סוף – הקדמה. הגמרא היתה צריכה להוכיח את המושג ‘ספק טומאה הבאה בידי אדם’ מזעירי (חברותיה נושאות אותה במטה דהויא ליה יד חברותיה), שכן דבריו מופיעים שם בסוגיא לפני דברי רבי יוחנן.

ד”ה לא דיין כ עמוד א

הנושא – למה המים אינם מכשירים.

לא…אדם – בדף טז,א הגמרא אומרת שרבי יוסי בר’ חנינא כשאמר ‘משקין בית מטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין’ התכוון לדם אבל המים של בית מטבחיא מכשירים, ולמה סוגייתנו אינה משיבה כך?

דלעיל…דוחק – ר’ יוסי סובר שגם המים של בית מטבחיא לא מכשירים, שכן…

וזה שאין…סוף – הוא מעמיד את הפסוק ‘וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא’ שהמשקה מטמא אחר ולא רק מכשיר, וממילא נשאר רק פסוק אחד העוסק בהכשר ‘מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא’, והמים האלו מחוברים ומשקה בית מטבחיא תלושים ולכן אינם מכשירים; כפי שמובא שם בסוגיא.

ד”ה אלא דאיתכשר בחיבת הקודש כ עמוד א

הנושא – דברים שאינם מוכשרים ע”י חיבת קודש אלא ע”י משקין בית מטבחיא.

וא”ת…ואין מכשירין – אם חיבת קודש מכשיר אין זה משנה מה עושים משקי בית מטבחיא, אבל היות שרבי יוסי בן יועזר מתייחס למשקי בית מטבחיא זה מלמד שחיבת קודש אינה מכשירה?

ואור”י…סוף – רק דברים הקרבים על המזבח מוכשרים בחיבת קודש. )901)

סיכום – חיבת קודש מכשיר רק דברים הקרבים על המזבח.

ד”ה ובשעת שחיטה כ עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – מסכת עוקצין א,א: כל שהוא יד )חלק מהאוכל שאוחזים בו בשעת האכילה, כגון עוקצי פירות או עצם שעליו בשר) ולא שומר )ואותו יד אין תפקיד לשמור על הפרי) מטמא )מיטמא אם נגעה טומאה באוכל) ומטמא )את האוכל אם נגעה טומאה ביד) ולא מצטרף )עם האוכל להשלים את שיעורו לביצה הדרוש לטמא אחרים. מאידך) שומר אע”פ שאינו יד (כגון קליפת הפרי) מטמא )מיטמא) ומטמא ומצטרף )אולם) לא שומר ולא יד לא מטמא ולא מטמא )ובודאי שאינו מצטרף).

פירש…שהוא מחובר – תוס’ לעיל ד”ה ‘לא דיין’, ואין לקבל פירוש רש”י…

ואומר ר”י…הבשר – עור שנרטב מכשיר הבשר אף שהבשר לא נרטב. )011)

דבהעור והרוטב…סוף – הקדמה. רב ורבי יוחנן חולקים במקרה שיד הפרי נרטבה אם הוכשר הפרי לקבל טומאה: רב אומר יש יד לטומאה ואין יד להכשר, ורבי יוחנן אומר יש יד לטומאה ולהכשר. ולמרות חילוקי הדיעות בענין הכשר יד הם מודים שיש הכשר לשומר, והרי העור הוא שומר לבהמה.

סיכום – רש”י: הבשר הוכשר ע”י המים שנפלו עליו מן העור; ר”י: עור בהמה מוגדר ‘שומר’ והכל מודים שיש הכשר לשומר.

ד”ה מי אמר רבי יהושע כ עמוד ב

הנושא – יישוב אפשרי לסתירה.

אומר…פסח שאני – רבי יוסי בר”ח היה יכול ליישב את הסתירה בדברי רבי יהושע ולומר שר”י אכן אוסר לטמא תלויה בידים, אבל בערב פסח בשעה שש שקיים איסור חמץ דרבנן, ר”י מתיר שריפתה יחד עם ודאי טומאה?

דמשמע ליה…סוף – רבי יוסי ב”ח הבין שפסח אינו גורם בשיטת רבי יהושע אלא דוקא המצב של ספק טומאה, שאם פסח היה גורם רבי יהושע היה מתיר שריפת תרומה טהורה עם טמאה בשעה ששית ולא רק תלויה עם טמאה.

סיכום – פסח אינו הגורם בשיטת רבי יהושע אלא דוקא המצב של ספק טומאה.

ד”ה הא ר’ שמעון אליבא דר’ יהושע כ עמוד ב

הנושא – הבהרת המונח ‘תלויה’ לפי רבי שמעון ורבי יהושע.

תימה…ולא שורפין – יש כאן סתירה במונחים, כי ‘תלויה’ פירושה שאינה רשאי לשורפה, ואילו כאן ר”ש מפרש שרבי יהושע מתיר לשרוף תלויה?

וי”ל…סוף – ר”ש אומר שרבי יהושע משתמש במלה ‘תלויה’ במובן שאינו חייב לשרוף אבל מותר לו.

ד”ה ראוי לזילוף כ עמוד ב

הנושא – ההיתר לזלוף בתרומה טמאה לאור המשנה בתמורה.

הקדמה – משנה בתמורה לג,ב: ואלו הן הנקברים )איסורי הנאה שיש לקברם) קדשים שהפילו יקברו )בהמת קדשים קוברים את הנפל) הפילה שליא תקבר )שק של עור שהעובר עטוף בו ברחם) שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצרע ושער נזיר )כאשר נטמא למת) פטר חמור ובשר בחלב )שנתבשלו ביחד) וחולין שנשחטו בעזרה… ואלו הן הנשרפים חמץ בפסח )לדעת רבי יהודה) ישרף ותרומה טמאה )משום שדומה לקדשים) והערלה וכלאי הכרם )זה הכלל) את שדרכו לשרף )כגון אוכל שנשרף) ישרף ואת שדרכו לקבר )משקה) יקבר.

אף על גב דתרומה טמאה בשריפה – הקדמה. וקשה: המשנה בתמורה אומרת ‘ואלו הן הנשרפים… ותרומה טמאה’, ואיך אומרת הגמרא כאן שמותר לזלוף בה?

כיון…סוף – המשנה שם מסיימת ‘את שדרכו לשרף ישרף ואת שדרכו לקבר יקבר’, א”כ מן הסתם הדין הוא גם ‘את שדרכו ליזלף יזלף’.

ד”ה אין הכרעת שלישית מכרעת כא עמוד א

הנושא – סיבות שונות לדחיית דברי מכריע.

הקדמה – א) מטלית שנזרקה לאשפה בוטלה הגדרתה כ’בגד’ ואינה מקבלת טומאה, מאידך מטלית ששמרוה בקופסה אפילו אם ייחדה לשימוש בזוי עדיין מוגדרת כ’בגד’, כי הדאגה לשמרה מגלה שהבעלים ישתמשו במטלית אם יזדקקו לטלאי לבגד. המשנה במסכת כלים כח,ב עוסקת במטלית במצב ביניים שלא נזרקה באשפה וגם לא נשמרה בקופסה: פחות משלשה על שלשה )טפחים) שהתקינו לפק בו את המרחץ )חשב לסתום בה חור במרחץ)… בין מוכן )תלה את המטלית בקולב, שבהשוואה לזריקה באשפה זו שמירה) בין שאינו מוכן )הניח את המטלית אחורי הדלת שבהשוואה לשמירה בקופסה אין זו שמירה) טמא )מוגדרת ‘בגד’ שמקבל טומאה) דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר בין מן המוכן )תלויה בקולב) בין שאינו מן המוכן )הניחה אחורי הדלת) טהור )רק שמירה בקופסה מגלית שהוא מחשיבה כבגד) רבי עקיבא אומר מן המוכן טמא )תלוה בקולב טמא אבל) שאינו מן המוכן )מאחורי דלת) טהור.

ב) ברייתא בברכות דף מג,ב מובא: הביאו לפניו שמן והדס )נהגו לעשות כך בתום הסעודה ליהנות מן הריח) בית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדם, ובית הלל אומרים מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל אני אכריע: שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו )שתי הנאות) הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו )ויש להקדים את השמן כבית שמאי).

פ”ה…משום תקלה – ההכרעה של רבי ישמעאל ב”י מניחה שמחלוקתם של ב”ה וב”ש היא באם חוששים לתקלה, אבל מאחר שב”ה וב”ש לא הזכירו נקודה זו אין ודאות שחלקו בה ואין לקבל את ריב”י כמכריע; משמע שאם ב”ה וב”ש גילו שחולקים בחשש לתקלה ריב”י היה נחשב כמכריע…

ולר”י…ואחד שדה – ר”י חולק על רש”י ואומר שאפילו אם היו מזכירים החשש לתקלה הכרעת רבי ישמעאל ב”י לא היתה הכרעה משום שמבוסס על הבדל בין שדה לבית וב”ה וב”ש לא הזכירו מקומות, ומן הסתם אינם מחלקים בין מקום למקום והחושש לתקלה חושש בכל מקום ושאינו חושש אינו חושש בשום מקום…

וכן פ”ה…הוא – רש”י שם מפרש כמו הר”י כאן…

וההיא דקולי…שלא מן המוכן – הקדמה א. בהתאם ליסוד שקבענו, ר”ע נחשב שם כמכריע כי לא הכניס נתונים חדשים לדיון אלא הכריע בנתונים שהוזכרו…

וההיא דפרק…כדברי המכריע – הקדמה ב. וקשה: שם רבי יוחנן אומר בקשר לרבן גמליאל ‘הלכה כדברי המכריע’, והרי ב”ה וב”ש לא הזכירו ריח או סיכה אלא הוזכרו לראשונה מפי רבן גמליאל?

לאו משום…טעם לדבריו – כאשר רבי יוחנן אמר ‘הלכה כדברי המכריע’ הוא לא התכוון שר”ג מילא תפקיד של מכריע ולכן ההלכה כמוהו, אלא שההלכה כר”ג על סמך הנימוק שר”ג השמיע לגבי עצם הדין ובלא כל קשר למה שאמרו ב”ה וב”ש. והראיה שרבי יוחנן לא ייחס לר”ג תפקיד של מכריע…

ותדע…כדברי המכריע – שאם ר”ג היה מכריע רבי יוחנן לא היה צריך לומר שההלכה כמוהו לאור הכלל שבכל מקום ההלכה כמכריע…

וקצת קשה…ארבי עקיבא – המכריע בסוגייתנו הוא רבי ישמעאל ב”י שחי אחרי ב”ה וב”ש, א”כ במקום לדחות את הכרעתו משום שהכניס נתונים שלא הוזכרו במחלוקת, הגמרא יכלה לדחותה משום שהיה תלמיד במקום רבו? והסוגיא בשבת בקשר להכרעתו של ר”ע במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע בענין מטלית דחתה את הכרעתו משום שנחשב כתלמיד במקום רבו…

ור”ח פי’…סוף – ורבינו חננאל מפרש את דברי הברייתא כאן ‘אמרו לו אין הכרעת שלישית מכרעת’, שהכרעתו של רבי ישמעאל ב”י אינה הכרעה משום שחי בדור השלישי לאחר ב”ה וב”ש והיה כתלמיד במקום רבו.

סיכום – רש”י: ההכרעה של רבי ישמעאל ב”י נדחתה משום שב”ה וב”ש לא הזכירו שחולקים בשאלת החשש לתקלה, ואין לקבל הכרעה שמכניסה נתונים שלא הוזכרו במחלוקת; הר”י: אפילו אם היו מזכירים את החשש לתקלה הכרעתו של ר”י לא היתה הכרעה, מכיון שלא הזכירו שדה ובית; רבינו חננאל: ההכרעה של ר”י נדחתה משום שחי בדור השלישי לאחר ב”ה וב”ש, והיה תלמיד במקום רבו.

הדרן עלך פרק אור לארבעה עשר

הערות

1 עיין: ר”ן, פני יהושע וחכמת מנוח המיישבים את שיטת רש”י.

2 ניתן להשיב שאחר שהתורה גילתה שנוקשה בכלל חמץ לענין איסור אכילה בפסח, הוא הדין לענין אחר החג? פני יהושע

3 למה לא הביא ראיה מדברים כח,ה ‘ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך’. ואע”פ שהגמרא בבבא מציעא דורשת ‘שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם’ אין מקרא יוצא מידי פשוטו?

4 כולם חולקים על רש”י, כי לא מסתבר שאחד עשר גיבורים כאחי יוסף יהיו בסכנה מחיות או לסטים.

5 המעיין במגילה שם יסיק שאין ללמוד שלילה מתחיל מצאת הכוכבים. שם נאמר:’מנהני מילי (שיום מתחיל מעלות השחר) אמר רבא דאמר קרא ‘ויקרא א-לקים לאור יום’ למאיר ובא קראו יום (המאיר הוא עלות השחר. והגמרא מקשה) אלא מעתה ‘ולחשך קרא לילה’ למחשיך ובא (שקיעת החמה) קרא לילה? הא קיימא לן דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא? אלא אמר רבי זירא מהכא (לומדים שיום מתחיל מעלות השחר) ‘ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים’ ואומר ‘והיה לנו הלילה למשמר והיום מלאכה’; עד כאן. ועתה אם מוסכם שהמקור ל’והא קיי”ל דעד צאת הכוכבים לאו לילה’ הוא הפסוקים בנחמיה, למה רבא לא ציטט מיד את הפסוקים אלא ניסה להוכיח מ’ויקרא א-לקים לאור יום’? מהרש”א ופני יהושע

6 בסנהדרין עב,ב ד”ה כאן באב על הבן, תוס’ מבינים שרש”י בסוגייתנו פירש שישרשות להרוג סתם גנב רק אם ברור שבא על עסקי נפשות. ותמוה: כי זה לא משמע מרש”י כאן, אדרבה רש”י מפרש שצריכים ידיעה ברורה שבא על עסקי נפשות רק באב שבא לגנובמבנו? עיין במהר”ם בסנהדרין שם

7 א\ לפי זה המשנה בריש פרק ב’ ‘מקום שנהגו לעשות מלאכה…מקום שנהגו שלאלעשות וכו’ היא לא כרבי יהודה ולא כראב”י? מהרש”א

ב\ רש”י נאלץ לפרש שכאן מדובר במנהג, כי מצד אחד יש כלל האומר שמשנת רבי אליעזר ב”י קב ונקי, ומאידך סתם משנה בריש פרק ב’ אומרת ‘מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה’. פני יהושע בשם סבו בעל מגיני שלמה

8 אם יום עבודה מתחיל מהנץ החמה למה נאמר בנחמיה ‘ואנחנו עשים… מעלות השחרעד צאת הכוכבים… והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה’? תוס’ בבא מציעא פג,ב ד”ה פועל

9 למה לי ‘ביום’ לבטל הוה אמינא שמותר לשרוף את הבשר גם בליל יום הרביעי, הרי מהכלל ‘תכף לאכילה שריפה’ ניתן להבין שאין שורפים את הבשר בליל רביעי כי זמן אכילה מסתיים בסוף יום שני? מהרש”א

01 עיין בויקרא טו,ט ברש”י בקשר לאוכף

11 רש”י משמיט את הקטע שתוס’ גורסים: ‘ואם לא היה עוקם א”כ מהיכא תיתי אפילו היכא דכי הדדי נינהו’. וייתכן שההבדל ביניהם הוא שלפי רש”י תמיד היינו מסיקים ש’היכא כדי הדדי נינהו’ יש לנקוט בלשון נקיה, ולפי תוס’ בלא עקימת הכתובים לא היינו יודעים שזה ערך שיש לשאוף לו.

21 למה נעקמו שלשה פסוקים ללמד דבר שניתן ללמוד מעקימת פסוק אחד? ראה בפני יהושע

31 תוס’ מתעלמים מנימוקו של רבא ‘גזירה משום הנושכות’ כי זיתים לא נדבקים.

41 ר”ח דוחה את פירוש רש”י ששמץ פסול הוא פסול של חלל, שא”כ למה מקשה הגמרא ‘הא אין בודקין מן המזבח ולמעלה?’ הרי ייתכן שהיה בעל מום שמעולם לא עבד, ורק כשהשמיע לשון מגונה בדקוהו? אבל אם אומרים שמץ פסול הוא ע”ז והורידוהו מן ההכרח שלא היה בעל מום, כי בע”מ אוכל קדשים ולא עובד וגם שמץ ע”ז אוכל קדשים ולא עובד, ואם היה בע”מ וגילו בו שמץ ע”ז לא היו מורידים אותו, ומכאן שלא היה בע”מ. ראש כרמל

51 ביבמות מז,א ד”ה במוחזק לך, ר”ת דוחה דיחוי זה בטענה ש’רוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם’.

61 ביבמות מז,א ד”ה במוחזק לך, נדחה ראיה זו כי אולי לא נהגו לבדוק משפחות אבל נהגו לבדוק אם אדם הוא ישראל.

71 ירושלמי פאה ג,ז: ר’ יוסי בשם ר’ יוחנן מי שאין לו קרקע פטור מראיון (עליה לרגל).

81 עיין סנהדרין צב,ב שמובא שריב”ב היה מבני העצמות היבשות שיחזקאל החייה, שהיו מבני אפרים שיצאו ממצרים קודם הזמן ונהרגו בידי אנשי גת, ומשום כך לא השתתפו בחלוקת הארץ.

91 עיין במשנה למלך הלכות קרבן פסח א,א.

02 הידיעה על אודות שושלת המשפחה נחוצה גם לגירסת רש”י, וכוונתם של תוס’ היא רב לגירסת הר”ח שאין לכאורה חשיבות לידיעת שושלת המשפחה.

12 וקשה: מה הלימוד מכאן שלא יצא יחידי בלילה, הרי אם לא היתה מצוה ביציאה זו ייתכן שלא היה יוצא בלילה משום שלא היתה סיבה לצאת? מהרש”א

22 הר”ן סובר שקבלת המפתח בלא עשיית קנין עדיין חייב המשכיר לבדוק.

32 עיין בראשית רבה פרשה ס’ סוף פיסקה י’.

42 ואם ביטול מועיל בחמץ ידוע, עיין כסף משנה חמץ ומצה ב,ב ופני יהושע

52 עיין קידושין מט,ב ‘עשרה קבים שינה ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים ואחד נטל וכל העולם כולו’. ואולי רבי זעירה מחלק בין שינה לעצלות.

62 מלשון הברייתא ‘אפילו נשים אפילו עבדים’ רב נחמן מדייק שסומכים על נשים יותר מאשר על עבדים.

72 הר”ן אומר שהבית היה בחזקת המשכיר בליל י”ד וחל על המשכיר לבדוק, וביום י”ד הודיע המשכיר שלא בדק ואין לו כוונה לבדוק, והלך השוכר ושילם למשהו לבדוק.ובישיבה שאלו: האם השוכר זכאי לתבוע מהמשכיר את הוצאות הבדיקה כי החיוב לבדוק היה מוטל על המשכיר? ואביי מסיק שאינו זכאי, מאחר שהשוכר לא שילם על הוצאה המוטלת על המשכיר, כי מה שהיה מוטל על המשכיר היתה חובת בדיקה שאינה כרוכה בהוצאת כספים אם אדם רוצה לבדוק את הבית בעצמו.

82 עיין במהרש”א שמיישב קושיא זו על רש”י.

92 הפסוק אינו מיותר אלא נחוץ לנתק הלאווין בל יראה ובל ימצא לעשה? רש”ש

03 יש לתרץ שהבסיס ללימוד של אביי ש’שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם’ מתכוון ל-7 ימים שלמים הוא ההיקש, ואביי קיצר בלשונו בתחילת הסוגיא. מהרש”א

13 קשה על הרשב”א: הכלל הוא שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה וכ”ש שאינו חייב כרת, ולכן פטור כאן מכרת כי העבירה נעשתה בשל אי ביעור החמץ? וי”ל הרשב”א מתכוון למי שקנה חמץ בפסח שהוא מעשה, או שרשב”א מחלק בין לאו שאין בו מעשה לעשה שאין בו מעשה, כי מצינו עשה שאין בו מעשה שחייב כרת: המבטל מצות מילה והנמנע מלעשות קרבן פסח. עיין מלא הרועים בסוף המסכת

23 בהמשך מסביר רב נחמן ב”י שה-ו”ו ב’וביום השמיני’ גרמה לתורה להוסיף ה”א במלה ‘הראשון’ כדי למעט חוה”מ מלהיות מקרא קודש. אבל הוא אינו מסביר את ההוה אמינא שמצות ארבעה מינים נוהגת גם בחוה”מ אשר הכריח את התורה להוסיף ה”א כדי למעט חוה”מ? מהרש”א

33 כעת מובן למה היקשה על רב נחמן ב”י ממקרא קודש של פסח באמור ‘ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם’ ולא ממקרא קודש של פסח בבא ‘וביום הראשון מקרא קודש’, כי הפסוקים באמור הם העיקריים והשאר נגררים אחריהם. מהרש”א

43 אפשר לטעון שאין סתירה ושני הפסוקים נחוצים. כי מ’בראשון בארבעה עשר יום לחדש’ לומדים ש-י”ד נקרא ‘ראשון’ אבל אין בו רמז אם האיסור מתחיל בבוקר של י”ד או בערב. ולכן בא הפסוק ‘לא תשחט חמץ על דם זבחי’ ללמד משעה ששוחטים את הפסח. באותה מידה ‘לא תשחט’ לבד אינו מספיק, כי אפשר להבין הפסוק שרק מי ששוחט וישלו חמץ עובר אבל אחד מן המינויים שאינו שוחט ויש לו חמץ עובר רק החל מליל ט”ו לפי פשטות הפסוק ‘ביום הראשון תשביתו’. ולכן בא הפסוק ‘בראשון בארבעה עשר’ לחייב אפילו אם אינו שוחט, ומן הסתם האיסור מתחיל מזמן השחיטה? פני יהושע

53 בדף מו,א בד”ה לא תקרא תוס’ אומרים שטעמם של המתירים הוא משום שעיקר שחיטה לצורך אדם.

63 בביצה יב,א ב”ה מתירים הוצאה ביו”ט על סמך דרשה מירמיהו פרק יז ‘ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת’ בשבת אין (אסור אבל) ביו”ט לא (מותר).א”כ למה ר”ע לא דורש את הפסוק (שמות לה,ג) ‘לא תבערו אש בכל משבתיהם ביום השבת’ שהאיסור הוא בשבת אבל ביו”ט מותר להבעיר? צל”ח ופני יהושע

73 הגמרא גורסת ‘לא אמרינן הואיל’ ותוס’ מתקנים ‘לא אמרינן מתוך’, משום ש’הואיל’ ו’מתוך’ הם מושגים שונים ורבא מתכוון ל-מתוך. שכן ‘הואיל’ מתיר מלאכה שמותרת ביו”ט אבל רוצים לעשותה בכמויות גדולות ממה שנחוץ ביו”ט, כגון אפיית פתאחרי שגמרו לאכול את הסעודה, ו’הואיל’ אומר: ‘הואיל ואם יזדמנו אורחים וירצו לאכול נחשבת הפת מעכשיו כצורך יו”ט’.

83 עיין במרדכי, חולין סימן תשמ”א

93 עיין ברא”ש ובקרבן נתנאל ובבירור הלכה.

04 אם פטור מלבער כשהחמץ שקיבל עליו אחריות נמצא במקום שמיוחד לנכרי למה אמר רבא לבני מחוזא בדף ה,ב: ‘בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מיגנבו אילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור’, הרי במקום להורות להם לבעור את החמץ הוא היה יכול להורותם להכניסו למקום מיוחד לבני חילא? ט”ז אורח חיים סימן ת”מ סעיף קטן ב’.

14 וקשה: הרי ‘וינזרו מקדשי בני ישראל’ מובא באמור שהיא כלולה במה שכבר נאמר’פרשת כהנים’? מהרש”א בגיטין שם

24 איך אמרו שלא היה צריך להשיב אלא ‘אל תעשו פסח’, הרי הוא חייב למסור להם חיוב כרת למי שטהור ובדרך רחוקה? פני יהושע

34 מנין לתוס’ שרבא לא הסתמך על מסקנת סוגייתנו ‘במדבר-במדבר’? מהרש”א בשבת שם, ופני יהושע כאן

44 מהרש”ל ומהרש”א מסבירים על סמך הסוגיות בהחובל וכל המנחות שרש”י סובר שהכל מודים שאין דנים כלל ופרט מרוחקין בשני עניינים בפרשה אחת וכ”ש בשתי פרשיות, אבל ענין אחד בשתי פרשיות יש הסובר דנים ויש הסובר אין דנים, ותוס’ סוברים שהכל מסכימים שאין דנים בשתי פרשיות אפילו בענין אחד. ולפי זה הבעיה של תוס’ בקשר לדברות קיימת רק לשיטתם שאפילו ענין אחד כל שהוא מחולק בשתי פרשיות הכל מסכימים שאין דנים, אבל לרש”י אין בעיה כי לדעתו אם המדובר הוא ענין אחד יש הסובר דנים אפילו בשתי פרשיות.

54 פני יהושע שמיישב את רש”י

64 מכאן יש לדייק שלפי ר”ת אם קידשה בחמץ דרבנן ובזמן דרבנן חוששין לקידושין. עיין בבית יוסף או”ח סימן תמ”ג

74 קשה על טענות הר”י: שאכן יש מיעוט קונים המשלמים במעות חולין ויש לצרפם למוכר שמעותיו חולין ואין כאן ספק שקול, אולם למוכר עצמו יש מעות מע”ש שהוא הביא מביתו ואותן יש לצרף לקונים המשלמים במע”ש, ושוב יש ספק שקול? מהרש”א

84 קושיית הר”י תמוהה כי למרות שאין לעלות להר הבית במעות מתפקידה של המשנה להורות כיצד יש לנהוג במי שעבר על האיסור ונפלה ממנו מעות? פני יהושע

94 למה ר”ת הביא נימוק חדש להסביר שעובר לעשייתן אינו שייך כאן, הרי די בנימוק שברכת ‘להכניסו’ היא שבח והכרזה ולא ברכת המצוה? מהרש”א

05 עיין ברא”ש שמביא הסברים שונים ללשון הברכות.

15 משמע שבעל קרי מברך למרות שאינו חייב לטבול, שלא כדבריהם בברכות כב,ב סוף ד”ה ולית הלכתא. עיין כאן במצפה איתן

25 א”כ למה גורסים ‘עצים ואבנים’ אם אינם מעלים או מורידים? מהרש”א

35 וקשה כי אפשר להבין דברי תוס’ ‘שאם לא תבוא לו… ה”ז צדיק גמור’ לגבי מה שנאמר בברייתא ‘בשביל שיחיה בני’, אבל לא בנוגע למה שנאמר ‘שאהיה בן העוה”ב’, שאם כוונת הברייתא היא שאם היה יודע שאינו בן עולם הבא היה עדיין נותן צדקה ונקרא צדיק גמור, הרי אם הוא צדיק גמור הוא בן עולם הבא?

45 ואין זה חורג מהכלל שאין מלים מיותרות בתורה, מכיון ש-את מופיעה בהרבה מקומות שלא דורשים ממנה ריבוי משום תפארת הלשון.

55 עיין בכסף משנה הלכות טומאת מת פרק י”א סוף הלכה י”א שלא כתוס’.

65 יש מפרשים שתוס’ מעמידים המקרה לפי רבי אליעזר בדף י,א האומר ‘ספק ביאה (במובן של לבוא למקום שנמצא שרץ) טהור ספק מגע טומאה (אבל היה במקום השרץ והספק הוא רק אם נגע בו) טמא’. אבל לע”ד תוס’ מתכוונים לביאת סוטה. עיין בפני יהושע

75 עיין בהגהות רבי יעקב עמדין בסוף המסכת

85 על פי המהרש”א

95 בפני יהושע מובא שאין זה מוכרח, כי ניתן לומר שהיה לחור פתח של טפח אבל כדי להביא את הטומאה לבור צריכים שיעור גדול יותר.

06 אין זה בעיה לרבא שישיב שהמשנה מכירה בס”ס ואינה מחייבת שמירת החמץ מחשש לחולדה כי אולי לא תטלנו ואם תטלנו ייתכן שתאכלנו, אלא המשנה מחייבת שמירתו שמא תטלנו בפנינו ויהיה רק ספק אחד.

16 וקשה: 1- א”כ מה הבעיה הרי זה ממש המקרה של תשע חנויות? 2- למה הזכיר’עכבר’ ולא תלה את המקרה באדם עצמו, לאמור ‘תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ולקח מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם’? צל”ח ופני יהושע

26 בניגוד למה שכתב בעל המאור שסוגייתנו היא רק לפי רבי זירא.

36 וקשה: טהור שאכל תרומה טמאה פטור ממיתה וממלקות ועובר על עשה, ואפילו אם כוונתם לאוכל קודש טמא גם הוא אינו במיתה אלא בלאו? עיין בצל”ח

46 עיין יורה דעה סימן ק”צ בט”ז סעיף קטן י”ז.

56 וקשה: אם המקור שספק טומאה ברה”ר טהור הוא סוטה, וכדי ללמוד מסוטה המקרים חייבים להיות דומים בנתוניהם, הרי בסוטה אין צד ודאי טומאה כי ייתכן שלא זינתה, משא”כ בשתי שבילין ששביל אחד ודאי טמא או בשני בתים שבבית אחד יש בודאיחמץ? אא”כ אומרים שהמקור לספק טומאה ברה”ר טהור אינו סוטה אלא הכלל שמעמידים את הספק בחזקת טהור. עיין חולין ט,ב תוס’ ד”ה התם הלכתא

66 וקשה: ר”ת ור”י אומרים שרבי אליעזר מטהר בכל ס”ס ברה”י אפילו אם אינו ‘ספק ביאה’ כי ספק ביאה אינה שונה מכל ספק אחר, וחכמים מטמאים בכל ס”ס ברה”י אפילו ספק ביאה כי גם הם סוברים שספק ביאה אינו שונה מכל ספק אחר. איך אמרו תוס’ בד”ה ואם תמצא לומר (ט,א) שמדורות עכו”ם טהורות ברה”י משום שדומות לספק ביאה, והרי לפי ר”ת ור”י רבי אליעזר מטהר בכל ס”ס אפילו אינו ספק ביאה ורבנן מטמאין בכל ס”ס אפילו הוא ספק ביאה? מהרש”א

76 פני יהושע מיישב קושי זה

86 בביצה י,א מפרש רש”י את הברייתא ‘ונוטל היפה שבהן ואומר אם של מעשר הרייפה ואם חולין היא תהא חברתה מחוללת עליה’, היינו ‘מינייהו גופייהו’.

96 וקשה: ניתן לטהר את המים אבל בדרך כלל הצלוחיות בימיהם היו עשויות מחרס ואין תיקון לחרס במקוה? עיין במהר”ם שם במסכת נדה

07 עיין מהרש”ל כאן

17 איך אומר רש”י שמדובר בשלא ביטל, הרי מובא בגמרא שרבי יהודה סובר שחז”ל גזרו שלא בודקים אחר שעה שבע מחשש שמא יאכל מה שמצא, והרי אם לא ביטל נמצא שחז”ל גורמים לו לעבור על בל יראה ובל ימצא כשיגיע ליל ט”ו? מהרש”ל ומהרש”א

27 ובזאת מתורצת קושיית המהרש”א על המהרש”ל

37 א”כ למה מקשים על ר”י ממרחקים, מר”י שמתיר נקיבת שפופרת על ר”י שאוסר עניבת פונדא, כשניתן להקשות עליו ממשנה זו עצמה, שר”י מתיר קשירת פונדא ואינו גוזר אטו קשירת חבל ואוסר עניבת חבל אטו קשירת חבל?

47 מניין לריב”א שביה”ד אינו שואל אם יודעים בעיבור החודש, אדרבה מן הסתם שואלים לאור הכלל ‘כל המרבה לחקור הרי זה משובח’? פני יהושע

57 בלישנא בתרא של אביי שעד טועה שעה ומשהו, למה תוס’ לא מקשים כך גם על רבי יהודה באחד אומר ב’ ושני ה’, שהאומר ב’ בסוף שתים והאומר ה’ בתחילת חמש והאירוע היה בתחילת ד’? מהרש”א

67 עיין ברש”י סנהדרין מ,א בפירושו למשנה ובמהרש”ל כאן

77 וקשה: אם היה מקשה שאפילו למי שאומר אדם טועה שעתיים אין לאסור אכילתו יותר מאשר סוף חמש, למה הוא מקשה אח”כ על רבא אליבא דר”מ שסובר אדם טועה שתישעות חסר משהו ‘מתחילת ה’ לא ניכול’? מהרש”א ומהר”ם

87 אם מצפים מעדים להבחין בין שש לשבע, למה רבי יהודה לא השמיע חידוש גדול מפסילת עדות שאחד אומר חמש וחבירו שבע, והוא פסילת עדות שאחד אומר שש וחבירו שבע? מהרש”ל

97 רבי יהודה במכילתא פרשת בא (יב,טו) אומר כרש”י.

08 עדיין קשה על רב נחמן, כי מאחר שתשובתו הראשונה ‘רבן גמליאל לאו מכריע הוא’ אינה פותרת כלום, הוא היה צריך להשיב מיד ‘אימא רב דאמר כי האי תנא’?מהרש”א

18 וקשה: רבי יוסי בסוף הפרק חולק על ר”מ וסובר שאסור לבער תרומה טהורה עם טמאה, משמע שיש דין שמירה גם על תרומה שהולכת לאיבוד ממילא, א”כ איך יתיר רבייוסי שריפת תרומה טהורה בערב שבת. ואין לומר שרבי יוסי באמת אוסר, שהרי משמע מהברייתא שכך נפסק להלכה לכל הדיעות? מהרש”א

28 עיין בברכות לג,ב ברש”י ד”ה כרחבה

38 עיין בצל”ח שמקשה על שתי תשובותיו של תוס’

48 עיין מגן אברהם או”ח סימן תצ”ג סעיף קטן ו’.

58 אפשר לומר שרש”י לומד גם תרומה מהפסוק החגי, שכן לא נאמר שם מפורש שמדובר רק בקדשים, ומה עוד שהמלה ‘לחם’ משמעותה תרומה כמו של חמי תודה הם כתרומה.

68 כעת שהגמרא חושבת אין אוכל מטמא אוכל, למה תוס’ לא הקשו גם על אלה הנמנעים בסיפא מלשרוף תרומה עם תרומה הרי שתיהן אוכל? מהרש”א

78 וקשה: גם רבי עקיבא משתמש בביטוי ‘מימיהם של כהנים’ ובגמרא בעמוד ב’ מקשה עליו ‘אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוי?’ מהר”ם ומהרש”א

88 סתם משנה שם אומרת שטב”י פוסל בקודש ובתרומה, והרי יש סתם משנה אחרת בנדה עא,ב האומרת שטב”י ראשון ועושה שני, והרי שני עושה שלישי שטמא ועושה רביעיבקודש? פני יהושע

98 ראה רש”ש

09 לפי דבריהם בד”ה התם פסול והטמא שאיסור שוה לפסול, אין ללמוד איסור דאו’ משלישי דאו’, כי כשם שטמא (שלישי) ופסול (רביעי) אינם שוים ואין ללמוד פסול מטמא גם כאן אין ללמוד איסור מטמא? מהרש”א

19 וקשה: ר”ע סובר ביומא יד,א שטהור שנפל עליו ממי חטאת נטמא וצריך טבילה והערב שמש מדאו’. והרי טומאת בית הפרס מחייבת מדרבנן הזאה ביום ג’ ו-ז’ ככל טמא מת (משנה נזיר נד,א) וא”כ הוא חוזר להיות טב”י דאו’ בשל ההזאה? רש”ש

29 למה לא נאמר שמסברה יש להשוות איסור דרבנן לשלישי דרבנן אבל לא לשני דרבנן, ולכן נזקק לראיה שכשם ששלישי דרבנן מותר לעשותו שני ה”ה שמותר לעשות איסור דרבנן לשני? מהרש”א

39 קשה: אפילו בזמן שקדם לגזירת ב”ש לא ייתכן שלישי מדאו’ לפי ר”מ למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל, כי לא ייתכן שלישי בלא משקה ולפי ר”מ משקה אינו מטמא אחרים מדאו’? מהרש”א

49 קשה: למה הר”י לא העמיד את המקרה באופן הפוך שהספק אירע ברה”ר ולא אומרים ספק טומאה ברה”ר טהור, כי מדובר ששניהם באו לשאול בבי”ד בבת אחת וטיהור שתי החביות היתה סותרת את המציאות? צל”ח

59 קשה על תשובה זו: לשיטת תוס ד”ה אימתי יב,ב שבשעה שבע סובר רבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה ובשש בכל דבר, ניתן לומר שרבי יוחנן סובר שר”מ למד מדברי רבי יהושע. ורבי יוחנן סובר כמו הקושיא של רבי ירמיה כאן שגם בשעה שבע יש הפסדעצים ורבי יהושע מסכים שבשבע ‘זה מן המדה’ אבל לא בשש שאז מותר לבער את החמץבכל דבר אפילו להשליכו לנהר שאין בו הפסד, ורק אז ‘אינה היא המדה’. ולפי זהדברי הכל כולל רבי יוסי סובר שמותר לטמא את התרומה בשעה שבע, ורבי יוחנן סובר שר”מ למד מדברי רבי יהושע? צל”ח

69 ולפי זה ניתן לתרץ את הקושיא הראשונה, איך אמר רבי ירמיה ‘רבי יוסילטעמיה’ אם רבי יוסי סובר כר”מ שאין משקה מטמא אחרים מדאו’? שכן ר”מ סובר שרבי חנינא מתכוון לבשר שנגע במשקה שני דאו’ (נטמא מכלי שהיה ראשון) ונעשה שלישידרבנן משום שר”מ למד מר”ע שאין משקה מטמא מדאו’, ורבי יוסי חולק על ר”מ ואומר שלא ייתכן שהוא למד כך מר”ע כי רבי יוסי לטעמיה בשיטת ר”ע וסובר שר”ע אומר משקה מטמא אחר מדאו’, וממילא אין להשוות איסור דרבנן (תרומה בשעה שש) לטמאדאור’. מהרש”א

79 לכאורה קשה: למה תוס’ מביאים כאן את דברי הריב”א? הפני יהושע מסביר שזה בא לתרץ מנין יודע מ”ד ש’יטמא’ היינו טומאה ממש שגם מחוברים מכשירים מאחר שלשיטתו יש רק פיסקה אחת בפסוק העוסקת בהכשר טומאה.

89 וקשה: א”כ למה רב פפא משיב ‘לא, טומאת קמצים’, הרי הוא היה יכול להשיב’ בטומאת בשר וחלב’, לפי רבי יהושע הסובר צריך ציץ היות שאם אין בשר אין דם, ולפי רבי אלעזר לאקבועי בפיגול? מהרש”א

99 אין זו קושיא על רש”י, כי מאחר שהכהנים טימאו ‘כל מאכל’ משום שהוא רביעי אם נגע בכנף טמא מת לפי שמואל, ואם נאמר ש’כל מאכל’ הוא דוקא נמצא שהוא חמישי ולא רביעי (הלחם נעשה ראשון והנזיד שני, היין שלישי והשמן רביעי וכל מאכל חמישי) לפיכך חייבים לומר שכל מאכל ושמן הם מרמה אחת? מהרש”א

001 עיין בבבא בתרא סו,א ד”ה מכלל דשאיבה דאורייתא, ובהגהות הגר”א יו”ד סימן ר”א סעיף קטן ו’.

101 עיין בר”ש מסכת כלים פרק כ”ה משנה א.

201 תוס’ חולקים על פירוש רש”י ‘דניטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן’.

301 אפשר לומר שה”ה שבטלו בפיה, אלא רבי יהודה אומר ‘בטלו במעיה’ כי הוא התכוון לביטול מוחלט של משקה סרוח שאינה מטמאת אפילו טומאה קלה, כי בפיה אע”פ שנפסלו ואינו מטמא טומאה חמורה הוא מטמא טומאה קלה.

401 בסוף עמוד א’ הוכח בק”ו שמשקה אינו מטמא כלי: ‘ומה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי, משקין הבאין מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים’. וקשה: למה שם לא הציעו תוס’ ק”ו בדומה למה שמציעים כעת: ‘מה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי, משקה שאינו מטמא משקה אינו דין שלא יטמא כלי’? מהרש”א

501 וכאן לא אומרים דיו, כי אפילו בלי הק”ו מטב”י לומדים שלישי בקודש ב’מה מצינו’ ממחוסר כפורים שאינו גורם קלקול נוסף בתרומה, וגם שלישי אינו גורם קלקול נוסף בתרומה, ותכונה משותפת זו מביאם לשלב משותף נוסף, שכשם שמחוסר כפורים פוסל בקודש שהוא רביעי, גם שלישי עושה קודש רביעי.

601 באותה מידה, אילו סבר כר”ע רבי יוסי לא היה צריך לומר ‘שלישי פסול בתרומה’ אלא ‘שלישי פסול בחולין’. מהרש”א

701 עיין בצל”ח

801 קשה על קושייתם: כי כאן המשנה מטהרת ידים לא מכח ספק אלא אפילו אם נגע במחט הוא טהור כי אין טומאת ידים במקדש? פני יהושע

901 וחיבת קודש מכשיר בשר שלמים אע”פ שאינו עולה על המזבח משום שאימוריו קרבים על המזבח.

011 וקשה: באותה שעה הבהמה היתה בחיים ולא היתה ראויה ליכשר? שפת אמת וחזון איש סימן קכ”ו