מי מנוחות ביאורים לתוספות חגיגה

Print page

בס”ד

 

מי מנוחות

ביאורים לתוספות

 

מסכת חגיגה

 

מאת

הרב נחמן בן מוהר”ר יחזקאל שרגא זצ”ל כהנא

 

מסכת חגיגה

פרק ראשון – הכל חייבין

ד”ה הכל חייבין בראייה ב עמוד א

הנושא – א) פירוש המלה ‘ראייה’; ב) שיטות הירושלמי והבבלי לגבי הקשר שבין ראיית פנים בקרבן וראיית פנים בעזרה (להיראות בעזרה) בשלש רגלים.

הקדמה – א) בכל אחת משלש הרגלים חייבים הזכרים להביא שני קרבנות: עולת ראייה ושלמי חגיגה, ואם בשר החגיגה לא מספיק לצרכיו מביא קרבן שלישי שלמי שמחה. ב) מצות עשה על כל מי שחייב קרבן להביאו לא מאוחר מה’רגל’ הראשונה, שנאמר (דברים יד,כו) ‘ובאת שמה והבאתם שמה’. חלפה הרגל הראשונה ולא הביאו ביטל מצות עשה; חלפה שלש רגלים עבר על הלאו (דברים כג,כב) ‘כי תדר נדר לה’ א-לקיך לא תאחר לשלמו’ (רבמ”ם מעשה קרבנות פרק י”ד).

פירש…זכורך – רש”י פירש ‘ראייה’ כ’ראיית פנים בעזרה’ שלש פעמים בשנה, וכל הכלולים במיעוט ‘חוץ’ פטורים מלהיראות בעזרה…

והקשה הר”ר אלחנן – ארבע הוכחות ש’ראייה’ מתכוונת לראיית פנים בקרבן…

דהא…מיירי – 1) ברישא ובסיפא מופיעה המלה ‘ראייה’, ובסיפא הכוונה היא בודאי לקרבן (הראייה שתי כסף) וא”כ הוא הדין ברישא;

ותו תניא…בהבאה – 2) על הברייתא ‘הערל והטמא פטורין מן הראייה’ מקשה הגמרא בדף ד,ב: בשלמא טמא )פטור) דכתיב )דברים יד,ה-ו) ‘ובאת שמה והבאתם שמה’ כל שישנו בביאה )להיראות בעזרה) ישנו בהבאה )קרבן) וכל שאינו בביאה אינו בהבאה )וטמא שאינו בביאה אינו בהבאה) אלא ערל מנין? וברור מקושיית הגמרא שהברייתא מתכוונת במלה ‘ראייה’ לקרבן;

ועוד…והטף – 3) ירושלמי בתחילת הפרק: מתניתין )הפוטרת קטן מראייה) בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב מן הדא )כפי שלומדים בדברים לא,יב בקשר למצות הקהל בסוכות במוצאי שביעית) ‘הקהל את העם האנשים והנשים והטף’ )קטן חייב בראיית פנים בעזרה בהקהל ובכל רגל, כי הפטור ‘חוץ’ מתייחס רק לראיית פנים בקרבן); מכאן שהירושלמי מבין ש’ראייה’ מתכוונת לראיית פנים בקרבן;

ותו תניא…מיירי – 4) הקדמה א. רבי יוסי אומר ‘יש בראייה שאין בשתיהן’ (חומרה בעולת ראייה שאין בשלמי חגיגה ושמחה, שהעולה נשרפת על המזבח ולא נאכלת), מכאן שסתם ‘ראייה’ מתכוונת לעולת ראייה ולא לראיית פנים בעזרה. עד כאן ארבע הוכחות ש’ראייה’ במשנה מתכוונת לקרבן שלא כפירוש רש”י.

ע”כ נראה…ורש”י…בקרבן- נראה לר”ת ליישב את הקשיים ואומר שרש”י לא התכוון ש’ראייה’ ברישא היא ראיית פנים בעזרה בלבד, אלא ראיית פנים בקרבן וגם לראיית פנים בעזרה, אלא נקט בראיית פנים בעזרה כי כל מי שפטור מראיית פנים (‘חוץ’) פטור מראיית קרבן…

וגם יש…לילך לשם – (לפי הגהות הב”ח) עורך התוס’ מיישב את הקושיות של הר”ר אלחנן אחרת מר”ת כלהלן: רש”י מפרש ‘ראייה’ ברישא ‘ראיית פנים בעזרה’ מפני המשך הרישא ‘איזהו קטן’ שמתייחס ל’קטן’ המוזכר למעלה ‘חוץ מחרש שוטה וקטן’, וממילא ‘איזהו קטן’ עוסק בראיית פנים בעזרה כי המשנה פוטרת אב מלחנך את בנו ב’ראייה’ כש’אינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית’ היינו כבן שלש משמע שבן ארבע האב חייב, והחיוב בגיל זה בודאי שאינו בקרבן אלא עלייה להר הבית או לעזרה (ראה להלן סוף ד”ה ‘איזהו קטן’)…

ומיהו…הרבה – ראיות 4,2,1 של הרב אלחנן שהרישא עוסקת בראיית פנים בקרבן מבוססות על מקורות שמחוץ לרישא, בעוד שראיה 3 מתייחסת ישירות לרישא. הירושלמי אומר ש’חוץ’ באה לפטור מראיית פנים בקרבן אבל ראיית פנים בעזרה חייבים גם נשים וקטנים. עורך התוס’ קובע שההסבר של ר”ת לרש”י ושלו מספיקים לדחות ראיות 4,2,1 של הרב אלחנן אבל לא שיטת הירושלמי, כי רק שאין לישבה עם רש”י היא נוגדת מהלך הבבלי הפטרם גם מראיית פנים בעזרה…

דהתם…דחרש – 1) קבלת הירושלמי היתה שלומדים מ’הקהל’ שנשים וילדים חייבים בראיית פנים בעזרה ברגל, אבל קבלת הבבלי היתה שמ’הקהל’ לומדים פטור של חרש מראיית פנים בעזרה ברגל ואינו מתייחס לנשים וקטנים…

ואע”ג…חייבות כו’ – מאידך יש לכאורה ראיה שגם הבבלי סבור שיש גז”ש מראיית פנים להקהל: בדף ד,א נאמר שאילולי המלה ‘זכורך’ (‘שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך’) היינו לומדים מהקהל שגם נשים חייבות בעלייה לרגל – קמ”ל ‘זכורך’ שהן פטורות; מכאן שגם הבבלי סבור שיש קשר בין הקהל וראייה…

מ”מ…לחיוב – לפי הבבלי הגז”ש להקהל באה ללמד פטורים ולא חיובים…

ועוד…דהקהל – 2) בדברים ט”ז בתחילת פסוק ט”ז כתוב ‘שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה’ א-לקיך’, והבבלי ד,א דורש ‘זכור’ (מ’זכורך’) להוציא נשים מראיית פנים בעזרה כי הפסוק עוסק בראיית פנים בקרבן רק בחלקו השני ‘ולא יראה את פני ה’ ריקם’, אבל תחילת הפסוק ‘יראה כל זכורך’ עוסק בראיית פנים בעזרה ונשים פטורות לפי הדרשה ‘זכור’ שלא כירושלמי…

ועוד קשיא ליה…דפטורא – 3) ראיה שלישית שהבבלי דוחה את הירושלמי המחייב נשים בראיית פנים בעזרה: ב”ה במשנה מגדירים ‘קטן’ לענין הפטור מלהביאו להר הבית כילד ‘שאינו יכול לאחוז ביד אביו ולעלות מירושלים להר הבית’. רבי זירא בדף ו,א מקשה על מציאות זו: עד הכא מאן אתייה? )נשים הפטורות מעלייה לרגל מן הסתם נשארות בבית, א”כ ה’קטן’ שאליו מתכוונים ב”ה הובא לירושלים ע”י אביו, והרי ילד שמסוגל להיפרד מאמו למשך מספר ימים כבר מסוגל ‘לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית’? ואביי משיב [לגירסת הב”ח]) עד הכא אימיה דמחייבא בשמחה אייתיתיה )הקטן במשנה אינו יכול להיפרד מאמו והובא לירושלים על ידה משום שהיא חייבת לעלות ולשמוח עם בעלה באכילת שלמי שמחה, לקיים מה שכתוב [דברים יד,כו] ‘ושמחת אתה וביתך’) עד כאן. ומזה שאביי מבסס את עלייתן לרגל של נשים בחיוב של ‘שמחה’ ולא ב’ראיית פנים בעזרה’ מוכח שנשים פטורות גם מראיית פנים בעזרה שלא כירושלמי…

ועוד בגמרא…עזרה – 4) הקדמה ב. בראש השנה ו,ב1 רבי זירא חוקר: אשה מה היא ב’בל תאחר’ )אשה שמאחרת לסלק את חובותיה להקדש האם עוברת על הלאו שכן) מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה )היא מוצאת מכלל הפסוק ‘ובאת שמה והבאתם שמה’ לאור המיעוט ‘כל זכורך’) או דלמא הא איתה בשמחה )חייבת לעלות לירושלים לאכול שלמי חגיגה?). מכאן עוד ראיה שהבבלי פוטרת אשה מראיית פנים בעזרה, שאם היא חייבת הצד המחייב בחקירה היה טוען ‘דהא איתה בראיית פנים בעזרה’ ולא ‘דהא איתה בשמחה’…

אלא…כדפרישית – 2

סיכום – א) ר”ת מסביר שרש”י סובר ש’ראייה’ ברישא מתכוונת לראיית פנים בעזרה ולראיית פנים בקרבן, ועורך התוס’ מסביר שרש”י סובר ש’ראייה’ מתכוונת לראיית פנים בעזרה בלבד; לדעת שניהם אין להפריד בין החיובים. ב) הבבלי סובר שהחיובים של ראיית פנים בקרבן וראיית פנים בעזרה אינם ניתנים להפרדה, ומי שכלול במיעוט ‘חוץ’ פטור משניהם. הירושלמי סובר שניתן להפרידם, וקטן ואשה הפטורים מראיית פנים בקרבן עדיין חייבים בראיית פנים בעזרה.

ד”ה חוץ מחרש שוטה וקטן ב עמוד ב

הנושא – ‘אין למדין מן הכללות’ אפילו במקום שנאמר בו ‘חוץ’.

אין…הכללות – דבר שנאמר במשנה ככלל (‘הכל חייבים’ ‘הכל שוחטים’) כוונת התנא יכולה להיות לרוב המקרים ולאו דוקא לכולם…

אפילו…חוץ – גם במקום שתנא אומר מפורש ‘חוץ מ-‘ עדיין לא לומדים מן הכלל, כי ייתכן שלא הוציא מהכלל כל הפרטים הראויים להיות מוצאים, והראיה…

כדאמרינן בריש בכל מערבין – משנה בעירובין כו,ב: בכל מערבין ומשתתפין )כל אוכל כשיר לעירובי חצרות ושיתופי מבואות) חוץ מן המים ומן המלח )שאינם ‘מזון’) והרי מובא בהמשך שגם בפטריות אין מערבין אף שאינן כלולות ב’חוץ מ-‘…

דהא תנא…קרקע – וכן בענייננו, אף שמובא במשנה ‘חוץ מחרש שוטה וקטן’ אין ללמוד שהכלל ‘הכל חייבין בראייה’ החלטי, שכן הברייתא (ד,א) מונה אישים נוספים הפטורים מראייה שאינם נימנים במיעוט ‘חוץ מ-‘…

ומיהו…אומנותו – ולמרות שהביטוי המצמצם ‘חוץ מ-‘ שבא אחרי כלל אינו הופך את הכלל להחלטי, הראיה שהבאנו מהברייתא בדף ד,א אין בה כדי להוכיח זאת. שכן ניתן לטעון שהתנא שאמר ‘הכל חייבין’ מלכתחילה הגביל את המושג ‘הכל’ שלא לכלול אישים הפטורים מלעלות בשל סיבה חיצונית – שיש בידם לתקנה בכל עת כגון מקצוע, ולכן אפילו אם מקמץ וכו’ אינם כלולים ב’הכל חייבים’ הכלל עדיין החלטי בתוך הגבולות שהתנא הציב3

וכי תימא…בעלי קבין – מאידך ניתן לטעון שיש ראיה ממשנתנו שאין למדין מן הכללות אף שנאמר ‘חוץ’, כי מצינו אישים שמוצאים מן הכלל בשל סיבות גופניות שאינם מוזכים ב’חוץ מ-‘ כגון חרש באוזן אחת וצולע ברגל אחת ובעל קבין…

כל הני…אתיין – אין זו טענה כי התנא לא מתייחס לאישים הללו כאל בעלי מעמד נפרד אלא כללם בין האישים שמוצאים מן ‘הכל’ ע”י ‘חוץ מ-‘ לאמור, חרש באזנו אחת הוא בכלל ‘חרש’ וחיגר ברגלו אחת ובעלי קבין הם בכלל ‘חיגר’…

וטמא…דרבי עקיבא – לכאורה הראיה ממשנתנו חוזרת, שכן ערל וטמא מוצאים מחיוב ראייה כפי שמובא בברייתא ד,ב ‘הערל והטמא פטורין מן הראייה’, ואינם מופיעים בין המוזכרים ב’חוץ מ-‘? אבל גם זו אינה ראיה, כי כאשר התנא תיכנן את נוסח המשנה והחליט לכתוב ‘הכל חייבין’ לא חשב שהלומד יחשוב שהיתה לו כוונה לכלול טמא, וממילא היעדר ‘טמא’ בחיוב אינו נחשב כשיורא. וה”ה בערל וטמא, כי התנא סובר כר”ע (ד,ב) שמקיש ערל לטמא לענין איסור כניסה למקדש…

אבל כל הני…סוף – לעומת אלו המוצאים מהכלל ע”י ‘חוץ מ-‘, שאילולי הוצאו היתה סיבה לחשוב שהתנא כללם בחיוב.

סיכום – אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו ‘חוץ מ-‘, ולמרות שזה נכון אי אפשר להוכיח זאת ממשנתנו.

ד”ה איזהו קטן ב עמוד א

הנושא – חיוב של קטן שהגיע לחינוך במצות ראייה.

הקדמה – א) משנה בביצה יט,א: בית שמאי אומרים מביאין שלמים )ביו”ט) ואין סומכין עליהן )כי אסור מדרבנן להשתמש בבעלי חיים בשבת ובחג, והרי הסומך עושה זאת בכל כחו כשהוא נשען על הבהמה) אבל לא עולות )שאין זמנן קבוע וניתן להביאם גם אחר יום טוב) ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. בגמרא מובאת מחלוקת תנאים במה חילקו ב”ה וב”ש. בברייתא אחת אומר ר”ש בן אלעזר: לא נחלקו ב”ש וב”ה על עולה שאינה של יו”ט שאינה קרבה ביו”ט (מסכימים שעולת נדר ונדבה אינה קריבה ביו”ט בשל שתי מגרעות שיש בה: 1) אינה חובת היום, 2) אינה נאכלת ע”י אדם. וכן) ועל שלמים שהן של יו”ט (שלמי חגיגה ושמחה מסכימים קריבים ביו”ט בשל שתי מעלות שיש בהם: 1) חובות היום, 2) נאכלים ע”י אדם) על מה נחלקו על עולה שהיא של יו”ט )עולת ראייה שיש בה מעלה אחת שהיא חובת היום) ועל שלמים שאינן של יו”ט )שלמי נדר ונדבה שיש בהם מעלה אחת שנאכלות ע”י אדם) ב”ש אומרים לא יביא וב”ה אומרים יביא; מכאן שב”ה סוברים ששלמי נדבה קריבים ביו”ט.

לעומת זאת רב יוסף מצטט ברייתא אחרת: בית שמאי אומרים סומך עליהן מערב יו”ט (כי סמיכה אסורה ביו”ט מדרבנן) ושוחטן ביו”ט, ובית הלל אומרים סומך עליהן ביו”ט ושוחטן ביו”ט. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביו”ט )אפילו לא שלמים הנאכלים ע”י אדם); מכאן בניגוד לברייתא הראשונה ב”ה וב”ש מסכימים ששלמי נדבה אינם קריבים ביום טוב.

ב) במשנה ט,א נאמר ברישא: מי שלא חגג )לא הביא קרבנותיו) ביו”ט הראשון של חג )הסוכות) חוגג את כל הרגל )חול המועד ושמיני עצרת יכול להשלים את קרבנותיו. ובגמרא מובא) ומאי תשלומין )מהו היסוד ההלכתי של תשלומים) רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון )יו”ט ראשון נקבע לזמן הקרבנות ושאר הימים כתשלומים) ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה )כל יום מחוה”מ חלה חובת ההקרבה מחדש למי שטרם הקריב ואין יום מסויים שהוא העיקר. והגמרא מקשה) מאי בינייהו )בין ר”יו לרבי אושעיא) אמר רבי זירא חיגר ביום ראשון )ופטור לגמרי ממצות ראייה) ונתפשט ביום שני )החלים בחוה”מ. לפי ר”יו מאחר שלא חייב בקרבנות ביו”ט א’ אין תשלומים בשאר הימים, ולפי רבי אושעיא אף שלא היה ראוי להקרבה ביו”ט חל עליו חיוב בהמשך החג).

משם…נדבה – קטן שהגיע לגיל חינוך חייבוהו חז”ל בראיית פנים בעזרה ובראיית פנים בקרבנות4, ומאחר שאינו חייב להביא קרבן מדאורייתא הרי שקרבניו הם נדבות (עולת נדבה ושלמי נדבה). מתוס’ עולה שחז”ל תיקנו שני חיובים לגבי קטן שהגיע לחינוך: 1) חיוב על הקטן עצמו לקיים מצוות כפי שמשמע מדבריהם ‘ומדרבנן הוא מחויב’ ולא נאמר ומדרבנן אביו חייב5; 2) האב חייב להשתתף בגופו ובממונו בחינוך הקטן כפי שעולה מזה שאין לקטן כסף וקרבנותיו הם נכסי אביו…

ולמ”ד…המועד – הקדמה א. לפי הברייתא של רשב”א רשאי אביו להקריב שלמי נדרי בנו הקטן ביו”ט והעולת נדבה נדחית לחוה”מ, ולפי הברייתא שרב יוסף ציטט מאחר שכל קרבנות הקטן שהם נדבות הם נדחים לחוה”מ…

אך קשה…בשני – הקדמה ב. קשה על ר”יו הסובר ‘תשלומין לראשון’: קרבנות הקטן באים לחינוך ויש לדקדק כמו בגדול שאם לא כן אין חינוך, והרי גדול שפטור ביו”ט א’ אין לו תשלומים בחוה”מ ואילו כאן האב מביא קרבנות בנו בחוה”מ?

וי”ל דהתם…ראוי עכשיו – ר”יו מבחין בין מעמדו ההלכתי של האיש לבין מעמד הקרבנות שעליו להקריב בחוה”מ: קרבן שזמנו ביו”ט אבל האיש פטור ביו”ט בשל מצבו האישי וכעבור יום מצבו השתנה וכעת סיבת הפטור נעלמה, לא נכנס לחיוב מאחר שביום העיקרי (יו”ט) לא נעשה חייב; משא”כ מי שלא השתנה דבר לגבי מצבו אלא שביו”ט לא היה חיוב על שום אדם להביא הקרבן וכעת בחוה”מ חל החיוב הרי שהחיוב חל גם עליו. ומבחינת הקטן לא השתנה דבר לגבי כשרותו והיום הוא כפי שהיה אתמול אלא אתמול לא היה חיוב על שום קטן להביא קרבן והחיוב חל מחוה”מ, דינו דומה למבוגר במצב דומה, והראיה…

ודומה לו…כדפרישית – הגמרא שם עוסקת בשאלה אם קרבן חגיגה (חגיגת י”ד בניסן ושלמי חגיגה של כל רגל) דוחה שבת כלהלן: כי אתא רבין )מא”י לבבל) אמר ‘אמרתי לפני רבותי פעמים )לפעמים) שאי אתה מוצא )שזמן קרבן חגיגה בסוכות) אלא ששה )ימים למרות שהחג כולל שמיני עצרת הוא 8 ימים) כגון שחל יו”ט ראשון של חג בשבת )ושמיני עצרת בשבת ואין מקריבים חגיגה בשבת); מכאן שמקריבים חגיגה כתשלומים בחוה”מ אף שלא חל חיוב הקרבה ביו”ט ראשון בגלל השבת…

וליכא למימר…אף ביו”ט – לכאורה ניתן להשיב על קושיית ‘מורי’ למעלה שהקטן מביא נדריו גם ביו”ט, כי לסוברים שאין מקריבים נו”נ ביו”ט אין זה אלא חומרה ולמען חינוך הקטן התירו; אבל אין לקבל תשובה זו…

דהא בפ”ק…לא דחו יו”ט – כוונתם לפרק שני של ביצה כ,ב שבו אומר רב הונא: לדברי האומרים נדרים ונדבות אין קריבין ביו”ט לא תימא )אל תאמר) מדאורייתא מחזא חזו )ראויים ליקרב) ורבנן הוא דגזרי בהו גזירה שמא ישהה )ידחה הקרבתם עד שיעלה לירושלים ברגל הקרובה וייארע אונס ולא יעלה ונמצא עובר על ‘בל תאחר’) דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו )בשבועות) וליכא למגזר שמא ישהה )כי זמנם קבוע בשבועות ואינם דומים לנו”נ) ואינו דוחה לא את השבת ולא את היו”ט.

וכי תימא…מדות – קטן לא סומך כי אינו בר דעת, והרי אמרנו שבחינוך מקפידים בכל פרטי המצוה, ואיך מראים לקטן שמקריבים נדבות בלא סמיכה?

וי”ל…בנו – האב סומך כי למעשה הקרבן שלו; ואף שאין קיום של מצוה ע”י הילד עצמו כפי שהיתה מקויימת ע”י מבוגר, אבל מאחר שהוא רואה שאביו סומך נחרט בתודעתו שיש מצות סמיכה בקרבנות, ובזאת מושגת המטרה החינוכית…

ורש”י…סוף – רש”י (ד”ה ‘ב”ש אומרים’) אומר ‘גדול הבא להיראות צריך להביא עולה וכו’, משמע שקטן אפילו שהגיע לחינוך אינו מביא קרבן, וחינוך הבן מצטמצם בזה שאביו מביאו להר הבית לראיית פנים בעזרה.

סיכום – א) קטן שהגיע לחינוך לענין ראייה: רש”י – אביו מחנכו בהבאתו לעזרה; תוס’ – אביו מביא עולת נדבה ושלמי נדבה ואומר לבן שהוא מביאם בשבילו.6

ב) אפילו לרבי יוחנן שסובר ‘תשלומין דראשון נינהו’ אין בהבאת קרבן של הקטן אחר יו”ט פגיעה בעיקרון של חינוך כי חיוב הבאת קרבנות לא חל על הקטן ביו”ט ראשון אלא למחרת בחול המועד.

ד”ה הכל לאתוי מאי ב עמוד א

הנושא – הבהרת דברי התרצן.

ואליבא דמשנה אחרונה – סתם גמרא (התרצן) ידעה את המשנה ‘מי שחציו עבד וחציו בן חורין’ והעמיד בו ‘הכל חייבין’ כמשנה אחרונה…

אע”ג…עבד פטור – וקשה: הגמרא בדף ד,א מדייקת מהמשך המשנה ‘ועבדים שאינם משוחררים’ שחציו עבד וחב”ח פטור מראייה ואיך מעמידים ‘הכל חייבין’ לרבות חיוב של חציו עבד וחב”ח?

מ”מ…סוף – הגמרא שם מדייקת מ’עבדים שאינם משוחררים’ פטור של חציו עבד וחב”ח על פי דרשת רבינא משמות כג,יז: ‘אל פני אדן ה’ – לפטור חציו עבד וחב”ח מראייה מפני שיש לו אדון אחר (כביכול), אולם סוגייתנו נאמרה קודם שהובאה דרשתו לבית המדרש וחשבו ש’עבדים שאינם משוחררים’ באה לפטור ע”כ מראייה.

ד”ה תשלומין דראשון ב עמוד א

הנושא – הרחבת הכלל ‘כולן תשלומין לראשון’ גם על עולת ראייה.

ואע”ג…תשלומין – רבי יוחנן לומד ‘כולן תשלומין לראשון’ מהפסוק (ויקרא כג,מא): וחגתם אתו )ביו”ט ראשון, ואם לא הספיק) חג לה’ שבעת ימים )יש תשלומים כל שבעה). וקשה: הפסוק נאמר בשלמי חגיגה ולא בעולת ראייה א”כ מה מקשה הגמרא ‘הניחא’, הלא ניתן לומר שהריבוי ‘הכל’ בא לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני לגבי עולת ראייה?

מ”מ…בשני – הסברה נותנת שהכלל שכתוב בשלמי חגיגה בא ללמד על עצמו ועל שאר קרבנות החג ש’כולן תשלומין לראשון’; ומאחר שחיגר לא היה ראוי להביא קרבנותיו בראשון אין לו תשלומין בשאר הימים…

ולא הוה…סוף – התנא לא היה טורח להדגיש ע”י המלה ‘הכל’ את החיוב של חיגר בשעה ראשונה של יו”ט ונתפשט בשניה, כי לא עולה על הדעת שיהיה פטור.

סיכום – רבי יוחנן סבור ‘כולן תשלומין לראשון’ גם לגבי עולת ראייהג אף שהכלל מופיע בפסוק של שלמי חגיגה.

ד”ה יראה יראה ב עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י והבהרת שיטות התנאים.

הקדמה – א) מלה בתורה שקריאתה שונה מכתיבתה, מה קובע בענין לימוד הלכות – הכתיבה (יש אם למסורת) או הקריאה (יש אם למקרא?) בסוכה ו,ב מובאת ברייתא בקשר למספר הדפנות המכשירות סוכה: שתים כהלכתן )2 דפנות שלמות שגובה כל אחת לפחות עשרה טפחים ורחבה שבעה) ושלישית אפילו טפח )ברוחב, הלכה למשה מסיני) רבי שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח )הלכה למשה מסיני). והגמרא מסבירה את שיטותיהם: בויקרא כג,מב-מג מענין מצות ישיבה בסוכה כתוב ‘בסכת, בסכת, בסכות’. הת”ק ור”ש הסכימים: 1) הפסוק מלמד על מספר הדפנות, 2) על פי כתיבתן שתי המלים ‘סכת, בסכת’ הראשונות הן לשון יחיד והשלישית ‘בסכות’ לשון רבים וכולן נקראות בלשון רבים. ת”ק סובר ‘יש אם למסורת’ ומספר הדפנות המשתמע משלש המלים הוא 4 (סכת ,1 סכת ,1 סכות 2) ומאחר שהמלה ‘סכת’ הראשונה תפוסה לגוף הפסוק נשארות 3 דפנות (סכת-סכות) שעל פי הלכה למ”מ הן שתי שלימות ושלישית טפח. ר”ש סובר ‘יש אם למקרא’ ומוזכרות 6 דפנות (סכת ,2 סכת ,2 סכות 2), הראשונה תפוסה לגוף הפסוק ונשארות 4 דפנות, 3 שלמות והרביעית טפח על פי הלכה למשה מסיני.

ב) בסנהדרין ד,א יש רשימת תנאים הסוברים ‘יש אם למקרא’: ר”י הנשיא, ר”י בן רועץ, ב”ש, ר”ש בר יוחאי ור”ע. תוס’ שם בד”ה ‘כולהו’ קובעים שהמחלוקת בקשר ל’מקרא’ מול ‘מסורת’ קיימת רק כשהדינים העולים מהם סותרים, אבל כשיכולים להתקיים ביחד הכל מודים ‘יש אם למקרא ולמסורת’ אבל המקרא עיקר.

ג) בפסחים כו,ב מצוטטת משנה במסכת פרה ב,ד: שכן עליה עוף )עוף נחת על פרה אדומה) כשרה )להיות ‘פרה אדומה’ אע”פ שפרה שפעם נשאה משא נפסלת. מאידך) עלה עליה זכר פסולה (ורב פפא מסביר את ההבדל בין שני המשאות לאור הפסוק בענין עגלה ערופה שדינה ודין פרה אדומה מבחינת פסול מחמת עשיית עבודה שווים: ‘ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה [קובץ עי”ן מבנין הופעל] אשר לא משכה בעל’) עובד דומיא דעבד )המסורת היא ‘עבד’ בבנין קל, היינו בהמה שעבדו בה בידים תוך רצון וסיפוק פסולה, והמקרא הוא ‘עובד’ בבנין הופעל היינו הבהמה נפסלת בעבודה הנעשית בה אפילו שלא בידי אדם ואף שלא מרצון או הסכמת בעל הבהמה. ועתה מיזוג המשמעויות הסותרות נותן את המסקנה) מה ‘עבד’ דניחא ליה אף ‘עובד’ דניחא ליה )כשם שאדם העובד בבהמתו באופן מודע עושה עבודות שהן לרצונו, ה”ה בעבודות שנעשות לפרה ועגלה שלא על ידו שאם הן לרצונו הבהמה פסולה למצוות הללו).

ד) לאור הקדמה ב’ ניתן להסביר את המחלוקת בין ר”י בן תימא הפוטר סומא באחת מעיניו מראייה והת”ק במשנתנו המחייב: ריב”ת סובר שבמקום שאין סתירה בין מקרא ומסורת דורשים את שניהם, והת”ק סובר שדורשים מקרא ומסורת אם נוסף לזה שאין סתירה כתיב המקרא שונה משל המסורת, אבל כשרק הקריאה שונה, כגון יראה (חיריק יו”ד) ויראה (צירה יו”ד) דורשים רק את המקרא. ולכן הת”ק סובר שאין השוואה בין עיני האדם לעיני הקב”ה ואפילו סומא באחת מעיניו חייב ב’ראייה’ מכיון שאין הבדל בכתיב בין יראה ליראה.

פרש”י…בשתי עיניך – רש”י הבין שני דברים מהגמרא: 1) המלה ‘יראה’ בפסוק (יו”ד חריקה, שהיא המסורת הפשוטה בבנין קל), והמלה ‘יראה’ (יו”ד צרויה, שהיא המקרא בבנין נפעל), והמלה ‘בא’ מתכוונות להקב”ה לאמור, כשם שהקב”ה ‘בא’ לראותך בשתי עיניו (כביכול, שהוא ביטוי לשלמות כמובא בדברים יא,יב ‘ארץ אשר ה’ אלקיך דורש אתה תמיד עיני ה’ א-לקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה’) כך כשהקב”ה בא להיראות בעיני אדם הוא חייב להופיע בשלימות הראייה…

ולא יתכן…הוא – הגמרא לא תייחס את הפועל ‘בא’ להקב”ה ש’מלא כל הארץ כבודו’ (או כמובא בתוס’ סנהדרין ד,ב ד”ה בדרך ‘דשכינה תמיד בבית המקדש’)…

ועוד…המקרא קודם – הקדמות א-ב. לפי רש”י הגמרא רואה את המסורת ‘יראה’ בבנין קל כעיקר הדרשה והמקרא ‘יראה’ בבנין נפעל כטפל לה, היינו בדרך שהקב”ה בא לראותך כך הקב”ה בא להיראות. והלא הכלל הוא שבמקום שדרשות המקרא והמסורת אינן סותרות, הכל מסכימים שדורשים מקרא ומסורת ודרשת המקרא היא העיקר, הפוך מפירוש רש”י…

על כן…יראה – הגמרא דורשת: א) בסדר הפוך ‘יראה’ בבנין נפעל ואחר כך ‘יראה’ בבנין קל; ב) כל איזכור של הפועל ‘בא’ מתייחס לאדם ואינו מתייחס להקב”ה…

מה לראות…עיניו – כשם שאדם בא ליראות בשתי עיניו של הקב”ה (שלימות), כך האדם שבא לראות את הקב”ה (כביכול) חייב להיות בעל שתי עיניים…

ולא דמי…מקרא ומסורת – הקדמה ג. מן הסתם רב פפא דורש את הפסוק ‘עובד עבד’ על דעת כל התנאים כולל הת”ק במשנתנו שחולק על ר”י בן תימא, א”כ למה הת”ק מקבל את המקרא והמסורת של ‘עובד עבד’ ולא ‘יראה יראה’?

דהכא…סוף – הקדמה ד. הת”ק דורש רק את המקרא של ‘יראה יראה’ משום שאין שינוי בכתיב בין המקרא למסורת, משא”כ ב’עובד עבד’ שהוא דורש את שניהם משום שהכתיב של כל אחת שונה.

סיכום – א) רש”י: 1) עיקר הדרשה הוא המסורת (‘יראה’ בבנין קל) ומשווים את המקרא (‘יראה’ בבנין נפעל) למסורת; 2) המקרא, המסורת והמלה ‘בא’ בגמרא מתייחסים להקב”ה. לפי ר”ת; 1) עיקר הדרשה הוא המקרא ומשווים את המסורת למקרא; 2) המקרא, המסורת והמלה ‘בא’ מתייחסות לאדם.

ב) המחלוקת בין הת”ק במשנתנו ור”י בן תימא היא בשאלה מתי דורשים גם את המסורת? לת”ק צריכים שני תנאים: הדרשות העולות מהמקרא והמסורת אינן סותרות ויש הבדל בכתיב בין המקרא למסורת. לפי ר”י בן תימא דורשים גם את המסורת כשאין סתירה ביניהן אף שכתיבתן אחיד.

ד”ה תקנתם את רבו ב עמוד ב

הנושא – גירסות שונות בסוגיא והשלכותיהן.

הקדמה – המשחרר עבד כנעני אפילו חציו עובר על מצות עשה שנאמר (ויקרא כה,מו): והתנחלתם אתם )עבדים כנעניים) לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו )ולא לשיחרור), וסביר לומר ששותף שמשחרר את החצי שלו עושה זאת כדי לצער את שותפו או את העבד בהעמדתם בפני סיבוך הלכתי. ב”ה התכוונו מתקנתם למנוע מעשים כאלה ע”י ביטול כל תועלת במעשה בהחזרת זכויות השותף השני והעבד לקדמותן קודם השיחרור החלקי.

במה…לישא אשה – הקדמה. ב”ש טוענים שהתיקון של ב”ה שבא לפתור את הסיבוך שנגרם מהשיחרור מחזיר לרבו (השותף השני) הזכויות שהיו לו קודם השיחרור (%05 מעבודת העבד) אבל אינו פותר את קיפוח העבד שאינו רשאי לשאת שום אשה, ונמצא שהמשחרר מצליח לפגוע בעבד. לפיכך יש לכפות על רבו לשחררו ולקבל את דמי חצי העבד כחוב, ועי”ז יידע כל שותף שלא יועיל שיחרור לגרום רע לשום צד, שכן השותף השני יקבל את דמי חצי העבד והעבד ישוחרר לגמרי…

ואם משום…לעצמו – וזאת הסיבה שב”ש הזכירו רק את צד האישות ולא צד העבדות של העבד, שכן שיחרור חציו לא קיפח אותו בהשוואה למצבו הקודם, אדרבה, כעת הוא רק חצי עבד…

והר”ר משולם – דוחה פירוש תוס’ המתחייב מגירסתם (שב”ה פעלו להבטיח שלא ייפגעו הצדדים פגיעה כלשהי) משתי סיבות: 1) אין זה מעניינם וגם לא ביכולתם של חז”ל להבטיח שאדם לא יינזק כלל ממעשים רעים של שותפו שכן אין לדבר סוף; 2) מאחר שיחסם של העבד ורבו הם בתחום העבדות, ההגיון מחייב שהתיקון (וממילא הדיון בין ב”ה וב”ש) התנהל בנושא זה, וא”כ יש לחפש היכן זה מופיע בגמרא. לפיכך ר’ משולם טוען שב”ה התכוונו לתקן מה שניתן בתחום של יחסי רב ועבד בנוגע לרווח מעבודה אבל לא בענין אישות, ויש לגרוס ברוח זו…

והר”ר משולם…סוף – ב”ה פעלו לתקן רק מה שנפגע בתחום העבדות, וב”ש טוענים שאת העבד תיקנתם כי כעת הוא יהנה מעבודתו כל יום לסירוגין, אבל את רבו לא תיקנתם כי הוא עומד להפסיד את הרווחים מהוולדות שלא יוולדו עקב האיסור על העבד לשאת שפחה כנענית. לכן במאזן העדין בין שמירה על זכות רבו לאי היכולת של העבד לקיים מצות פר”ו, מאחר שזכות רבו כבר נפגע בהפסד הוולדות, מוטב שישחרר את חלקו ולאפשר לעבד לקיים את המצוה.

סיכום – עורך התוס’ וגירסתו: ב”ש ביקרו את התיקון של ב”ה משום שזה משאיר את העבד מקופח בתחום האישות; הר”ר משולם: הביקורת מופנית לכך שאפילו אחר התיקון זכות הבעלים מקופחת ומוטב לאפשר לעבד לקיים מצות פו”ר.

ד”ה לישא שפחה אינו יכול ב עמוד ב

הנושא – חיזוק הקביעה שאינו רשאי לישא שפחה.

ולמכור…נשך – בויקרא כה,מא נאמר בקשר לשיחרור עבדים בשנת היובל ‘ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו’, והמשמעות של ‘משפחה’ היא קירבה של בשר ודם עם הדור הקודם (כגון הורים) אבל לא בנים. ומאחר שגר שנתגייר מנותק מלכתית ממשפחתו הגויית וכאילו נולד מחדש, הוא מוצב מחוץ לפרשת עבדות בהיעדר ‘משפחה’ שאליה יוכל לשוב…

ועוד…בפך…כנענית – אפילו היה רשאי למכור את עצמו לעבד לא יוכל לקחת שפחה כי רק מי שקיים פו”ר כיהודי רשאי רבו למסור לו שפחה כנענית…7

וא”ת…ואת בנו – פרד נולד מזיווג של מין סוס ומין חמור (כלאי בהמה) ואסור לזווג פרד עם סוסה בשל צד החמור שבפרד או פרד עם חמורה בשל הצד הסוס שבו, אבל פרד עם פרדה מותר, וזאת לכאורה משום שבעת זיווגם מין הסוס ומין החמור שבפרד ובפרדה יתחברו מין במינו, א”כ ראוי שיהיה מותר לזווג חציו עבד עם חצי שפחה לפי אותו עיקרון שצדדי העבדות והחירות יתחברו מין במינו?

וי”ל…והא איתא – ההיתר לזווג פרד ופרדה אינו משום שכל מין מוצא את מינו, אלא משום שפרד הוא מין בפני עצמו שבו שני מרכיביו (סוס וחמור) מתמזגים למין שלישי, משא”כ חציו עבד וחציה שפחה שחלקיהם שומרים על ייחודם בעולם ההלכה ואינם מתמזגים למין שלישי…

ומטעם…הפרידה – כאמור אין כאן מיזוג של שני מינים אלא איבוד מוחלט של תכונות כל מין ומין ויצירת מין שלישי, ולכן מותר לרכוב על פרדה אף שאסור לשבת בעגלה רטומה לסוס וחמור…

ובתוספתא…בתערובתו – שם בתוספתא הלכה ד’ מובא: וחכמים אומרים כל הפרדות מין אחד הן. ובתשובתו מביא רבי איסי בן יהודה קל וחומר: מותר ללבוש בגד פשתן עם בגד שני מצמר אבל אסור ללבוש בגד אחד שנארג מצמר ופשתן, א”כ מאחר שאסור לרכוב בעגלה רטומה לסוס וחמור כל שכן שאסור לרכוב על פרדה שנוצרה מזיווג של מין סוס ומין חמור8. וזאת בניגוד למסקנתנו למעלה שמותר לרכוב על פרדה מאחר שמותר לזווג פרד ופרדה…

אמרו ליה…על הפרדה – במלכים א’ פרק א’ מסופר שדוד הזדרז להמליך את שלמה בנו למנוע מאדניהו בנו מחגית מלהכריז על עצמו כמלך, ודוד מצוה את צדוק הכהן, נתן הנביא ולבניהו בן יהוידע (פסוק ל”ג): והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אתו אל גחון )מעין סמוך לירושלים כסגולה שמלכותו תימשך כמעין), מכאן שדוד היה נוהג לרכוב על פרדה, וקשה על רבי איסי?

אמר להם…התקועה – רבי איסי ישיב שבניגוד לקבלת רבני הדור, דוד למד שכלאי בהמה האסור מהתורה הוא דוקא מין בהמה טהורה (כגון בקר) עם מין טמאה (כגון חמור), אבל בסוס וחמור ששניהם ממין טמא אין איסור…

אמרו ליה…סוף – מלכים א’ טו,ה ‘אשר עשה דוד את הישר בעיני ה’ ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי’, משמע שדוד סר למשמעותם של רבני הדור ואין להעלות על הדעת שלא קיבל קבלתם.

סיכום – א) האפשרות שישא שפחה כנענית אם ימכור את הצד המשוחרר שבו לעבדות אינה מעשית משום: 1) עבד כנעני שהשתחרר דינו כגר צדק שאינו נמכר עוד לעבד; 2) עבד עברי אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אא”כ קיים כבר פו”ר. ב) בניגוד לרבי איסי בן יהודה החכמים סוברים שמותר לרכוב על פרד משום שהוא מין בפני עצמו ולא כלאי בהמה.

ד”ה לישא שפחה אינו יכול (בתרא) ב עמוד ב

הנושא – אפשרויות לחציו עבד וחב”ח להינשא בלי להזדקק לכפיית רבו לשחררו.

הקדמה – א) משנה בקידושין סט,א: רבי טרפון אומר יכולין )לכתחילה) ממזרין ליטהר )את צאצאיהם העתידים ליוולד) כיצד? ממזר שנשא שפחה הולד עבד (מתייחס אחריה ואם) שיחררו נמצא הבן בן חורין (וכשר).

ב) הנימוק של ר”ט הוא שקידושין לא תופסים בין יהודי ושפחה כנענית או יהודיה וע”כ וזיווגם מכונה ‘קדשות’, וכן ממזר שנולד מגבר ואשה שקידושין ביניהם לא תופסים, כגון אשת איש או בני משפחה בדרגה ראשונה, מכונה ‘קדש ועומד’; אי לכך אין איסור על ממזר שכולו תוצאת ‘קדשות’ לינשא שפחה שהיא ‘קדשה’.

ג) ה’נתינים’ היו צאצאיהם של הגבעונים שהתגיירו בערמה בימי יהושע, ונקראו כך על שם הפסוק (יהושע ט,כז) ‘ויתנם יהושע…חוטבי עצים ושואבי מים’. המפרשים חולקים בקשר למעמדם ההלכתי של הנתינים: רש”י ביבמות עו,א סובר שהלאו ‘לא תתחתן בם’ (דברים ז,ג) נאמר על שבעת העמים (כולל גבעונים) רק בגויותם, אבל אחר גיורם מותר מהתורה להתחתן אתם. אולם משה גזר על בני דורו שלא יתחתנו אתם, ואחריו האריך יהושע את האיסור על פני תקופת המשכן, ודוד המלך קבע את האיסור לצמיתות. רבינו תם ביבמות עט,א ד”ה ‘ונתינים’ סובר ש’לא תתחתן בם’ נאמר בשבעת העמים אפילו אחר גיור, כלומר הם יהודים אבל אינם כלולים ב’קהל ה’ כדי שיהיה מותר ליהודי כשר להתחתן אתם. ולפי זה הגזירות של משה בדורו, יהושע בזמן המשכן והבית ודוד לעולם, אינן מתייחסות לנשואין שכבר נאסרו מהתורה, אלא להיותם ‘חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה’.

וממזרת לא ישא – כמוצא למצבו הדחוק…

אע”ג…נושא שפחה – הקדמות א,ב. והגמרא שם מסיקה שרבי טרפון מתיר זאת לכתחילה כי הלאוין ‘לא יהיה קדש-לא תהיה קדשה’ האוסרים זיווג של יהודי עם שפחה כנענית ויהודיה עם עבד כנעני נאמרו רק כאשר אחד הצדדים הוא יהודי(ה) כשר(ה), אבל במצב של ‘קדש ועומד’ האיסורים אינם חלים ומבחינת ‘העבדות’ שבו מותר לו לקחת ממזרת…

וצד חירות…זה בזה – אותו חצי ששוחרר מקבל מיד מעמד של ‘גר’, וגר מותר בממזרת כי שניהם אינם בכלל ‘קהל ה’. אבל זה אינו פתרון הולם…

דהא י”ל…בעולם – כי הוולד יורש פגם אמו ונמצא ריבוי ממזרים בישראל…

ועוד כיון…באשת איש – הצד הגר שבו מקדשה להיות כולה ‘אשת איש’, ונמצא שהצד העבד שבו שמצווה בכל הלאוין שבתורה יעבור על איסור אשת איש.9

ונתינה…באשת איש – הקדמה ג. הצעת תוס’ שיקח נתינה תואמת שיטת ר”ת שהנתינים התגיירו אבל אינם ‘קהל ה’ ולכן מותרים בממזרים ובעבדים כנעניים, לכן אסור לחצי עבד לקחת נתינה כי צד העבדות שבו ייתקל באיסור אשת איש…

אי נמי…יהיה קדש – או להיפך, מעמדם של הנתינים שונה משל ממזרים: ממזרים מוגדרים ‘קדש ועומד’ ולכן הלאו ‘לא יהיה קדש’ לא חל עליהם, משא”כ הנתינים שאף שאינם ‘קהל ה’ נולדו מקידושין ואינם מוגדרים ‘קדש ועומד’…

וא”ת וליתי…קדש – ב”ש קובעים שבהיעדר אפשרות להינשא כדין כופים את רבו לשחררו, וקשה: לכאורה מותר לו לקחת בת חורין בהתאם לכלל ‘עשה דוחה לא תעשה’ כאשר העשה ‘פרו ורבו’ שחלה על חציו המשוחרר דוחה את הלאו ‘לא תהיה קדשה מבנות ישראל’ האוסר עליה להינשא לעבד, כפי שתרגם אונקלוס ‘ולא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד’, אשר חל גם עליו מאחר שעבד כנעני חייב בכל הלאוין בתורה כמו אשה?

וי”ל…כפייה – שיחרור יאפשר מצות פו”ר בלא שיעבור על ‘לא תהיה קדשה’, ואם תטעון שגם שיחרור עבד כנעני הוא עבירה על עשה, יש להציע תשובה אחרת…

אי נמי…סוף – עשה דוחה לא תעשה כאשר שניהם חלים בבת אחת אבל לא כאשר העבירה מתרחשת קודם קיום העשה, וכאן העראה (נגיעת אבר באבר מבחוץ) היא תחילת העבירה כאשר המצוה לא תקויים עד לשלב יותר מאוחר.

סיכום – א) חציו עבד וחב”ח לא ישא ממזרת משום: 1) למרות שמותר לו לשאת ממזרת העדיפו חז”ל לכפות על רבו לשחררו שלא להרבות ממזרים בישראל; 2) מצד הדין אסור לו לשאת ממזרת משום שצד העבדות יפגע באיסור אשת איש.

ב) אסור לו לשאת נתינה כי צד העבדות שבו יפגע באיסור אשת איש, וגם משום שחלה על הנתינה איסור ‘לא תהיה קדשה’. ג) ‘עשה דוחה לא תעשה’ אינו פועל כאן משום שהלאו נעשה קודם קיום העשה.

ד”ה לא תהו בראה ב עמוד ב

הנושא – עבדים כנענים מצווים במצות פריה ורביה.

הקדמה – ירושלמי גיטין ד,ה: תמן תנינן )שם למדנו במשנה במועד קטן פרק א) ‘אין נושאין נשים במועד’ )ימים טובים) שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן משום ביטול פריה ורביה )במקום לקבוע יום הנשואים בתאריך הקרוב ביותר ידחו אותו ליו”ט כאשר הכל פנויים או כדי לשלב סעודת יו”ט וסעודת הנשואין ולחסוך בהוצאות ונמצא מצות פו”ר נדחית) בעון קומי רבי יוסי )הקשו בפניו) עבד )כנעני) מהו שישא אשה במועד? )כי אינו מצווה בפו”ר או שגם לו אסור משום שמצווה ב’לשבת יצרה’; לפי הקרבן עדה) אמר ליה )רבי יוסי) נישמעינה מן הדא )שומעים מהמשנה ‘חצי עבד וחצי בן חורין’) ‘ליבטיל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה’ ואמר רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן ‘וכל שהוא מצוה על פו”ר אסור לו לשאת במועד’.

דהאי…מפרו ורבו – תוס’ מקשים: אם ב”ש שאומרים ‘לא נברא העולם אלא לפו”ר’ סוברים שעבד כנעני חייב במצוה זו, מדוע הביאו ראיה מפסוק בישעיהו ‘לא תהו בראה לשבת יצרה’ ולא מהתורה (בראשית א,כח) ‘פרו ורבו ומלאו את הארץ’? י”ל ‘לשבת יצרה’ ו’פרו ורבו’ שונים מבחינה רעיונית ובדרישותיהם ההלכתיות: ‘לשבת’ מבטא רצון הבורא שעולמו יהיה מיושב והדרישה המיזערית במילוי רצון זה היא שכל אדם ישאיר אחריו לפחות צאצא אחד – בן או בת. ‘פרו ורבו’ מבטא את רצון הבורא מעבר לדרישה מיזערית זו, והיא להרבות יהודים כשרים בעולם, ולשם כך לא די בצאצא אחד שהוא רק ממלא מקום אביו, אלא כל זכר שתפקידו ‘לכבוש’ ולפתח העולם חייב להכפיל את מספרו ולהוליד לפחות שני צאצאים -זכר ונקבה. ‘לשבת’ היא חובה המוטלת על כלל האנושות ו’פרו ורבו’ על בני ישראל..

כדאמר…בראה – ראיה שכחה של ‘לשבת’ גדול מכחה של ‘פרו ורבו’. אסור למכור ספר תורה כי זה פגיעה בכבוד התורה, אבל הסוגיא במגילה מתירה מכירתו כדי לממן מצוות חשובות במיוחד, כגון ת”ת או נשואיו של אדם שטרם הביא אפילו צאצא אחד לעולם, ומביאים שם ראיה לא מ’פרו ורבו’ אלא מ’לשבת יצרה’…

אבל י”מ…ולאו מילתא היא – שלא כתירוץ הראשון (עבד חייב בפו”ר וגם ב’לשבת’) יש מפרשים שאינו מצווה בפו”ר אלא ב’לשבת’ בלבד, ומשום כך נקטו ב”ש בפסוק בישעיהו. עורך התוס’ שולל תירוץ זה…

דאמר בירושלמי…במועד – הקדמה. ושם נאמר שעבד כנעני חייב בפו”ר…

ועוד לישנא…קאי – עוד ראיה נגד הי”מ: אם כדבריהם שע”כ פטור מפו”ר ב”ש לא היו מזכירים פו”ר כלל…

והא דאמרינן…ורביה – אבל לשיטתנו שעבד חייב בפו”ר קשה למה הגמרא ביבמות סב,א פוסקת שאינו מקיים פו”ר בהיותו עבד? י”ל מקיימים פו”ר רק כאשר הנולד מתייחס הלכתית אחר האב ללא קשר לעובדות הביולוגיות, ובהתאם לכך אומר רב ביבמות סב,א: הכל מודים )אף הסובר שגר צדק מקיים פו”ר בבנים שנולדו לו בגיותו כי בני גויים מתייחסים אחר אביהם) עבד שאין לו חייס )צאצאיו אינם נחשבים כבניו בעיני ההלכה, ואינו יוצא ידי חובה לכשישתחרר על סמך בנים אלה) דכתיב )בראשית כב,ה) ‘שבו לכם פה עם החמור’ עם )עי”ן פתוחה) הדומה לחמור...

ועוד פרו…סוף – עד מתן תורה חל ‘פרו ורבו’ על כלל האנושות: בני נח ובני אברהם יצחק ויעקב, על בני חורין ועל צאצאיו של חם בן נח דנידונו לעבדות לבני שם ובני יפת. אולם במתן תורה כאשר בנ”י הופרדו מכלל האנושות להיות עם הנבחר, רצה הקב”ה בריבוי ישראל ולא בריבוי שאר האומות והסיר מהם הצו ‘פרו ורבו’ שנשאר על ישראל ועל הנלווים עליהם מן האומות שמלו וטבלו לשם עבדות.01

סיכום – א) ‘פרו ורבו’ ו’לשבת יצרה’ הם גילויים שונים של רצון הבורא בקיום המין האנושי וחלו על כלל האנושות עד מתן תורה, ומאז חלים רק על ישראל.

ב) זכרי ישראל וגויים שמלו וטבלו לשם עבדות חייבים ב’פרו ורבו’ וב’לשבת’, אבל למעשה עבד אינו יכול לקיים ‘פרו ורבו’ כי מבחינת ההלכה צאצאיו אינם מתייחסים אחריו. נשות ישראל חייבות ב’לשבת’ בלבד.

ד”ה כופין את רבו ב עמוד ב

הנושא – כפיית רבו לשחרר את העבד למרות שזו עבירה על מצות עשה.

הקדמה – א) המעמד של עבד כנעני מורכב משני דינים: הצד הממוני שהוא שייך לרבו, וצד איסור המונע ממנו לינשא ליהודיה כשרה. רבי יוחנן בגיטין לט,א סובר: המפקיר עבדו יצא לחירות )הפקר פועל בצד הממוני של העבד אבל) וצריך גט שחרור )להתירו לשאת יהודיה כשרה). לעומתו סובר שמואל שהמיגבלות של איסור נגרמים ממצב העבדות, וכאשר רבו מפקיר את זכותו הממונית ממילא בטלים האיסורים.

ב) ערימות של פירות טבל במקומות שונים, חייבים להפריש תרומה מכל ערימה (מן המוקף) ולא מאחת על חברתה (שלא מן המוקף). תוס’ בגיטין ל,ב ד”ה ‘לתרום שלא מן המוקף’ סוברים שאיסור זה הוא מהתורה, ורש”י מפרש שהוא מדרבנן.

ג) אסור לרדות (להוריד) פת מדופני תנור בשבת אפילו כשנדבקה שם בערב שבת, כי למרות שפעולה זו אינה מ-ל”ט אבות מלאכה או תולדותיהן אסרוה חז”ל משום שהיא דורשת מיומנות ויש חשש שמא ילמד מ’חכמה’ זו היתר לעשות מלאכה ממש. בשבת ד,א שאל רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור )בשבת) התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת )אפייה) או לא? הגמרא מנסה שם לברר מהן הנסיבות במקרה של רב ביבי בר אביי, ובין היתר מעלים האפשרות שרב ביבי עסק באדם שהדביק פת בשוגג (שכח שהיתה שבת או שכח שפעולה זו אסורה בשבת) ורב ביבי חקר אם מותר לחבירו לרדותה עבורו. אפשרות זו נדחית במלים: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך!

ד) ברייתא בפסחים נח,ב: מנין שאין דבר קרב )קרבן אחר נשחט) אחר תמיד של בין הערביים? תלמוד לומר )ויקרא ו,ה) ‘והקטיר עליה חלבי השלמים’ (והגמרא ממשיכה) מאי תלמודא )איך קושייתנו מתורצת ע”י פיסקה זו?) אמר רבא ‘השלמים’ עליה השלם כל הקרבנות כולם )הפיסקה מופיעה בפסוק של קרבן תמיד, והמשמעות היא שיש להשלים את כל קרבנות היום אחרי עולת הבוקר); מכאן שאין לקריב שום קרבן אחר התמיד של בין הערביים. ומאחר שדין זה כתוב בתורה בלשון חיובית ‘הקטיר עליה חלבי השלמים’ היא מצוות עשה. למרות זאת יש מספר יוצאים מן הכלל כגון: קרבן פסח כפי שמוסבר בברייתא (פסחים נט,א): תמיד קודם לפסח, מאי טעמא? יאוחר דבר )קרבן פסח) שנאמר בו ‘בערב’ )דברים טז,ו ‘תזבח את הפסח בערב’) ו’בין הערביים’ )שמות יב,ו ‘ושחטו אתו…בין הערבים’) לדבר )תמיד של בין הערביים) שלא נאמר בו אלא בין הערביים בלבד )במדבר כח,ח ‘ואת הכבש השני תעשה בין הערביים’); 2) קטורת ונרות. הדלקת נרות ככתוב (שמות כז,כא) ‘יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר’, ודורשים: אותו מערב עד בקר )העבודה האחרונה בערב) ואין דבר אחר מערב עד בקר. וכן הקטורת בשל ההיקש לנרות כפי שרואים בשמות ל,ח ‘ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני ה’ לדרתיכם’. מכאן שהעבודה ב-י”ד בניסן אחרי שחיטת התמיד של בין הערביים הוא: קרבן פסח קטורת ונרות.

אפילו…גמור – סוגייתנו קשה על שמואל (הקדמה א). כדי לשחרר את העבד אין צורך לכפות את רבו שכן בי”ד מוסמך לשחררו בהתאם לסמכותם לבטל בעלות על פי הכלל ‘הפקר בית דין הפקר’, א”כ למה ב”ה וב”ש מסכימים שכופים את רבו? אלא בודאי משום שרבו יכול לעשות פעולה שאינה בסמכות ביה”ד, והיא – כתוב שטר שיחרור שיאפשר לעבד לקחת יהודיה כשרה, בניגוד לשיטת שמואל? אבל שמואל ישיב שאין ללמוד מכאן לשאר המקרים של שיחרור עבדים, שכן ביה”ד מתערב כאן כדי להיטיב עם העבד ודואגים שהכל ייעשה על הצד הטוב אפילו פעולות שהן מיותרות מצד הדין. לכן כופין רבו לכתוב שטר שיחרור אף שהעבד רשאי לשאת אשה כשרה בלא השטר, וזאת למנוע מרבו לטעון שלא שיחררו…

ואע”ג…בעשה – המשחרר עבד כנעני עובר על מצות עשה (ויקרא כה,מו) ‘לעלם בהם תעבדו’, ולמה ביה”ד רשאי לכפות עבירה זו על רבו?11

ניחא לן…רבה – ביטול מצות פו”ר ו’לשבת יצרה’ חמורה משיחרור עבד כנעני. וראיה שמותר לעבור עבירה ‘קלה’ כדי להציל את הזולת מעבירה חמורה…

כדאמר…מערבין – הקדמה ב. הברייתא בעירובין פוסקת שחבר (נאמן על הפרשת תרומות ומעשרות) ששמע חבר אחר אומר לעם הארץ ללקוט ולאכול פירות מן המחובר לקרקע רשאי גם הוא לאכול מהם מבלי שיצטרך להפריש תו”מ, כי חזקה על החבר בעל הפירות שיפריש עליהם ממקום אחר קודם שיספיקו לאכלם, אע”פ שאסור להפריש שלא מן המוקף. מכאן שתלמידי חכמים עוברים על עבירות ‘קלות’ כדי להציל את הזולת מעבירה חמורה יותר (אכילת טבל במיתה)…

ולא דמי…חבירך – הקדמה ג. ויש לתרץ…

דהתם…הפת – משא”כ בעבד שלא פשע בזה שחציו שוחרר…

תדע…סוף – הקדמה ד. נוסף על פסח, קטורת ונרות הנעשים לאחר שחיטת התמיד של בין הערביים, מובאת שם בברייתא שמצורע או זב ששכח להביא כפרתו קודם לתמיד של בין הערביים וכתוצאה מכך לא יוכל לאכול מקרבן פסח, מביא את קרבנותיו אחר התמיד; וזאת על אף שהכהן המקריב את קרבנו עובר על מצות עשה ‘והקטיר עליה חלבי השלמים’. מכאן שמותר לעבור על מצוה קלה יחסית כדי להציל את הזולת מעבירה חמורה (המבטל מצות קרבן פסח חייב כרת). וה”ה כאן שמותר לרבו לשחרר את העבד כדי להצילו מביטול פו”ר ו’לשבת יצרה’.

סיכום – א) בי”ד פועל עבור העבד אפילו פעולות שהן מיותרות מצד הדין. ב) מוטב שרבו יעבור על מצות עשה ‘לעלם בהם יעבדו’ שהיא איסור קל יחסית כדי להציל את העבד מעבירה חמורה של ביטול מצות פריה ורביה ו’לשבת יצרה’.

ד”ה נשים ועבדים ב עמוד ב

הנושא – הבדל בין סוגייתנו לסוגיא בנדה ח,א.

הקדמה – א) המשנה ביבמות קט,א עוסקת בשתי אחיות, רחל שנישאה ל-ר’ כשהיתה גדולה, ולאה שהשיאוה אמה ל-ש’ אחיו של ר’ כשהיתה קטנה אחר מות האב שקידושיה חלים רק מדרבנן וניתנים לביטול ע”י ‘מיאון’ (הצהרת הקטנה בפני בי”ד שרצונה להיפרד) קודם שמילאו לה שתים עשרה שנה ויום. ר’ מת בלא ילדים ורחל אשתו נפלה בפני ש’ בעל אחותה הקטנה לייבום. רבי אליעזר פוסק שבי”ד מנסה לשכנע את הקטנה לבטל נשואיה ל-ש’ ע”י מיאון שיאפשר ש’ לייבם את רחל.

ב) שם במשנה קיא,ב עוסקים ב-ר’ שהיה נשוי לשתי נשים, אחת גדולה שקידושיה מדאורייתא והשניה קטנה שאמה השיאה לו אחר מות אביה וקידושיה חלים רק מדרבנן. ר’ נפטר בלא ילדים ונשותיו נפלו בפני אחיו ש’ לשם ייבום, ו-ש’ בא על הקטנה ואח”כ על הגדולה. רבי אלעזר פוסק שביה”ד מתערב לשכנע את הקטנה לבטל את קידושיה (שחלו מדרבנן) ע”י מיאון שיאפשר ל-ש’ לקיים מצות ייבום עם הגדולה, ולא ייראה כאילו שייבם שתי אלמנות מאח אחד שאסור מדאורייתא.

ג) משנה בעדיות א,א: רבי יהודה בן בבא העיד ה’ דברים )קיבל מרבותיו חמש הלכות) שממאנים את הקטנות )כפי שפסק רבי אליעזר בהקדמה א); ושמשיאין את האשה על פי עד אחד )הלך בעלה למדינת הים ועד אחד העיד שנפטר שם); ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש )אע”פ שהפסוק מדבר רק בשור שהרג); ועל יין בן מ’ יום שנתנסך על גבי המזבח )אבל לא יין קודם מ’ יום מתחילת התסיסה); ועל תמיד של שחר שקרב ב-ד’ שעות )לא יותר מאוחר). הגמרא שם עומדת על שינוי הלשון בין שתי ההלכות הראשונות של רבי יהודה ב”ב: הראשונה נאמרה בלשון רבים ‘ממאנים את הקטנות’ והשניה בלשון יחיד ‘משיאין את האשה’, ומסיקה שבדין הראשון התכוון ריב”ב לשני המקרים של נשואין לקטנות בהקדמות א-ב.

לא שייך…תנא אשה – הקדמות. כשם שהגמרא בנדה עומדת על השינוי מלשון רבים ‘קטנות’ ללשון יחיד ‘אשה’, למה לא נעשתה כן גם לגבי משנתנו הפותחת בלשון יחיד ‘חרש שוטה וקטן’ ועוברת ללשון רבים ‘נשים’?

דהכא תרי…לאידך – הכלל הוא שבפיסקי דין ראוי לנקוט בלשון רבים, ולכן כאשר רבי יהודה ב”ב אמר ‘ממאנים את הקטנות’ ומיד עבר ללשון יחיד ‘משיאין את האשה’ יש להסיק שהוא לא התכוון לפסק הנוגע לקטנות בעלמא (סתם קטנות בעולם) אלא לשני מקרים מסויימים של ‘קטנות’ היינו, המקרים בהקדמות א-ב. ומתי לשון יחיד מלמדת שלשון רבים מתכוונת למקרים מסויימים ולא לסתם? כאשר העניינים בשניהם דומים בעיקרם כגון ברבי יהודה ב”ב שבא להשמיע כחו של בי”ד בשלשה תחומים: שיכנוע קטנה למאן, סומכים על עד אחד להשיא אשת איש, ולהרוג כל בעל חי שהרג ולא רק שור. אבל כאשר יש הבדל בין העניינים לשון יחיד אינה מלמדת שהרבים מתכוון למקרים מסויימים, כגון במשנתנו בחגיגה, לפיכך לא היה מקום לעמוד על השינוי לשון. ובמה שונים הפרטים במשנתנו?

דחרש…לא כל שכן – הפטור של האישים השונים במשנה נובע מסיבות שונות: חרש ושוטה פטורים מראייה כשם שפטורים מכל המצוות, וקטן פטור על סמך קל וחומר מהפטור של נשים…

דהכי…סוף – ולתוספת בירור מביאים תוס’ תקדים של ק”ו בקשר לנשים וקטנים, שאם קטנים חייבים בדבר כל שכן שנשים חייבות בו.21

סיכום – מקובל שפיסקי דין מנוסחים בלשון רבים. שני פיסקי דין הסמוכים זה לזה אחד בלשון רבים ואחד בלשון יחיד ויש מכנה משותף ביניהם, ה’יחיד’ מלמד שה’רבים’ עוסקים במקרים מסויימים ולא בפסק כללי.

ד”ה ומי שאינו יכול לעלות ברגליו ב עמוד ב

הנושא – הבהרת פירוש רש”י.

פרש”י מירושלים לעזרה – קושייתם אינה מפורשת ויש לחוב בה מתוך דבריהם. התורה מכנה את החגים ‘רגלים’ ללמד שרק מי שמסוגל ללכת ברגליו מעירו לעזרה חייב לעלות לאמור, אדם אינו חייב ללכת ברגליו מעירו לעזרה בפועל, אלא תנאי בחלות החיוב הוא שיהיה מסוגל לעשות זאת, אי לכך הדיון לגבי חיוב של אדם מסויים בראייה מתחיל לא בירושלים אלא בעירו; א”כ למה אומר רש”י ‘מירושלים לעזרה’ ולא השלב המוקדם כשנמצא עדיין בעירו?

ורבותא נקט…לעזרה – רש”י משמיע חידוש: הכלל הוא שמי שגר מחוץ לירושלים ואינו מסוגל להגיע ברגל לעזרה פטור מראייה; מאידך היה מקום לחשוב שהתורה אינה מקילה בתושבי ירושלים עצמה והם אינם בגדר ‘עולי רגל’, וחייבים להגיע לעזרה אף שאינם מסוגלים ללכת מביתם לעזרה. רש”י בא ללמד שגם תושבי ירושלים הם בכלל ‘עולי רגל’ ופטורים ממצות ראייה אם אינם מסוגלים ללכת לעזרה מכל סיבה כולל נפש עדינה ומפונקת המכבידה עליו ללכת יחף בהר הבית…

וה”ה…דפטור – מדברי רש”י שהכל נמדד ביחס ליכולת להגיע רגלי לעזרה יש לדייק שמי שאינו מסוגל ללכת מעירו לירושלים אבל מסוגל ללכת מירושלים לעזרה חייב לעלות. תוס’ מעירים שגם זה פטור ממצות ראייה, והראיה…

כדמשמע…סוף – החיוב לחנך קטן במצות ראייה קיים רק באותן נסיבות שגדול חייב בראייה; הגמרא שם יוצאת מהנחה שמדובר בקטן שגר מחוץ לירושלים ומקשה ‘עד הכא מאן אתייה?’ לאמור: כאשר ב”ה פטרו קטן שאינו יכול לאחוז ביד אביו ולעלות מירושלים לעזרה באיזה קטן דיברו? שאם אביו הביאו מעירו בודאי מדובר בקטן שמסוגל להגיע לירושלים רגלי, א”כ הוא בודאי מסוגל להגיע מירושלים לעזרה רגלי? ומעצם הקושיא משמע שאם אינו מסוגל להגיע רגלי לירושלים אביו אינו מחוייב להביאו, כי גם מבוגר פטור במצב זה (הגמרא מתרצת שמדובר בילד שאינו מסוגל להגיע רגלי לירושלים אלא אמו הביאתו, ומאחר שהוא נמצא כאן אביו חייב להביאו לעזרה אם מסוגל לאחוז ביד אביו להגיע לשם רגלי).

סיכום – שמצות ראייה תחול אדם חייב להיות מסוגל לעלות רגלי מעירו לעזרה.

ד”ה חרש דומיא דשוטה וקטן ב עמוד ב

הנושא – הקו שהנחה סתם גמרא בכל הש”ס בקשר ל’דומיא’.

במגילה פ”ב…הכי – סוגייתנו מדייקת ‘חרש דומיא דשוטה וקטן’ ומסיקה מסקנות לגבי מי פטור ממצות ראייה. אולם מצינו משניות שלגביהן הגמרא אינה מדייקת ‘דומיא’, כגון זו במגילה, ויש לקבוע כללים בנדון…

דהתם…אחרים – ‘דומיא’ נחוץ במשניות סתומות כדרך לגלות כוונת התנא. במשנה במגילה ברור שהתנא מתכוון לחרש שמדבר כי מדובר במי שקרא את המגילה בפני קהל, ולכן הגמרא הבינה שאין מקום לדייק ‘חרש דומיא לשוטה’…

וכן בחולין…סוף – מובא שם במשנה ‘הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן’, וגם כאן לא מצאה הגמרא צורך להבהיר את כוונת התנא כי ברור שהתכוון למי שאינו שומע ואינו מדבר, כי העיקרון לגבי מי שרשאי לשחוט לכתחילה הוא היכולת לבצע חתך ישר בהולכה והובאה, ומי ששומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע מסוגל לשחוט כראוי.

סיכום – מדייקים ‘דומיא’ רק במשניות שיש אי בהירות במי מדובר.31

ד”ה המדבר ואינו שומע זהו חרש ב עמוד ב

הנושא – הבהרת ההוה אמינא של המקשה.

בב”ר (בראשית רבה)…ואינו שומע – קשה: למה הגמרא מטילה ספק בקביעת הברייתא ש’המדבר ואינו שומע זהו חרש’ וחושבת שחרש אינו שומע ואינו מדבר? ויש לומר הגמרא ידעה שהמדרש בבראשית פרשה א’ סימן ז’ מכנה מי שאינו שומע ואינו מדבר בשם ‘חרש’, ולכן היקשתה כי הברייתא מכנה מי שאינו שומע אבל מדבר ‘חרש’…

דכתיב…סוף – המדרש מסתמך על הפסוק בשמות שמשמע ש’אלם’ אינו מדבר אבל שומע ו’חרש’ אינו מדבר ואינו שומע. ולקושיית הגמרא משיבים על סמך פסוק בתהלים פרק ל”ח ש’חרש’ נקרא למי שמדבר ואינו שומע וגם למי שאינו שומע ואינו מדבר.

סיכום – ‘אלם’ שומע ואינו מדבר ו’חרש’ לא שומע ולא מדבר וגם מדבר ולא שומע.

ד”ה שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה וחייב בשמחה ב עמוד ב

הנושא – השמטת ‘נשים’ ו’חרשים’ מהלכות שראוי להזכירם.

והא…הכי,לא…מקומות – מאחר שנשים וחרש ששומע ואינו מדבר דומים לגבי רמת חיובם כאן, ראוי שיהיה כתוב ‘הכל חייבים בראייה חוץ מחרש ונשים שוטה וקטן’, ואז הסברו של רבא היה ‘הכל חייבים בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר ונשים – שפטורים ממצות ראייה, ואע”פ שפטורים מן הראייה חייבים בשמחה’? תוס’ מתרצים שמצינו תקדים במשניות אחרות בהן הקפידו לא לסרס בין דברים דומים בדבר שונה…

וההיא…ואינו שומע – רבי יוסי הגלילי בוחן את התכונות הייחודיות של עולת ראייה של שלמי חגיגה ושל שלמי שמחה, ואומר שהמיוחד בשלמי שמחה הוא שגם נשים חייבות מה שאין כן בעולת ראייה ובשלמי חגיגה שהן פטורות, וקשה: נשים וחרשים שמדברים ואינם שומעים שווים בשמחה, ולמה רבי יוסי הגלילי לא כלל חרשים יחד עם נשים?

דהתם…מיחייב – חרש שהוא בעל מום אחד דומה לאשה בפטור מעולת ראייה וחיוב בשלמי שמחה, אבל הם שונים מבחינת שלמי חגיגה שחרש חייב ואשה פטורה. רבי יוסי הגלילי חשש שצירוף חרש ואשה יטעה הלומד לחשוב שדומים גם בשלמי חגיגה.41

ולא בעי…ואינו שומע – וקשה: אם חרש המדבר ואינו שומע חייב גם בחגיגה, רבי יוסי הגלילי היה בודאי נותן ביטוי לזה ואומר ‘יש בשתיהן שאין באחת כגון חרש מדבר ואינו שומע שחייב בחגיגה ובשלמי שמחה ופטור מעולת ראיה’?

דלא נחית…בשמים – ר”י הגללי היה יכול לעשות כן, אלא הגביל את השוואת הקרבנות לדברים שיש באחד ושאין בשנים האחרים…

והכא…וקטן פטירי – ואל תקשה על הקביעה לעיל שחרש חייב גם בקרבו חגיגה מזה שרבא הזכיר רק שלמי שמחה ולא הזכיר שלמי חגיגה, כי כאשר רבא השמיע את הסבירו ואמר ‘ואע”פ שפטור (חרש המדבר ואינו שומע) מן הראייה חייב בשלמי שמחה’ הוא היה צריך לומר ‘חייב בחגיגה ובשמחה’, אלא שנמנע מכך כלהלן: המטרה העיקרית של של חז”ל היתה ללמד את החיובים המוטלים על אנשים, ומנצלים כל הזדמנות לעשות כן. רבא בהסברו רצה להדגיש שאפילו במסגרת הפטורים של המשנה יש עדיין הרבה חיובים, ולכן נקט ב’שמחה’ שגם אשה חייבת בו ולא הזכיר חגיגה שגם היא פטורה…

וכי תנינן…סוף – תוס’ מעירים הערה חדשה, שחייבים לומר שמה שמובא שם בברייתא שחרש המדבר ואינו שומע חייב ‘לכל דבריה’ אין הכוונה לכל שלשת הקרבנות אלא לחגיגה ושמחה ולא לעולת ראייה.

סיכום – חרש המדבר ולא שומע פטור מעולת ראייה אבל חייב בשלמי חגיגה ושלמי שמחה; חרש שאינו מדבר ואינו שומע פטור מכל שלשת הקרבנות.

ד”ה גמר ראיה ראיה מהקהל ג עמוד א

הנושא – הבדל בין מצות ראייה לבין מצות הקהל לגבי נשים וקטנים.

ונשים…מזכורך – כשם שלומדים ראייה מהקהל לפטור חרש המדבר ולא שומע יש ללמוד נשים מהקהל לחייבן בעולת ראייה, אלא הכתוב פוטרן במלה ‘זכורך’…

וכן אמרינן…נשים חייבות – הברייתא שם פוטרת נשים מראייה על סמך המלה ‘זכור’ (מתוך ‘זכורך’), והגמרא מקשה על הצורך במיעוט זה לאור הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן? ומשיבים שבלא המיעוט היינו מחייבים נשים בעולת ראייה מכח גז”ש להקהל.

וטפלים…למביאיהם – ראוי היה לחייב אבות להביא את בניהם לעזרה בשלש רגלים ‘ליתן שכר למביאיהם’ כמו בהקהל?

כי התם…כל שכן – נשים פטורות מכח המיעוט ‘זכור’ כל שכן קטנים פטורים. עיין בסוף ד”ה ‘נשים ועבדים’ ב,ב.

ולקמן…מהקהל – הברייתא לקמן ד,א קובעת: א) קטן שהגיע לחינוך חייב בראייה; ב) מקור החיוב הוא הריבוי ‘כל’ בפיסקה ‘כל זכורך’, וקשה על שתי הנקודות הללו: 1) המקור הטבעי לחייב קטן בראייה הוא הגז”ש להקהל אילולי הק”ו מהפטור של נשים, אולם הריבוי ‘כל’ שבא לחייב קטן מבטל את הק”ו והמצב חוזר לקדמותו שהחיוב של קטן בראייה נלמד מהקהל? 2) הברייתא שם מחייבת קטן שהגיע לחינוך (כפי שעולה מן הגמרא), אבל כעת שאין ק”ו מנשים בגלל הריבוי ‘כל’ יש לחייב גם קטן שלא הגיע לחינוך על פי הכלל ‘ליתן שכר למביאיהם’?

התם…כדמסיק…פטור – הגמרא מסיקה שם שהברייתא לא אמרה ש’כל’ הוא ריבוי המחייב קטן מדאו’ אלא זו אסמכתא, לפיכך קטן פטור מראייה מכח הק”ו מהפטור של נשים, וחז”ל תיקנו חיוב בקטן שהגיע לחינוך והסמיכו על המלה ‘כל’…

וכי פריך…סוף – המקשה בדף ד,א קודם שידע ש’כל’ היא אסמכתא ביקש לסתור את הברייתא המחייבת קטן מהמלה ‘כל’ בטענה ש’קטן (שהגיע לחינוך) דרבנן הוא’, היה יכול לנסח את הקושיא על פי דבריהם למעלה: שאם ‘כל’ הוא ריבוי לקטן אין ק”ו מנשים לפטור א”כ המקור לחייב קטן הוא הקהל ולא הריבוי ‘כל’?

סיכום – א) נשים פטורות מראייה על סמך המיעוט ‘זכור’ (מתוך ‘זכורך’) וקטנים פטורים בק”ו מנשים. ב) קטן שהגיע לחינוך חייב ב’ראייה’ מדרבנן.

ד”ה מלמען ישמעו נפקא ג עמוד א

הנושא – הבהרת הענין.

דפשטיה…סוף – רב אשי טוען שאם ההנחה היא ששומע ואינו מדבר אינו מסוגל ללמוד ניתן למעטו ע”י הפיסקה ‘למען ישמעו’ שבאה לחייב בהקהל רק את אלה המסוגלים ללמוד, וא”כ הפיסקה ‘למען יִלמדו’ מיותרת. אבל מאחר שכתוב ‘למען ילמדו’ משמע שהכוונה היא ‘למען יָלַמדו’ אחרים, ובניגוד להנחת הגמרא עד כה שומע ואינו מדבר מסוגל ללמוד ופטורו נובע מכך שאינו יכול ללמד אחרים.

ד”ה אלא קרי ביה למען ילמדו ג עמוד א

הנושא – מי שאיבד את שמיעתו בגיל מבוגר.

ואף…מלמען ישמעו – כפי שהובא בסוף הקטע הקודם שמאחר שהתורה מוסיפה ‘למען ילמדו’ ואינה פוטרת שומע ואינו מדבר על סמך ‘למען ישמעו’ משמע ששומע ואינו מדבר מסוגל ללמוד ופטורו נובע מכך שאינו מסוגל ללמד אחרים, ויש לקרא את הפיסקה ‘למען יְלַמדו’ אחרים…

וכן…גמיר לאחריני – ולאור האמור היה מקום לחלק בין הנכאות השונות: לקה בשמיעתו בקטנותו קודם שהספיק ללמוד ומי שאינו מסוגל לדבר כדי ללמד אחרים פטורים מהקהל על פי ‘למען ישמעו ולמען יְלַמדו’; אבל מי שאיבד את שמיעתו אחר שהספיק ללמוד ומסוגל ללמד אחרים מה שכבר למד חייב בהקהל, על זה תוס’ מעירים שגם הוא פטור, ונימוקם…

כיון…וכיון (דכיון)…ולהבא – אין תועלת בהליכתו כי כעת ששמיעתו לקויה הוא אינו מסוגל ללמוד…

אע”ג…דהא לא…את ה’ – ואם תאמר שבכל זאת יש תועלת בהליכתו משום שיכול להסביר לאחרים מה שאמר המלך בעבר היות שהמלך חוזר על אותם הפסוקים בכל הקהל? י”ל שהתורה מגלית יסוד חשוב בלימוד תורה: רק מי שיש יראת שמים בלבו יכול להשפיע על אחרים, וזה שכעת אינו מסוגל לשמוע את דברי המלך נפגעה יכולתו להגיע לרמת ההתלהבות הדרושה להשפיע על אחרים, ונמצא שגם יכולתו ללמד נפגעה…

והש”ס…בהני – הגמרא לא ראתה צורך להסביר שאדם כזה פטור מהקהל…

אבל מלמען…ישמעו – ואם מי שלקה בשמיעתו בגיל מבוגר אחר שהספיק ללמוד אינו מסוגל ללמוד עוד מתעוררת קושיא: מתוכן הפסוק עולה שמטרת ‘הקהל’ היא לעורר יראת שמים בנוכחים, ומי שאינו מסוגל עתה ללמוד פטור מן המצוה; א”כ לשם מה הוסיפה התורה ‘למען ישמעו’ כאשר כל מה שמשתמע מ’למען ישמעו’ משתמע מהתוכן הכללי של הפסוק?

דלא הוינא…עכשיו – מהתוכן הכללי היינו פוטרים מי שמעולם לא שמע ולא למד אבל איבד את שמיעתו אחר שהספיק להבין מטרת ‘הקהל’ חייב במצוה; לפיכך נחוץ ‘למען ישמעו’ למעט איש כזה כי אינו דומה לימוד שמלפני שבע שנים ללימוד טרי וחדש…

וגם…סוף – ונוסף על האמור התורה כותבת ‘למען ישמעו’ לגלות את הלימוד בהמשך דברי רבי תנחום, שלא די שהמלך יקרא בתורה בנוכחות ‘כל ישראל’ אלא יש לדאוג לכך שהסידורים בשטח יאפשרו שהכל ישמעו.51

סיכום – הפיסקה ‘למען ישמעו’ משמשת מקור לשני לימודים: א) הפטור מ’הקהל’ אפילו במי שאיבד את שמיעתו בגיל מבוגר אחר שהספיק ללמוד מהי מטרת הקהל; ב) הסידורים בשטח חייבים לאפשר לכל לשמוע את דברי המלך.

ד”ה חרש באזנו אחת ג עמוד א

הנושא – העמדת סוגייתנו כרבנן ולא כרבי יוסי.

בירושלמי אמר – ירושלמי חגיגה פרק א הלכה א…

רבי יוחנן…מהו – מה דינו לגבי הקהל וממילא גם במצות ראייה?

א”ר…ורבנן – רבי יוסי בר בון השיב לר”י שזו מחלוקת תנאים…

דתני…אחד ואחד – (שמות כח,מ) ‘ולבני אהרן תעשה כתנות’; רבנן סוברים שמשה הצטווה להכין לכל כהן שתי כתנות לפחות, ורבי יוסי הבין שהפסוק מתכוון לכהנים בתור ציבור ולעשות הרבה כתנות עבור הרבה כהנים אבל לכל כהן די בכתונת אחת. ורבי יוסי ב”ב ממשיך בתשובתו לרבי יוחנן…

הכי נמי…סוף – ואלו שיטותיהם גם בענייננו, שלרבנן ‘באזניהם’ מתכוונת לשתי אזניים בריאות לכל שומע, ולרבי יוסי סובר הכוונה היא לאזניהם של הציבור אבל די באוזן בריאה אחת כדי לחייב אדם בהקהל.61

סיכום – סוגייתנו נאמרת לשיטת הרבנן בירושלמי ולא כרבי יוסי.71

ד”ה אף על גב דלא שמעי ג עמוד א

הנושא – ההבדל בין רבי תנחום והברייתא לעיל.

מחמת…סוף – בסוף הדיון בדברי רבי תנחום עולה: 1)’מנגד כל ישראל’ מלמד שהציבור חייב לעמוד מול המלך; 2) ‘למען ישמעו’ שהציבור חייב להיות קרוב למלך כדי לשמוע את הקריאה; 3) ‘באזניהם’ שרק מי ששומע בשתי אזניו חייב להיות נוכח. והרי זה נוגד מה שנאמר בברייתא לעיל: ‘למען ישמעו’ פרט למדבר ואינו שומע )בשתי אזניו), שאם ‘באזניהם’ ממעט חרש באוזן אחת כל שכן מי שאינו שומע כלל מוצא מהמצוה!

ד”ה מפעמים נפקא ג עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – ברייתא בסוף דף ד,א: ‘רגלים’ פרט לבעלי קבין, דבר אחר )דרשה אחרת) פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן; רש”י מפרש שם: ‘דבר אחר’ פרט לבעלי קבין מ’פעמים’ נפקא כדאמרינן לעיל’, לאמור שתי דיעות ברייתא זו, הרישא סוברת ש’רגלים’ ממעט בעלי קבין, והסיפא שזו דעת בעל סוגייתנו בדף ג,א סוברת שבעלי קבין ממועטים מ’פעמים’ ואילו ‘רגלים’ באה למעט חיגר באחת מרגליו…

וכי…נפקא – שלא כרש”י שהבין שהרישא והסיפא מחולקות לגבי הלימוד מ’רגלים’, תוס’ סוברים שהכל דיעה אחת כאשר הרישא נוקטת בשיטה המקובלת להקל על זכרון הדברים, שמסמיכים את הדרשה למלה בתורה על פי מה שמשתמע בפשטות הקריאה אף שאינו מדוייק מבחינת הלימוד, כי גם התנא ברישא ידע שממעטים בעלי קבין מ’פעמים’, ואילו בסיפא מביא התנא את הלימוד המדוייק…

וכי…פריך…סוף – ומחלוקת זו בין רש”י ותוס’ נמשכת גם לסוגיות אחרות, כגון ביבמות קג,א וערכין יט,ב שמייחסות את המיעוט של בעלי קבין ל’רגלים’. רש”י יפרש שהסוגיות ההן מסתמכות על הרישא של הברייתא כאן בדף ד,א ותוס’ מפרשים שכל מקום שהגמרא מצטטת לימוד כנספח לסוגיא אחרת ולא כעיקרה מקובל להסמיך את הדרשה למלה מתאימה מבחינת משמעותה אף שאינה המקור המדוייק של הדרשה.

סיכום – רש”י: מחלוקת תנאים לגבי המקור המדוייק לפטור של בעלי קבין ממצות ראייה; תוס’: הכל מסכימים שהמקור הוא המלה ‘פעמים’.

ד”ה תחילה לגרים ג עמוד א

הנושא – המיוחד באברהם אבינו ביחס לצדיקים של אותו דור.

שנצטווה…שלפניו – וקשה: גם קודם לאברהם אבינו היו אנשים שנדבו לבם להכיר בבורא כמו נח ושם ועבר, ולמה אברהם מכונה ‘תחילה לגרים’? וי”ל הקב”ה ש’קרא הדרות הראש’ (ישעיה מא,ב) ראה כל הדורות שעמדו לצאת משאר הגרים, והסיק שגיורם היה פעולה אישית שלא השפיע הרבה על צאצאיהם, משא”כ אברהם שהצליח להשפיע על זרעו עד סוף הדורות, כפי שכתוב (בראשית יח,יט) ‘כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’. אי לכך כרת ה’ בריתו עם אברהם אבינו כפי שמסיים שם הפסוק ‘למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו’ שבזכות שיצווה את בניו ואת בני ביתו בחר ה’ באברהם ועשהו ‘תחילה לגרים’.81

ד”ה נשים לשמוע ג עמוד א

הקדמה – ירושלמי חגיגה א,א: בן עזאי אומר חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה )מן המים המארים של סוטה ולא תמות מיד) תדע שהזכות תולה לה )של תלמוד תורה ולא משום שאין המים פועלים).

אמר…סוף – כלומר נשים לשמוע ולא ללמוד.91

ד”ה כדי ליתן שכר למביאיהן ג עמוד א

ועל…הכנסת – למרות שהם עלולים להפריע למתפללים.02

ד”ה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ג עמוד ב

הנושא – שלשה דברים ‘יחידים’ בעולם.

אמרינן..באומות – בהתאם לפסוק ‘על פי שני עדים…יקום דבר’ כל שנים מתוך המשולש – הקב”ה, ישראל ושבת – מעידים על ייחודו של השלישי: 1) הקב”ה ששבת ממעשי בראשית ביום השבת וישראל ששובתים ביום השבת מעידים על ייחודה של השבת כיום מנוחה וקדושה; 2) כאשר ישראל שובתים בשבת הרי זו עדות (ישראל ושבת) על ייחודו של הקב”ה כבורא עולם שקבע יום השבת ליום מנוחה וציוונו לשבות בו; 3) הקב”ה ושבת מעידים על ייחודו של ישראל כעם הנבחר, כי רק לנו צוה הקב”ה לשבות ביום השבת…

ועל זה…סוף – הברכה הרביעית בערבית בליל שבת ‘אתה קדשת את יום השביעי’, והברכה הרביעית בשחרית ‘ישמח משה…ושני לוחות אבנים…ושמרו בני ישראל את השבת’ פותחות מיד בנושא שבת, משא”כ בברכה הרביעית במנחה ‘אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’ שפותחת בייחודם של הקב”ה וישראל? אולם לפי המדרש נוסח התפילה מובן, כי ייחודם של הקב”ה וישראל מתאמתים על פי עדות השבת, ונמצא שגם במנחה פותחים בכבוד השבת.

ד”ה עמון ומואב ג עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – א) בחולין ס,ב מפרשת הגמרא מספר פסוקים ‘סתומים’ אבל למעשה ‘הן הן גופי תורה’ (‘טעמים גדולים תלויין בהם’, רש”י שם) ובין השאר נאמר: ‘כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא )קרי: היא) והוא נחלם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ערנן’ )במדבר כא,כו. ומקשים) מאי נפקא מינה )התורה אינה מספרת סתם עובדות היסטוריות?) דאמר להו הקב”ה לישראל )דברים ב,ט) ‘אל תצר את מואב ואל תתגר בה מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער )מואב) ירשה’; אמר הקב”ה ליתי סיחון ליפוק ממואב )יבוא סיחון האמורי ויוציא את השטח מידי מואב, ואז) וליתו ישראל וליפקו מסיחון )כי האיסור חל על תפיסת שטחים ישירות ממואב אבל מצד שלישי מותר) והיינו דאמר רב פפא ‘עמון ומואב טיהרו בסיחון’.

לפי…רצופים – בכל שנה משש הראשונות של מחזור שביעית מפרישים תרומה גדולה ומעשר ראשון ותרומת מעשר, לעומת מעשר שני ומעשר עני מתחלפים בהתאם לשנה: בשנים א-ב ד-ה מעשר שני ובשנים ג’ ו-ו’ מעשר עני. מכאן שמעשר שני מופרש שנתיים רצופות אבל לא מעשר עני, א”כ מאחר שבשנה ו’ מופרש מעשר עני ראוי שחז”ל יתקנו שבשנה ז יופרש מעשר שני ולא מעשר עני?

אלא תקנה…בשביעית – נימוקם של חז”ל…

ובדין הוא…משאר שנים – יתרה מזו, חז”ל רצו לתקן רק מעשר עני ובשיעור שיכלול תרומה גדולה (%2) ומעשר ראשון (%01) ומעשר עני (%01), אבל החליטו לתקן גם הפרשת תרו”ג ומעשר ראשון שלא לסטות משאר שנות המחזור…

פרש”י…ליכבד – הקדמה…

והקשה ר”ת…ועוג – מדובר בביעור שביעית בזמן התנאים, משמע שבארץ סיחון ועוג נהגו שביעית אפילו אחר קדושת עזרא הסופר, שלא כרש”י שאמר ‘שלא קידשוה עולי גולה כקדושת הארץ’…

וכ”ת (וכי תימה)…קידשה – עוד קושיא אבל לא על רש”י. רבי אליעזר סבור ‘קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא’ כפי שהוא מצוטט בברייתא: מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, א”כ במגילה ושבועות כשהגמרא חוקרת לגבי עמדת ר”א בענין קדושה ראשונה למה לא הביאו ראיה מברייתא זו?

ותירץ ר”ת…הארץ – עורך התוס’ שרשם כאן את תשובתו של ר”ת קיצר במקום שהיה צריך להאריך, ודברי ר”ת מובאים במלואם במגילה י,א ד”ה ‘דכולי עלמא’, ותוכנם כלהלן: הנימוק ‘מה טעם’ שלכאורה מובא בברייתא כציטטה מדברי ר”א לא נאמר מפיו ולא מופיע בברייתא, אלא הם דברי הגמרא בהסברת הפסק של ר”א. ולפי זה הקושיא על הסוגיות במגילה ושבועות אינה חמורה, כי רבי אליעזר לא אמר בפירוש שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא. אולם עדיין קשה, כי סוגייתנו קובעת שר”א סובר ‘לא קידשה לעתיד לבא’? לפיכך ר”ת מפרש שהגמרא לא התכוונה שזו שיטת ר”א אדרבה, ר”א סובר ‘קדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא’, אלא מתכוונת להסביר את שיטתו בצורת דוגמה: כשם שמ”ד ‘לא קידשה לעתיד לבא’ סובר שהיו מקומות בתחום קדושה ראשונה של עולי מצרים שעולי בבל השאירו ‘לא מקודש’ לשמש לעניים, כך רבי אליעזר וכל מי שפוסק ‘קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא’ סוברים שהיו שטחים בארצות עמון ומואב שטרם נכבשו בידי סיחון ושעולי מצרים נמנעו מלכבשם לאור האיסור על תפיסת שטחים ישירות מעו”מ, ור”א בברייתא מתכוון להם ולא לאלו שנכבשו ע”י עולי מצרים.

ועוד…סוף – שלא כתשובתו למעלה שיהושע ועזרא אחריו קידשו את השטחים של עו”מ שטוהרו ע”י סיחון ועוג, רבינו תם אומר עכשיו ששום שטח מעו”מ לא קודש אלא השטחים שהיו נחלתם המקורית של העם האמורי, שכן ארץ האמורי בניגוד לעו”מ ניתנה לאברהם אבינו, כפי שכתוב (בראשית טו,יח-כא) ‘לזרעך נתתי את הארץ הזאת…ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי’.12

סיכום – רש”י: ארצות עמון ומואב טוהרו בידי סיחון ועוג ואחר כך הם נכבשו והאדמות קודשו ע”י בני ישראל, ולמרות שלא קודשו שנית בימי עזרא לענין שביעית חז”ל תיקנו להפריש בהן מעשר עני; דיעה אחת של ר”ת: חלקים מארצות עו”מ קודשו בימי עזרא, וכאן מדובר בחלקים שלא טוהרו ע”י סיחון ועוג ולכן לא קודשו לענין שביעית; דיעה שניה של ר”ת: רק השטחים שניתנו לאמורי קודשו ולא שום שטח של עו”מ, וחז”ל תיקנו להפריש בהם כדין ובשנת השמיטה להפריש רק מעשר עני.

ד”ה דרך שטות אפילו בחד נמי ג עמוד ב

הנושא – השוואת הירושלמי והבבלי בסוגיא.

וכי תימא…לאותו דבר – ניתן ליישב את הקושי שמדובר במי שעשה רק אחד משלשת המעשים הללו שלש פעמים…

ובעינן…דלא דמי – ולדעת רב הונא אין לקבוע שהוא שוטה עד שיעשה כל שלשתם אפילו פעם אחת. וכן מצינו בנזקי ממון שבעל חי שנגח סוג אחד שלש פעמים מועד לסוג ההוא בלבד (משנה ב”ק לז,א), ואם נגח שלשה סוגים כל סוג פעם אחת נעשה מועד לכולם. אבל אין לומר זאת שכן…

דהכא…לכל דבר – יש הבדל בין נפש מעורער של אדם לבין בהמה שטבעה השתנה: הקב”ה חנן בני אדם בכוחות נפש המאפשרים לו לשפוט מה מקובל בחברה ולנהוג בהתאם, והכוחות הללו מתמזגים לאישיות שלימה אחת שאינה ניתנת לפיצול אצל אדם בריא. לפיכך אם אדם מתנהג באופן חריג לאורך זמן זה סימן שאישיותו מעורערת וכוחות השיפוט שלו נפגעו, משא”כ בבהמה שמעשיה הם תגובות בלתי רצוניות וייתכן שבהמה אחת תגיב לגירוי מסויים ולא לאחר, עד שיווכח שהיא מגיבה כך לכל גירוי. וחוזרת תמיהת הגמרא במה עוסק רב הונא (מה שכתבנו עד כה הוא לפי ההוה אמינא ובהמשך תגיעה הסוגיא למסקנה שונה)…

בירושלמי…סוף – הירושלמי שם מתחיל בציטוט תוספתא בפ”א של מסכת תרומות: סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו והמאבד מה שנותנים לו’. אמר רב הונא והוא שיהא כולהן בו דלא כן )שאם לא כן) אני אומר היוצא בלילה קיניטרוקוס )חולה חום) הלן בבית הקברות מקטיר לשדים המקרע את כסותו סוליקוס )בעל מחשבות עמוקות) והמאבד מה שנותנין לו קודייקוס )מאבד את ממונו במשחקי הימורים). רבי יוחנן אמר אפילו באחת מהן )נחשב שוטה, ואיזו?) אמר רבי אבון מסתברא מה דאמר רבי יוחנן ‘אפילו אחת מהן’ ובלבד במאבד מה שנותנין לו )רק לזו התכוון ר”יו שכן) אפילו שוטה שבשוטין אין מאבד כל מה שנותנין לו )וזה הסימן שהוא שוטה) קוביקוס אין בו אחת מכל אלו )אלא זו מחלה מסוג אחר). תוס’ מצביעים על שני הבדלים עיקריים בין הירושלמי ובין סוגייתנו: 1) לפי הבבלי רבי יוחנן סובר ‘אפילו באחת מהן’ (כל אחת מארבעת המעשים שנעשה שלש פעמים מוכיח שהוא אינו שפוי, והירושלמי אומר שרבי יוחנן מתכוון רק ל’מאבד מה שנותנין לו’; 2) לפי הבבלי רב הונא לא הכיר ברייתא או תוספתא העוסקת ב’מאבד כל מה שנותנים לו’ ובירושלמי רב הונא הביא לישיבה תוספתא שבה כל ארבעת מעשי שגעון, והוא דבק בשיטה שצריכים כולם להוכיח שהוא שוטה.

סיכום – א) לדעת המקשה אין להשוות מעשה אחד שנעשה בשגעון שלש פעמים לשלש נגיחות של שור בסוג בעל חי אחד.

ב) הבדלים בין הירושלמי לבבלי: -1 ירושלמי: רב הונא הכיר מקור תנאִי שמזכיר ‘מאבד כל מה שנותנים לו’ ורב הונא עדיין מצריך ארבע פעולות של שגעון להוכיח שהוא שוטה; בבלי: רב הונא לא הכיר מקור תנאי העוסק במאבד כל מה שנותנים לו. -2 ירושלמי: רבי יוחנן מסכים עם רב הונא שצריכים כל מעשי שגעון כדי להוכיח שהוא שוטה, פרט ל’מאבד כל מה שנותנים לו’ שדי בזה בלבד; בבלי: לפי רבי יוחנן די בכל אחד ממעשי השגעון שנעשה שלש פעמים להוכיח שהוא שוטה.

ד”ה כיון ג עמוד ב

הנושא – הבהרת תשובת הגמרא.

ומחד…סוף – והתרצן משיב שרב הונא עוסק בעשה רק אחד ממעשי השטות הללו שלש פעמים, אבל שלא כדעת המקשה שהתנהגות זו מוכיחה שהוא שוטה אומר התרצן שרב הונא סובר שא”א לקבוע שהוא שוטה, כי ייתכן שעושה זאת באופן מודע כדי לקדם מטרה מסויימת, אבל אם עשה שלשת המעשים אפילו פעם אחת זה מעיד שנפשו מעורער.

סיכום – המקשה והתרצן מסכימים שרב הונא עוסק בעשה אחד ממעשי השטות הללו שלש פעמים, אלא המקשה סבר שהוא שוטה ואין להשוותו לשור שנגח סוג אחד של בעל חי, והתרצן סבור שניתן להסביר את התנהגותו כהחלטה מחושבת עד שיעשה שלשת המעשים אפילו פעם אחת.

ד”ה או דלמא מכולהו ד עמוד א

הנושא – הבהרת צדדי החקירה.

הקדמה – יש לחוש בקושייתם מתוך דבריהם: מה הבסיס לחשוב שאם רב הונא חוזר בו מ’מקרע’ הדומה ל’מאבד’ שחזר בו גם מהשאר אף שאינם דומים ל’מאבד’?

מי…סוף – הקדמה. צד אחד של החקירה מבחינה בין ‘מקרע’ לשאר מעשי שטות ואינה קושרת חזרתו של רב הונא מ’מקרע’ לשאר המעשים, והצד השני סבור מאחר שהמעשים הללו מובאים בברייתא יחד עם ‘מקרע’, רב הונא הבין שהתנא מלמדנו שיש קשר מהותי בין המעשים שיש בהם כדי להעיד על שגעון.

ד”ה זכורך להוציא טומטום ד עמוד א

הנושא – מעמדו של אנדרוגינוס כפי שמובא בירושלמי.

הקדמה – בשבת פרק י”ט חולקים החכמים ורבי יהודה במשנה אם מותר למול אנד’ שיום השמיני שלו חל בשבת; חכמים אוסרים ורבי יהודה מתיר, ושני הצדדים מסתמכים על הפיסקה ‘וערל זכר’ בבראשית יז,יד. נאמר שם ‘וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר’: לדעת החכמים היה די לכתוב ‘ערל’ בלבד, והתוספת ‘ערל זכר’ באה ללמד שרק מי שהוא ‘זכר’ לחלוטין חייב בברית מילה למעט אנד’, ורבי יהודה סובר להיפך ש’ערל זכר’ מלמד שמי שאפילו מקצת ‘זכר’ כמו אנד’ חייב במילה.

בירושלמי…שבת – הקדמה. הירושלמי מקשה שלאור שיטת רבי יהודה שלגבי מילה נחשב אנד’ לזכר יש סתירה בדבריו בקשר ל’ראייה’, שכן…

ושמענה…קדמייתא כו’ – הנוסח המלא של הירושלמי הוא: נישמעינה מן הדא )שומעים מהברייתא) ‘יוחנן בן דהבאי משם רבי יהודה אף סומא’ )פטור מעלייה לרגל) ולית בר נש אמר ‘אף’ אלא דהוא מודי על קדמייתא )המלה ‘אף’ מבטאת הסכמה למה שנאמר קודם, לכן אם רבי יהודה אומר שאפילו סומא פטור מעלייה לרגל הוא בודאי מסכים שכל אלו שנפטרו במשנה כולל אנד’ פטורים) מחלפה שיטתיה דרבי יהודה )וקיימת סתירה כי לגבי מילה ר”י סובר אנד’ זכר ולגבי עלייה לרגל אנד’ לא נחשב כזכר)…

ומוקי…סוף – והירושלמי משיב שאין סתירה אלא הכל גזירות הכתוב כפי שמשתקף מדרישת פסוקים: לגבי ברית מילה נחשב אנד’ כזכר מן הפיסקה ‘וערל זכר’, אבל אנד’ מוצא ממצות עלייה לרגל ע”י ‘זכורך’.

סיכום – תוס’ מונעים מראש את האפשרות לגלות סתירה בדברי רבי יהודה שבענין מילה נחשב אנד’ כזכר ובענין עלייה לרגל אינו זכר, וזאת ע”י הסוגיא בירושלמי הקובעת שהכל מונחה ע”י גזירת הכתוב.22

ד”ה אלא טומטום ספק הוא )ע”פ המהרש”א) ד עמוד א

הנושא – גירסות שונות לסוגייתנו וההבדלים שביניהן.

הקדמה – א) נדה כח,א: אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנד’ שראו לובן )הפרשה לבנה הדומה לקרי שמטמא זכר) או אודם )הדומה לדם נדה המטמא נקבה) אין חייבים על ביאת מקדש )טמא ששכח שנטמא ונכנס לעזרה ואח”כ נזכר חייב בקרבן עולה ויורד [ויקרא ה,ב] משא”כ במקרים הללו בטומטום ואנד’ כי ייתכן שנקבות הן ואינן נטמאות מהפרשה לבנה, או שהם זכרים שאינם נטמאים מהפרשה אדומה כי לא מביאים קרבן עולה ויורד בספק)…ראו לובן ואודם כאחד )ביום אחד) אין חייבין על ביאת מקדש )אע”פ שהם ממה נפשך טמאים)…שנאמר ‘מזכר עד נקבה תשלחו’ )’צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש; מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום’ [במדבר ה,ב-ג] ומדייקים) זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנד’.

ב) (ויקרא כז,לב) ‘וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה’, מכאן המצוה להפריש ולהקריב אחת מכל עשר בהמות טהורות שנולדו באותה שנה. בבכורות פרק ט משנה ז מובא: כיצד מעשרן )לקבוע איזו בהמה תהיה מעשר) כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן ומונה בשבט )אחת, שתים וכו’)…והיוצא עשירי סוקרו בסקרא )צבע אדום ואומר) ‘הרי זה מעשר’…קפץ אחד מן המנויין לתוכן )לאחר שנמנה קפץ חזרה לדיר ונתערב באלו שטרם נימנו) הרי אלו פטורים )כל הבהמות שבדיר כי בכל בהמה שתעבור מעתה תחת לשבט יש ספק שאולי זו היא שכבר נמנתה ונפטרה). על הסיפא ‘הרי אלו פטורין’ מעיר אביי בבבא מציעא ו,ב שמן הראוי שימשיך בספירת יחידות של עשר ויפריש את העשירית לקרבן כלהלן: ממה נפשך דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר )אם ביחידה של עשר היוצאת עתה לא נמצאת זו שקפצה היחידה כולה חייבת שתופרש ממנה העשירית למעשר) ואי לא בר חיובא הוא )כי זו שקפצה נמצאת ביחידה ולמעשה העשירית אינה אלא התשיעית ופטורה ממעשר, אעפ”כ יש להעבירה מתחת לשבט, שכן) נפטר במנין הראוי )בשעה שמנה אחת, שתים וכו’ היו בדיר טלאים הראויים להשלים את מנין לעשר כדין ומשום כך כל בהמה שיוצאה נפטרה מלהיות מעשר, וממה נפשך: אם זו שקפצה תצא עשירית זה לא יפגע בפטור של אלו שכבר יצאו במנין, ואם זו שקפצה תצא רביעית או חמישית זו שתצא עשירית ג”כ לא תקלקל את הפטור של אלו שכבר יצאו. ומאחר שהמשנה אינה מתחשבת ב’ממה נפשך’ אביי מסיק) עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק )התורה פוטרת ממעשר בהמה כשיש ספק אם היא חייבות לעבור מתחת לשבט, וחיוב הבנוי על ‘ממה נפשך’ אינו בגדר ה’ודאי’ הדרוש למצוה זו).

ג) משנה בחולין כב,א: כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורין )שני סוגי עופות כשרים לעולת ולחטאת העוף: המבוגרים שבתורים והקטנים בבני יונה, ולא מבוגרים בבני יונה והקטנים בתורים) תחילת הציהוב )הנוצות סביב לצואר מתחילות להיות צהוב) בזה ובזה )בתורים ובבני יונה) פסול. שם בעמוד ב’ חוקר רבי זירא בסיבה ש’הצהיבו’ פסול: האם זה משום שהצהיבו נחשב כשלב ביניים בין קטנות לבגרות ופסול בשניהם, או שהצהיבו הוא ספק אם עדיין קטן או התבגר והתורה אסרו מספק? והנפקא מינה: נדר קרבן עוף ולא החליט אם להביא תור או בני יונה ובסוף הביא בן יונה ותור שהצהיבו, אם משהצהיבו הוא ספק גדול או קטן יצא ידי חובה ממה נפשך, ואם זה שלב ביניים בין גדלות לקטנות לא יצא ידי חובה.

ואע”ג…ספיקא הוא – וקשה: למה הגמרא מקשה רק על זה שהתורה ממעטת טומטום, הרי גם אנד’ (ספק זכר ספק נקבה) ‘ומי איצטריך קרא למעוטי ספיקא’ כשברור שלא נתיר לו להקריב משום ספק חולין בעזרה? ויש ליישב בשתי דרכים:

אפ”ה (אפילו הכי)…הש”ס – המקשה סבר שמיִיתור אחד ניתן למעט רק דבר אחד, ואם מ’זכורך’ ניתן למעט אנד’ או טומטום סביר להניח שממעטים אנד’ שאינו יכול להיות יותר ממקצת זכר ואין די בזה לחייב מצוה שחלה רק על זכרים, ולא ממעטים טומטום שסימניו מכוסים וייתכן שהוא זכר. לפי תשובה זו יש לגרוס כאן ‘אלא טומטום ספיקא הוא (ומשום כך) איצטריך קרא למעוטי ספיקא’, והיות שאין מיעוט שני ממעטים רק אנד’ וטומטום חייב בעלייה לרגל (ע”פ המהרש”א)…

אי נמי (גירסת המהרש”א) טומטום…לעזרה – דרך שנייה של תוס’: יש לקבל גירסת גמרתנו ‘אלא טומטום ספיקא הוא מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא!’ לאמור, התורה ראתה צורך למעט אנד’ שאם לא כן היינו מחייבים אותו בשל מקצת זכרותו, אבל מדוע ש’זכורך’ תמעט טומטום כאשר מעולם לא נתירנו להביא קרבן מחשש לסימני נקבה?

וא”ת…מידי – הקדמה א. קשה: רב דורש שם: ‘מזכר עד נקבה’ זכר ודאי ונקבה ודאית למעט טומטום ואנד’, ולמה לא הקשתה הגמרא גם שם בקשר לטומטום?

אומר ר”י…דקאמר – הר”י משיב לפי דרך א’ של תוס’ ששם בנדה יש שני גורמים מיותרים בפסוק: 1) ‘מזכר’; 2) ‘עד נקבה’, וניתן למעט אנד’ וטומטום מקרבן עולה ויורד, אבל כאן יש רק יִיתור אחד – האות “ך’ במלה ‘זכורך’, וניתן למעט רק אחד והוא אנד’ כי אינו יותר מאשר מקצת זכר כאשר ייתכן שהטומטום זכר שלם…

ולהכי פריך…מחדא קרא – בכל המקומות הללו מקשה הגמרא שמן הראוי לא למעט אנד’ וגם לא טומטום משום שאין אף ייתור בפסוקים המובאים שם…

ובהכי ייתכן…ואנד’? – ועל פי היסוד האמור ניתן ליישב סתירה בדברי רבי שמעון. ביבמות שם אומר ר”ש שכהן אנד’ שנשא בת ישראל מזכה אותה לאכול תרומה, משמע שלדעתו אנד’ הוא זכר. מאידך בבכורות מב,א דורש ר”ש מהמלה ‘הזכר’ (דברים לט,יט ‘כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וגו’) שבהמה עם סימני זכרות ונקבות אינה נחשבת כזכר ולא חלה עליו קדושת בכור?

אלא ודאי…הזכר – אין סתירה אלא ר”ש סובר שאנד’ זכר פרט למקום שהתורה ממעטו ע”י מלה מיותרת, וייתור קיים בבכורות אבל לא בכהן שנשא ישראלית…

ובפרק קמא…למעוטי ספק – הקדמה ב. הגמרא שם היתה צריכה להקשות על אביי על פי היסוד שהמקור לפטור ספיקות הוא רק מפסוק מפורש או ייתור בפסוק, והרי אין קטע מיותר בפסוק של מעשר בהמה?

דכולא…להכי – הגמרא ידעה מראש ש’עשירי יהיה’ מיותר ובאה לפטור ספק מחובת מעשר בהמה…

ובשילהי פ”ק דחולין – הקדמה ג. כדי להכריע בחקירה של רבי זירא רבא מצטט ברייתא: יכול יהו כל התורים )משיצאו מכלל קטנות) וכל בני יונה )שטרם הגיעו לכלל בגרות) כשרים )למזבח) תלמוד לומר )ויקרא א,יד) ‘והקריב מן התרים’ )ולא כל התורים) או מן בני יונה )ולא כל בני יונה) פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול )ורבא מוסיף) אי אמרת בשלמא בריה הוי, שפיר )מובן שצריכים פיסקה לתורים ולבני יונה שהצהיבו כדי ללמד שמשהצהיבו כם לא קטנים ולא גדולים אלא שלב ביניים) אלא אי אמרת ספיקא הוי )והתורה פסלה ספק) אצטריך קרא למעוטי ספיקא! )די בפיסקה אחת ללמד ששלב זה ספק כדי ללמדנו שהוא הדין גם בעוף השני)…

ויש להקשות – עד כאן הבהירו מספר סוגיות בהתאם לדרך א’ שגורסת ‘אצטריך קרא למעוטי ספיקא’ היינו: 1) התורה ממעטת ספיקות ואינה סומכת עלינו שנחמיר בהם; 2) כל ייתור ממעט רק ספק אחד. כעת תוס’ עוברים לדרך השניה הגורסת ‘מי אצטריך קרא למעוטי ספיקא’ היינו, התורה אינה ממעטת ספיקות כי: 1) לפני הקב”ה אין ספיקות, 2) התורה סומכת עלינו שנחמיר בספיקות…

ויש להקשות…נדבה – למה התורה פוטרת אנד’ וטומטום מעולת ראיה הרי ראוי שיביאו בהמה תוך תנאי ש’אם אני זכר זו עולת ראיה, ואם לא הרי זו עולת נדבה’?

ואפילו…למחר – כי יש תשלומים לעולת ראיה ולשלמי חגיגה…

דשפיר…לעיל – שם השתנה דינו, אתמול היה פטור (חיגר) והיום הוא בריא ויש מקום לומר שהפטור של אתמול פוטרת אותו לגמרי, משא”כ כאן שלא חל שום שינוי באנד’ או בטומטום ומה שהיו אתמול הם גם היום, וייתכן שלפי האמת גם אתמול היו חייבים…

וי”ל…לבטלו מסמיכה – כי אשה אינה סומכת. ואין לומר שיסמוך מחומרה כי מאחר שחייבים לסמוך בכל הכח נמצא שמי שפטור מסמיכה עובד בקדשים…

ואע”ג…לבטלו מסמיכה – אין לתקן תקנה כאשר התכלית המירבית תהיה לצאת ידי חובה בדיעבד. והראיה שאין מוותרים על הסמיכה…

דהכי קאמר…מהן – חמש חבורות שאחר זריקת דם פסחיהן העורות התערבו ונמצא באחד מהם יבלת (מום). הגמרא אומרת שאין לאנשי החבורות עצה אפילו לא בהבאת פסחים חדשים, כי ממה נפשך: אי אפשר שכל חבורה תביא פסח חדש מכיון שארבע מתוך החמש הביאו פסחים כשרים, והבאת פסחים שלא לצורך הוא ‘חולין בעזרה’; וא”א שכל החבורות תצטרפנה לפסח אחד, כי אז יישחט הפסח ש’לא למחויב’ והוי כמי שנשחט שלא למנויו; וא”א שכל חבורה תעשה תנאי שאם פסחה היה כשר יהיה זה שלמי נדבה מכיון ששלמים חייבים בסמיכה וקרבן פסח אין בו סמיכה. ומכאן שלא תיקנו תקנה כשיצטרכו לוותר על מצות סמיכה, שכן חז”ל יכלו לתקן שיביאו קרבן שני בתנאי האמור ולא יסמכו מחשש שמא הקרבן יצטרך להיות פסח, והרי חז”ל נמנעו מלתקן זאת.32

ולא דמי…קרבנותיהן – שתי קושיות על היסוד שקבענו שלכתחילה אין מביאים קרבן החייב בסמיכה אם הבעלים אינם רשאים לסמוך: א) טמא וערל אסורים להיכנס למקדש, כשחייבים להביא נדר או נדבה אומרת הגמרא בפסחים סב,א ‘ערל וטמא משלחין קרבנותיהן’ (בידי שליח) אע”פ שלא סומכים?

וגם לקמן…סמיכה – ב) בעמוד ב’ מובאת ברייתא: הערל והטמא פטורין מן הראייה דכתיב )דברים יב,ה-ו) ‘ובאת שמה והבאתם שמה’ כל שישנו בביאה )חייב ליראות) ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה )פטור אפילו מלשלוח עולתו עם שליח). וקשה: לדברינו הנימוק לפטור טמא הוא אי יכולתו לסמוך ולא פסוק?

דהתם גברא…איתתא הוא – הפטור מסמיכה יכול לנבוע משני טעמים: 1) מי שחלה עליו חובת סמיכה אלא בינתיים שרוי במצב (טומאה) שאינו מרשה לו לקיימה, כמו אריה שרובץ עליו ואינו מניחו לנוע; 2) אדם שבמהותו מחוץ לפרשת סמיכה כמו אשה. ועתה אילולי הפיסקה היינו אומרים שטמא לא סומך משום ששרוי במצב מסויים, ולכן חייב לשלוח קרבנו עם שליח, שלא כאנד’ או טומטום שסיבת פטורם היא האפשרות שהם נקבות המוצאות ממצות סמיכה…

אבל הא ק”ל…ולסמוך – בדף טז,ב דנה הגמרא בשאלה אם במצות סמיכה די להניח ידים בקלות על ראש הקרבן או דוקא בכל כחו? ולכאורה ניתן להוכיח מסוגייתנו שחייב בכל הכח כי אמרנו למעלה שהתורה אינה מחייבת אנד’ או טומטום להביא קרבן על תנאי משום ביטול סמיכה מחשש לאיסור עבודה בקדשים, מכאן שסמיכה היא בכל הכח כי רק כך נחשב אדם כעובד בקדשים…

ואיכא למימר…סוף – אין זו ראיה, כי ייתכן שהפטור של אשה הוא מוחלט אפילו אם סמיכה היתה ‘באקפויי ידיה’, וה”ה הפטור של אנד’ וטומטום.

סיכום – א) שתי דרכים להבין את סוגייתנו: 1) גורסים ‘אלא טומטום ספיקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספיקא!’ שהתורה בעיקרון ממעטת ספיקות במקום שהיינו מחייבים, ולכל ספק צריך להיות לימוד המתייחס אליו. וכאן יש רק מיעוט אחד (‘זכורך’) המתאים יותר לאנד’ מאשר לטומטום; 2) גורסים כגמרתנו ‘אלא טומטום

ספיקא הוא מי אצטריך קרא למעוטי ספיקא’ שהתורה לא ממעטת ספק, ולמה נאמר בברייתא ש’זכורך’ באה למעט גם טומטום?

ב) למרות שסמיכה אינה מעכבת נמנעו חז”ל מלתקן הבאת קרבן על תנאי אם לא יוכל לסמוך.

ד”ה לא נצרכה אלא לחציו עבד וחציו בן חורין ד עמוד א

הנושא – המעמד של חצי עבד וחצי בן חורין.

הקדמה – בויקרא יט,כ עוסקת התורה בבא על שפחה חרופה שחייב בקרבן אשם והיא במלקות. בכריתות יא,א חולקים התנאים בהגדרת ‘שפחה חרופה’: לדעת ר”ע זו חציה שפחה וחציה בת חורין (ובברייתא שם מוסיפים שהיתה מקודשת לעבד עברי בקידושין שאינם גמורים), ורבי ישמעאל אומר שזו שפחה כנענית גמורה המיוחדת לעבד עברי.

ולא תימא…מאשה – רב הונא סובר שחציו עבד וחב”ח אינו בכלל הגזירה שוה לה-לה, כי צד החרות שבו משנה מעמדו מבחינת מספר המצוות החלות עליו לעומת המצוות החלות על אשה, לפיכך לומדים את פטורו מהפסוק ‘אל פני האדן ה’…

וקשה..בת חורין – הקדמה. קושיא על רב הונא: הגז”ש לאשה היא בפסוק של שפחה חרופה, ור”ע (שההלכה כמותו) אומר ששפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה ב”ח, ממילא גם מי שחציו עבד וחב”ח הוקש לאשה לענין קיום מצוות…

וי”ל…לה – רב הונא ישיב שאותו חלק של הגז”ש בפסוק של שפחה חרופה מופיע בפיסקה העוסקת בחצי המשועבד ‘או חופשה (שיחרור) לא ניתן לה’, וה”ה בחצי עבד וחב”ח שחציו המשועבד הוקש לאשה אבל לא חציו המשוחרר, ואילולי הפסוק ‘אל פני האדן ה’ היינו מחייבים אותו בעלייה לרגל…

אך קשה…אדון אחד – בדף ב,א קבענו ש’הכל חייבין בראייה’ היא משנה אחרונה (אחרי שב”ה הסכימו לב”ש) וחציו עבד וחב”ח חייב לעלות, וזה שנאמר ‘חוץ…ועבדים שאינם משוחררים’ הוא לפי המשנה ראשונה; וברור מכאן שלפי המשנה אחרונה הוא נחשב כמי שאין לו ‘אדון אחר’. וקשה: בגיטין מב,ב חוקרים אם לפי המשנה אחרונה מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא? לאמור,ו עבד שאין לרבו רשות עליו אבל טרם קיבל גט שיחרור, כגון חציו עבד וחב”ח, שהומת ע”י שור וחייב בעל השור לשלם קנס על סך 03 שקל: מי זכאי בכסף יורשי העבד או אדוניו? והרי עצם החקירה נוגדת את הנחת סוגייתנו שלפי המשנה אחרונה אין לרבו שום זכות על חצי עבד וחב”ח?

ויש לדחות…לשחרור – מידת השליטה של אדון על חצי עבד וחב”ח נמדד לפי הסיכוי שהעבד ישוחרר, וכל עוד שהוא קיים מטילים על העבד חובות של משוחרר כי רבו בודאי יציית לבי”ד וישחררו, אבל שם בגיטין מדובר בעבד שכבר מת ובמצב זה אולי זכותו של רבו עליו מוחלטת…

והתם…סוף – (תוס’ כנראה מתכוונים לערכין ב,ב ד”ה ‘במשנה ראשונה’) שם מתרצים שאין לרבו זכות לעכבו מלעלות, ולכן נחשב החצי עבד וחב”ח כבן חורין שלם לגבי מצוה זו, משא”כ ב03- של עבד וייתכן שזכות רבו עדיין מוחלטת…

סיכום – א) חציו עבד וחב”ח אינו בכלל הגז”ש ‘לה-לה’ לאשה. ב) לדעת המשנה אחרונה מעמדו של חציו עבד וחב”ח נמדד על פי סיכויו להשתחרר.

ד”ה כי תבואו לראות פני ד עמוד ב

הנושא – המקור העיקרי לפטורם של ‘מפונקים’.

פירש…ותימה…נעלך – שם מוכיחים בק”ו שאסור לירוק בהר הבית: ומה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה )שמות ג,ה) ‘של נעליך מעל רגליך’, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן! ומכאן קשה על רש”י שהסביר שהחסרון של ‘מפונקים’ הוא באי יכולתם ללכת יחפים שא”כ נמצא שהברייתא כאן אוסרת עלייה להר הבית בנעלים לא על סמך הפסוק בתורה ‘של נעליך’ אלא מדברי הנביא ישעיהו שלא כגמרא בברכות?42

ויש לומר…סוף – רש”י ישיב שסוגייתנו מסכימה שמקור האיסור הוא בתורה ‘של נעליך מעל רגליך’, אלא העדיפה דברי הנביא משום שהברייתא עוסקת בראייה והנביא מזכיר ראייה ‘כי תבואו לראות’.

סיכום – הגמרא מתעלמת מהמקור לטובת רמז המכיל נתונים יותר בולטים.

ד”ה דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ד עמוד ב

הנושא – אלו קרבנות ניתן לשלוח ע”י שליח.

הקדמה – א) מועד קטן טו,ב: מצורע מהו שישלח קרבנותיו )ביד שליח? והגמרא משיבה בדרשה מיחזקאל מד,כו-כז העוסק בדיני כהונה וקרבנות: ‘ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו. וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו’( תא שמע דתניא ‘ואחרי טהרתו’ )כהן שהיה טמא ממת עובד אחר הזיית מי חטאת עליו בימים שלישי ושביעי מפרישתו מהמת); ‘שבעת ימים יספרו לו’ )כהן או כל אחד שנצטרע ואח”כ החלים סופר שבעת ימים ואח”כ מביא את קרבנותיו); ‘וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו’ )כהן הדיוט שבא בפעם הראשונה בחייו לשרת במקדש מביא עשירית האיפה הנקראת ‘מנחת חינוך’) דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר ‘באו…יקריב’ )ר”ש מסכים לדרשה בקשר למנחת חינוך אבל הוא דורש ‘באו…יקריב’ כפשוט) בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה )וגם לא ישלח קרבנותיו ביד שליח.) ובזאת מתורצת קושיית הגמרא מצורע מהו שישלח קרבנותיו? – שאינו שולח.

ב) המשנה בגיטין כח,א עוסקת בחזקה שאדם חי כל עוד לא הוכח שמת: השולח חטאתו ממדינת הים )ביד שליח) מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים )והגמרא מקשה) והא בעינא סמיכה )בעזרה ושליח אינו יכול לסמוך?) אמר רב יוסף בקרבן נשים )אשה ששגגה בעבירה שזדונה כרת כגון שבת, ונשים פטורות מסמיכה) רב פפא אמר בחטאת העוף )שאין בה סמיכה).

והא…בביאה – ‘ובאת שמה והבאתם שמה’ בא למנוע טמא מלשלוח קרבנות ביד שליח, כי לגבי עצמו אין צורך בפסוק מאחר שאסור לו לעלות להר הבית, וקשה: איך הגמרא בפסחים מתירה טמאים לשלוח קרבנות ביד שליח?

התם…ביאה – ‘ובאת שמה והבאתם שמה’ עוסק בקרבנות המתחייבים ממצות ‘ביאה’ בזמן מסויים, ומשמע שמי שאסור לעלות להר הבית פטור מכל קרבן הנובע מ’ביאה’ זו; משא”כ בפסחים העוסקת בקרבנות שמקורם ברצון האדם לנדור או לנדב, ולכן אף שהוא מנוע מלבוא הוא רשאי לשלוח את קרבנותיו.52

אך קשה…לא ישלח קרבנותיו – הקדמה.

וכי לית…דפליג – וקשה: בפסחים סב,א נאמר שטמא שולח קרבנותיו ביד שליח ומשמע שאין חולק על כך, והרי רבי שמעון חולק?

ולא מסתבר…קאי – ואין זה סביר לומר שבפסחים עוסקים בטמאים באופן כללי כאשר הדרשה של ר”ש מתייחסת למצורעים בלבד, שכן דרשתו מבוססת על פיסקה סתמית ‘וביום באו אל הקדש’ שאינה מבחינה בין טמאים לסוגיהם…

וכי תימא…אמצורע – לכאורה ניתן להוכיח שר”ש מתייחס רק למצורעים (שרק הם אינם רשאים לשלוח קרבנות ביד שליח) מתוך זה שהפיסקה ‘שבעת ימים יספרו לו’ העוסקת במצורע באה מיד לפני הפיסקה ‘באו..יקריב’, ומן הסתם גם הדרשה העולה מ’באו…יקריב’ מתכוונת רק למצורעים. אולם אין לומר זאת…

הא אפסקיה…האיפה – בין המלים ‘באו…יקריב’ יש פיסקה ‘אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש’ העוסקת במנחת חינוך ששוברת את הרצף בין ‘יספור לו’ (מצורע) ובין ‘באו…יקריב’…

ועוד…שפיר – כתשובה לקושיית הגמרא ‘מצורע מהו שישלח קרבנותיו?’ למה לא הביא התרצן את הכלל בפסחים שכל הטמאים שולחים קרבנותיהם?

ונראה בעיני…טמאים – אין להקשות על ר”ש או על התרצן במועד קטן ממה שנאמר בפסחים. שכן בניגוד למה שנראה במבט ראשון שכאשר המקשה שאל ‘מצורע מהו לשלוח קרבנותיו’ הוא התכוון אפילו לנדר ולנדבה של מצורע, כוונתו באמת רק לקרבנות המיוחדים למצורע ביום טהרתו וקודם שהספיק להביאם נטמא. ובמקרה זה מצטטים את ר”ש האוסר משום שקרבנות מצורע מחייבים נוכחות המצורע, כפי שעולה מהפסוק (ויקרא יד,א-יא) ‘וביום השמיני והעמיד הכהן המטהר…לפני ה’ פתח אהל מועד’, משא”כ בפסחים שמדובר בנו”נ של טמאים שאינם מחייבים נוכחות הבעלים ורשאים לשלחם ביד שליח. עד כאן ענין קרבנות התלויים ב’ביאת’ אדם לעזרה וכעת עוברים תוס’ לענין אחר…

והתם הארכתי…בחטאת העוף – הקדמה ב. בפסחים סב,א ד”ה ‘ערל’ מסבירים תוס’: 1) למה ערל וטמא רשאים לשלוח קרבנות החייבים סמיכה בעזרה; 2) ההבדל בין הסוגיא בגיטין (הקדמה) המתאמצת להעמיד את המשנה באופן שאין חיוב לסמוך, ובין הכלל בפסחים שטמא וערל שולחים קרבנותיהם בלא שהגמרא מעלה שאלת הסמיכה, כלהלן…

דהתם…מילה…עד שיביא – בפסחים עוסקת הגמרא בערל ששני אחיו מתו מחמת מילה, ואסור למולו מחשש לפיקוח נפש (אי יכולת הדם להיקרש שהיא מחלה תורשתית), ובטמא כגון מצורע או זב שהחלמתם מוטלת בספק. והיות שאי קיום סמיכה אינה מעכבת את הקרבן התירו להם לשלוח את נדרם או נדבתם שאם לא עכשיו אימתי, משא”כ בגיטין שחשבו בהוה אמינא שמדובר באדם הנמצא במרחקים שאין להתירו לשלוח קרבנותיו לאור החיוב לסמוך.

עוד…סוף – שם הסבירו שבפסחים מדובר בערל שהזניח את קיום המצוה ובטמא שבידו להיטהר, ובכל זאת חז”ל התירם לשלוח את קרבנותיהם משום שהתקרב אחת משלש הרגלים ואם לא יקריבם עתה יעברו על ‘בל תאחר’; או ביורשים ששולחים קרבנות אביהם שלא חלה עליהם מצות סמיכה.

סיכום – א) ערל וטמא שולחים נדרים ונדבות ביד שליח, משא”כ בקרבנות שמחייבים נוכחות בעליהם בעזרה, כגון עולת ראייה או קרבנות מצורע אחרי שנטהר. ב) אי קיום סמיכה לא מעכבת מדאו’ אלא מדרבנן, פרט לאלה שסביר להניח שלא יוכלו להיכנס לעזרה שלגביהם השאירו חז”ל את דינם כדין תורה.

ד”ה דמרבה ערל כי יטמא ד עמוד ב

הנושא – הבהרות בענין דרשתו של רבי עקיבא.

אמר…מספק ערל – למה לי ‘זכורך’ למעט טומטום ואנד’ הרי ממה נפשך: אם מינם נקבה הרי אשה פטורה מראייה, ואם זכר הרי הם ערלים?

התם…לא צריך – המיעוט ‘זכורך’ נאמר רק לרבנן שחולקים על ר”ע ואינם מרבים ערל כטמא…

ומיהו הך…מטמא – והרי ערל ממועט בשמות יב,מח ‘וכל ערל לא יאכל בו’?

וי”ל…כטמא – ערלתו אינה תוצאה של עבירה המטמאת אדם אלא הוא מנוע מלקיימה משום פיקוח נפש, לפיכך צריך לימוד מיוחד למעטו מקרבן פסח…

ומיהו זה…הרי – רש”י מעמיד את הפיסקה ‘וכל ערל לא יאכל בו’ במי ששני אחיו מתו מחמת מילה…

אבל לפר”ת…מטמא – ר”ת מפרשה במי שמסרב להימול בגלל הכאב שזה ביטול המצות במזיד, אבל מי שאחיו מתו מחמת מילה הינו אנוס וחייב בקרבן פסח. ועתה לפי ר”ת חוזרת הקושיא: למה לר”ע צריכה התורה למעט ‘דואג מחמת צער’ בפסוק מיוחד ‘וכל ערל’ אם יש כבר מיעוט מ’איש איש’?

ויש לומר…בעלמא – ר”ת ישיב ש’וכל ערל לא יאכל בו’ משמש בנין אב ליחסה של התורה לערל באופן כללי, כלומר…62

כיון…ערל כטמא – אחר שהתורה מגלה שערל (דואג מחמת צער) מוצא מכלל מצות קרבן פסח, נפתחה הדרך לדרוש מ’איש איש’ שערל כטמא בכל התורה…

אבל ליכא…כמו בטומאה – ר”ת היה יכול להשיב שאילו הסתמכנו על ‘איש איש’ להשוות ערל לטמא בלא ‘וכל ערל לא יאכל בו’ היה מקום לחשוב כשם שאם רוב העם טמאים מביאים פסחיהם בי”ד בניסן ולא נידחים לפסח שני, ה”ה אם הרוב ערלים שלא נידחים לפסח שני. אבל זה לא יפתור את הקושיא על ר”ת שכן…

דהא מנא…בלבד – ערל דומה למי שנטמא מחמת צרעתו או זבו, ואם רוב העם יהיו טמאים מחמת צרעת או זב הם יידחו לפסח שני, כי קרבן פסח דוחה טומאת מת ולא טומאות אחרות כפי שמובא בפסחים סז,א: איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחה לפסח שני אלא עבדי בטומאה, וכי עבדי ציבור בטומאה )רק) בטמא מת אבל שאר טומאות לא עבדי )ונידחים לפסח שני)…

והשתא…דריש הערל – סוגייתנו הקובעת שר”ע מרבה ערל כטמא בכל התורה ורבנן חולקים נוגדת את דעתו של רבא ביבמות…

דקאמר…כלומר…דמאיס – רבי אלעזר (האמורא) סובר שם שערל אינו מטמא מי חטאת (של פרה אדומה) במגע, והגמרא מקשה עליו מברייתא האומרת ‘ערל פסול לקדש’ (לערבב את אפר הפרה במים, ומן הסתם האיסור נובע מכך שמגעו יטמא את המים. והסוגיא ממשיכה) אמר רב יוסף האי תנא )של הברייתא ‘ערל פסול לקדש’) תנא דבי ר”ע הוא דמרבי ליה ערל כטמא )בכל התורה, ורבי אלעזר סובר כרבנן שחולקים עליו) דתניא ר”ע אומר ‘איש איש )מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים [בתרומה] לא יאכל’, ויקרא כב,ד) לרבות את הערל )כשם שערל כטמא באכילת תרומה ה”ה בכל התורה ערל כטמא) אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף וקשיא לי )והקשיתי) לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא וליתני רבי עקיבא היא )לא מצינו משנה או ברייתא שמשווה ערל לטמא לענין מגע כדי שנוכל לומר שזו דעת רבי עקיבא. והמסקנה מהיעדר מקור כזה היא שר”ע אכן מרבה ערל כטמא מ’איש איש’ אבל רק לגבי אותו נושא של הפסוק [איסור אכילת תרומה] אבל לא ככלל בכל בתורה. ורב יוסף השיב) ולא, והא קתני )חגיגה ד,ב) ‘הערל וטמא פטורין מן הראייה’ )מצינו ברייתא שמשווה ערל לטמא בענין אחר נוסף על איסור אכילת תרומה, וזה כרבי עקיבא שמשווה ערל וטמא לדבר בתורה. ורבא דוחה את תשובתו) התם משום דמאיס )אין זו ברייתא של רבי עקיבא בלבד, כי גם הרבנן שאינם מרבים ערל כטמא מ’איש איש’ מסכימים שאסור לערל לעלות למקדש, וזאת משום שערלות היא ‘מאוס’ ולא משום שערל כטמא). מכאן שרבא מעמיד את הברייתא ‘הערל והטמא פטורין מן הראייה’ אפילו לרבנן (משום מאוס) החולקים על רבי עקיבא, בניגוד לסוגייתנו שמעמידה את הברייתא דוקא כרבי עקיבא שמרבה ערל כטמא בכל התורה על סמך ‘איש איש’ בפסוק של אכילת תרומה?

ומיהו י”ל…סוף – אין זה מוכרח שסוגייתנו חולקת על רבא כי ניתן לפרש את תשובתו של רבא בהתאם לסוגייתנו כלהלן: כאשר רבא אמר ‘התם משום דמאיס’ הוא התכוון שהברייתא היא רק כר”ע שמרבה ערל כטמא מ’איש איש’ מעבר לאיסור אכילת קדשים בלבד, אבל דוקא באותם נושאים שערלות נחשבת ‘מאוס’ כמו באכילת תרומה או עלייה למקדש, אבל מגעו של ערל בתרומה אינו ‘מאוס’ ולגבי זה ערל אינו כטמא. ועתה סוגייתנו שמעמידה ‘הערל והטמא פטורין מן הראייה’ כר”ע בלבד ומשום מאוס משתלבת בדברי התשובה של רבא לרב יוסף, ונמצא שלפי רבא חכמים חולקים על ר”ע ומחייבים ערל במצות ראייה, כי לדעתם בין אם ערל מאוס או לא דינו אינו כטמא.

סיכום – א) הברייתא שדורשת ‘זכורך’ למעט אנד’ וטומטום מראייה נאמרה לפי הרבנן, כי לדעת ר”ע פטורם מראייה נלמד מ’איש איש’.

ב) לדעת רש”י הפיסקה ‘וכל ערל לא יאכל בו’ באה לאסור על ערל ששני אחיו מתו מברית מילה להקריב קרבן פסח; לדעת ר”ת היא באה לאסור הקרבת הפסח על מי שנמנע במזיד להימול, אבל ערל שמתו אחיו אנוס וחייב בקרבן פסח.

ג) רוב הציבור הטמאים בטומאת מת מקריבים את פסחיהם בי”ד בניסן, אבל אם טומאתם היא מסוג אחר נידחים לפסח שני.

ד) אם רבא ביבמות עב,ב חולק על סוגייתנו תהיה הברייתא ‘ערל וטמא פטורין מן הראייה’ גם על דעת הרבנן, ואם דבריו תואמים את סוגייתנו תהיה הברייתא על דעת רבי עקיבא בלבד.

ד”ה של הקדוש ברוך הוא ד עמוד ב

הנושא – הבהרת הקל וחומר.

הקדמה – תוס’ הבינו שני דברים מהק”ו מיוסף: 1) אדם נתקף נחרד מפני הקב”ה או מנוכחות השכינה או מאי יכולתו להצדיק את מעשינו בפניו, וכאן חייבים לומר שלא מדובר בעצם נוכחות השכינה, כי אז לא היה צורך בק”ו מיוסף להוכיח שאדם נחרד, אלא מאי יכולתנו להצדיק מעשינו ביום הדין; 2) עצם השוואת יום הדין ליום התגלות יוסף בפני אחיו מלמדת שיש קשר מהותי בין האירועים.

שלא יוכל…לגמרי – הקדמה. עצם הק”ו מלמד שמדובר באי יכולת להצדיק מעשינו בפני ה’ כשם שדברי האחים לא התקבלו לגמרי אצל יוסף…

דמכמה…סוף – וגם אנחנו נוכל במקצת להצדיק את רוע מעללינו כגון תפילה שלא בכוונה הדרושה, כפי שרבי אלעזר ב”ע למד עלינו זכות על סמך הפסוק בישעיה נ”א: ‘לכן שמעו נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין’, שישראל מטושטש כשיכור מכל היסורים ואין להאשימם על תפילה שלא בכוונה הדרושה.

ד”ה דליכא מילתא ד עמוד ב

לא…בדורו – כמו כן שמואל היה זקוק לשני עדים…

אלא…אתה – ובזה משה אינו עד אלא בעל דבר שמודה על מה שנוגע לו אישית.72

ד”ה אמר מי איכא ד עמוד ב

שעל זה…כלום – אילו היתה זאת שאלת רב יוסף הגמרא היתה מציינת את שם המשיב, אבל מאחר שההמשך הוא ‘סתם גמרא’ גם השואל הוא ‘סתם גמרא’.

ד”ה הוה שכיח גביה82 ד עמוד ב

ד”ה מוסיפנא ה עמוד א

הנושא – קושיא על שיטת רבי עקיבא בענין תוחלת חיי אדם.

הקדמה – ביבמות מט,ב מובאת מחלוקת תנאים בענין תוחלת החיים של בן אדם: ‘את מספר ימיך אמלא’ )שמות כג,כו) אלו שני דורות )שנים שהקב”ה מקציב לאדם כשנולד) זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו )אבל לעולם לא מוסיפים על מה שהוקצב) דברי ר”ע וחכמים אומרים זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו.

יש…סוף – הקדמה. קשה על ר”ע הסובר שלעולם לא מוסיפים לאדם שנות חיים, כי אפילו כאשר ישעיהו אמר לחזקיהו בחליו ‘והוספתי עליך חמש עשרה שנה’ כוונתו היתה שהקב”ה יחזיר לו שנים שרצה להפחית ממנו; וצריך עיון!92

ד”ה מבעט ברבותיו הוה ה עמוד א

הנושא – הבהרת המקרה של צדיק שמת בדמי ימיו במסכת שבת יג,א.

וכן…בההיא…לא יאמין – קשה: למה לא ניחמוה בזה שבעלה היה צדיק ובודאי נמנה בין אלה שהקב”ה לוקח בהגיעם לפיסגת צדקתם כדי שיזכו במלוא שכרם?

משום שלא…נצחת – אף שזו אמת הם ידעו שהיא לא תתנחם בכך.

ד”ה הא יראוני מוחלין ה עמוד א

הנושא – השוואת השיטות של רבי ישמעאל ורבי חנינא בר פפא.

גבי…ויוה”כ מכפר – כפי שכתוב (ויקרא יט,יג) ‘לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר’, מכאן שרבי חנינא ב”פ סובר שתשובה מכפרת מיד על לא תעשה…

ופליגא…מכפר – רבי ישמעאל אומר (שכפי מוסר שם רבי אלעזר בן עזריה בשמו): עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו )מחילה גמורה)…עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה )משהה את ביצוע העונש) ויום הכיפורים מכפר )מחילה גמורה) עבר על כריתות ומיתות בי”ד ועשה תשובה תשובה ויוה”כ תולין ויסורין ממרקין )מוחקים את העבירה לאט לאט עד שלא נשאר על מה להיענש). מכאן שרבי ישמעאל סובר שתשובה לא מכפרת על לא תעשה מחילה גמורה שלא כרבי חנינא בר פפא…

ואיכא…תשובה מכפרת – ואל תשאל איך יכול רחב”פ האמורא לחלוק על רבי ישמעאל התנא, שכן ביומא פה,ב מובאת תוספתא האומרת כרחב”פ: אלו הן קלות )שתשובה מכפרת עליהן) עשה ולא תעשה חוץ מ’לא תשא’

ועוד…עניני תשובה – ואפשר לומר שרחב”פ ורבי ישמעאל אומרים דבר אחד…

יש שב…תולין – כאשר רחב”פ אמר ‘הא יראוני מוחלין’ בקשר ללא תעשה הוא התכוון למי שמתחרט על המעשה אבל לא הביא על עצמו ייסורים (צום וכו’), ולכן תשובה רק תולה ויוה”כ מכפר כשיטת רבי ישמעאל…

והא דאמרינן…גמורה – והברייתא בשבועות יב,ב ‘לא זז משם עד שמוחלין לו’ שמשמע מחילה גמורה מיד אפילו בלא ייסורים מתכוונת לביטול מצות עשה…

ואם שב…סוף – ולפי זה רבי ישמעאל ורחב”פ סוברים שהמתחרט על עבירת לא תעשה תוך הבאת ייסורים על עצמו נמחל מחילה גמורה מיד גם בלא יוה”כ.03

סיכום – שתי דרכים להבין את רבי חנינא בר פפא: 1) ע”י חרטה בלבד ובלא הצורך שיביא על עצמו ייסורים נמחל מחילה גמורה מיד, הן על ביטול עשה והן על עבירת לא תעשה, שלא כרב ישמעאל ביומא פו,א; 2) רחב”פ ורבי ישמעאל מסכימים שע”י חרטה בלא שיביא על עצמו ייסורים נמחל מחילה גמורה על ביטול מצות עשה, אבל על לא תעשה העונש רק מושהה ויוה”כ מכפר. ברם המתחרט עם קבלת ייסורים מתכפר מיד אף על לא תעשה כשאין בה כרת או מיתה.

ד”ה זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו ה עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פרש”י…וקשיא לר”ת -שלש קושיות לר”ת על פירוש רש”י…

חדא…וצרות – 1) למה רב אשי (סתם גמרא) הפסיק את הדיון בפיסקה ‘אם טוב ואם רע’ לדון בפסוק ‘והיה כי תמצאן’ וחזר לדון ב’אם טוב ואם רע’?

ועוד…יבמתו – 2) ואין צורך בשני פסוקים לגנות מעשה זה…

מיהו…לממציא – הקושיא השניה אינה עיקרית, כי ניתן לומר ש’אז תקרא וה’ יענה’ עוסק בעני שביקש שילווהו בשעת דחקו, ו’אם לטוב ואם רע’ מגנה מי שבא בעצמו להלוות לעני בשעת דחקו…

ועוד דנקט…לעניותא – 3) פתגמים עממיים שנלקחים מן החיים ומלאי חכמה, ולכן קשה להבין שהפתגם יהיה מבוסס על מעשה שהעולם נמנע מלעשותו?

ומפרש ר”ת…דחוק ועני – ר”ת לומד ששמואל מפרש ‘והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות’ באדם שממציא סיוע כספי שמזיק לעני, כגון מושל שרוצה להפקיע אדמות עני ויש סיכוי שיוותר אם יידע המושל שמצב העני דחוק ביותר, וזה ממציא לעני הלואה לשלם למושל וכעת אין סיכוי שהמושל יוותר…

לעללתא לא…עצמו – ולר”ת שמפרש ‘תליתא’ במובן של לתלות ולכפות על העני (בניגוד לרש”י שפירש תליית הלחם) הפתגם מובן: אדם אינו מסייע לעני בצרכיו השוטפים, אבל כאשר הסיוע הוא בלתי רצוי ואף מזיק הוא ממציא את עזרתו.

ד”ה שדור בי שבור מלכא וגרבוהו ה עמוד ב

הנושא – הבהרת רצף הסוגיא.

הקדמה – שם מסופר על אדם בשם בר הדיא שהוכיח את יכולתו לפתור חלומות. היתה לו קבלה ש’כל החלומות הולכים אחר הפה’ (חלום מתגשם בהתאם לדרך שאדם פותרו, אם לטובה אם לרעה), ולמי ששילם עבור שירותיו היה בר הדיא פותר את חלומו לטובה ולמי שלא שילם היה פותרו לרעה. אביי ורבא חלמו חלומות זהים, אביי שילם וקיבל פתרון לטובה ואכן התגשם לטובה, רבא לא שילם ובר הדיא פתר לו שאשתו תמות ויירד מנכסיו וכך אירע…

אומר…סוף – הקדמה. תוס’ מקשרים את ענין ‘אמרו ליה רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים וכו’ יחד עם הענין שלאחריו ‘אמר רבא…בחלום אדבר בא’ לאמור, אחר ששבור מלכא החרים את רכושו נזכר רבא על האירוע עם בר הדיא שפתר את חלומו כפי שהתגשם כעת.

ד”ה הן אראלם צעקו חוצה ה עמוד ב

פשטיה…על המזבח – הגמרא מפרשת ‘אראלם’ כמלאכים, וכן בכתובות קד,א כאשר רבי נפטר ובר קפרא אמר: אראלים )מלאכי עליון) ומצוקים )צדיקים בעולמנו) אחזו בארון הקדש )התחרו על חייו של רבי) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש )גופו של רבי שהחזיק כל התורה). אבל פירושו הפשוט הוא ש’אראלם’ מתכוון למזבח, כפי שאומר ישעיהו כט,א ‘הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (מזבח הבנוי בירושלים)’. ונקרא כך על שם האש של מעלה שהיתה רובצת בצורת אריה על גבי המזבח (ראה יומא כא,ב), והנביא מנבא נחמות על בית המקדש אחרי כל כך הרבה סבל שנפל בגורלנו.

ד”ה ויחי עוד לנצח לא יראה השחת ה עמוד ב

פשטיה…ימותו – המשורר תמהה על הרשעים שאינם שמים על לבם שאם חכמים וצדיקים מתים גם להם יגיע יומם האחרון.

ד”ה דמחייבא אימיה בשמחה ו עמוד א

הנושא – הבהרת שיטת רש”י.

פירש…מיירי – מפירוש רש”י משמע שמצות שמחת יום טוב מבחינת אשה חלה על בעלה שעליו לשמחה, ושהוא יוצא ידי חובה במתן בגדים חדשים, וקשה: כי מסוגייתנו עולה: א) שמחת יו”ט מקיימים באכילת שלמי חגיגה בירושלים ובגדים לא מוזכרים; ב) כאן כתוב (לפי הגהות הב”ח) ‘אימיה דמיחייבא בשמחה’ משמע שהמצוה חלה עליה?

והתם…סוף – בראש השנה ו,ב ד”ה ‘אשה’ אומרים תוס’: א) בעל חייב לשמח את אשתו, ומה שמובא בחגיגה ‘אימיה דמיחייבא בשמחה’ היינו אשה חייבת לבוא לירושלים כדי לאפשר לבעלה לקיים את מצותו לשמחה; ב) בזמן שבית המקדש היה קיים שמחת יום טוב מקויימת רק באכילת שלמים בירושלים, וכאשר רש”י הזכיר ‘בגדים’ ייתכן שהתכוון למצב שלא ניתן לשמחה בשלמים, כגון ביום טוב שחל בשבת.

ד”ה דיכול לרכוב על כתיפו של אביו ו עמוד א

שהיה…ברגליו – כי אז היתה קושיא גם על בית הלל.

ד”ה בחיגר שיכול להתפשט ו עמוד א

הנושא – הבהרת שיטת ריש לקיש.

מקמי גדולו – ריש לקיש חקר בקשר לנכים שיבריאו קודם שימלאו להם י”ג שנה, כך שהצד המחייב בחקירה טוען שהקטנים הללו יחוייבו בראייה מיד לכשיגדלו ולכן יש לחנכם כבר מעכשיו, אבל אם נכותם ופטורם יימשכו גם לבגרות אין סברה לחייב חינוכם בקטנותם.

ד”ה הראייה שתי כסף ו עמוד א

הנושא – הערך הכספי של קרבנות מדאורייתא ומדרבנן.

הקדמה – ששה חייבים בקרבן אשם: נשבע לשקר בכפירת ממון (אשם גזילות); מעל בהקדש (אשם מעילות); בא על שפחה חרופה (אשם שפחה חרופה); נזיר שנטמא ונטהר (אשם נזיר); מצורע שנתרפא (אשם מצורע); חושש שעבר בשוגג על עבירה שזדונו כרת (אשם תלוי). המשנה בזבחים צ,ב אומרת: כל האשמות שבתורה באין בני שתים )שנתיים, מפני שכתוב בהם ‘איל’ וכל איל בתורה בן שנתיים, היינו בתוך השנה השנייה) ובאין בכסף שקלים )2 סלעים לפחות כי כתוב באשם מעילות [ויקרא ה,טו] ‘בערכך כסף שקלים’, ולומדים שאר האשמות ממנו בגז”ש) חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהן באין בני שנתן ואין באין בכסף שקלים )אלא בכל שהוא).

ומדרבנן…לקרבן – כמובא לקמן ז,א: עד שבא רבי אושעיא ברבי ולמד הראיון )קרבנות ראיית פנים) אין לו שיעור )מחייב) לא למעלה ולא למטה אבל אמרו חכמים )הגהות הב”ח) הראייה מעה והחגיגה שתי כסף13. וה”ה בכל הקרבנות פרט…

רק לאשם…כסף שקלים – הקדמה. לקרבנות אשם הנלמדים בגז”ש מאשם מעילות שערכם המזערי הוא שני סלעים…

ותנן…לאשם – הפריש 2 סלעים והמוכר נתן לו הנחה ומכר לו שני אילים בשני סלעים, והמשנה שם פוסקת שאם איל אחד שוה בשוק 2 סלעים מקריב אחד והשני ירעה בשדה עד שיפול בו מום המתיר אכילתו. מכאן עולים שני דברים: הערך המזערי לאיל אשם הוא 2 סלעים, ומאחר שהמשנה מזכירה רק אשם יש לדייק שלקרבנות אחרים אין ערך מזערי…

והא דאמרינן…בר דנקא – שני מקורות לסתור את הקביעה שאין שיעור כספי לשאר קרבנות: 1) בגמרא שם יש הוה אמינא שאשם תלוי שונה משאר אשמות שערכם הכספי אינו פחות משני סלעים: לא יהא ספיקו )אשם תלוי שמביא אדם שחושש שמא עבר בשוגג על איסור שזדונו כרת, כגון שבת) חמור מודאי )אין זה הגיוני שיהיו דמי אשם תלוי יקרים מדמי חטאת כשידע בודאי שעבר בשוגג על איסור שבת, והרי זה ק”ו) מה ודאי חטאת בת דנקא )די לחטאת שיהיה שוה מעה כסף) אף ספיקו אשם בר דנקא )מעה אחת ולא 2 סלעים כשאר קרבנות אשם. וכאמור אין זה אלא הוה אמינא, כי למעשה הכל מסכימים שגם אשם תלוי חייב להיות שוה לפחות 2 סלעים). מכאן שגם לחטאת יש מחיר מזערי (דנקא) בניגוד לדברינו שאין שיעור כספי לשאר קרבנות?

ובמנחות יביא כבש…בסלע – 2) במנחות קז,ב עוסקת המשנה (בין היתר) במי שנדר כבש לעולה או לשלמים: כבש )נדר כבש) יביא הוא )את הכבש) ונסכיו )הסולת והשמן למנחה ויין לניסוך) בשוי סלע; מכאן שגם לכבש לעולה יש ערך מזערי של סלע אף שאינו אשם? תשובה…

לאו דוקא קחשיב – קביעת שווי מזערי לקרבנות אחרים היא מדרבנן משום מצוה מן המובחר, והראיה – שכן הסכומים אינם מעכבים כלהלן:

דאמרינן…אשם בסלע – ברייתא שם: האומר ‘הרי עלי בסלע למזבח’ )קרבן נדבה שנקנה בדרך כלל בסלע) מביא כבש )בן שנה) שאין דבר קרב בסלע אלא כבש )עד כאן הברייתא. וגמרא מקשה) ממאי? מדאמר רחמנא איל אשם בכסף שקלים )כבש בן שנתיים שערכו 2 סלעים) מכלל דכבש בן שנה בסלע )חצי הגיל וחצי השווי). מכאן שערך הכבש לנדבה הוא סלע בלא נסכיו כאשר במנחות קז,ב מובא שערך הכבש לעולה או לשלמים (נדבות) הוא סלע כולל סולת שמן והיין. והמסקנה המתחייבת מהפרש זה היא שמהתורה אין קיצבה לדמי קרבנות (פרט לאשם) וחז”ל קבעו את דמיהם, ולגבי כבש קבעו שלכתחילה יהיה לא פחות מסלע בין לבד ובין עם נסכיו…

וכן הא…סוף – דוגמה נוספת של הערכת קרבן שאינו מחייב: הנודר או נודב קן (תור ובן יונה) אינו חייב להביא את העופות עצמם אלא משלשל כסף לשופר (קופה) המיועדת לכך והכהנים קונים בהם את הקינים. רבי יהודה סובר (שקלים ו,ו) שהיה שופר רק לקיני נדבה אבל לא לקיני חובה (כגון זב וזבה), ומי שחייב להביא קן מוסר אותו או דמיו לכהן. רב דימי מסביר שם את נימוקו של רבי יהודה ‘משום חטאת שמתו בעליה’ לאמור, אילו היה שופר היו כספיהם של מספר אנשים מעורבים יחד, ואם ימות אחד התורמים קודם שייקרב קינו כספו נפסל לקרבן מדין ‘מעות חטאת שמתו בעליה’, ומתוך ספק אלו הן מעותיו נאלץ לאבד את כולן, כגון ע”י זריקתן לים. והגמרא מקשה על רב דימי: ונברור ארבעה זוזי )שווי של קן) ונשדי במיא )זורקם למים) והנך נישתרו )והשאר יהיו כשרים לרכוש בהם קינים, א”כ למה לשלול שרות חיוני של שופר לקיני חובה? והגמרא מתרצת שם כדרכה). וגם כאן חייבים לומר ש’ארבעה זוזי’ לקן עופות אינו סכום מחייב אלא מצוה מן המובחר, כי מדאו’ אין קיצבה לקרבנות פרט לאשם.

סיכום – א) אין קיצבה לקרבנות פרט לאשם שחייב להיות שוה לפחות 2 סלעים (חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר שיכולים להיות סלע אחד), אלא חז”ל קבעו להם סכומים משום מצוה מן המובחר. ב) בסוגיות שונות שבהן מוזכרים ערך כספי של קרבנות אין הסכומים מעכבים משום שאינם אלא מצוה מן המובחר.

ד”ה ישנה לפני הדיבור ו עמוד א

הנושא – יישוב קושיא על בית הלל.

הקדמה – תוכן התוס’ מובא מפורש להלן בסוגיית הגמרא, אבל מאחר שהבעיה היא כעת כה בולטת ראו תוס’ לנכון להאיר את הענין לרווחת הלומדים.

וסבירא להו…סוף – ואם תקשה על ב”ה שגם עולות נקרבו קודם הדיבור כפי שכתוב ‘ויעלו עולות’? הם ישיבו שהיו תמידים ולא עולות ראייה שהן מענייננו.

ד”ה קרבן יחיד ו עמוד א

הנושא – דעתו של רבי יעקב לגבי הסיווג של קרבן חגיגה.

הקדמה – א) המשנה בתמורה יד,א רושמת את ההבדלים בין קרבן יחיד לקרבן ציבור: קרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה )כאשר רוב הכהנים טמאים טומאת מת) וקרבנות היחיד אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. מקביעה זו של הת”ק מסתייגים רבי מאיר במשנה שם ובברייתא ביומא נ,א ורבי יעקב בתוספתא תמורה פרק א. בברייתא נאמר: אמר לו ר”מ )לת”ק) והלא פר של יום הכפורים וחביתי כהן גדול )מנחה שמביא כה”ג פעמיים בכל יום, מחצית האיפה סולת בבוקר ומחצית בערב) ופסח דקרבן יחיד היא ודוחה )ודוחים) את השבת ואת הטומאה )בניגוד לת”ק). ורבי יעקב בתוספתא: אמר לו רבי יעקב )לת”ק) והלא פר העלם דבר של ציבור )סנהדרין שהתירה בטעות מעשה שהעושה אותו במזיד חייב כרת) ושעירי עבודת כוכבים וחגיגה דקרבן ציבור ואין דוחים לא את השבת ולא את הטומאה )למרות שהם קרבנות ציבור, בניגוד לת”ק). ר”מ וגם רבי יעקב דוחים את הת”ק וסוברים שהסיבה לדחיית שבת וטומאה אינה האופי הציבורי של הקרבן אלא הגורם של ‘זמנו קבוע’ הן בקרבן ציבור והן בקרבן יחיד.

כגון חגיגה – בניגוד לכבשי עצרת שנלקחים מכספי תרומת הלשכה…

ובפ”ה…ציבור – הקדמה. ביומא נ,א מצוטט רבי יעקב בתוספתא כשהוא מונה חגיגה בין קרבנות ציבור יחד עם פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע”ז? תשובה…

היינו גבי פסח שני – רבי יעקב אינו משווה חגיגה לפר העלם דבר של ציבור מבחינת ציבוריותם כי הוא סבור שחגיגה היא קרבן יחיד, אלא בהשוואה לקרבן פסח בפסח שני נחשב קרבן חגיגה ליותר ציבורי…

כדקאמר…סוף – וכן מובא בגמרא שם דף נא,א: חגיגה מאי טעמא )רבי יעקב בתוספתא) מקריא קרבן ציבור? )תשובה) דאתיא בכנופיא )בית ישראל בשלש רגלים מביאים קרבנות חגיגה) פסח נמי אתיא בכנופיא )ויש לכנותו קרבן ציבור) איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא )רבי יעקב מתכוון לחגיגה ביחס לפסח בפסח שני שרק בודדים מביאים אותו ).

ד”ה דנין דבר הנוהג לדורות ו עמוד א

הנושא – פעמים שב”ש מסכימים שלומדים מדבר שאינו נוהג לדורות.

הקדמה – א) המשנה לקמן כ,ב: הכלי )ובו חתיכות בשר קדשים) מצרף מה שבתוכו לקדש )נגיעת טומאה באחת החתיכות הוי כאילו נגעה בכולן משום שהכלי מצרפם לחתיכה לאחת, וזו חומרה בקדשים) אבל לא לתרומה )כלי ובו חתיכות תרומה, החתיכה שנגע בה אב הטומאה נעשית ראשון לטומאה, והסמוכה לה שני לטומאה והסמוכה לה שלישי). רבי חנין בגמרא כג,ב לומד זאת מהפסוק בבמדבר ז’ בענין הנשיאים: ‘כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת’ – הכתוב עשא כל מה שבכף אחת.

ב) שמות ל,כט: וקדשת אתם והיו קדש קדשים כל הנגע בהם יקדש; מכאן שכלי שרת מקדש את הראוי לכלי ההוא, ודבר שנתקדש בכלי שרת אין לו פדיון (מנחות יב,א). משנה בזבחים פח,א: כלי הלח )המיועד לנוזלים: דם, יין, שמן ומים) מקדשין את הלח )בלבד) ומדות היבש מקדשות את היבש )אבל לא את הלח).

ולא בעי…הוי – קשה: יש לב”ש טענה טובה יותר ממה שהעלו נגד ב”ה – שראוי ללמוד חגיגה מעצרת ששניהם שייכים ליום טוב ולא מנשיאים שאירע בימי חול?

דלא מצינו…מקום – יש אמנם הבדל בין ימי קודש לימי חול אבל לא כל הבדל משמעותי, והעובדה שלא מצינו בכל הש”ס טיעון כזה מוכיחה זאת…

ואף על גב…לא ילפינן – הקדמה. וקשה: אם נכונה טענתם של ב”ש שאין דנים דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות, למה הגמרא אינה מקשה על רבי חנין שלומד ‘צירוף’ בכלי לדורות ממתנות הנשיאים?

דהתם…משעה – ב”ש לא דנים דבר הנוהג לדורות ממה שאינו נוהג לדורות כשיש אפשרות חליפית כמו כאן שניתן ללמוד חגיגה מעצרת, אבל בהיעדר האפשרות כמו בצירוף בכלי גם ב”ש דנים דבר שנוהג לדורות ממה שאינו נוהג לדורות…

אי נמי…זימני – שתים עשרה פעם חוזרת התורה על הפסוק ‘כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת’ וריבוי הפעמים גורם שנלמד ממנו אף שאינו נוהג לדורות, והראיה…

כדאמרינן…סוף – הקדמה ב. במנחות יט,ב אומר שמואל שלמרות הנאמר במשנה זבחים פח,א יש כלי לח אחד שמקדש גם יבש, והוא ה’מזרק’ שהיו מקבלים בו את דם הקרבן, שאם ישים בו סולת המיועד למנחה היא תקודש כי בפרשת הנשיאים נאמר: וקרבנו קערת כסף )כלי לשימוש יבש) אחת…מזרק אחד )לדם לח)…שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, מכאן שמזרק ראוי ללח וגם לסולת יבשה. והגמרא שם אומרת שלמרות ששמואל סובר שאין לומדים דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות, לומדים שמזרק מקדש סולת לדורות משום שהביטוי ‘שניהם מלאים סלת’ חוזר שתים עשרה פעם בפרשה.

סיכום – א) אין עדיפות בלימוד יו”ט מיו”ט על פני לימוד יו”ט מחול.

ב) אפילו ב”ש שאינם לומדים דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות מסכימים שבשני תנאים לומדים: 1) בהיעדר לימוד אחר; 2) כאשר במסגרת הדבר שאינו נוהג לדורות חוזרת התורה על דין מסויים פעמים רבות.

ד”ה ורבי ישמעאל ורבי אלעזר ו עמוד א

הנושא – קושיא שראויה להקשות על אביי.

ואין…משנה – הגמרא נוהגת להקשות על תנאים ואמוראים שנטשו שיטת ב”ה לטובת שיטת ב”ש כי דברי ב”ש בטלים בפני דברי ב”ה, א”כ למה היקשתה הגמרא על אביי שקבע שרבי ישמעאל ורבי אלעזר סוברים כב”ש?

וי”ל…זה – אביי ישיב שר”י ור”א סוברים שעולה שהקריבו ‘עולת ראייה הואי’, כי לפי קבלתם ב”ה וב”ש לא חלקו בענין זה והכל סוברים ‘עולת ראייה הואי’.23

ד”ה בית שמאי הא דאמרן ו עמוד א

הנושא – קושיא על מסקנותיו של אביי.

וליכא…עדיף להו – אביי מסתמך על השקלא וטריא לעיל האומר שבניגוד לב”ה האומרים שלפני הדיבור הקריבו שלמי חגיגה ועולות תמיד אבל לא עולות ראייה, סוברים ב”ש שהקריבו שלמי חגיגה ועולות ראייה אבל לא עולות תמיד, וקשה: מניין לאביי שב”ש סוברים שלא הקריבו עולות תמיד, הלא ייתכן שב”ש מודים לב”ה שהקריבו עולות תמיד ולא עולות ראייה, ובכל זאת עולת ראייה חשובה משלמי חגיגה משום: 1) כולה לגבוה; 2) בעצרת ריבה בהן הכתוב עולות לשם החג?

דהכי משמע…כוותייהו – וראיה שנימוקיהם של ב”ש עומדים אפילו נגד הטענה שעולות שהקריבו היו עולות תמיד ולא עולות ראייה, היא העובדה שהגמרא חוקרת כיצד ישיבו ב”ה לכל אחת מהנימוקים של ב”ש למרות שהגמרא ידעה שב”ה סוברים שלא הקריבו עולות ראייה קודם הדיבור…

האי לאו…סוף – הראיה שהבאנו לקושיא לא מוכרחת כי ניתן לומר שהגמרא אינה דורשת מב”ה להסביר איך יתמודדו בנימוקים של ב”ש למרות שב”ה סוברים שהעולות שהקריבו היו עולות תמיד, אלא הגמרא ידעה שאם סוברים שקודם הדיבור הקריבו רק עולות תמיד המסקנה המתחייבת היא ששלמי חגיגה חשובים מעולות ראייה, והגמרא רק רצתה לדעת מניין לב”ה שלא הקריבו עולות ראייה קודם הדיבור. וב”ה משיבים שהעובדה ששלמים הם כה חשובים כי יש בהם שתי אכילות והנשיאים הקריבו יותר שלמים מעולות, אילו הקריבו עולות ראייה קודם הדיבור יש לצפות שיהיה ביטוי לכך בפסוק שהקריבו יותר שלמים מעולות ראייה, והרי אין ביטוי כזה כי כתוב ‘ויזבחו זבחים שלמים ויעלו עולות’. לכן יש להסיק שלא היו עולות ראייה אלא שלמים ועולות תמיד, וכעת ‘שלמים’ בלשון רבים פירושה ‘הרבה’ ו’עולות’ בלשון רבים פירושה שתי עולות בבוקר ובערב כדין תמידים והיו יותר שלמים מאשר עולות תמיד.

סיכום – ב”ה שסוברים שעולות שהקריבו לפני הדיבור היו עולות תמיד אינם חייבים להתמודד בנימוקיהם של ב”ש.

ד”ה מי איכא מידי ו עמוד ב

הנושא – הבהרת דברי אביי.

הקדמה – הטענה ‘מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וכו’ באה להוכיח שרבי ישמעאל סובר עולות שהקריבו במדבר לא היו תמידים אלא עולות ראייה, וקשה: כשם שתמיד חייב בהפשט וניתוח ה”ה בעולות ראייה, ואם בגלל ‘מי איכא מידי’ לא ייתכן שהקריבו תמידים באותה מידה לא ייתכן שהקריבו עולות ראייה?

דוקא קא מבעיא ליה – הקדמה. הקושי נוגע רק לתמידים ולא לעולות ראייה…

משום דעיקר…סוף – העולות שהקריבו היו תמידים או עולות ראייה בהיעדר אפשרות שלישית, והעובדה שהתורה מגלית דיני הפשט וניתוח דוקא בתמידים ולא בעולת ראייה מלמדת שהתורה הקפידה שלא היו ולא יהיו תמידים בלא הפשט וניתוח, מכאן שלא הקריבו תמידים לפני הדיבור (מתן תורה). מאידך, מאחר שאין רמז שהתורה מקפידה שלא תהיה עולת ראייה בלא הפשט וניתוח יש להסיק שהעולות שהקריבו קודם הדיבור היו עולות ראייה, למרות שאחר הגילוי כל העולות חייבות בהפשט וניתוח.

סיכום – הגילוי של הפשט וניתוח דוקא בתמידים מלמד שמעולם לא היו תמידים בלא הפשט וניתוח, ומכאן שהעולות שהקריבו קודם הדיבור היו עולות ראייה.33

ד”ה רבי עקיבא ו עמוד ב

הנושא – השלמת השיטת של רבי עקיבא.

אע”ג…עד סיני – קשה על אביי: גם על שיטת ר”ע ניתן לטעון ‘מי איכא מידי דמעיקרא (יום חמישי) לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף (מתן תורה בשבת) בעי הפשט וניתוח’, ולהסיק שגם לר”ע חייבים לומר שהקריבו עולות ראייה?

דריש…בהר סיני – אביי ישיב שר”ע דורש המלים המיותרות ‘בהר סיני’ (במדבר כח,א) ‘עלת תמיד העשיה בהר סיני לריח ניחח אשה לה’ שבשעה שמשה בנה ‘מזבח תחת ההר’ (שמות כד,ד) ושלח את נערי בני ישראל ‘ויעלו עלת ויזבחו זבחים’, ציווהו הקב”ה בכל דיני התמיד כולל הפשט וניתוח, למרות ששאר דיני תורה נאמרו יומיים לאחר מכן במתן תורה בשבת…

ומאן דלא…בהר סיני – מאידך רבי ישמעאל שסובר שהקריבו עולות ראייה דורש ‘בהר סיני’ שכשם שבעולות ראייה שהיו ביום חמישי קבלו את הדם באגנות (כלים) גם לדורות חייבים לקבל את הדם בכלים, ולא ש’בהר סיני’ מלמד שהפשט וניתוח נאמרו בסיני ביום חמישי…43

ובסיפרי…סוף – ואם תשאל: מניין ידע אביי ש’בהר סיני’ מתכוונת ליום חמישי ולא למתן תורה בשבת, ואז תחזור קושייתנו שגם לר”ע יש לדייק ‘מי איכא מידי’ ולהסיק שגם ר”ע סובר שהקריבו עולות ראייה ולא תמידים? י”ל אביי מסתמך על הספרי שדורש ‘בהר סיני’ ביום חמישי שבו בנה משה את המזבח קודם מתן תורה.

סיכום – רבי עקיבא דורש (כמו בספרי) ש’בהר סיני’ מתכוונת להקרבה שביום חמישי ובו ביום ציווהו הקב”ה על הפשט וניתוח של עולת תמיד.

ד”ה יש בשמחה שאין בשתיהן ו עמוד ב

הנושא – השמטות מסוגייתנו והמסקנות הנובעות מהן.

ובתוספתא…ולא בשתיהן – תוספתא חגיגה א,ב ושם נאמר (לגירסת תוס’) ‘שמחה נוהגת באנשים ונשים ויש לה תשלומין כל שבעה מה שאין כן בשתיהן’ לאמור, ‘כולן תשלומין דראשון’ רק בעולת ראייה וחגיגה אבל חולה ביום הראשון שמסוגל ללכת למקדש אבל לא לאכול ולמחרת החלים חייב בשלמי שמחה…

ושמעתתא…יש להן תשלומין – סוגייתנו סוברת ‘כולן תשלומין זה לזה’ ואין הבדל בין שלמי שמחה לעולת ראייה וחגיגה…

ולא קאמר…לה שיעור – ב”ה וב”ש חולקים במשנה בשווי ראייה וחגיגה אבל לא בשווי שלמי שמחה, א”כ יש בשמחה קולה שאין שווי מזערי כפי שיש בשתיהן, אלא ר”י הגלילי אינו אומר זאת כי לדעתו גם לשלמי שמחה יש שווי מזערי.53

ומיהו…בשתים – אפילו אם ר”י הגלילי סבר שאין שווי מזערי לשלמי שמחה הוא לא היה רושם זאת כדבר שיש בשמחה שאין בשתיהן, כי הוא רשם רק חומרות שיש באחת שאין באחרות, והיעדר הצורך בשווי מזערי הוא קולה…

ולהכי לא…סוף – וכעת מובן למה ר”י הגלילי לא רשם ששלמי שמחה באים מן החולין או מן המעשר (משנה להלן ז,ב) משא”כ בשתיהן שבאות רק מן החולין, כי כאמור הוא רשם רק את החומרות שיש באחד שאינם באחרים והאפשרות להביא שלמי שמחה גם מן המעשר היא קולה.

סיכום – א) התוספתא סוברת ‘כולן תשלומין דראשון’ וסוגייתנו סוברת ‘כולן תשלומין זה לזה’. ב) כאן מופיעים רק חומרות שיש באחד ושאינן בשנים האחרים.

ד”ה אידי ואידי פרים הוו ו עמוד ב

הנושא – הרחבת החקירה לכלול גם מ”ד עולת תמיד היתה.

אליבא…עולת תמיד – רב חסדא חקר לא רק למ”ד עולות ראייה הקריבו ופרים כשרים לזה אלא אפילו למ”ד תמידים הקריבו אף שתמידים באים רק כבשים…

קודם…סוף – כי מ”ד זה סובר שקודם מתן תורה גם פרים היו כשרים לתמידים ואח”כ נשתנה הדין להכשיר רק כבשים כשם שנשתנו פרטים אחרים בתמידים.63

ד”ה מה נפקא מינה ו עמוד ב

הנושא – חקירות הראויות להקשות עליהן ‘מאי נפקא מינה’.

כלומר…הוה – זה היה אירוע חד פעמי ואיזה ערך מעשי יש בידיעת פרטיו?

וכן…הלבישן – מה היה סדר לבישת האבנטים (חגורות) של אהרן ובניו?

ובפסחים…ובסנהדרין…לא בעי – וקשה: בשני מקומות ראוי להקשות ‘מאי נפקא מינה’ והגמרא נמנעת: 1) בפסחים רבי זירא חוקר מה עשו באימורי קרבנות הפסח במצרים שמן הדין חייבים לישרף על המזבח אבל במצרים לא היו מזבחות; 2) בשעה שהשכינה שרתה בהר סיני נאסר אנשים ועל בעלי חיים להתקרב, שנאמר (שמות יט,יג) ‘לא תגע בו…אם בהמה אם איש לא יחיה’. בסנהדרין חוקרים בישיבה לגבי מספר הדיינים הדרוש לפסוק דין מות על שור שהתקרב להר סיני?

משום…משעה – הגמרא ידעה שהמקשים בסוגיות הללו התכוונו לברר עובדות העבר כדי ללמוד מהן דינים נחוצים לדורות, שכן קרבנות פסח הם לדורות כמו”כ ייתכן מקרים שיש לגזור מיתה על בעלי חיים; משא”כ בסוגייתנו שאין דבר שניתן ללמוד לדורות מ’וישלח את נערי בני ישראל’ כי אין דבר הדומה לו לדורות…

ובע”ז…ובתענית…פריך ליה – כהנים עובדים רק בבגדי כהונה. הגמרא בע”ז ובתענית חוקרת שאם משה לא לבש בגדי כהונה בימי המילואים (הבגדים נתקדשו רק בסוף המילואים) מה לבש בשעה שעבד? ולמה לא מקשים ‘מאי נפקא מינה’…

התם נמי…ובניו – מקשים ‘מאי נפקא מינה’ על חקירות שאמורא מעלה על דעת עצמו אבל לא על בעיה שמתעוררת מתוך התורה עצמה ומפריעה להבנתה, כגון כאן שלכאורה עבר משה רבינו על איסור תורה בזמן שעבד בלא בגדי כהונה…

ועוד דאכתי…סוף – או שגם כאן המקשה חש צורך להבהיר את הענין בשל חשיבותו לדורות. אהרן הכהן נחנך לכהן גדול ע”י לבישת שמונת הבגדים למשך שבעת ימי המילואים, כאשר בכל יום הוא הקריב פר ואיל לעולות ואיל שני לשלמים, והיזו עליו ועל בגדיו מדם איל השלמים ומשמן המשחה; מכאן שבמשך הימים הללו טרם הושלמה קדושת בגדי הכהן הגדול. וכעת אם נאמר שמשה עבד בשמונת הבגדים בימי המילואים אף שטרם קודשו נמצא שגם לדורות כשמחנכים כה”ג חדש ע”י שמונת בגדים למשך שבעה ימים אין חיוב להזות על הבגדים.

סיכום – חקירות בנוגע לאירועים היסטוריים חד פעמיים מקובלות כשניתן ללמוד מהן הלכות לדורות או כשאי הבהרתן מונעת הבנת פסוק בתורה.

ד”ה לפסוקי טעמא ו עמוד ב

הנושא – אי התייחסות של איסי בן יהודה לפסוק של רב חסדא.

הקדמה – ברייתא ביומא נב,א: איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה אין להן הכרע )יש בהם מילה שניתן לייחסה למה שלפניה או למה שלאחריה ויש הבדל משמעותי להבנת הפסוק) שאת )בראשית ד,ז ה’ אומר לקין ‘הלוא אם תיטב שאת’ וניתן לפרש אם תחזור בתשובה תסולח [‘שאת’ מלשון תשובה וסליחה] או אם תחזור בתשובה עבירותיך לא תסולחנה אבל לא תמשיך לחטוא, אבל אם לא תחזור תצטרך לשאת במלוא האחריות); משקדים )שמות כה,לד ‘ובמנרה ארבעה גבעים משקדים כפתריה ופרחיה’. האם ‘משקדים’ מתארת את הגביעים או הכפתורים והפרחים); מחר )שמות יז,ט ‘ויאמר משה אל יהושע בחר לך אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה א-לקים בידי’, האם קוראים ‘וצא הלחם בעמלק מחר’ [ולא היום] או ‘וצא הלחם בעמלק היום, [ואז] מחר אנכי נצב על ראש הגבעה’); ארור )בראשית מט,ו-ז ‘כי באפם [שמעון ולוי] הרגו איש וברצנם עקרו שור [שכם בן חמור ואנשיו] ארור אפם כי עז’, האם קוראים ‘וברצנם עקרו שור ארור’ או ‘וברצנם עקרו שור, ארור אפם כי עז’); וקם )דברים לא,טז ה’ אומר למשה ‘הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה’, האם קוראים ‘הנך שכב עם אבתיך וקם’ [תחיית המתים] או ‘הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה’).

ולא דמי…טעמא – הקדמה. טעמי המקרא מקורם מסיני עם שאר הלכות כתיבת וקריאת ספר תורה, אולם במשך הזמן התרופפה המסורת לגביהם וא”א היה להסתמך עליהם להכריע בהבנת הפסוקים. אי לכך יש לתמוה על איסי ב”י שלא כלל את הפסוק של רב חסדא ‘וישלח את נערי בני ישראל’ בין המקראות ש’אין להן הכרע’ לא מהפשט ולא ע”י טעמי המקרא…

התם לא…סוף – בחמשת המקראות של איסי ב”י יש בעיות זהות, בכל אחד מלה שניתן לייחסה לפיסקה שלפניה או לפיסקה שאחריה אבל לא לשתיהן. מאידך בפסוק ‘וישלח את נערי בני ישראל’ ניתן לצרף את המלה ‘פרים’ לפיסקה שלפניה ‘ויזבחו זבחים שלמים לה’ פרים’ בלבד או לזו שלפניה וגם לזו שלפני פניה ‘ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה’ פרים’. ולמען הסדר איסי ב”י ריכז אותם חמשת המקראות לאור מכנה משותף ולא “וישלח את נערי בני ישראל” שהבעיה שם שונה.

ד”ה שאין להן שיעור הפאה ו עמוד ב

הנושא – סוגיא בירושלמי שיש לבעל התוס’ דיעה בהסברתה.

דכתיב…ומדאורייתא היא – התורה אוסרת קצירת כל השדה אבל אינה מגלה כמה חייבים להשאיר…

דאילו מדרבנן…מששים – המשך המשנה בפאה פרק א: אין פוחתין לפאה מששים )מדרבנן) ואע”פ שאמרו אין לפאה שיעור )מהתורה); ובחולין קלז,ב רב ושמואל אומרים שתקנה זו חלה גם על השדות בחוץ לארץ…

ופליגי אמוראי…ובעי…איכא – אפילו לאחר התקנה של ששים יש מחלוקת לגבי שיעור פאה: יש שסובר שהשיעור הוא מחטה אחת עד וכולל כל היבול של השדה, ויש שסובר שלמעלה אין שיעור אבל למטה יש. והירושלמי מקשה איך אפשר לומר שלמטה אין שיעור כאשר המשנה אומרת כשחז”ל תיקנו לא פחות מאחת מששים מהשדה?

ומשני אם…בבת אחת – ומתרצים שהכל מסכימים ששיעור פאה לפי תקנת חז”ל הוא לפחות אחת מששים מכלל השדה, וחולקים במי שהפריש לפאה פחות משיעור זה: מאן דאמר ‘אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה’ אומר שבדיעבד מה שהפריש נקרא ‘פאה’ ופטור ממעשר, ואם אחר כך הפריש כמות נוספת לא חל עליה דין ‘פאה’ אלא זו צדקה החייבת במעשר. ומאן דאמר ‘יש לו שיעור למטה’ אומר ש’פאה’ חלה רק על שיעור של לפחות אחת מששים שמפריש בבת אחת, והפרשות פחות מזה אינן פאה וחייבות במעשר…

ופריך אמאי מפני המחלוקת – ומקשים למה התנא לא רשם תרומה בין ה’דברים שאין להם שיעור’? ומתרצים ‘מפני המחלוקת’ כלומר…

לשון פלוגתא…חילוק – לא ‘מחלוקת’ במובן של חילוקי דיעות אלא במובן של הבדל בין תרומה לשאר הדברים הרשומים במשנה…

רבי יוחנן…בכל מערבין – התנא רשם רק דברים שאינם מוגבלים למעלה, היינו מותר להפריש אפילו את כל השדה כגון ביכורים, שלא כבתרומה שתופסת רק כאשר חלק מהיבול נשאר חולין (שיריים).73

התיבון…שדהו פיאה – ומקשים על תשובה זו שאם הפריש את כל שדהו לפאה אין פאה תופסת ובכל זאת היא מופיעה במשנה?

ומשני עד…כלומר…לה שיעור – ומתרצים (לפי גירסת הירושלמי המתרץ כאן הוא רבי יוסי) שיש הבדל בין פאה לבין תרומה: שדה שדבר לא נקצר ממנה פטורה מפאה שחיובה חל רק עם תחילת הקצירה ומאז רשאי לעשות כל שאר השדה פיאה, משא”כ בתרומה שאפילו לאחר שחל חיוב תרומה עם מירוח הפירות עדיין אינו יכול לעשות את הכל תרומה…

וכי תימא…כמו בתרומה – חלה א,ט: האומר כל גרני תרומה וכל עסתי חלה לא אמר כלום עד שישיר מקצת )שיריים ניכרים), משום שבתרומה כתוב (דברים יח,ג) ‘ראשית דגנך’ ובחלה (במדבר טו,כ) ‘ראשית עריסותיכם’, והמשמעות היא שרק ‘ראשית’ יכולה להיות תרומה וחלה אבל לא הכל. וקשה: גם בביכורים כתוב ‘ראשית’ (דברים כו,כ) ‘ולקחת מראשית כל פרי האדמה’?

דמרבינן ליה…בכורי כל – בירושלמי בכורים ב,ד מובא ריבוי המאפשר עשיית כל הפירות ביכורים: עושה אדם כל שדהו ביכורים דכתיב (יחזקאל מד,ל) ‘וראשית כל בכורי כל’, וריבוי כזה אינו בתרומה…

ואני הייתי…דעניינם שוה – למדנו שרבי יוסי מפרש את התשובה של רבי אמי ‘מפני המחלוקת’ (לקושיא למה תרומה לא מופיעה?), כעת תוס’ אומרים שהן שתי תשובות נפרדות, כי ‘המחלוקת’ שאמר רבי אמי אינה מתכוונת להבדל שבין תרומה לבין פאה בענין הפרשת כל היבול, אלא לכוונתו לחילוקים שיש בתוך תרומה עצמה שאינם קיימים בשאר הדברים הרשומים במשנה לאמור: בתרומה קבעו חז”ל שלשה שיעורים בהתאם לנדיבות לב התורם: עין יפה אחת מארבעים, בינונית אחת מחמישים, ועין רעה אחת מששים…

ועוד דפליגי…סוף – ניתן להציע עוד תשובה:

לפי התשובות שהוצעו עד כה ‘מחלוקת’ שאמר רבי אמי מתכוונת להבדלים שבין תרומה לבין הדברים המוזכרים במשנה או הבדלים שבתוך תרומה עצמה. כעת עורך התוס’ מפרש ‘מחלוקת’ במובן של חילוקי דיעות בין תנאים כלהלן: במסכת תרומות שם חולקים התנאים בכמות המירבית שיכול לחול עליה השם תרומה: רבי אליעזר אומר עד עשירית מכלל היבול, ורבי ישמעאל אומר עד חצי היבול על פי הפסוק (דברים יח) ‘ראשית (תרומה) דגנך’ (כמות התרומה לא תעלה על זו של השיריים); רבי עקיבא (וכמו כן רבי טרפון) אומר כמעט הכל יכול להיות תרומה בתנאי שיהיו שיריים ניכרים. בעל המשנה ריכז רק נושאים שאין בהם מחלוקת משא”כ בתרומה.

סיכום – ‘תרומה’ אינה מופיעה במשנה ‘מפני המחלוקת’ שיש לה שני פירושים: 1) לשון ‘פלוגתא’ כי תרומה שונה משאר הדברים בזה שא”א לעשות את כל השדה תרומה; 2) לשון של חלוקה פנימית, היינו בתרומה קבעו חז”ל שיעורי הפרשה שאינם בשאר הדברים במשנה.

ד”ה והבכורים ז עמוד א

הנושא – ציטוט נוסף מהירושלמי.

אין לו…למטה – מדאורייתא…

הדר פריך…מצורע – כי גם לאלה אין שיעור מדאורייתא…

א”ר יוסי….סוף – זכות הנותן כמות גדולה של פאה עולה על זו שנותן פחות משא”כ בעפר סוטה וכו’ שאין נפקא מינה בין הרבה למעט.

ד”ה גמילות חסדים ז עמוד א

הנושא – הבהרות שונות.

בירושלמי…שיעור – גמילות חסדים בגופו אין לה שיעור אבל בממונו ראוי שלא יתן יותר מחומש, כפי שמובא בכתובות נ,א ‘המבזבז אל יבזבז יותר מחומש’.83

וביקור חולים…חסדים – ואין לתמוה למה שאינו מופיע במשנה כדבר נפרד.

ד”ה כסבורין אנו לומר ז עמוד א

הנושא – הבהרת דברי רבי יוחנן.

וסבירא ליה..למטה – קשה: איך חשב רבי יוחנן שיש שיעור למטה לראיון כאשר כל מה שמופיע במשנה כלול הכותרת ‘אלו דברים שאין להם שיעור’ כמו פאה? י”ל ר”יו חשב ‘אלו דברים שאין להם שיעור’ מתכוון ללמעלה אבל למטה יש שיעור.

ד”ה רבי יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה ז עמוד א

הנושא – הבדלים בין הבבלי לירושלמי בהבנת המשנה בפאה.

הקדמה – תוס’ מסבירים את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש על פי הירושלמי (פאה א,א) ש’ראיית פנים בעזרה’ מתכוון למספר הפעמים שרשאים להיכנס לעזרה, ו’ראיית פנים בקרבן’ לערך הכספי של הקרבן, אבל סוגייתנו בבבלי מפרשת את המושגים אחרת כפי שיובא בס”ד.

דכיון…דאורייתא – הקדמה. ר”יו סובר ש’ראיון’ אינו ראיית פנים בקרבן כי יש לקרבנות שיעור כספי מהתורה, אלא לראיית פנים בעזרה שלאחר מילוי חובת הקרבן הראשון רשאי להיכנס לעזרה ללא הגבלה וללא חיוב להביא קרבנות…

והכי איתא…פיאה – וכן בירושלמי שראיית פנים בקרבן מתכוון לדמי העולה…

מתני’…דאורייתא – הירושלמי אומר שם שר”יו מעמיד ‘והראיון’ בראיית פנים בעזרה אבל לא בראיית פנים בקרבן כי יש שיעור לדמי הקרבן…

ועוד…דאורייתא – הוכחה משם שראיית פנים בקרבן מתכוון לדמי הקרבן…

וריש לקיש…דרבנן – ר”ל שחולק בבבלי (לא מופיע שם בירושלמי) הבין ‘הראיון’ ראיית פנים בקרבן (דמי הקרבן) ולדעתו מדאו’ אין ערך כספי למטה אלא מדרבנן…

וכנאמר התם…שתי כסף – וכן מובא שם בירושלמי שיטת רבי אושעיא הזהה עם שיטת ר”ל בבבלי ששיעור עולת ראייה ושלמי חגיגה מדרבנן…

ומיהו…נחית להכי – כך מתפרשת המחלוקת ע”פ הירושלמי אבל סוגייתנו מפרשת ראיית פנים בקרבן לא בדמי הקרבן אלא לגבי חובת הבאת קרבן כלהלן…

אלא להך…אין לו שיעור – בלישנא קמא שמעמידה ‘והראיון’ במצב שקיים בכל אחד מימי החג ברור למה ר”יו אינו לומד שהמשנה עוסקת בראיית פנים בקרבן (אין גבול למספר הפעמים שרשאי להיכנס לעזרה אבל כל פעם חייב להביא עולת ראייה), שכן ר”י סובר שלאחר ההקרבה הראשונה אין עוד חיוב הקרבה. לכן ר”י מעמיד ‘ראיון’ בראיית פנים בעזרה היינו, היתר בלתי מוגבל להיכנס לעזרה בלא חיוב להביא בכל פעם עולת ראייה…

וריש לקיש אמר…להביא – פשוט…

ומ”מ…שיעור כלל – ריש לקיש סובר כרבי אושעיא (ולא כרבי יהושע כפי שמופיע בתוס’) שמדאורייתא אין שיעור לדמי עולת ראייה ולשלמי חגיגה; כך ש’הראיון’ מתכוון הן למספר פעמים שרשאי אדם להיכנס לעזרה עם קרבן והן לדמי הקרבנות…93

ולאידך לישנא…מקבלינן – וגם בלישנא בתרא ראיית פנים בקרבן מתכוון לחיוב הבאת קרבן, ולכן ר”יו אינו מעמיד את המשנה בראיית פנים בקרבן, כי לישנא זו עוסקת ביו”ט ואחרי הבאת עולת ראייה אחת אסור להביא עוד לאור הלאו ‘בל תוסיף’. לפיכך ר”י מעמיד את המשנה בראיית פנים בעזרה, שמותר להיכנס לעזרה ביו”ט מספר פעמים בלתי מוגבל אבל בלא קרבן. מאידך, בחוה”מ מותר להביא עוד עולות ראייה כי כבר פקעה חובת הבאתה ביו”ט, ואין מציאות של ‘בל תוסיף’ במקום שאין חובת המצוה…

וריש לקיש…ליה קרא – ור”ל שמעמיד את המשנה בראיית פנים בקרבן סובר שהתורה אינה מחייבת להביא יותר מעולת ראייה אחת, אבל הרשות ביד אדם להחיל על עצמו חיוב עם כניסתו לעזרה…

ולא דמי…שיעור בהבאתו – ולפי שהובא למעלה הירושלמי מפרש ראיית פנים בקרבן לגבי דמי הקרבן אבל סוגייתנו מפרשו לענין חיוב הבאת קרבן…

ואם נבוא…או לו – ניתן לייחד את שני הפירושים ולתלותם זה ובזה לאמור, ר”יו סובר יש שיעור להבאת קרבן ואין לקבל עולת ראייה שניה ביו”ט משום ‘בל תוסיף’, וכן יש שיעור למטה גבי הערך הכספי של הקרבנות מהתורה…

ומיהו לפי…שיעור למטה – הירושלמי קובע שלפי ר”י המשנה בודאי עוסקת בראיית פנים בעזרה ולא בראיית פנים בקרבן משום שיש לקרבן שיעור למטה, וקשה: הרי גם לפיאה יש שיעור למטה 06/1 והמשנה מזכירה?

ושמא דאיבעי…סוף – הירושלמי רצה להעמיד את המשנה גם למ”ד ‘אין שיעור לפיאה למטה’, ולכן נאלץ להעמיד ‘והראיון’ כר”יו שהעמידו בראיית פנים בעזרה, והמשנה אינה עוסקת כלל בערך הכספי של הקרבנות או של פיאה.

סיכום – הירושלמי מפרש ראיית פנים בקרבן לענין הערך הכספי של עולת ראייה ושלמי חגיגה והבבלי מפרשו לענין חיוב הבאת קרבן.

ד”ה מביאין שלמים ואין סומכין עליהם ז עמוד ב

הנושא – המקור שהלל ושמאי חלקו בהקרבת עולת ראייה ביו”ט.

הקדמה – א) ברייתא בביצה כ,ב: מעשה בתלמיד אחר מתלמידי ב”ה שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה )ביו”ט) מצאו תלמיד אחד מתלמידי ב”ש אמר לו ‘מה זו סמיכה’ )אסור לסמוך ביו”ט!) אמר לו מה זו שתיקה )עליך לשתוק ואינך שותק).

ב) ושם בעמוד א: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביו”ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו ‘מה טיבה של בהמה זו’? אמר להם נקבה היא )ואין נקבה באה לעולה) ולזבחי שלמים הבאתיה )הלל שינה משום דרכי שלום).

דסבירא להו…ושמאי – וקשה: מובא במשנה יז,א (המצוטטת כאן) שתלמידי שמאי אוסרים לסמוך ביו”ט ותלמידי הלל מתירים, ומביעים את שיטות הלל ושמאי שחלקו בנושא כפי שמובא במשנה טז,א ‘שמאי אומר שלא לסמוך והלל אומר לסמוך’. אולם מניין לב”ש שרבם אסר הקרבת עולת ראייה ביו”ט ולב”ה שרבם התירה מאחר שאין מקור למחלוקת זו בשם הלל ושמאי?

ואמרינן…לה שפיר – קושייתנו מתחזקת לאור הסוגיא בשבת שבה אומר רב הונא: בשלשה מקומות )בלבד) נחלקו שמאי והלל )שיעור קמח החייב בחלה; שיעור מים שאובים הפוסלים במקוה; ותחילת טומאת נדה שנגעה בטהרות. ומקשים על רב הונא) ותו ליכא )אין עוד?) והאיכא הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך?. ורב הונא השיב שהמחלוקת בענין סמיכה החלה הרבה קודם הלל ושמאי עוד בימי יוסי בן יועזר, ורב הונא כלל ברשימתו רק מחלוקות שהחלו בדורם של הלל ושמאי. מכאן שכאשר המקשה ביקש להביא מחלוקת רביעית בין הלל ושמאי נקט בענין סמיכה ולא בעולת ראייה ביו”ט, משמע שלא נחלקו הלל ושמאי בענין זה?

אלא התלמידים…נחלקו בהא – יש לגרוס ‘אלא התלמידים קבלו מרבם אף עולות נחלקו בה’ לאמור היתה מסורת שהלל ושמאי נחלקו בעולת ראייה ביו”ט…

ובההיא…לפניו הקפיד – הקדמה א. וקשה: אם היתה קבלה כזו למה תלמידו של ב”ש העיר לתלמידו של ב”ה רק בנוגע לסמיכה ולא על עצם הקרבת העולה ביו”ט? י”ל לא הבחין שהבהמה עומדת להיקרב כעולה אבל ראה שהמביא סומך…

והא דלא…לעיל מינה – הקדמה ב. וקשה: למה תלמידי ב”ש לא מחו נגד הלל כשסמך את ידיו על הבהמה?

דשמא לא ראו הסמיכה – פשוט, או…

ועוד שמא…סוף – ראו את הסמיכה ולא מחו כי ידעו שהלל חולק על שמאי בענין ולא היה לכבוד רבם לסייע לו במחלוקתו כי גדול בתורה אינו זקוק לסיוע תלמידיו, משא”כ בעולת ראייה ביו”ט כי חשבו שהלל מסכים לשמאי באיסור הקרבתה.

סיכום – היתה קבלה שהלל ושמאי חלקו בענין הקרבת עולת ראייה ביו”ט.

ד”ה עולות ונדרים ונדבות במועד באות ולא ביו”ט ז עמוד ב

הנושא – התאמת הסוגיא בביצה עם סוגייתנו.

הקדמה – א) משנה בביצה יט,א: ב”ש אומרים מביאין שלמים )ביו”ט) ואין סומכין עליהן אבל לא עולות, וב”ה אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. בגמרא מצוטטת ברייתא המסבירה את המשנה לפי תיקונים של עולא: אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב”ש וב”ה על עולה ושלמים שאינן של יו”ט )נדרים ונדבות) שאין קריבין ביום טוב ועל שלמים שהן של יו”ט )שלמי חגיגה) שקריבין ביו”ט, על מה נחלקו על עולה שהיא של יו”ט שב”ש אומרים לא יביא וב”ה אומרים יביא.

דאף בית…ביו”ט – מאחר שזמנם אינו קבוע כזמנה של עולת ראייה…

והא דקאמרינן…לה כב”ה – והרי לדברינו גם ב”ה אוסר הקרבת עולת נדבה ביו”ט ולמה מעמידה הגמרא את המשנה רק כבית שמאי?

דנהי דאיסורא…התם – ב”ה נוקטים בעיקרון ‘מתוך’, היינו מתוך שהתורה מתירה שחיטה ביו”ט לצורך אכילת היום כל שחיטה שיש בו צורך כלשהו הותרה. ב”ה סוברים שמהתורה שחיטת עולת נדבה אסורה ביו”ט אבל ‘מתוך’ מועיל לפטרו ממלקות לאור צורך המצוה שבה.04

וכן אמרינן…שאין קריבין – הקדמה. ראיה שגם ב”ה סוברים אין מקריבים עולות נו”נ ביו”ט…

]והא] דהתם כי פריך…ביו”ט לא – המהרש”א גורס ‘והתם כי פריך’ כפי שמובא בהקדמה, עולא קובע שב”ה וב”ש מסכימים שנדר או נדבה אינו נקרב ביו”ט לא כעולה ולא כשלמים, והגמרא שם מקשה עליו מהברייתא של ר”ש בן אלעזר שאומר שב”ה סוברים שנו”נ שהם שלמים קריבים ביו”ט. וקשה על אמירה המבוססת על משנה חמורה מזו שמבוססת על ברייתא, א”כ למה לא הקשו על עולא ממשנתנו אחרי התיקון לאמור, אחר ‘חסורי מיחסרא והכי קתני’ המשנה אומרת ‘עולת נו”נ במועד באות ביו”ט אינן באות’, משמע ששלמי נו”נ כן באות ביו”ט בניגוד לעולא?

היינו טעמא…והכי קתני – עדיף להקשות ממשנה מאשר מברייתא, אבל כאן הדין שמקריבים שלמי נו”נ ביו”ט מופיע בפירוש בברייתא של רשב”א ואילו במשנתנו מגיעים לזה רק אחר התיקון ‘חסורי מיחסרא’…

והא דלא…כדאמרינן בסמוך – בדף ח,א מובא בברייתא שיוצאים ידי חובת שלמי שמחה ביו”ט אפילו בנו”נ, א”כ למה פסק עולא שב”ה אוסרים הקרבתם?

דאיכא לאוקומי…כדינו – עולא יסכים שלפי ב”ה קיים איסור אחר שהבעלים הקריבו את השלמי שמחה ויש להם מספיק בשר, אבל קודם לכן מותר להקריב אפילו שלמי נו”נ…

והרב רבי אלחנן…סוף – בניגוד לתירוץ הראשון י”ל שעולא סבר שב”ה אוסרים נו”נ ביו”ט אפילו כשעדיין זקוקים לבשר, וההיתר בברייתא להקריבם ביו”ט נאמר רק כשהבעל מתכוון לשלמי שמחה ולא לנדרו.

סיכום – א) ב”ה סוברים נו”נ אסורים ביו”ט מדאו’ אבל המקריב לא עובר על לאו.

ב) לדיעה אחת ב”ה אוסרים רק כשאינו זקוק לבשר כי כשהוא זקוק לבשר הנו”נ אינם גרועים משלמי שמחה, ולדיעה אחרת אם לא התכוון לשלמי שמחה אינו יוצא ע”י נו”נ אפילו אם זקוק לבשר.

ד”ה אלמא קסבר חגיגת י”ד לאו דאורייתא ח עמוד א

הנושא – מחלוקת תנאים לגבי תוקף החיוב של חגיגת י”ד.

הקדמה – משנה בפסחים סט,ב: אימתי מביא חגיגה עמו )עם קרבן פסח ביום י”ד בניסן) בזמן שהוא בא בחול ובטהרה )הפסח נקרב ביום חול והבעלים טהורים, כי למרות שהפסח דוחה שבת וטומאה כשרוב העם טמאי מת, חגיגה אינה דוחה שבת וטומאה) ובמועט )וכאשר הפסח קטן מלספק בשר לכל המנויים. אבל) ובזמן שהוא בא בשבת )או) במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה; מכאן שחגיגת י”ד מוגבלת בהשוואה לפסח.

ואין להקשות…דאורייתא – הברייתא בדף עא,א דורשת הפסוק (דברים טז,ד) ‘לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר’ שחגיגת י”ד נאכלת ביום י”ד בליל ט”ו וביום ט”ו; מכאן שחגיגת י”ד מקורה בדאו’?

ועוד אשכחן…ימים ולילה – שם בדף ע,א מובאת בברייתא אחרת, דרשת בן תימא בפסוק (שמות לד,כה) ‘ולא ילין לבקר זבח חג הפסח’, שבניגוד לברייתא בדף עא,א חגיגת י”ד נאכלת רק ביום י”ד ובליל ט”ו אבל לא ביום ט”ו. מכאן שלמרות המחלוקת בענין הזמן שמותר לאכול חגיגת י”ד הכל מסכימים שהבאת החגיגה מהתורה, וקשה על רב אשי האומר שחגיגת י”ד אינה מהתורה?

ויש לומר…סוף – הקדמה. רב אשי סבור שזו מחלוקת תנאים ומסתמך על המשנה בפסחים (הקדמה). וכן מובא שם סט,ב בשם רב אשי; שמע מינה חגיגת י”ד אינה חובה היא שא”כ תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה ובמועט.14

סיכום – מחלוקת תנאים בענין המקור של חגיגת י”ד: התנא בפסחים סט,ב סבור שהיא מדרנן, ובן תימא והתנא של הברייתא שם עא,ב סוברים שהיא מדאורייתא. רב אשי סבור כמו המשנה שחגיגת י”ד מדרבנן.

ד”ה אמאי דבר שבחובה היא )שייך לדף ז,ב)

הנושא – קושיא שהגמרא יכלה להקשות בהוה אמינא.

אומר…בדבר הנאכל – המקשה היה יכול להקשות (נוסף על קושייתו או במקומה) שלא ייתכן לדייק ‘הא ביו”ט מן המעשר’ כי אין דמי פדיון מעשר שני אלא בדבר הנאכל?

והכי מצינו…נאכלות – הסיפרי (דברים יד,כו דרשות קיב-קיג) אוסרת הוצאת כספי מעשר שני לרכישת עבדים ושפחות, קרקעות, בשר לאכול שלא כקרבן ועולות משום שאינן נאכלות, אלא על בהמה לקרבן שלמים, יין ושכר…24

ויש להקשות…דעולה היא – בחולין כא,א דורשת הברייתא את הפסוק (ויקרא ה,י) בקשר להקרבת עולת העוף במסגרת קרבן עולה ויורד: ‘ואת השני )אחר שהקריב את חטאת העוף בא העוף השני ליקרב לעולה) יעשה עלה כמשפט’ )לאמור) כמשפט חטאת בהמה )’כמשפט’ שלמדנו במקום אחר, והוא חטאת בהמה משום שהעופות הללו באים כתחליף לחטאת בהמה כאשר העבריין עני מידי לרכוש כבשה או שעירה, לפיכך) מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין )ולא ממעות מעשר שני) וביום )ולא בלילה) ובידו הימנית )של הכהן) אף עולת העוף אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. וקשה למה נאלצה הברייתא ללמוד מ’כמשפט’, הלא עולת העוף אינה נאכלת וידוע שלא מוציאים דמי מעשר בדבר שאינו נאכל?

ומיהו…ולישני הכי – ובהמשך מקשה הגמרא על כך שהברייתא לומדת מחטאת בהמה באמצעות ‘כמשפט’ שעולת העוף קריבה רק ביום כאשר לומדים ‘יום’ בכל הקרבנות מהפסוק (ויקרא ז,לח) ‘אשר צוה ה’ את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה’ במדבר סיני’? ומתרצים ‘כדי נסבה’ שהתנא לא אמר שלומדים ‘יום ולא לילה’ בעולת העוף מחטאת בהמה, אלא היות שעיקר כוונתו להורות דיני עולת העוף ולאו דוקא מקורם הוא צירף לרשימה דינים המשותפים לעולת העוף וחטאת בהמה כאילו שלומדים עולת העוף ממנה, וכן לגבי קושייתנו ניתן להשיב שעולת העוף באה מן החולין משום שאין מוציאים דמי מעשר לדבר שאינו נאכל. ואם שם בברייתא יש להבין שהטעם הוא משום הלימוד מ’כמשפט’ י”ל שהתנא לא הקפיד על המקורות אלא על הוראת עיקר הדין שעולת העוף באה רק מן החולין…

אבל הר”ר אלחנן…דאינה נאכלת – שם בחולין מובאים המשותף והמפריד בעולת העוף ובחטאת העוף וההבדלים לומדים מ’והקריבו’ בפסוק (ויקרא א,טו) ‘והקריבו הכהן (את עולת העוף) אל המזבח וגו’. הרב אלחנן מתרץ את קושיית תוס’ על הברייתא שם בחולין (שלומדת שעולת העוף נלקחת בדמי חולין מ’כמשפט’ ולא מהכלל שאין מוציאים מעשר על דבר שאינו נאכל) שאילולי ‘כמשפט’ היינו לומדים מ’והקריבו’ שעולת העוף שונה מחטאת העוף בזה שחטאת העוף נלקחת רק בחולין אבל עולת העוף נלקחת גם בדמי מעשר, קמ”ל ‘כמשפט’ שגם עולת העוף נלקחת רק בחולין…

ומיהו…אף מעשר – נדר הוא חובה ובא רק מחולין; נדבה אינה חובה ונקנית אף בדמי מעשר, ולמה חילוק זה הושמט מהמשנה העוסקת בהבדלים שבין נו”נ?

והיה מתרץ…סוף – המשנה עוסקת בנו”נ של עולה שאינן נאכלות, וברור שאין מוציאים דמי מעשר אלא לדברים הנאכלים.

סיכום – אין מוציאים דמי מעשר לרכישת בהמה לקרבן שאינו נאכל.

ד”ה טופלין בהמה לבהמה ח עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – רש”י מסביר שחזקיה ורבי יוחנן נוקטים בשיטותיהם מתוך סברות: חזקיה מעדיף בהמה אחת של חולין אף ששאר הבהמות הן ממעשר, ורבי יוחנן מעדיף שכל נגיסה תהיה מעורבת בחולין.

בהמה ראשונה…סברתו – כל אחד לסברתו והסברות אינן מוסברות בסוגיא…

מיהו יש…דתרווייהו – אין די בסברות אלא יש למצוא יסוד הלכתי למחלוקת…

דחזקיה אמר…לא איטפל – חזקיה מתבסס על שילוב של דין וסברה: שתי מעות שחייב להוציא על שלמי חגיגה מותר לחלקן בשתי בהמות שכל אחת שוה מעה; ומתוך ברירה בין שתי בהמות שאחת נקנתה במעה של חולין ואחת במעה של מעשר לבין אחת המעורבת בדמי חולין ומעשר מעדיף חזקיה את הראשונה…

ור’ יוחנן…לא הוי, דסבירא…לשתי בהמות – ר”יו אינו מתבסס על סברה אלא הכל מתחייב מצד הדין; לדעתו אין יוצאים ידי חובת שלמי חגיגה בבהמה שאינה שוה לפחות שתי מעות, ומאחר שהתורה מתירה ‘לטפול’ המסקנה היא ששני סוגי מעות (חולין ומעשר) מתערבים יחד לרכוש בהמה אחת..

וכן מצינו…סוף – ראיה שהעמדות של חזקיה ור”יו אינן תוצאות מסברות גרידה כדברי רש”י אלא יש להן יסוד הלכתי.

סיכום – רש”י: מחלוקתם של חזקיה ור”יו מבוססת על סברות לגבי איזה צירוף של חולין ומעשר הולם יותר את רוח הדין ששלמי חגיגה צריכים לבוא מן החולין; תוס’: מחלוקתם תלויה בשאלה אם התורה התירה לחלק את חובתו (חולין ומעשר) לשתי בהמות: ר”יו אוסר וחזקיה מתיר.

ד”ה מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ח עמוד א

הנושא – הצורך בפסוק ‘מסת’ ללמד שאין אדם מביא חובתו אלא מחולין.

ובשילהי…אחרינא – המשנה שם לומדת שחובה באה רק מהחולין מן הפסוק (דברים טז,ב) ‘וזבחת פסח לה’ א-לקיך צאן ובקר’…

וגם בפרק דם החטאת – ושם לומדים זאת מהפסוק (ויקרא טז,יא) ‘והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו’ משלו ולא משל מעשר; א”כ למה לנו פסוק שלישי ‘מסת’ ללמד שאין חובה באה אלא מן החולין?

וי”ל…סוף – אילולי ‘מסת’ היינו מפרשים ‘כאשר יברכך ה’ א-לקיך’ כהיתר להביא שלמי חגיגה ממעשר, באה ‘מסת’ להעמיד את הקולה לכל היותר על ‘טופלין’.

סיכום – ‘מסת’ מעמידה את הקולה שעולה מהפסוק ‘כאשר יברכך’ על ‘טופלין’.34

ד”ה ת”ל אשר יברכך ח עמוד א

הנושא – שלש דיעות בירושלמי בקשר למקור של ‘טופלין’.

מיהו…מן המעשר – כתוב כאן ‘מסת’ ובדברים יד,כד כתוב אצל מעשר שני ‘וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו’, מה שם מעשר אף כאן טופלין במעשר…

ר’ אליעזר…אף כאן מעשר – בדברים יד,כו בקשר לפדיון מעשר שני כתוב ‘ונתת כסף ואכלת שם לפני ה’ א-לקיך ושמחת’, מה שם מע”ש אף כאן טופלין במעשר…

רבי עולא…כאן – מחמש המתנות שנתן יוסף לבנימין היתה מנה אחת עיקרית ושוה לאלו שניתנו לכל אחד משאר האחים, וארבע הנוספות היו טפלות לה.

ד”ה משום סקרתא ח עמוד א

הנושא – האיסור על הפרשת מעשר בהמה במסגרת האיסור לעשות הקדש ביו”ט.

הקשה…דביצה – גזירה משום מקח וממכר כי בשניהם חפץ מועבר מבעלות אחת לשניה, במקח וממכר ע”י מעשה קנין ובהקדש ע”י אמירה ואמירה זו אסורה ביו”ט; והרי טעם זה מקיף יותר מ’סקרתא’ שאינו שייך אלא במעשר בהמה?

וי”ל…איסור – ברייתא שם בדף נח,ב:…אין לי אלא שקרא שמו ‘עשירי’ )מנה תשע בהמות ואת הבאה בתור קרא ‘עשירי’, הרי זו מעשר בהמה כדין. אולם) לא קרא )בקול) שמו עשירי מנין )שגם כאן חלה עליה קדושת מעשר בהמה) תלמוד לומר )ויקרא כז,לב) ‘העשירי יהיה קדש’ מכל מקום. ומאחר שקדושה חלה על העשירי אף שלא קידשה במפורש אין זה דומה למו”מ שבו חייבים הצדדים להיות פעילים בעשיית קנין, וחז”ל לא כללו מעשר בהמה באיסורם על עשיית הקדש בשבת ויו”ט…

והר”י תירץ…לא גזור – האיסור להקדיש בשבת יו”ט הוא מדרבנן ולא הרחיקו לכת לאסור הקרבת מעשר בהמה כשלמי שמחה שמא יקדיש מעשר בהמה, כי אפילו אם יעשה כן אין בו אלא איסור דרבנן; משא”כ בצביעה שאיסורה מהתורה וראוי שחז”ל יעמידו גדרים מסביב לו…

וכן משמע… לא גזרו – ראיה שלא גזרו הרחקות להגן על איסורים דרבנן. שם מנמקת הגמרא את האיסור לרכוב על בהמה בשבת יו”ט שמא לא יבחין בסימני הדרך ויעבור את תחום המותר של 0002 אמה. והגמרא תמהה שם על נמוק זה, שא”כ איסור תחומים מדאו’ מאחר שלא עושים גזירות לחזק איסור דרבנן, ופוסקים שאיסור תחומים מדרבנן! ומשום כך מציעה הגמרא נימוק אחר: שמא יתלוש ענף מעץ (לשמש כשוט) ויעבור על איסור קצירה. מכאן שהגמרא קובעת שחז”ל לא גזרו איסורים להגן על איסור דרבנן…

ורבי אלחנן…מצי להקדיש – אע”פ שאסרו להקדיש בשבת ויו”ט משום מקח וממכר התירו להקדיש קרבנות שהקרבתם דוחה שבת ויו”ט, א”כ מאחר שיוצאים ידי שלמי שמחה במעשר בהמה מותר להקדיש מעשר בהמה ביו”ט. וכעת הנימוק היחידי לאיסור הפרשת מעשר בהמה הוא ‘משום סקרתא’…

אך אין…שלמי שמחה – במקרה שבפנינו מטרת ההקדש היתה לשם מעשר בהמה ורק דרך אגב הוא נקרב כשלמי שמחה, וזה שונה מההיתר להקדיש חגיגה ביו”ט ופסח בשבת שבהם ההקדש הוא ישירות לשם הקרבן הנחוץ עתה, והראיה…

שאם לא כן…משום שמחה – אם נאמר שמותר להקדיש בהמות אם בסופו של דבר תיקרבנה כשלמי שמחה, למה התירו חז”ל להקדיש רק חגיגה ביו”ט ופסח בשבת, ראוי שיהיה מותר להקדיש גם נו”נ ולהקריבם אח”כ כשלמי שמחה? אלא מכאן שהתירו להקדיש בהמה רק לקרבן שהוא עיקר מטרת ההקדש…

ומכל הני…התם והכא – בבכורות נז,ב אומרים רבי אלעזר ור”ש שחז”ל קבעו מספר תאריכים להפרשת מעשר בהמה וביניהם כ”ט באלול, והגמרא מסבירה שלא קבעו א’ בתשרי משום ‘ואי אפשר לעשר ביו”ט משום סקרתא’. והרי גם שם ניתן להקשות למה לא נימקו זאת משום האיסור הכללי על עשיית הקדש ביו”ט, כמו שהקשינו כאן בחגיגה? ומתוך כל הנימוקים שהבאנו להסביר את סוגייתנו רק נימוק אחד – חז”ל לא כללו עשיית מעשר בהמה בשבת ויו”ט באיסור הכללי על עשיית הקדש, משום שהעשירי קדושה ועומדת שלא כמקח וממכר שהצדדים פעילים בהעברת החפץ לרשות חדשה – מתאים גם לסוגיא בבכורות, כי שאר הנימוקים מתייחסים לא להקדשת מעשר בהמה (שהוא הענין במסכת בכורות) אלא לאיסור הקרבת מעשר בהמה שכבר נקבע קודם יו”ט כשלמי שמחה…

ולא דמי…סוף – עשיית מעשר בהמה אינה נחשבת כמתקן, ועל כן הנימוק היחידי לאיסור הקרבת מעשר בהמה בתור שלמי שמחה היא ‘משום סקרתא’.

סיכום – שלש סיבות למה התרצן לא נימק את האיסור על הפרשת מעשר בהמה ביו”ט במסגרת האיסור על עשיית הקדש ביו”ט: 1) משום שהבהמה העשירית ‘קדושה ועומדת’; 2) כאן מדובר באיסור הקרבת מעשר בהמה בתור סייג לאיסור הפרשת מעשר בהמה שהוא עצמו גזירה ולא גוזרים גזירה לגזירה; 3) ביו”ט מותר להקדיש מעשר בהמה משום שמותר להקריבו ביו”ט ולצאת בה ידי שלמי חגיגה.

ד”ה ושמחת בחגך לרבות מיני שמחות לשמחה ח עמוד א

הנושא – הוצאת המקרא מידי פשוטו כדי לרבות מיני שמחות.

הקדמה – בדברים ט”ז עוסקת התורה בשלש הרגלים: פסוקים א-ח בחג הפסח; פסוקים ט-י”ב בשבועות (עצרת); ופסוקים י”ג-ט”ו בסוכות. בפסוקים של שבועות וסוכות מוזכרת המלה ‘ושמחת’ אבל לא בפסוקים של פסח.

גבי חג הסוכות כתיב – הקדמה. שם בפסוק י”ד ‘ושמחת בחגך…אשר בשעריך’…

ודרשינן ליה…בהיקש – וקשה: בפשטות הפיסקה ‘ושמחת בחגך’ באה לעצם החיוב של שלמי שמחה בסוכות, ומנין לברייתא לרבות ממנה ‘כל מיני שמחות’? י”ל החיוב של שלמי שמחה בשלש רגלים נלמד ממקור אחר: בדברים ט”ז הפסוקים של חג השבועות מוקפים לפניהם בפסוקים של פסח ואחריהם בפסוקים של סוכות. והיות שכתוב (פסוק י”ט) בשבועות ‘ושמחת לפני ה’ א-לקיך’ מקישים פסח וסוכות לשבועות לחייב את כולם בהבאת שלמי שמחה. אי לכך ‘ושמחת בחגך’ בסוכות אינה דרושה לחיוב של שלמי שמחה ובודאי באה לרבות ‘כל מיני שמחות’…

וכן מצא…בפסח וחג – הסיפרי (פיסקה קצ”ב) מקיש פסח וסוכות לשבועות: בשבועות כתוב (פסוק י”ב) ‘וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ושמרת ועשיית את החקים האלה’; ומאחר שהיסוד של חג הפסח הוא יציאת מצרים וכן גם בסוכות (‘כי בסוכת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים’, ויקרא כג,מג) הרי שפסח וסוכות מוקשים לשבועות…

או אינו…נוהג בעצרת – ואז הסיפרי מעלה אפשרות שאולי כיוון הלימוד צריך להיות הפוך, לא ששבועות מלמד חיוב שלמי שמחה בפסח וסוכות אלה שלמי שמחה נוהג רק בשבועות ופסח וסוכות באים להחיל על שבועות את מצוותיהם: איסור חמץ, אכילת מצה, ומצות ישיבה בסוכה…

תלמוד לומר…סוף – הסיפרי שולל זאת על סמך המלה ‘האלה’ בפסוק של שבועות ‘וזכרת כי עבד היית…ועשיית את החקים האלה’, שדוקא מה שנאמר בשבועות בפירוש (‘האלה’) נוהג בו ולא דיניהם של חגים אחרים.

סיכום – הפיסקה ‘ושמחת בחגך’ מיותרת וניתן לדרוש ממנה ‘כל מיני שמחות’.

ד”ה מי שחגיגה באה מהם ח עמוד ב

הנושא – הבהרות בקשר לפירוש רש”י והפסוק שמצוטט בברייתא.

פרש”י…ומיהו…מדבר – שם לומדים ש’חג’ מתייחס רק לבשר בהמות ע”י גז”ש בין ‘ויחגו לי במדבר’ (שמות ה,א) ו’הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר’ (עמוס ה,כה): מה להלן זבחים )עמוס התכוון לזבחים שהם בשר בהמה כשאמר ‘במדבר’) אף כאן זבחים )כאשר משה רבינו אמר לפרעה ‘ויחגו לי במדבר’); מכאן ש’חג’ מחייב בשר. וקשה: למה רש”י מתעלם מהגז”ש ולומד שחגיגה באה רק מבהמות מהפסוק ‘ולא ילין חלב חגי’ (שמות כג,יח)?

ושמא מכל מקום…באה מהם – רש”י צודק, כי בסופו של דבר גם מסקנת הסוגיא שם זקוקה לפסוק ‘ולא ילין חלב חגי’, כי מהגזירה שוה בלבד לא ניתן ללמוד אלא ש’ויחגו’ (‘ויחגו לי במדבר’) עוסקת בזבחים (אבל לא במנחות לבד ולא בעופות), אבל ייתכן ש’ויחגו’ מתכוונת לזבחי עולות ושלמים שהוא הקרבן המתאים של שלמי חגיגה. לפיכך בא ‘ולא ילין חלב חגי’ ללמד שכל מקום שכתוב ‘חג’ כוונתו לשלמים. ועתה עוברים תוס’ לענין חדש…

וליכא למימר…כמו חגיגה – וקשה: הברייתא משווה שלמי שמחה לחגיגה ע”י הפיסקה ‘ושמחת בחגך’, א”כ יש להשוותם גם לגבי זה שכשם שמותר להביא מעשר לשלמי חגיגה רק בצורת ‘טופלין’ הוא הדין בשלמי שמחה, והרי הברייתא אומרת שישראל יוצא ידי חובת שלמי שמחה במעשר אף בלא ‘טופלין’?

דהא בסיפרי…לשלמים – יש גז”ש בין שלמי שמחה ומעשר ששלמי שמחה בא גם מן המעשר, ולימוד מורחב זה מבטל את הלימוד הצר של שלמי שמחה מחגיגה שמגביל מעשר בשלמי שמחה רק ל’טופלין’…

הקשה הר”ר אלחנן…בפסחים – בדברים כז,ז כתוב וזבחת שלמים (בהר עיבל) ואכלת ושמחת לפני ה’ א-לקיך’. בירושלמי חגיגה א,ד ובפסחים קט,א עופות ומנחות מוצאים מכלל שלמים משום שאינם ‘זבח’, א”כ כל מקום שנאמרה ‘שמחה’ (כמו ‘ושמחת בחגך’ בשלמי שמחה) יש להקישו ל’שמחה’ בפסוק של הר עיבל המתכוונת לבשר, ולמה מתעלמת הברייתא מלימוד זה?

ועוד אמאי…שמחה – ‘ושמחת בחגך’ אמנם מגלה שכל שמחה חייבת להיות בבשר אבל מניין שהבשר חייב להיות דוקא ממוקדשים?

ותירץ דודאי…סוף – ולאור הקושיות הללו י”ל שעיקר לימוד הברייתא הוא מהר עיבל, וכן מובא בירושלמי שעופות ומנחות אינם בכלל ‘שמחה’ כפי שמשתמע מהר עיבל. וכעת מתורצת הקושיא השניה למה לא יוצאים ב’שמחה’ בבשר חולין? כי בהר עיבל אכלו בשר קודש.44

סיכום – א) בלי ‘ולא ילין חלב חגי’ היה מקום לחשוב ש’ויחגו לי המדבר’ מתכוון לשלמים ולעולות. ב) שלמי שמחה אינם מוגבלים ל’טופלין’ מכח הגז”ש שם-שם. ג) עיקר לימוד הברייתא שיוצאים ידי ‘שמחה’ רק בבשר הוא הפסוק בהר עיבל, אבל הברייתא נוקטת בפסוק ‘ושמחת בחגך’ משום שהוא מופיע בענין שלש רגלים.

ד”ה בחגך ולא באשתך ח עמוד ב

הנושא – מקור האיסור להינשא במועד לפי התנא קמא של הברייתא.

ות”ק…וכו’ – לפי התנא של הברייתא (עמוד א) ‘חגך’ תפוסה ללמד ‘מי שחגיגה באה מהם’, א”כ מניין לו שאין נושאים נשים במועד?

י”ל…בחג – כדי ללמוד ‘מי שחגיגה באה מהם’ די אם היה כתוב ‘ושמחת בחג’, ומאחר שכתוב ‘בחגך’ מפיקים ממנה את שני הלימודים…

ומיהו…סוף – או שהתנא בברייתא חולק על רב וסובר שאין איסור מהתורה לשאת נשים במועד, אבל חז”ל אסרו משום טירחה ביו”ט או משום ביטול פריה ורביה (מועד קטן ח,ב).

סיכום – אין זה ברור אם התנא של הברייתא סבור שאסור מהתורה לשאת נשים במועד או שהאיסור הוא מדרבנן.

ועוד אמאי…שמחה – ‘ושמחת בחגך’ אמנם מגלה שכל שמחה חייבת להיות בבשר אבל מניין שהבשר חייב להיות דוקא ממוקדשים?

ותירץ דודאי…סוף – ולאור הקושיות הללו י”ל שעיקר לימוד הברייתא הוא מהר עיבל, וכן מובא בירושלמי שעופות ומנחות אינם בכלל ‘שמחה’ כפי שמשתמע מהר עיבל. וכעת מתורצת הקושיא השניה למה לא יוצאים ב’שמחה’ בבשר חולין? כי בהר עיבל אכלו בשר קודש.44

סיכום – א) בלי ‘ולא ילין חלב חגי’ היה מקום לחשוב ש’ויחגו לי המדבר’ מתכוון לשלמים ולעולות. ב) שלמי שמחה אינם מוגבלים ל’טופלין’ מכח הגז”ש שם-שם. ג) עיקר לימוד הברייתא שיוצאים ידי ‘שמחה’ רק בבשר הוא הפסוק בהר עיבל, אבל הברייתא נוקטת בפסוק ‘ושמחת בחגך’ משום שהוא מופיע בענין שלש רגלים.

ד”ה בחגך ולא באשתך ח עמוד ב

הנושא – מקור האיסור להינשא במועד לפי התנא קמא של הברייתא.

ות”ק…וכו’ – לפי התנא של הברייתא (עמוד א) ‘חגך’ תפוסה ללמד ‘מי שחגיגה באה מהם’, א”כ מניין לו שאין נושאים נשים במועד?

י”ל…בחג – כדי ללמוד ‘מי שחגיגה באה מהם’ די אם היה כתוב ‘ושמחת בחג’, ומאחר שכתוב ‘בחגך’ מפיקים ממנה את שני הלימודים…

ומיהו…סוף – או שלא כרב התנא בברייתא סובר אין איסור תורה לשאת אשה במועד וחז”ל אסרו משום טירחה ביו”ט או ביטול פריה ורביה (מועד קטן ח,ב).

סיכום – אין זה ברור אם התנא של הברייתא סבור שאסור מהתורה לשאת נשים במועד או שהאיסור הוא מדרבנן.

ד”ה מי שיש לו אוכלין מרובין ח עמוד ב

הנושא – פירוש בירושלמי למשנה אינו בבבלי.

הקדמה – משמע מהמשנה שהפסוק ‘אשר כמתנת ידו כברכת ה’ א-לקיך אשר נתן לך’ עוסק באדם אחד עם הנתונים ‘זה וזה מרובים’; תוס’ מצטטים את הירושלמי שמפרש שהפסוק מתכוון לשני סוגי אנשים.

בירושלמי אמרינן – חגיגה א,ה; תוס’ מצטטים את הירושלמי…

עני וידו רחבה – עני ויש לו בני בית מרובים שהוא בעצם המקרה של הרישא…

קורא אני עליו איש כמתנת ידו – החלק הראשון בפסוק שאדם רשאי לצמצם בהוצאות עולת ראייה כמתנת ידו, אבל חייב לספק בשר לכולם ע”י שלמי חגיגה…

עשיר וידו מעוטה…ה’ א-לקיך – מתכוון למציעתא עשיר ויש לו בני בית מועטים, שעליו להוציא כספים לעולת ראייה בהתאם לברכת ה’ עליו…

עני ידו…סוף – הפסוק אינו מתייחס אליו.

סיכום – הירושלמי לומד שהפיסקה ‘איש כמתנת ידו’ מתכוונת לרישא (אוכלים מרובים ונכסים מועטים), והפיסקה ‘כברכת ה’ א-לקיך אשר נתן לך’ למציעתא (נכסים מרובים ואוכלים מועטים), והסיפא שבה מצוטט הפסוק במלואו מלמד שיש מקרה שניתן להתאימו לפסוק כולו – ‘זה וזה מרובים’ שמביא עולת ראייה בהתאם ל’מתנת ידו’ ושלמים יקרים ‘כברכת ה’ א-לקיך’.54

ד”ה חוזר ומקריב ח עמוד ב

הנושא – שני פירושים לענין.

פרש”י…ואזיל – עד כאן פירוש רש”י ועיקרו: המקריב בחוה”מ אינו עובר על ‘בל תוסיף’ כי אין בהקרבתו ביטוי של קביעת חוה”מ כיום נוסף של יו”ט משום שהבהמות שייכות ליו”ט והוא מביאן היום כתשלומים…

ולא שייך…קרינן ביה – לר”יו יש תשלומים ליו”ט א’ רק אם הקרבן היה אז ראוי ליקרב אבל ליכא שהות ביום חמש הנותרות לא היו ראויות ליקרב ביו”ט?

הואיל ואיכא…אחת – הכהן ששרת אמנם לא הספיק להקריב את כולם אבל היתה אפשרות להקריבן אילו כהנים נוספים עזרו לו, ודי בזה להיחשב ראוי; כלומר החסרון אינו בקרבנות אלא בכהנים…

ומיהו ר”ח…א”ר אבא…זה מותר – ר”ח לא סבור שהנקודה הבעיתית כאן היא ‘בל תוסיף’ אלא האיסור על הקרבת נדרים ונדבות ביו”ט כלהלן: רבי אבא מסביר שר”יו ור”ל מסכימים אלא כל אחד אומר דבר אחר. ר”ל פסק שהמקדיש 01 בהמות לחגיגה ואחר שהקריב 5 אמר שהנותרות תיקרבנה ביו”ט אחרון, הן אינן מקבלות דין חדש של נו”נ ביו”ט אלא ממשיכות כחגיגות כפי שהוקדשו מראש. וכן משמע מהביטוי ‘חוזר ומקריב’ שחוזר ומקריבם כחגיגות כראשונה. ור”יו עוסק במי שסיים להקריב 5 ונותר זמן להקריב השאר ונמנע מכך וגם לא הצהיר על כוונותיו וזה מראה שכוונתו לסיים החגיגות וקביעת הנותרים כנו”נ…

הכי נמי מסתברא…רבינו חננאל – פשוט…

וראיה לדבריו…סוף – ראיה שהנושא שהסיק אותו היה דחיית הקרבנות ליו”ט אחרון כרבינו חננאל, ולמרות שבירושלמי מוחלפות השיטות ור”ל הוא שסובר שאינו מקריב ור”יו סובר שמקריב.

סיכום – הבעיה שהעסיקה את ר”יו וריש לקיש היתה: רש”י: הלאו ‘לא תוסיף’; רבינו חננאל: הקרבת נדרים ונדבות ביו”ט.

ד”ה זה הבא על הערוה ט עמוד א

הנושא – פירוש אחר מזה של רש”י.

הקדמה – לרש”י הפסוק מתייחס למצבו כלפי שמיא כפי שאומר ‘לפיכך אין עונותיו נמחקין בתשובה’ ומניח יסוד: כל עוד שיש זכר לעון לא ייתכן תשובה מליאה בעולם הבא. תוס’ הבינו שהכוונה היא למצבו בעולם הזה כלפי החברה ועצמו, ורצף הפסוקים בקהלת א’,יד-טו הוא: ‘ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות’…

דטפי…לפניו – כל עוד שהממזר חי אין החוטא יכול לשקם את עצמו ומעמדו בחברה משא”כ בעבירות כמו רצח וגזל הרבים64 שלמרות שא”א להחזיר את המצב יכול החוטא להשתלב שוב בחברה כי במשך הזמן הדברים נשכחים…

סיכום – רש”י: המשנה מתכוונת לאי היכולת של העבריין להינקות לגמרי בשמים אפילו בתשובה; תוס’: המשנה מתכוונת לאי היכולת להשתלב שוב בחברה.

ד”ה נאמר עצרת בפסח (ע”פ הפני משה בירושלמי) ט עמוד א

הנושא – דיעות נוספות לגבי המקור ששמ”ע תשלומים ליו”ט ראשון.

הקדמה – בסוכה כז,א מוכיח רבי יוחנן שחובה לאכול כזית פת בליל יו”ט הראשון של סוכות: נאמר כאן (בסוכות) ‘חמשה עשר’ ונאמר ‘חמשה עשר’ בחג המצות מה להלן (בפסח) לילה הראשון חובה (כפי שכתוב ‘בערב תאכלו מצות’) מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות.

ובירושלמי…בהש”ס שלנו – בירושלמי מובא שהגז”ש בין פסח לסוכות היא ע”י המלים ‘חמשה עשר’ ולא ‘עצרת’ כפי שמובא בבבלי, וקשה: למה לא מוזכרת בירושלמי הבעיה של מופנה אצל ‘חמשה עשר’ כפי שנעשה בבבלי?74

דהא…הישן – הקדמה. השימוש בעצרת-עצרת כגז”ש נעשה לראשונה בסוגייתנו, והגמרא היתה חייבת להוכיח את אמיתותה, משא”כ ‘חמשה עשר-חמשה עשר’ שבעל הסוגיא בירושלמי ידע שכבר נתקבלה כגז”ש בענין אכילת פת בלילה הראשון ולא היה צורך להוכיח שהיא מופנה בענין תשלומים…

ועוד – ציטטת המשך הירושלמי שמביא דיעה אחרת למקור ששמ”ע תשלומים לקרבנות יחיד בחג, כפי שיתברר בסוף דברי הירושלמי…

ולרב יהודה בר ספרא…הרי שבעה – הקטע בירושלמי אירע בישיבה וצוטט כלהלן: יהודה בר ספרא בשם רב אושעיא )דריש) ‘וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים בשנה’ )ויקרא כד,מא בקשר לחג הסוכות) וכי שבעה הם והלא שמונה הם )תשלום לראשון כפי שלמדנו מהגז”ש ‘חמשה עשר’) אלא צא שבת מהם הרי שבעה, עד כאן דברי רבי יהודה בר ספרא

א”ר יוסי…ממקום אחר – א”ר יוסי וכי מיכן למדנו שאין חגיגה )של יחיד) דוחה את השבת, לא )הלא) ממקום אחר )מהכלל שקרבן יחיד שאין זמנו קבוע אינו דוחה שבת, ואיך אמר ר”י בר ספרא שזה נלמד מפסוק?(…

התיב רבי יוחנן…כאן ששה – והירושלמי ממשיך: התיב רבי יוחנן אחוי דרב ספרא (דודו של יהודה בר ספרא הוסיף לתקוף אותו) והא תני אף בפסח כן )’והקרבתם אשה לה’ שבעת ימים’) צא שבת מהם )ואם תאמר שהתורה ממעטת שבת בפסוק של סוכות ראוי להוציא שבת גם בפסוק של פסח) הרי ששה )והפסוק היה צריך להיות ‘והקרבתם אשה לה’ ששת ימים’) הגע עצמך שחל יו”ט הראשון ויו”ט האחרון להיות בשבת )ר”יו אחוי דרב ספרא מוסיף לתקוף את יהודה בר ספרא והפעם מהפסוק בסוכות: שאם לדעתו באה התורה לאסור הקרבת חגיגה בשבת ראוי שייכתב ‘וחגתם אתו חג לה’ ששת ימים’, כי לפעמים א’ של סוכות חל בשבת ואז גם שמ”ע חל בשבת, ונמצא שחגיגה באה רק ששה ימים. אלא מכאן שר”י בר ספרא טעה כשהביא הפסוק ‘וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים’ ללמד שאין מקריבים חגיגה בשבת)…

אתא רבי חנניה…לראשון – אתא רבי חנניה )לרבי יוסי ולר”יו אחוי דרב ספרא שהתקיפו את יהודה בר ספרא ואמר שלא הבינו נכונה את ר”י בר ספרא) יהודה בר ספרא בשם רבי הושעיה )התכוון ללמוד מסוף הפסוק ‘וחגתם’ שמ”ע כשיר לתשלומים כלהלן: הפסוק במלואו הוא) ‘וחגתם אתו חג לה’ שבעת ימים חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו’, וכי שבעה הם והלא שמונה הם אלא צא שבת מהם שכבר למדנו )לפי הכלל שקרבן שזמנו אינו קבוע אינו דוחה שבת) שאין חגיגה דוחה שבת )א”כ) מה תלמוד לומר ‘תחגו אתו’ אלא מלמד שיום טוב האחרון תשלומין לראשון )התוספת ‘תחגו אתו’ באה להדגיש שבכל ימי החג כולל שמ”ע ניתן להביא חגיגה כתשלומים לראשון). וכעת לפי ר’ חנניה נמצא שרבי יהודה ב”ס לומד ששמ”ע תשלומים לראשון מגוף הפסוק ‘תחגו אתו’ ולא מהגז”ש ‘חמשה עשר’.

וכל…סוף – לא מצטטים שם פירושו של רבי חנניה לדברי ר”י בר ספרא.

סיכום – שלש דיעות לגבי המקור לתשלומים ליו”ט ראשון בשמ”ע: 1) ר”יו בשם רבי ישמעאל בבבלי מגז”ש ‘עצרת-עצרת’; 2) ר”יו בשם רבי ישמעאל בירושלמי מגז”ש ‘חמשה עשר’; 3) רבי יהודה בר ספרא על פי הסברו של רבי חנניה בירושלמי מהמלים ‘תחגו אתו’ בויקרא כד,מא.

ד”ה תשלומין זה לזה ט עמוד א

הנושא – הוצאת חג השבועות מהמחלוקת שבין רבי יוחנן ורבי אושעיא.

וההיא…כל ז’ – כשם שיש לפסח תשלומים עד סוף יו”ט אחרון יש לשבועות תשלומים לעוד ששה ימים…

לא סוף – איך יכולים הימים שלאחר שבועות להיות תשלומים זה לזה כאשר הם ימי חול המותרים בעבודה. מכאן שרבי אושעיא מסכים לרבי יוחנן ששבועות הוא תשלומין לראשון וחולק עליו רק לגבי פסח וסוכות.

סיכום – רבי אושעיא סבור תשלומים זה לזה רק גבי פסח וסוכות אבל לגבי שבועות הוא מסכים לרבי יוחנן שהוא תשלומים לראשון.

ד”ה כיון דלא חזי בראשון )לפי הגהות הב”ח) ט עמוד א

הנושא – התעלמות הסוגיא מנפקא מינה הפוך.

וצ”ע…וחיגר בשני – בתשובה ל’מאי בינייהו’ אומר רבי זירא ‘חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני’, וקשה: למה ר”ז לא הביא ב’אי נמי’ גם דוגמה הפוכה שהיה בריא ביום ראשון וביום שני נעשה חיגר? וי”ל זה נובע מאי ידיעה שהיתה לו לגבי שיטת רבי יוחנן. לפי ר”יו שאומר תשלומין לראשון, אם היה בריא בראשון ולא הביא קרבנותיו ולמחרת נעשה חיגר ואינו ראוי להביאם, מה דינו ביום שני עצמו…

מי אמרינן…לא הוי בהבאה (הגהות הב”ח) – לפי ר”יו חלות החיוב הוא ביו”ט ראשון, האם לדעתו די בכך לחייבו בקרבנות ביום תשלומים אף שמצב בריאותו היה כזה שאילו היה כך ביו”ט ראשון היה פטור, ואז היה עוד נפקא מינה בינו ובין רבי אושעיא כי במקרה זה ר”א פוטרו כפי שנראה בהמשך בס”ד…

או דלמא…לא הוי בהבאה – או שר”יו סבור שדרוש שני תנאים: 1) חלות חיוב ביו”ט ראשון; 2) שיהיה ביום התשלומים במצב שאילו היה כך ביו”ט ראשון היה חל עליו החיוב, ואז לא יהיה נפקא מינה בינם במקרה זה…

ומיהו לרבי אושעיא…סוף – אין מקום לערוך חקירה דומה ביחס לרבי אושעיא (שלא יו”ט ראשון קובע את החיוב אלא כל יום מימי תשלומים חל החיוב על מי שטרם הביא את קרבנותיו), כי לשיטה זו ברור שחייב להיות בר חיובא ביום הבאת קרבנותיו. תוס’ מסיימים בלא הכרעה לחקירתם.

סיכום – רבי זירא לא הציע כנפקא מינה בין ר”יו ורבי אושעיא את המקרה שהיה בריא ביו”ט ראשון ונעשה חיגר בשני, שאם היה ברור לרבי זירא שרבי אושעיא פוטרו הרי שלא היה ברור לו אם ר”יו מחייבו.

ד”ה נטמא ביום מביא ט עמוד א

הנושא – קושי על המקשה.

הקדמה – א) נזיר שנטמא למת בתוך ימי נזירותו: 1) מטהר את עצמו ע”י הזאת מי חטאת (פרה אדומה) ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו; 2) ביום השביעי מגלח את שערו; 3) ביום השמיני מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש בן שנתו לאשם; 4) ביום השמיני מתחיל למנות נזירותו מן ההתחלה כי הטומאה מבטלת כל ימי נזירותו עד כה.

ב) בבמדבר פרק ה’ מובאים דיני נזיר ובין השאר נאמר בפסוקים ח-יא: ‘וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו; וביום השמיני יבא שתי תרים ושני בני יונה…; ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה…וקדש את ראשו ביום ההוא )בו ביום מתחיל למנות את ימי נזירותו מחדש). במסכת נזיר יח,א מובאת מחלוקת בברייתא בין ר”י הנשיא ורבי יוסי בר’ יהודה בקשר לפיסקה ‘וקדש את ראשו ביום ההוא’: ביום הבאת קרבנותיו )יום ח’ ובו ביום מתחיל למנות נזירותו מחדש) דברי רבי, רבי יוסי בר’ יהודה אומר ביום תגלחתו )ביום ז’ מתחיל למנות את ימי נזירותו).

ג) לכאורה אין מקום לקושיית הגמרא על רבי יוחנן (כאילו הוא סובר שיש תשלומין לנזיר שנטמא בליל ח’ אף שטרם יצא מטומאה ראשונה לשעה שראויה להביא עליה קרבן) כי ר”יו יכול להשיב שהוא סבור כרבי יוסי בר’ יהודה שמנין נזירותו מתחיל מחדש ביום ז’, ובכניסתו לליל שמיני כבר יצא מטומאה הראשונה לשעה שראויה להביא עליה קרבן?

גבי…לא – הקדמות. ר”י בר’ יהודה מעולם לא אמר שיום ז’ הוא יום שראוי להביא קרבנותיו, אדרבה רבי ור”י בר’ יהודה מסכימים שזמן הקרבנות אינו לפני יום ח’ ואם נטמא מחדש ביום ח’ זו טומאה אחרת שאינה כלולה בקרבנות של הראשונה, ואם נטמא בליל ח’ הרי זה קודם הזמן שיצא לשעה הראויה להביא קרבן על טומאה ראשונה, ואם תשאל: א”כ במה חולקים רבי ור”י בר’ יהודה?

ורבי יוסי…סוף – אם ביום ז’ לטומאתו (יום תגלחתו) נטמא מספר פעמים: רבי יוסי בר’ יהודה קורה לזה טומאות הרבה כי לדעתו חלה עליו נזירות מחדש החל מיום ז’ (אבל אינו מביא את קרבנותיו עד יום ח’), ואילו רבי סבור שאין כאן אלא טומאה אריכתא אחת היות שנזירות טהרה לא תחול עליו אלא ביום ח’.84

ד”ה שאני טומאה ט עמוד א

הנושא – קושיא על תשובת רבי ירמיה.

היה…מייתי חגיגה – מכיון ש’שאני טומאה’ מכל סיבה אחרת, כגון חיגר ביו”ט ראשון, ולא חל ביו”ט ראשון חיוב הבאת קרבנות…

אם כן…בשני – בתשובה לקושיית הגמרא ב,א ‘הכל לאתויי מאי’ התרצן היה צריך להשיב ‘לאתויי היה טמא ביום טוב ראשון ונדחה לשני ונטהר בשני’ במקום לתרץ ‘לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני’ שנדחתה לאור שיטת ר”יו…

ויש לומר…סוף – התרצן היה יכול להשיב ‘לאתויי נטמא ביו”ט ראשון ונטהר בשני’ אלא נמנע מכך משום שרב פפא אינו מסכים לה, והתרצן רצה תשובה שתתקבל על דעת הכל.

סיכום – רצונו של התרצן להעמיד את הרישא לדברי הכל מנע ממנו מלהשיב ‘לאתויי נטמא ביו”ט ראשון ונטהר בשני’.

ד”ה שני תשלומין דראשון הוא ט עמוד ב

הנושא – אי השלמתו של רב פפא עם הסברו של רבי ירמיה.

הקדמה – ברייתא בפסחים צג,א: גר שנתגייר בין שני פסחים (י”ד בניסן לבין י”ד באייר) וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי, רבי נתן אומר כל שזקוק )שיש קשר עם) לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני )והגמרא מקשה) במאי קמיפלגי? רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא )ומחייב אפילו מי שלא היה חייב בפסח ראשון) רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא )ומי שלא היה ראוי בראשון פטור מלהביא בשני).

היינו…ואע”ג…פריך שפיר – הקדמה. וקשה על התקפתו של רב פפא על רבי ירמיה: רבי נתן שסבר שני תשלומין דראשון הוא תנא ורב פפא היה צריך להבין שרבי ירמיה יוכל להשיב שרבי יוחנן פוסק כרבי נתן נגד רבי, ותשובתו ‘טומאה שאני’ בעינה? וי”ל למרות זאת התקפתו של רב פפא מבוססת שכן…

דמסתמא…מחבירו – מן הסתם ר”יו פוסק כרבי נגד ר”נ כי ההלכה כרבי במקום שתנא אחד חולק עליו, ורב פפא טוען שיש למצוא הסבר לר”יו שהולם שיטת רבי.94

אבל לא…סוף – ניתן להצדיק את התקפתו של רב פפא באופן אחר: רב פפא לא טוען שר”יו מוכרח לסבור כרבי אלא ר”פ חיפש יישוב לקושיא על ר”יו המתיישב לרבי נתן וגם לרבי, ואמר ‘קסבר רבי יוחנן לילה אינו מחוסר זמן’. אבל הסבר זה לפיו ר”פ מקבל כאפשרות שר”יו פוסק כרבי נתן אינו סביר לאור הכלל שההלכה כרבי נגד תנא בודד אחר לכן יש להעדיף את התשובה הראשונה.

סיכום – הנימוק של רב פפא בהתקפתו על ההסבר של רבי ירמיה לשיטת רבי יוחנן היה שר”יו פוסק כרבי ששני רגל בפני עצמו לאור הכלל שההלכה כרבי בכל מקום שהוא חולק על תנא אחד.

ד”ה או תפלה של ערבית ט עמוד ב

הנושא – העמדת הברייתא גם למאן דאמר תפלת ערבית רשות.

הקדמה – ברכות כז,ב: אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות, אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות.

אתיא…חובה – הקדמה. כאביי שפסק כרבן גמליאל כפי שרואים מהביטוי הקשה ‘מעוות’ שאמר שלמה המלך…

ואפילו…אונס קצת – ורבא בשם רבי יהושע יפרש חומרת הביטוי שאפילו למ”ד שערבית רשות היא אינה התנדבותית, אדרבה חייב אדם להתפלל ערבית אלא היא קלה ביחס לשאר תפלות בזאת שהיא נדחית בפני אונסים או מצוה עוברת אחרת…

וכן משמע – ראיה שאין לדחותה ללא סיבה…

ההיא…שחרית שתים – ואם היתה התנדבותית היה פטור מלהשלימה…

וכן אם…מאן דפליג – הגמרא מנמקת את הפטור בכך שלא מקדשים ר”ח בלילה ולכן שכחת ‘יעלה ויבא’ בלילה אינה מחייבת חזרה על התפלה, ומכאן ראיה נוספת שערבית אינה התנדבותית שא”כ הטעם לא לחזור על ערבית כששכח ‘יעלה ויבא’ היה צריך להיות שבלאו הכי אין חיוב להתפלל ערבית. וכעת שהגמרא לא מבחינה בין מ”ד חובה למ”ד רשות יש להסיק שגם למ”ד רשות אין לבטלה ללא סיבה…

וההיא דשבת…ליה – שם נפסק שהתיר חגורתו כהכנה לאכול סעודה בלילה כשטרם התפלל ערבית אינו חייב להדקו ולהתפלל, וקשה: אין להגדיר התרת חגורה כאונס ולמה שיבטל את התפלה?

וכן בירושלמי…לא ירד – גם את זה אין לכנות ‘אונס’?

היינו אונס קצת – המעשים הללו אינם מוגדרים ‘אונס’ אבל ניתן להגדירם אונס קצת שדי בו לפטור מתפלת ערבית (בלבד)…

ולא כפי’ ה”ג…כחובה – בעל הלכות גדולות פירש שר’ יהושע סבור שלכתחילה ערבית רשות אבל הנוהג להתפלל באופן קבוע הופכה לגביו לחובה אף שלא קיבל זאת באמירה. לפי בה”ג י”ל שהברייתא כאן שמכנה ביטול ערבית ‘מעוות’ מתכוונת הן למ”ד ערבית חובה והן למ”ד רשות ובאדם שנוהג להתפלל ערבית מידי לילה…

והא ליתא, דמי…לילות – יש לדחות את הבה”ג כי קשה לומר שכל המקורות שהבאנו: 1) רבי יהושע; 2) ברכות כו,ב ‘שכח ולא התפלל ערבית’; 3) ברכות ל,ב ‘אם שכח ולא הזכיר של ראש חודש’, עוסקים באלו שלא נהגו להתפלל ערבית מידי לילה. ומכאן שאפילו התפלל מידי לילה אינה הופכת ערבית לחובה לגביו…

ואם היינו…ר”ח בלילה – אבל אם נפרש בה”ג שהמתפלל בלילה מסויים נהפכת התפלה לגביו לחובה לאותו לילה (ושכרו כמי שקיים מצוה שמצווה עליה שגדול משכר המקיים מצוה שאינו מצווה עליה) נוכל לומר שתפלת ערבית היא התנדבותית ומותר לבטלה אף בלא אונס, ובסוגיא של ‘שכח יעלה ויבוא’ הגמרא אינה מנמקת את הפטור מתפלה חוזרת מטעמי רשות כי שם העובדה שהתפלל ערבית הופכת אותה לחובה עבורו לאותו לילה. אבל פירוש זה לבה”ג לא יעמוד בפני הסוגיא ‘שכח ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים’, כי הפירוש מניח שניתן לבטל ערבית אף בלא אונס…

ובברכות…סוף – כוונתם לד”ה ‘טעה’ בברכות כו,א אולם המעיין יראה שחסר שם כל איזכור לסוגיא ביומא. ביומא פז,ב אומרת הגמרא : אמר רב תפלת נעילה )כשנאמרת בלילה) פוטרת את של ערבית )ומקשים: והרי רב סובר שערבית רשות ולמה צריכים לפטרה? ומתרצים) לדברי האומר חובה )הפסק של רב נאמרה למ”ד ערבית חובה אבל למ”ד רשות אין צורך לפטרה). תוס’ מוכיחים בזה שוב שאין לומר שבה”ג סבור שהמתפלל ערבית מידי לילה נהפכת ערבית לגביו לחובה שא”כ התרצן ביומא היה משיב שרב פסק לשיטתו (ערבית רשות) והתייחס לאדם שהתפלל מידי לילה, ומשלא השיבו כך יש להסיק שתפלה מידי לילה אינה הופכת ערבית לחובה לגביו.

סיכום – א) הברייתא כאן הולמת גם את השיטה האומרת שערבית רשות שכן גם מ”ד זה מסכים שאין לבטלה ללא סיבה מוצדקת. ב) הפירוש לבה”ג: המתפלל בלילה נהפכת אותה תפלה לחובה לגביו למשך אותו לילה בלבד, והוי כאילו קיים מצוה שנצטווה עליה.

ד”ה בר הי הי להלל ט עמוד ב

הנושא – פיענוח שמות משונים של שני תנאים.

יש…בשמן – בן לעם שלאבותיו הוסיף הקב”ה ה”א לשמם.

ובן בג בג…ה’ – גם הוא היה גר צדק.

ד”ה כברזא סומקא ט עמוד ב

רצועה…אברזא – עור קודם עיבודו נקרא ‘משכא’ ואח”כ ‘אברזא’; וכשם שרצועה מכוונת צעדי הסוס לרצון האדון כך עוני שומר שיהודי ילך כרצון הקב”ה.

ד”ה כאן באחותו פנויה ט עמוד ב

הקדמה – משנה ביבמות מט,א: איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלאו )בענין קרוב משפחה, כגון אשה שנאנסה ע”י חותנה או בא על יבמתו לאחר שעשה בה חליצה, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בית דין) דברי רבי עקיבא; שמעון התימני אמר כל שחייבים עליו כרת בידי שמים )וכ”ש מתות בי”ד אבל לא חייבי לאווין בלא כרת); ורבי יהושע אומר שחייבין עליו מיתת ביה”ד )אבל לא פחות מזה). הגמרא מביאה שתי שיטות נוספות: 1) רבי סימאי שסובר שר”ע לא מגביל ממזרות ללאווין של קירבה אלא לכל לאו באיסור ביאה (מחזיר גרושתו אחר שנישאה לאחר והתגרשה ממנו); 2) רבי ישבב יש ממזר גם מביאה שנאסרה בעשה, כגון אלמנה לכהן גדול.

משמע…סוף – הקדמה. מהעובדה שסוגייתנו נוקטת בדוגמה של ‘אחותו’ משמע שההלכה כשמעון התימני האומר שאין ממזר מחייבי לאווין אם אין כרת.

ד”ה אפילו מש”ס לש”ס י עמוד א

הנושא – אפשרות לפרש את הענין שלא כרש”י.

מש”ס…רש”י – רש”י מפרש שהבבלי ‘הוא עמוק’, היינו קשה להגיע לבהירות העניינים כמו אדם שנמצא בבור עמוק שאור אינו מגיע אליו…

וכן אמר…ש”ס הבבלי – בסנהדרין כד,א אומר רש”י על הפסוק ‘במחשכים הושיבני’: שאין )בני הישיבה) נוחים זה עם זה )אינם פתוחים לשמוע דיעה אחרת) ותלמודם ספק בידם )הבעיות נשארות ללא יישוב).

וכן (רב כהנא)…ש”ס הבבלי – בבא מציעא פה,א: רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא )מאה צומות) דלשתכח גמרא בבלאה מיניה )שייחלש זכרונו וישכח) כי היכי דלא נטרדיה )כדי שדרך הלימוד הבבלית לא תפריע לו לקלוט את תורת ארץ ישראל), ורש”י מפרש ‘ואמוראין שבארץ ישראל לא היו בני מחלוקת ונוחין זה לזה כשמן (זית) ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקין’.05

ומיהו…סוף – אבל פירוש רש”י אינו מוכרח כי ייתכן שהכוונה היא דוקא למי שפירש מן הבבלי כדי לעסוק בירושלמי, ומדובר בשלבי ביניים שבהם הוא נוטש את דרך הפלפול הבבלית וטרם התמחה בשיטת הירושלמי.

סיכום – רש”י: הכוונה היא למי שפירש מש”ס ירושלמי כדי לעסוק בבבלי; תוס’: ניתן לומר שפירש מן הבבלי כדי לעסוק בירושלמי.

ד”ה דלמא כרבי יהודה י עמוד א

הנושא – דרשה המשמשת מקור לענין אחד לגבי דרישת ענין שני.

משמע…אחריתי – רבא אומר שההוכחה של רבי אליעזר שיש להיתר נדרים ‘על מה שיסמכו’ אינה בעיה למשנתנו, כי ייתכן שהתנא סובר ש’כי יפליא’ השניה תפוסה לדרשת רבי טרפון ‘שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה’; מכאן יש להסיק שלא דורשים שתי דרשות ממקור אחד; אבל לכאורה מסקנה זו אינה מדוייקת…

ואילו בפ”ק…ליה פירכא – הקדמה. הפיסקה ‘קיימו וקיבלו’ מקובלת כדרשה ללא עירעור, אולם…

ואילו בשבת…בימי אחשורוש – הקדמה ב. ‘קיימו וקיבלו’ תפוסה לדרשה בשבת פח,א ואיך משמש בה שמואל להוכיח שאסתר ברוח הקודש נאמרה?

ואמר הר”י…סוף – מיבנה הפיסקה ‘קיימו וקיבלו’ שונה מזו של ‘כי יפליא’ וזה מאפשר לדרוש ממנה שני לימודים. במלה ‘וקיבלו’ יש רמז לשתי דרשות: 1) הכפילות שבה, היות ש’וקיבלו’ היא שם נרדף ל’קיימו’; 2) עובדה שבעל המגילה שהתכוון להביע את הרעיון של קיום מצוות פעמיים שינה את המלה השניה ובמקום לכתוב ‘קיימו’ פעמיים כתב ‘וקיבלו’. ומעצם הכפילות דורשים בשבת שהיהודים הבטיחו לקיים את התורה פעמיים – בהר סיני תוך אילוצים ובימי מרדכי ואסתר מרצון. ומהשינוי מ’קיימו’ ל’וקיבלו’ לומדים מה שמובא במסכת מגילה שהיה ויכוח בין אסתר לחכמים, אסתר טענה ‘קבעוני לדורות’ שייכתבו האירועים בספר שיצורף לתנ”ך. חז”ל קיבלו תביעתה והסכימו בשמים, ומי שכתב את המגילה הראשונה זכה לרוח הקודש ונתגלו לו דברים שלא היה יכול לדעת.

סיכום – כתוב המשמש מקור לדרשה אחת אינו יכול לשמש מקור לדרשה שניה, אא”כ יש בו יותר מרמז אחד כגון כפילות רעיונית יחד עם שינוי לשון.

ד”ה באפי נשבעתי ולא הדרנא בי י עמוד א

הנושא – מחלוקת בקשר לנושא השבועה של הקב”ה.

והקשה…לארץ – איך הבין רבי יהושע מ’אשר נשבעתי באפי’ שהקב”ה התיר את נדרו, הרי הפסוק עוסק בשבועה שדור המדבר לא ייכנס לארץ ואכן לא נכנסו?

ותירץ לו…סוף – הפסוק מתכוון לתחיית המתים בעולם הבא, ור”י סבור שהקב”ה חזר בו משבועתו שלא יקום דור המדבר לתחייה.15

סיכום – א) הר”ר אלחנן והר”י: רבי יהושע סבר שהקב”ה התיר את נדרו. רש”י: רבי יהושע אמר שהקב”ה יכול לחזור בו אבל למעשה לא עשה כך. ב) הר”ר אלחנן: השבועה היתה שדור המדבר לא ייכנס לארץ וקשה על רבי יהושע; הר”י: השבועה התייחסה לתחיית המתים ואין קושי על רבי יהושע.

ד”ה לאפוקי מדשמואל )ע”פ הגהות הב”ח) י עמוד א

הנושא – הבחנה בין קדשים לחולין בשיטת שמואל.

הקדמה – א) שבועות כו,ב: אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו )כתנאי לחלות השבועה) שנאמר ‘לבטא בשפתים’ )ויקרא ה,ד; להתחייב בקרבן אשם על הפרת שבועה חייב היה הנשבע לבטא שבועתו בקול רם. ומקשים מברייתא) מיתיבי ‘מוצא שפתיך תשמר ועשית’ )דברים כג,כד גבי נודר להביא קרבן) אין לי אלא שמוציא בשפתיו גמר לבו מנין )שחל הנדר) תלמוד לומר ‘כל נדיב לב’ )דברי הימים ב’ כט,לא אצל ‘פסח חזקיהו’ נאמר ‘כל נדיב לב עלות’? ושמואל מתרץ) שאני התם דכתיב ‘כל נדיב לב’ )הריבוי מופיע בקדשים אבל אין ריבוי מקביל בחולין. והגמרא מקשה) וניגמר מינה )נלמד מקדשים? תשובה) משום דהוו תרומה )תרומת מלאכת המשכן שנאמר בה [שמות לה,כב] ‘ויבאו האנשים על [עם] הנשים כל נדיב לב וגו’) וקדשים )הפסוק בדברי הימים שם) שני כתובין הבאין כאחד )דין אחד המופיע מפורש בשני ענינים שונים בתורה. והכלל הוא) וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין )לא מרחיבים את הדין מעבר לאותם שני מקומות משום שאם התורה רצתה בכך הדין היה מופיע במקום אחד לשמש בנין אב לכל התורה).

לאו משום…כתיב – מדברי התרצן ‘לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו’ יש להבין ששמואל שולל חלות שבועה שלא ‘הוציא בשפתיו’ אילולי פסוק מפורש ‘וכל נדיב לב עלות’ (דה”י ב’ כט,לא) ששבועה בלב חלה…

אלא מוקי…לב עלות – אלא מאחר שהפסוק מתייחס להקדשת בהמות לקרבנות, סבור שמואל שבחולין אין שבועה חלה אם רק גמר בלבו…25

ושמואל מודה…דשבועות – הקדמה. ראיה ששמואל סבור שבקדשים חלה שבועה כשגמר בלבו: בשבועות שם מקשים על שמואל שאומר ‘צריך שיוציא בשפתיו’ מהפסוקים בדברי הימים, ושמואל מחלק בין קדשים לחולין…

וכי תימא (וקאמר התם) ואין מלמדים – הקדמה. תוס’ מצטטים את המשך הסוגיא בשבועות כדי להקשות שאם שמואל מסכים שבקדשים גמר בלבו מקובל, למה שלא נלמד חולין מקדשים?

סיכום – שמואל מסכים שבקדשים ובתרומת מלאכת המשכן שבועה חלה אפילו גמר בלבו אבל לא בשבועות של חולין. ושיטת רבי יצחק שבאה ‘לאפוקי מדשמואל’ (שיטה שהיתה ידועה גם בימי התנאים אבל ברור שלא בשם שמואל) לומד מהפסוק בדה”י ‘כל נדיב לב בעלות’ שגמר בלבו חלה השבועה בקדשים ובחולין.

ד”ה לקיים מצוה י עמוד א

דצריך…נפשיה – מותר לישבע בשם כדי לזרז את עצמו במצוות.35

ד”ה לשמואל לית ליה פירכא י עמוד א

הנושא – שלילת ‘פירכא’ אפשרית גם בדברי שמואל.

והא…חפצי שמים – בנדרים שם: אמר רב גידל אמר שמואל מנין שאין נשבעין לעבור על המצות )נשבע לעבור על מצוה שבועתו בטלה) תלמוד לומר ‘לא יחל דברו’ דברי )בעניניו הפרטיים) לא יחל )אסור לחלל) אבל מיחל הוא לחפצי שמים )אין שבועה לבטל מצוה); מכאן שגם על המקור של שמואל יש פירכא?

התם מדברו נפקי ליה – דרשת שמואל בנדרים מבוססת על המלה ‘דברו’ (ולא בדברי שמים), אבל דרשתו בחגיגה מבוססת על דיוק במלה ‘יחל’ היינו, אסור לו לחלל את דבריו אבל אחרים רשאים לבטל עבורו את נדרו.

ד”ה לכדרבי אבא י עמוד א

הנושא – הדוגמה שבחר רבי אבא לעסוק בה.

ה”ה…למימר – התרצן אומר שרבי אבא יכול לסבור כר’ יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אלא החופר בור בחצירו פטור משום מקלקל, וקשה: אם ר”א בא ללמד שמקלקל פטור למה לא הדגים זאת במקרה יותר מצוי מ’חופר גומא’?

אלא רבותא…סוף – ‘בחופר גומא’ יש שילוב של קלקול ותיקון במעשה אחד – קלקול החצר ותיקון שמספק רצונו להשיג עפר. רבי אבא (לשיטת רבי יהודה) מלמד שצד הקלקול גובר על צד התיקון ופטור מדאורייתא.

ד”ה מלאכת מחשבת אסרה תורה י עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י בהגדרת ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’.

פרש”י…בעולם – הגדרת מלאכה כ’צריכה לגופה’ תלויה באם העושה מרוצה מהסיבה העושה את המלאכה לנחוצה, לפיכך הוצאת מת לרה”ר היא ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ משום שאינו רוצה במות המת שהצריך הוצאתו מהבית…

ולא יתכן…בעולם – סותר על מנת לבנות חייב משום ‘בונה’, אבל לפירוש רש”י הסותר היה צריך להיות פטור משום שהיה מעדיף שהבנין הישן לא היה שם…

בקורע…זה מעולם – הקורע על מנת לתפור חייב, אבל לפירוש רש”י היה צריך להיות פטור משום שהיה מעדיף שהסיבה שהצריכה את המלאכה לא היתה…

וקורע הבא…אימתיה – וה”ה בשאר דברים שעושה בודאי חייב, כגון אָבל שקורע את בגדיו להפיג צערו או כל צער אחר, או כדי שבני ביתו יראו ממנו, שלפירוש רש”י הקורע היה צריך להיות פטור משום שהיה מעדיף שהגורם למלאכות לא היה…

נראה…האיסור – הגדרת מלאכה כ’צריכה לגופה’ אינה תלויה בגורמיה אלא במלאכה עצמה לאמור, לכל מלאכה יש עיקר הקובע את שמה וצדדים טפלים המלווים את העיקר; אם התכוון לעיקרה חייב ואם רק לפעולת לווי הוא פטור…

כגון הכא…המצניע – החופר בור למטרת בנייה מתכוון ליצור חלל לשקיעת יסודות, אבל חפירה לשם לקיחת עפר החלל אינו אלא תוצאת לווי ולא נקרא ‘בונה’. כמו כן העיקר בהוצאה מרשות לרשות הוא שהחפץ צריך להימצא במקום החדש, נמצא שהמוציא מת מן הבית פטור כי אין צורך שהגוויה תימצא דוקא ברשות הרבים אלא שלא תהיה בבית…

ולא דמו…סוף – ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ פטור נלמד מהמשכן המשמש מקור למלאכות בשבת, כי במשכן עשו כל מלאכה לשם מטרה מוגדרת ולכן העושיהָ לשם מטרה אחרת אינו דומה לעושה במשכן. למשל: המכבה אש גורם לשתי תוצאות: היעדר אור וחום ויצירת פחם. במשכן מלאכת כיבוי אש נעשתה כדי ליצור פחם ולא משום אפלה או קירור המקום, לפיכך כיבוי אש (או חשמל) תוך מטרה לחסוך בדלק או להחשיך את החדר מוגדר ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ ופטור (אסור מדרבנן); כמו כן בשלב של הקמת המשכן צדו בעלי חיים עבור עורם, ולכן הצד בעל חי כדי שלא יזיק פטור (אסור מדרבנן).

סיכום – מלאכה מוגדרת ‘אינה צריכה לגופה’: רש”י – כאשר עושיה אינו מרוצה מהנסיבות שהצריכו עשיית המלאכה; תוס’ – אם עשה את המלאכה לשם מטרה שונה מזו שעשוה במשכן.

ד”ה בזמן חג הוא דלא ילין י עמוד ב

הנושא – הפניית קושייתו של רב פפא לעצמו.

כי מוקמינן…על המזבח – יש להפנות את הקושיא נגד רב פפא עצמו שסובר ש’ולא ילין חלב חגי עד בקר’ מתכוון לשלמי חגיגה, כי המשמעות היא ש’הבא בזמן חג לא ילין הא בכל השנה כולה ילין’ כאשר הפסוק ‘כל הלילה עד הבקר’ מלמד שכל זבח העולה על המזבח לא ילין חלבו עד בקר?

דהא איכא…סוף – ורב פפא ישיב ש’כל הלילה עד הבקר’ מתכוון לקרבנות שבשרם אינו נאכל ולא לשלמים על סוגיו, לפיכך בא הפסוק ‘ולא ילין חלב חגי עד בקר’ להכניס שלמי חגיגה לאיסור הלנת חלב עד בקר.45

סיכום – אין להפנות את הקושיא נגד המקשה (רב פפא) עצמו.

ד”ה ולא ילין מן הבשר י עמוד ב

הנושא – קושיא על אביי ויישובה.

הקדמה – בדברים ט”ז,א-ז מדובר בדיני קרבן פסח, ובין השאר כתוב: ‘וזבחת פסח…ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר’. בפסחים עא,ב מובא ש’ביום הראשון לבקר’ מתכוון לחגיגה הבאה עם הפסח ב-י”ד בניסן ללמד שהחגיגה שתזבחו בערב (י”ד בניסן) לא ילין את בשרה עד הבוקר של יום א’ של חול המועד אבל נאכל ביום י”ד, בליל ט”ו וביום ט”ו.

ואע”ג…ועוד…אדם – שתי קושיות על אביי שרוצה להעמיד את הפסוק ‘ולא ילין מן הבשר וכו’ כלאו נוסף לאיסור הלנת אימורי קרבן עולה חוץ למזבח בעלות השחר: 1) בפסחים מעמידים את הפסוק באיסור לינת חגיגת י”ד לבוקר של יום א’ של חוה”מ; 2) הופעת המלה ‘בשר’ בפסוק אומרת שמדובר בשלמים שבשרו נאכל ע”י העם ולא לאכילת מזבח?

מ”מ…סוף – אביי ישיב שניתן לדייק את שניהם מהפסוק: 1) שלא ילין מי”ד בניסן עד לבוקר של א’ דחוה”מ מהמלה ‘בשר’; 2) לאו נוסף לאיסור הלנת אימורי עולה מחוץ למזבח מהעובדה שהפסוק אומר ‘ביום הראשון’ ולא ‘ביום השלישי’ שהוא יום א’ של חוה”מ לגבי איסור הלנת בשר חגיגת י”ד.55

סיכום – על אף דרשת הגמרא בפסחים עא,א ומשמעות הפסוק שמדובר בקרבן הנאכל (בשר), אביי לומד ממנו לאו על הלנת קרבן עולה מחוץ למזבח.

ד”ה לעבור עליו בשני לאוין י עמוד ב

הנושא – מה עדיף: לדרוש מפסוק דין חדש או להעמידו בלאו שני לאיסור ידוע.

ואע”ג…יתירי – במצב שניתן לבחור בין דרישת פסוק ללאו שני מול דרישת דין חדש יש להעדיף את האחרון, א”כ למה העדיף אביי ללמוד מ’לא ילין מן הבשר’ לאו שני להלנת עולה מחוץ למזבח ולא ללמוד ממנו שלמי חגיגה?

הכא שאני…בתורה – לחדש קרבן (שלמי חגיגה) הוא צעד מרחיק לכת כי אין תקדים של הבאת קרבן כל חג שנאכל וכאן עדיף להוסיף הלאו.65

ודומה לו…סוף – דברים כג,א: ‘לא יקח איש את אשת אביו (אם חורגת) ולא יגלה כנף אביו’, וביבמות צז,א רבי יהודה לומד מ’ולא יגלה כנף אביו’ שאסור לבן לקחת אשה שאביו אנסה, והתנא קמא מתיר. ביבמות ד,א מסבירה הגמרא שהת”ק לומד מהפיסקה לאו שני ללוקח שומרת יבם של אביו (נפטר האח של אביו בלא ילדים וחלה על אביו מצוה לייבם את גיסתו), ורבי יהודה לומד איסור על לקיחת אנוסת אביו. והרי גם שם ראוי שהת”ק ידרוש איסור על הלוקח אנוסת אביו במקום לדרוש לאו שני בלוקח שומרת יבם של אביו? אלא כאמור עדיף להוסיף לאו מאשר לדרוש דין שאין לו רמז אחר בתורה.

סיכום – דרישת דין חדש עדיפה על דרישת לאו שני באיסור ידוע פרט לכשאין רמז אחר בתורה לדין החדש.

ד”ה ויחוגו לי במדבר י עמוד ב

הנושא – תפקידו של ‘ולא ילין חלב חגי’ אחר ידיעת הגז”ש ‘במדבר-במדבר’.

הקדמה – הפסוק ‘ולא ילין חלב חגי’ כמקור לידיעה ש’חג’ מתכוון לקרבן מיותר לאור הגז”ש ‘במדבר-במדבר’ ממנה לומדים ש’ויחגו לי במדבר’ מתכוון לזבחים ולא לחוגו חגא, וא”כ יש מקום לומר ש’ולא ילין חלב חגי’ בא להוסיף לאו על המותיר בשר ביום השלישי בעלות השחר.

ולא ילין…קרבנות – הקדמה. תוס’ שוללים את המסקנות בהקדמה ואומרים שלפסוק ‘ולא ילין חלב חגי’ מיועד תפקיד גם במסגרת הגז”ש, שהגז”ש מגלה ש’חג’ מתכוון לזבח ולא לסתם שמחה (חוגו חגא), אבל ייתכן שחג מחייב שלמים וגם עולות (נוסף על עולת ראיה), לפיכך בא ‘ולא ילין חלב חגי’ ללמד ש’חג’ מתכוון לשלמים שרק חלבו נשרף על המזבח ובשרו נאכל ולא לעולות שגם בשרן נשרף.

ד”ה מעילות מכתב כתיבן י עמוד ב

הנושא – היחס בין ‘הררים התלוין בשערה’ ו’מקרא מועט והלכות מרובות’.

מקרא…מתוך…בשיער הראש – לפי רש”י ‘מקרא מועט והלכות מרובות’ היא הרחבה והסבר לביטוי ‘הררים התלוין בשערה’ כאשר ההלכות הן ההרים המקרא הראש והרמזים השערות, היינו לא רק פרטי פרטים אלא עניינים שלימים אינם מופיעים מפורש בתורה ורק מרומזים בה, כהרים הקשורים לראש בשיער דק.

וקשה למורי75…מרובות – שלא כרש”י ‘מורי’ הבין ‘מקרא מועט והלכות מרובות’ כפשוטה, שיש עניינים המופיעים בפסוקים מועטים ומסביבם הרבה פרטים מפורשים. ולפי הבנה זו הקשה ‘מורי’ שאין מקום לקושיא ‘מיכתב כתיבן’ כי ‘מעילות’ עונה על הגדרת המשנה ‘מקרא מועט והלכות מרובות’?

ומיהו…לא כתיבן – אבל לפירוש רש”י ‘יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז מקרא מועט’ הקושיא מובנת – למה מעילה מוזכרת במשנה במסגרת ‘הררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות’ הלא מעילה מופיעה בפסוקים?

אך גבי…והכי לא…מעילות – שתי קשיות על פירוש רש”י: 1) בעמוד א’ בקושיית הגמרא ‘מיכתב כתיבן’ גבי שבת מפרש רש”י שהמקשה הבין שהמשנה מתכוונת ששבת כתובה בתורה אם כי בפסוקים מועטים, והלא שבת מופיעה בפסוקים מרובים; ואילו באותה קושיא ‘מיכתב כתיבן’ במעילה לא ניתן לפרש כך את המקשה משום שאין פסוקים מרובים במעילה…

וגם משמע…דכתיב – 2) רש”י אומר ש’מקרא מועט והלכות מרובות’ היא פירוש ל’הררים התלוין בשערה’; והרי בפשטות נראה ש’הררים התלוין בשערה’ מתכוונת לרמזים ו’מקרא מועט’ לענין שמופיע בפירוש, לפיכך…

ונראה להר”ר אלחנן…ובכמה…נפשיה היא – ‘הררים התלוין בשערה’ ו’מקרא מועט והלכות מרובות’ הם מושגים נפרדים, כאשר ‘הררים’ מתכוונת לרמז כמו במעילה ו’מקרא מועט’ לפסוק מפורש, כגון טומאת אהל שבה פסוקים מועטים והלכות מרובות, כפי שמובא בדף יא,א. וכעת ניתן לפרש שקושיית הגמרא ‘מיכתב כתיבן’ אצל שבת מכוונת נגד הביטוי ‘מקרא מועט’ כי בשבת יש פסוקים מרובים, וקושיית הגמרא ‘מיכתב כתיבן’ אצל מעילות מכוונת נגד ‘כהררים התלוין בשערה’ כי מעילות מופיע בפסוק ולא ברמז…

אך בתוספתא…סוף – ראיה לרש”י ש’מקרא מועט והלכות מרובות’ בא להסביר ‘הררים התלוין בשערה’.

סיכום – דרכים להבין את המשנה: רש”י: ‘מקרא מועט והלכות מרובות’ בא להסביר ‘הררים התלוין בשערה’; הר”ר אלחנן: ‘הררים התלוין בשערה’ ו’מקרא מועט והלכות מרובות’ הם מושגים שונים.

ד”ה נתנה לחבירו מעל י עמוד ב

הנושא – ההבדל בין שני מקרים.

הקדמה – משנה במעילה כא,א: שלח )בעל הבית מעות) ביד פיקח )לקנות חפץ ולא ידע שהן הקדש) ונזכר עד שלא הגיע אצל החנווני )בעה”ב והשליח נזכרו שהן הקדש קודם שהגיעו המעות לחנווני) החנווני מעל כשיוציא )שהוא יוציא את המעות, כי בעה”ב והשליח לא מעלו כיון שדיני מעילה נוהגים במי שנהנה מהקדש בלי לדעת שזה הקדש, והמועל הוא החנווני כשיוציא את המעות להנאתו).

ולא דמי…דלא מעל – הקדמה. וקשה: למה כאן זה שנטל אבן או קורה ונתן לחבירו מעל ואילו במשנה שם הנותן (בעה”ב) לא מעל? תשובה…

דהתם…ואין מתחלל – שם מדובר כשנודע לבעה”ב שהמעות הן הקדש קודם שהגיעו לחנווני, והדין הוא שחפץ יוצא מרשות הקדש רק כשלא יודעים שהוא הקדש, משא”כ כאן שהנוטל אבן או קורה לא ידע שהם הקדש כשמסרם לחבירו…

וחנווני…סוף – ושם מעל החנווני כ’שיוציא’ ולא מיד שקיבל את המעות אף שלא ידע שהן הקדש, כי כדי למעול חייב אדם לעשות מעשה בחפץ וקבלת מעות אינה מעשה לענין מעילה.

ד”ה משקל שקלה י עמוד ב

הנושא – הבהרת כוונתו של רב אשי.

יש…הרבה – הסברו של רב אשי בנוי על הנחה שמצד הסברה אין הבדל בין השלב של נטילת החפץ מהקדש לבין שלב מסירתו לחבר ודין אחד לשניהם; תוס’ מקשים שיש הבדל מהותי ושלב המסירה חמור משלב הנטילה…

כיון…של שאלה – במתנה או השאלה לא רק המקבל נהנה אלא גם הנותן, כי המקבל חש שהוא חייב להחזיר טובה לנותן ותחושה זו גורמת הנאה לנותן…

כדאמרינן…בו לכתחלה – מעשה השאלה מהווה הנאה גם לנותן ודי בזה להחשיבו כמועל המוציא חפץ מרשות הקדש ומחייבו לשלם ולהביא קרבן אשם, ומעתה החפץ הוא חולין בידי המקבל…

אבל כי…כלום – פשוט. וכעת מובנת תמיהת רב אשי ‘מישקל שקלה’ כי אין הנאה בנטילת החפץ אבל יש לו הנאה ממסירתו למקבל?

וי”ל…סוף – קושייתנו היתה במקום אילו נטל החפץ תוך כוונה למסרו למקבל, כי אז היתה הנאתו מתחילה בשלב המסירה, אולם רב אשי חשב שכאן מדובר שנטל את החפץ להשתמש בו (בחשבו שהוא חולין) והנאתו מתחילה מיד עם הנטילה וראוי שייחשב כמועל מיד.

סיכום – א) המוסר חפץ לחבירו נחשב מבחינת דיני מעילה כהנאה. ב) הנוטל חפץ בכוונה למסרו לחבירו הנאתו מתחילה מזמן המסירה.

ד”ה בגזבר המסורות לו יא עמוד א

הנושא – הבדל בין שליחות יד למעילה.

הקדמה – א) פקדון הוא רכוש המפקיד ואם אירע בו הפסד חייב השומר לשלם אא”כ הוכח שלא פשע בשמירתו, אולם אם קודם להפסד השומר שלח בו יד דינו גזלן, לאמור החל משליחות היד הפקדון יוצא מבעלות המפקיד לבעלות השומר ורובץ עליו חיוב לפצות את המפקיד בלא שום טענה לפטור.

ב) שליחות יד פירושה שומר שעושה פעולה של קנין (הגבהה או משיכה) תוך כוונה לגזול את הפקדון, עליו לשלם למפקיד אפילו אם אח”כ ייפסד הפקדון באונס גמור.

ג) ולא רק כשהתכוון לגזול את כולו אלא אפילו עשה בו מעשה לגזול רק חלק אף שלא הספיק ליטול את החלק, כגון קיבל חבית יין לשמור והגביה אותה כדי ליטול קצת יין וקודם שהספיק נשברה החבית באונס, ביצע השומר ‘שליחות יד’ לאור הכלל שליחות יד אינה צריכה חסרון בפועל; וזאת בניגוד לדיעה ששליחות יד צריכה חסרון ואינו גזלן עד שיטול אותו מקצת בפועל.

אפילו למ”ד…חסרון – הקדמה. וקשה: למה לא מעל הגזבר הרי העיקרון של ‘שליחות יד’ הוא שנטילת חפץ שלא ברשות הופכת את הנוטל לגזלן ומכניס את החפץ לרשותו אפילו אם טרם השתמש בו, א”כ הגזבר כשנטל את החפץ להשתמש בו בחשבו שאינו הקדש מוציאו מרשות הקדש לרשותו אפילו כשטרם השתמש בו? תוס’ משיבים שיש הבדל גדול בין שומר פקדון למעילה עד שאפילו מ”ד ‘שליחות יד אינה צריכה חסרון’ מודה שהגבהתו או משיכתו אינן מוציאות מהקדש…

הכא שאני…סוף – למ”ד ‘שליחות יד אינה צריכה חסרון’ די בפעולת קנין להכניס את הפקדון לרשותו, אבל מאחר ש-לה’ הארץ ומלואה’ הרי שקנין בלבד אינו מוציא חפץ מרשות הקדש עד שיהנה ממנו או עד שיעבירנו לאדם אחר.

ד”ה עד שידור תחתיה שוה פרוטה יא עמוד א

הנושא – הבדל בין מסירת הקדש כמתנה למסירתו בהשאלה.

ולא נפקא…פרוטה – מאחר שמדובר בגזבר עצם הימצאות האבן ברשותו אינה מוציאה מהקדש אלא דוקא מעשה שהוא נהנה מהחפץ, לפיכך אחוז החפץ שיוצא מרשות הקדש מקביל לשיעור הנאה שמפיק ממנו מפרוטה עד לשווי כל החפץ.

וכן גרסינן…ביתא – תוספתא שם: המשכיר בית לחברו…הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש. במהלך הסוגיא מובאות שלש אוקימתות לתוספתא, שתים נידחות והשלישית מתקבלת: 1) הדייר (השוכר) הקדיש אותו ועליו לשלם דמי השכירות להקדש. אוקימתא זו נידחית כי אדם אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו; 2) אחר שהשכיר את הבית הקדישו המשכיר וה’דר בו מעלה שכר להקדש’, גם זו נידחית משום שהדר בו מועל והבית יוצא מהקדש; 3) המשכיר הצהיר מראש שהוא מקדיש מעתה כל דמי השכירות לכשישולמו, אע”פ שבעת האמירה לא היתה השכירות בעולם; עד כאן. באוקימתא השניה קודם שנדחתה אומרת הגמרא ‘הקדישו משכיר (לפיכך) הדר בו מעלה שכר להקדש’, ומקשה: מעלה שכר להקדש )איך ייתכן, והלא) כיון דמעל ביה )בישיבתו בבית) נפיק ליה שכר לחולין. ועתה מזה שהגמרא טוענת ‘נפיק ליה שכר לחולין’ ולא ‘נפיק ליה בית לחולין’ יש להבין שהבית מעולם לא היה של הקדש אלא רק ערך ההנאה שהפיק הדייר. וא”כ הוא הדין בברייתא שלנו, ששיעור מעילה שווה להנאה שקיבל אבל לא הוציא את כל האבן או הקרש לחולין בהנאה שדר תחתיו…

וכן פי’…כולו מעלו – ועל פי יסוד זה שהנהנה מהקדש מועל רק לפי שיעור ההנאה בניגוד למוציא חפץ מרשות הקדש שמועל בבת אחת בכל החפץ, מפרש הר”י מה שמובא בתוספתא פרק ב’ של מסכת מעילה, שראובן השאיל גרזן לשמעון בלא ידיעה שהוא של הקדש, ואח”כ השאילו ללוי ואח”כ ליהודה הדין הוא ששמעון ולוי ויהודה מעלו…

והיכי דמי…וכלי שרת – הר”י תמה על התוספתא: פרט לחפצים שהם קדושת הגוף (בהמה העומדת ליקרב וכלי שרת) המועל מוציא לחולין חפצים שהם קדושת דמים (בדק הבית) מיד עם המעילה הראשונה, א”כ איך ייתכן שגם ל’ ו-י’ מעלו?

אלא ודאי…סוף – והר”י מתרץ על פי היסוד האמור, שהתוספתא עוסקת בגרזן שהיה בידי גזבר, והלך הגזבר והשאילו ל-ש’ לשימוש מוגדר ולא כמתנה גמורה, לפיכך רק אותו אחוז של הגרזן השווה לערך ההנאה יוצא לחולין. ואח”כ כאשר השאילו הגזבר ל-ל’ שוב יצא לחולין רק אותו אחוז של הגרזן השווה לסכום ההנאה שקיבל ל’, וכן הלאה.

סיכום – גזבר שבשוגג מסר חפץ של הקדש במתנה, המקבל מעל וכל החפץ יוצא לחולין; ואם השאיל את החפץ השואל מעל בשיעור השווה לערך ההנאה ורק אותו ערך של החפץ יוצא לחולין.

ד”ה לא נצרכה אלא לכדרבי יא עמוד א

הנושא – אפשרות נוספת להעמיד את המשנה.

הקדמה – בפעולה אחת רצח וגרם גם נזק כספי (ירה כדור שחדר בבגדי הנרצח) בפני עדים שהיתרו בו, הרי שנענש רק בעונש היותר חמור על פי הכלל ‘קים ליה בדרבה מיניה’, וכאן הוא נהרג בבי”ד ופטור מלשלם על הבגד. ואם רצח בלא עדים והתראה ואין לבצע בו עונש מות, חולקים רבי יוחנן וריש לקיש (כתובות לד,ב) לגבי התשלום עבור הבגד: רבי יוחנן אומר חייבי מיתות שוגגין (כשלא היתרו בו) ודבר אחר (חיוב ממון) חייב בתשלומים כי למעשה לא הורגים אותו, וריש לקיש פוטרו על סמך הפסוק בשמות כא,כב ‘ולא יהיה אסון ענוש יענש’. ובמסקנת הסוגיא בדף לה,א מוכח שהכל מסכימים שחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלומים אלא חולקים בחייבי מלקות שוגגין (עבר על לאו המחייב מלקות אבל שלא בפני עדים ותוך כדי עשייה הזיק בממון חבירו: רבי יוחנן מחייבו לשלם וריש לקיש פוטר.

ורבי יוחנן…התשלומין – הקדמה. וקשה: ר”יו סבור שאין חיוב ממון בשום מקרה שמעורב בו איבוד נשמה אפילו אם הפושע לא נהרג בפועל, א”כ חוזרת קושיית הגמרא לאיזה חיוב מתכוונת המשנה?85

מוקי לה…תחת עין – אין לגרוס כאן ‘דרבי’ אלא ‘מוקי לה לאידך דתניא’. המשנה מתכוונת לברייתות המובאות בבבא קמא פג,ב-פד,א המסבירות את הפיסקה ‘עין תחת עין’ (ויקרא כד,א), שלא עוקרים את עינו אלא חייב לשלם דמי העין של הנפגע שהם ההפרש בין ערך של עבד עם שתי עיניים לעבד עם עין אחת…

דלא פליג…סוף – ור”יו יכול לומר זאת כי משנתנו בודאי מסכימה ש’עין תחת עין’ ממון.

סיכום – כאשר התרצן אמר שמשנתנו מתכוונת למה שמובא בברייתא של רבי הוא התכוון רק להדגים דין שאינו מפורש בתורה, כי החולקים על הברייתא של רבי יעמידו את המשנה בדוגמה אחרת של דין שאינו מפורש.

ד”ה והקריבו זו קבלת הדם יא עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

ובהולכה…פרש”י – הפסוק הוא ‘ושחט את בן הבקר לפני ה’ והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח’ (ויקרא א,ה), ואע”פ שמשמעות ‘והקריבו’ היא הקרבת הדם ממקום השחיטה למזבח בהליכה, הכוונה היא לקבלת הדם מיד אחר השחיטה שנאמר ‘ושחט את בן הבקר לפני ה’ והקריבו בני אהרן’…

אך לא…בינתיים – אם לפי רש”י ‘והקריבו’ מתפרשת לפי הופעתה בסמיכות לאחת משאר עבודות הדם (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה) סביר יותר לומר שזו דוקא הולכה משתי סיבות: 1) סמיכותה למלה ‘וזרקו’; 2) המשמעות של ‘והקריבו’ היא הקרבת הדם למזבח ע”י הולכה?

ועוד קשה…משמע…שחיטה הויא – תוס’ מצטטים ברייתא שמציגה שתי אפשרויות לפרש ‘והקריבו’ קבלה או זריקה, אף שזריקה אינה סמוכה לשחיטה, בניגוד לרש”י שמפרש עבודה בלתי ברורה בפסוק בהתאם לסדר העבודות…

ומיהו י”ל…סוף – ושלא כרש”י י”ל שבמקום שהתורה לא מפרשת הכוונה היא לעבודה החשובה מבין האפשרויות, היינו קבלה שלעולם לא ניתן לוותר עליה לעומת הולכה שלא מתבצעת כאשר שוחטים סמוך למקום זריקת הדם.95

סיכום – הברייתא קובעת ש’והקריבו’ היא קבלת הדם: רש”י – משום שזו העבודה שבאה מיד לאחר השחיטה; תוס’ – משום שבמקום שהתורה לא מפרשת הכוונה היא לאפשרות היותר חשובה, וזו קבלה המקויימת בכל זבח לעומת הולכה שאינה מקויימת כאשר שוחטים סמוך למקום זריקת הדם.

ד”ה לא נצרכא אלא לשיעור מקוה יא עמוד א

הנושא – הצעה ליישב את קושיית הגמרא.

הקדמה – א) בויקרא פרק ט”ו מובאים דיני זב בעל קרי נדה וזבה, בשני הראשונים נאמר שטהרתם בטבילה במקוה ובנדה וזבה לא מוזכרת דרך טהרתן.

ב) ‘בעל הלכות גדולות’ אומר היות שטהרת נדה במקוה אינה כתובה יש ללמדה בקל וחומר: נדה חייבת לטבול במקוה שלא תטמא טהרות (תרומה וכו’) כפי שכתוב (ויקרא טו,יט-כג) ‘ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה…וכל הנגע במשכבה…וכל הנגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס (הנוגע) בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב’ (מגעה מטמאת טהרות); והאוכל טהרות שנטמאו חייב מיתה בידי שמים, מכאן שנדה חייבת לטבול כדי ליטהר לבעלה כי ביאת נדה מחייבת כרת שחמורה ממיתה בידי שמים.

לא…דלא כתיב – הקדמה א. התרצן היה יכול להשיב שהמשנה מתכוונת לטהרת נדה במקוה שאינה מפורשת בתורה, שכן…

כדפירש בה”ג…לא כ”ש – הקדמה ב. בה”ג אומר שטבילת נדה במקוה נלמדת

בק”ו מנדה שמטמאת טהרות בנגיעה, ואוקימתא זו משתמעת מלשון המשנה ‘טהרות’ יותר משיעור מי מקוה שעוסק בדבר המטהר…

דהא לאו…ולא לבעלה – תוס’ שוללים את הק”ו של בה”ג המבוסס על הנחה שהתורה מחמירה גבי בעלה יותר מבנגיעתה בטהרות. והרי ישנן חומרות בטהרות שאינן נוהגות בבעלה, כגון בשעת טבילה אם עצמה עיניה בחוזק או פתחה אותן רחב מאד אין זו טבילה לטהרות אבל לבעלה זו טבילה כשרה. וכן בטהרות אשה חייבת להתכוון לטבילה אבל לבעלה טבילת באונס (החליקה ונפלה למקוה) היא טבילה. לפיכך הק”ו מופרך ואינו בכלל הלכה שיש לה על מה שיסמכו.06 ואם תשאל: מנין שטבילה מטהרת נדה לבעלה?

אלא מהאי…דשבת – רבי עקיבא לומד שאינה מיטהרת ע”י המתנת שבעה ימים בלבד אלא חייבת לטבול במקוה מהפסוק (ויקרא טו,לג) ‘והדוה בנדתה’…

וכן פר”ת…סוף – מכאן שאין זאת כוונת המשנה כי טבילת נדה במקוה לבעלה נחשבת ככתובה.

סיכום – טהרת נדה במקוה נלמדת מהפסוק ‘והדוה בנדתה’, ולכן אי אפשר לומר שלזאת התכוונה המשנה כשאמרה ‘טהרות’.

ד”ה במי מקוה יא עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

הקדמה – מקוה שמילאוהו ע”י שאיבת מים בכלי פסול לטבילה. וכן דורשים בתורת כהנים (סיפרא) מהפסוק (ויקרא יא,לו): ‘אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור’ יכול אפילו מילא בכתפו ועשה מקוה יהיה טהור? תלמוד לומר ‘מעין’ מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים’.16

פרש”י…שאובין – ‘ורחץ במים’ (בי”ת פתוחה) ללמד שלא כל מים כשרים למקוה אלא דוקא מים ממקור ראשון כמו גשם שלא נשאבו בכלים…

ולא יתכן…ועוד…היכי כדפי’ – הקדמה. לא ייתכן שהמקור לפסילת מים שאובים היא ‘ורחץ במים’ כדעת רש”י שכן: 1) בסיפרא מובא שהמקור הוא היקש בין מקוה למעין; 2) אפילו אם נאמר ש’ורחץ במים’ מתכוונת למים מיוחדים מי אומר שזו באה למעט מים שאובים, אדרבה מדרשת הסיפרא משמע שאילולי ההיקש של מקוה למעין היינו מכשירים מים שאובים?

ונראה לפרש…סוף – אלא ‘ורחץ במים’ בא ללמד שמקוה מטהר רק כשמימיו מכונסים ואינם זורמים, וכן מובא במקואות ה,ה: הזוחלין )נהרות שמימיהם זורמים, דינם) כמעין )שמטהרים בזרימה ואפילו שאין בהם מ’ סאה) והנוטפים )מי גשמים) כמקוה )שאינם מטהרים אלא כשהם מכונסים ללא זרימה ויש בהם מ’ סאה).26

סיכום – ‘ורחץ במים’: רש”י – באה לפסול מים שאובים מלהיות מקוה; תוס’ – מלמדת שמי מקוה חייבים להיות מכונסים במקום אחד בלא זרימה (אשבורן).

ד”ה אמה על אמה יא עמוד א

הנושא – המידה המדוייקת של גוף ממוצע.

שאדם…מלבושים – גוף אדם ממוצע תופס אמה על אמה רק עם בגדיו.

וכן מוכח…כ”א (כי אם) אמה – רוחב הכוך שקברו בו היה אמה כדי להכיל את הגופה יחד עם עובי שתי דפנות הארון…

והשתא…סוף – וזה מסביר למה הגמרא לא הקשתה על הברייתא, איך יכול גוף של אמה מרובע להיכנס למקוה של אמה מרובע? כי כאמור אדם בלא בגדים תופס פחות מאמה מרובע.

ד”ה ברום ג’ אמות יא עמוד א

הנושא – גובהו של אדם ממוצע.

ואע”ג…ד’ אמות – א”כ למה גובה המקוה אינו ארבע אמות?

קומת האדם…צידי הארון – גובה גוף ממוצע הוא 3 אמות מהכתפים עד לרגלים והטובל כופף ראשו במים, ואם תשאל: למה אורך הכוך 4 אמות והרי ראשו של אדם אינו תופס אמה? י”ל יחד עם עובי שתי דפנות של הארון מגיע ראשו לאמה אחת…

ואע”ג דמצינו…ד’ אמות – וקשה: מחיצה ששכנים הקימו כדי למנוע ראיית אחד אל שטח השני חייבת להיות לפחות 4 אמות, והלא גובהו של אדם ממוצע אינו מגיע ל4- אמות?

היינו…ד’ אמות – למנוע ראייתו כשהוא מתמתח על אצבעות רגליו…

וכן מוכח…התלייה – המן ועשרת בניו היו תלויים ביחד על עמוד של 05 אמה. כל גופה תפסה 3 אמות כשבין אחת לשניה היתה אמה פנויה, היינו 4 אמות לכל גופה שהן 44 אמות בין כולם; העמוד הושקע בקרקע 3 אמות והיה גם רווח של 3 אמות בין הקרקע לנתלה התחתון, סך הכל 05 אמה; מכאן שגובה כל אחד היה 3 אמות כי נכרתו ראשיהם קודם שנתלו…

וכן משתעי…הריגה היו – ומשמע מהפסוק שהמן ובניו נהרגו יחד עם ה005- איש בשושן ולאחר מכן ניתלו…

וגם הפייט…סוף – כל נתלה תפס 3 אמות ומתחתיו אמה פנויה.

סיכום – גובה אדם ממוצע עד לכתפים 3 אמות, והראש מוסף עוד כאמה.

ד”ה הא כיצד יא עמוד א

הנושא – סתירה לסוגיא במסכת נדה ויישובה.

הקדמה – הפסוקים הנוגעים הם בויקרא יא,לא-לג: ‘אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב; וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא…כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר; וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו’.

פי’…כהם – הבעיה שהעסיקה את הברייתא היתא איך לשלב את שתי המשמעויות כדי שחלק משרץ ייחשב להלכה כשרץ שלם…

הקשה…קרא – כאן משמע ש’בהם’ ו’מהם’ משתלבות ללמד על דבר עם התכונות ‘בהם’ ו’מהם’ אבל בנדה שם נאמר ש’בהם’ ו’מהם’ מתכוונים לדברים שונים?

ושמא תרתי שמעינן מינה – אין דורשים שתי דרשות ממלה אחת, אבל כאן שמדובר בהתנגשות בין שתי מלים ניתן ללמוד מהן שתי דרשות.36

ולמורי…סוף – הקדמה. אין סתירה כי יש שתי מערכות של ‘בהם’ ו’מהם’: האחת ‘בהם’ שבפסוק ל”א ו’מהם’ בפסוק ל”ב; והשניה ‘מהם’ בפסוק ל”ג ו’בהם’ בפסוק מ”ג ‘אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם’.

סיכום – אין סתירה לסוגיא במסכת נדה משום שניתן לדרוש שתי דרשות מ’בהם’ ו’מהם’ או משום שיש שתי מערכות של ‘בהם’ ו’מהם’.

ד”ה לבתו מאנוסתו יא עמוד ב

הנושא – הבהרה לפירוש רש”י.

הקדמה – רש”י מסביר שהפסוק שאוסר בת בתו עוסק בנכדתה של אשה שהוא נשוי לה בין ממנו או מבעלה הראשון, והפסוק שמתיר בת בתה או בת בנה עוסק בנכדתה של אנוסתו; ואולם רש”י אינו מסביר מנין יודעים שהדין אינו הפוך.

ההיא…גלי באנוסתו – ביבמות צז,א מדייקים מהפסוק ‘ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה’ (ויקרא יח,א) שיש אשה שאדם בא עליה ובכל זאת מותר לו לקחת את נכדתה שנולדה לבנה או לבתה שנולדו לה מאיש אחר. והגמרא מסיקה שהכוונה היא לאנוסתו מאחר שנכדתה של אשה שנשוי לה שנולדה לבן או לבת מנשואין ראשונים אסורה לבעלה השני, כפי שלומדים מהפסוק ‘ערות אשה ובתה (לרבות בת בתה) לא תגלה’ (ויקרא יח,יז)…

ואידך…שאר – הגמרא מקשה שם שנאמר להיפך ש’ערות אשה ובתה’ האוסר בתה ובת בתה עוסק באנוסתו כאשר הפסוק ‘ערות בת בנך או בת בתך’ המתיר בת הבת ובת הבן עוסק באשה הנשואה לו? הגמרא דוחה זאת כי בהמשך הפסוק ‘ערות אשה ובתה’ האוסר בת הבת נאמר ‘שארה הנה זמה הוא’ ו’שארה’ היא נשואין.

ד”ה דאמר רבא יא עמוד ב

תרי הוו – בחולין קי,א מסופר שרבי יצחק בר אבדימי לימד הלכה לרב, וכאן מספר רבא ששמע מרבי יצחק בר אבדימי גזירה שוה, ומובא בקידושין עב,ב שביום שנפטר רב יהודה תלמידו של רב נולד רבא, ואיך ייתכן שרבו של רב חיי עד לדור של רבא? מכאן שהיו שני אמוראים בשם רבי יצחק בר אבדימי.

סליק פרק הכל חייבין

פרק שני – אין דורשין

ד”ה אין דורשין במעשה בראשית יא עמוד ב

הנושא – לימוד המכונה ‘מעשה בראשית’.

פי’…סוף – ההתעמקות בסודות השם המיוחד בעל מ”ב אותיות מכונה ‘מעשה בראשית’ משום: 1) יודעי ח”ן (חכמה נסתרת) ידעו להוציא שם זה משני הפסוקים הראשונים בתורה46 וע”י שילוב האותיות יכלו לנצל חוקי הטבע שנקבעו בראשית הבריאה (רש”י עבודה זרה יז,ב); 2) מ”ב הוא ראשי תיבות של מעשה בראשית.

ד”ה יכול ישאל מה למעלה מה למטה יא עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

משמע…צפון ודרום – חקירות הנוגעות למימד של מקום…

ואילו…שעתיד להיות – חקירות הנוגעות למימד של זמן?

וי”ל…הכי – העיקרון הוא אחד – אסור לחקור מעבר למחיצות העולם הזה, הן לגבי מקום והן לגבי זמן (וכן פירש רש”י בתחילת יב,א).

ד”ה מסוף העולם ועד סופו יב עמוד א

הנושא – רמזים במלה ש-די.

מהלך…לעולם – 1) יש גבול לעולם, 2) אורך העולם הוא מהלך 005 שנה; ושתי העובדות הללו נלמדות מהמלה ש-די…

ותימה…פחות – שהעולם הוא סופי משתמע מהמלה ש-די כי הקב”ה אמר ‘די’ והיקום הפסיק להתרחב, אבל מנין שמרחקו הוא 005 שנה?

וי”ל…עזריאל – אות מורכבת מצורה נגלית ומצורה נסתרת, הנגלית של האות ‘שי”ן’ היא ‘ש’ והנסתרת הן שאר האותיות ‘י”ן’…

וצ”ע (וצריך עיון)…סוף – לא זכיתי להבין את הענין (נ.כ.).

ד”ה אידי ואידי חד שיעורא הוא יב עמוד א

הנושא – דעתו של רב ביחס לשיטת חכמי הנגב.

הקדמה – בתמיד לב,א מובאות עשר שאלות שהציג אלכסנדרוס מוקדון לזקני הנגב, והראשונה היתה מה רחוק יותר השמים מהארץ או מזרח הארץ ממערבה? והשיבו: אמרו לו ממזרח למערב, תדע )והראיה) שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה חמה במערב הכל מסתכלים בה חמה באמצע הרקיע אין הכל מסתכלין בה )וככל שהשמש רחוקה קל יותר להסתכל בה) וחכמים אומרים זה וזה כאחד שווין.

ופליג…טפי – הקדמה. אם נקבל את דברי התרצן שרב לא חולק על רבי אלעזר כי ‘אידי ואידי חד שיעורא הוא’, חייבים לומר שרב חולק על חכמי הנגב האומרים שהמרחק ממזרח למערב גדול ממרחק השמים לארץ…

דאי…השמים – שאם נאמר שרב מסכים עמם נמצא שאדם הראשון שארכו היה מסוף העולם ועד סופו לא היה מסוגל לעמוד בקומה זקופה בין שמים לארץ!

וי”ל…שנתמעט – רב סובר כחכמי הנגב אלא אדם כשהיה גבהו מסוף העולם ועד סופו לא היה ב’ארץ’ שמתחת לשמים אלא בגן עדן, ורק לאחר שנתמעט הניחו ה’ בארץ. לפי זה רב חולק על רבי אלעזר ו’אידי ואידי לאו חד שיעורא’, אלא סוגייתנו מעדיפה לומר שרב ורבי אלעזר מסכימים ורב חולק על חכמי הנגב.

סיכום – אם ‘חד שיעורא הוא’ רב מסכים לרבי אלעזר וחולק על חכמי הנגב; אבל ייתכן שרב מסכים עם חכמי הנגב וחולק על רבי אלעזר ו’לאו חד שיעורא הוא’.

ד”ה ואת הארץ להקדים שמים לארץ יב עמוד ב

הנושא – קושי על פירוש רש”י.

דאי לאו…רש”י – מלת היחס ‘את’ מורה על סדר בריאתם, ובלעדיה היינו מבינים ששמים וארץ נבראו כאחת…

והא דאמרי…ולא כתיב ואת – וקשה: ב”ה מוכיחים שארץ נבראה תחילה כי בפסוק ‘ביום עשות ה’ א’ ארץ ושמים’ ‘ארץ’ מופיעה קודם ל’שמים’, והרי לפי רש”י היעדר ‘את’ מלמד ששניהם נבראו כאחת?

התם דריש…לעשיה – רש”י ישיב שב”ה מסכימים לעיקרון האמור, אלא שכאן התורה מאותתת שארץ נבראה תחילה, כי עד כה ‘שמים’ מופיעה לפני ‘ארץ’ ואילו כאן הסדר משתנה ו’ארץ’ לפני ‘שמים’, וההסבר לשינוי הוא הצורך להסמיך ‘ארץ’ למלה ‘עשות’ ללמד שארץ נבראה קודם לשמים…

ומיהו…סוף – רש”י בחומש מפרש על הפסוק ‘ויאמר א-לקים יהי מארת וגו’: וכן כל תולדות שמים נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזרה עליו, הוא שכתוב ‘את השמים’ לרבות תולדותיהם ‘ואת הארץ’ לרבות תולדותיהם.

סיכום – רש”י בפירושו לחומש מפרש מלת היחס ‘את’ אחרת מסוגייתנו.

ד”ה נכנס שחרית יב עמוד ב

ד”ה אוצרות שלג יב עמוד ב

יש…סוף – למרות שהפסוק מביע פורענות, שלג שיורד בנחת הוא ברכה כפי שמובא בתענית ששלג מועיל לאדמה יותר מגשם.

ד”ה דוד ביקש יב עמוד ב

הקשה…מן השמים – משמע שלא הורדו לארץ?

ותירץ…השמים – הנביא דיבר בלשון בני אדם…

ועוד…סוף – כי כל דבר שבא מהשמים הוא בעל עצמה לטובה ולרעה, לפיכך מקור המרווים נשאר למעלה אבל המוכנים לפורענות הורדו למטה.56

ד”ה בן בנו יג עמוד א

לאו דוקא…מזרע כוש – בראשית י,ח ‘וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ’, ואין מקור שנבוכדנצר השתייך לשולשלת כוש…

אלא…סוף – שניהם מלכו בשנער ומרדו בקב”ה.66

ד”ה שבעים שנה יג עמוד א

הנושא – גילו של נבוכדנצר כשיציאה הבת קול.

לאו…יותר – מהבת קול ניתן להבין שבאותה שעה טרם מלאו לו 07 שנה, אבל מן הסתם הוא כבר הגיע לגיל זה…

וחשוב…חלק – אחר שלא עלה בידו לכבוש את ירושלים מחזקיהו חזר סנחריב לנינוה ושם נרצח בידי בניו אדרמלך ושראצר שנמלטו לארץ אררט (מלכים ב’ יט,כ), ובנו השלישי בלאדן ירש את המלוכה. בסנהדרין צו,א מסופר שנבוכדנצר שימש כסופר בחצרו של בלאדן והמשיך בתפקיד זה גם בימי בנו בלאדן בן בלאדן. ועתה אם לשנות שלטונו של בלאדן ובנו נוסיף את השנים בהן מלך נבוכדנצר עד שיוכל היה לומר ‘אעלה על במתי עב’ נגיע ליותר מ 07- שנה…

אלא…חשיב – הבת קול לא התכוונה לנבוכדנצר אלא לבני אדם בכלל.

סיכום – מן הסתם כבר מלאו לנבוכדנצר 07 שנה כשיצאה הבת קול.

ד”ה ורגלי החיות כנגד כולם יג עמוד א

הנושא – הגירסה המדוייקת של הפיוט מאת רבי אלעזר הקליר.

יש…הקליר – הפיוט מאת הקליר לקדושה של מוסף בראש השנה…

וחיות…וחמש עשרה – לגבי ארבע החיות המחזיקות כל אחת ברגל אחרת של כסא הכבוד נאמר בפיוט ‘כל רגל חמש מאות וחמש עשרה’…

ומוחקים…פעמים ת”ק – אין משמעות למספר 515 ויש למחוק את האות ו”ו ולגרוס ‘חמש מאות חמש עשרה’ (005 כפול 51) היינו מרחק של 005 שנה 51 פעם שהם 7 רקיעים, 6 חללים שבין הרקיעים, חלל אחד שבין הארץ לרקיע הראשון וחלל אחד בין הרקיע השביעי לתחילת החיות…

והיינו מנין…כך – ולזאת התכוון יחזקאל כשאמר (א,ז) ‘ורגליהם רגל ישרה’ כי המלה ‘ישרה’ מתחלקת ל-ש”ר (005) ו-י”ה (51) היינו 51 פעם .005..

ומיהו בחנם…ת”ק ט”ו – הקליר יסד פיוטו על הירושלמי ברכות ט,א: אמר לוי מהארץ ועד לרקיע מהלך ה’ מאות שנה ומרקיע לרקיע מהלך ת”ק שנה ועביו של רקיע ת”ק שנה וכן לכל רקיע ורקיע. ואמר רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי אבא סמוקה אף טלפי החיות מהלך ה’ מאות שנה וחמש עשרה מנין ישר”ה )515)….

וכן היה…ופייטן – הקליר הוא התנא רבי אלעזר ברבי שמעון (בר יוחאי) והיה בקי בכל השיטות שהובאו אח”כ בשני התלמודים. ומאחר שר’ אלעזר הכיר את תוכן הברייתא שבבבלי וגם מה שמובא בירושלמי בשם רבי אבא, הוא יסד פיוטו ע”פ השיטה שהובאה אח”כ בירושלמי. בפסיקתא מובא שכינו את רבי אלעזר אבקת רוכל (תיק של רוכל שמלא כל טוב) מפני שהיה תלמיד חכם וגם כתב קרוב”ץ (‘קול רנה וישועה באהלי צדיקים’ היינו תוספות לתפילה) ופיוטים…

ובימיו מקדשים ע”פ הראיה – משמע שבימיו היה רק יו”ט ראשון כפי שהיה נהוג בימי התנאים בארץ ישראל.76

ד”ה אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים יג עמוד א

הנושא – הנסיבות במקרה של רבי אמי.

היה…מכשול – וקשה: למה העדיף רבי אמי לבסס את האיסור על פסוק בכתובים ולא על איסור תורה ‘לפני עור’?

כי תימא…התם – כאן מדובר בלימוד שהגוי זקוק לו כדי לקיים ז’ מצוותיו ומלמדו אינו עובר על ‘לפני עור’; ורבי אמי אומר שלמרות זאת יש לימנע מכך לאור הפסוק ‘לא עשה כן’. אבל אין לומר זאת…

והא מצוה…בתורה וכו’ – אדרבה, מצוה ללמדו ולא ייתכן שדוד אסר זאת…

וי”ל…דליכא לפני עור – מדובר בגוי שמבקש ללמוד מישראל דברים שאינם שייכים לז’ מצוותיו ויש גוי אחר שכבר יודע ומוכן ללמדו, במצב זה אין איסור ‘לפני עור’ אבל עדיין אסור משום ‘לא עשה כן לכל גוי’…

כדאמרינן…אלפני עור – ראיה שאינו עובר על ‘לפני עור’ אם העבירה יכולה ליעשות בלא עזרתו, כגון הגשת יין לנזיר שעומד בגדה השניה של נהר ויש לו יין…

הכא נמי…סוף – ורבי אמי עוסק במקרה כזה.86

סיכום – א) אין איסור ‘לפני עור’ כאשר בעל העבירה יכול לחטוא אפילו בלא הסיוע, אבל זה אסור מדרבנן. ב) מצוה ללמד גוי איך לקיים ז’ מצוות בני נח. ג) רבי אמי מתכוון למקרה שיש לגוי אפשרות ללמוד מגוי אחר.

ד”ה והחיות רצוא ושוב יג עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

פר”ח…עוממות – יש לגרוס ‘כגחלים עוממות’ שנחות ומתלקחות לסירוגין…

ודרכן…סוף – לפעמים הן נחות ולפעמים מתדמות לשרפים שהם אש.

ד”ה שלא יאמרו יג עמוד ב

והיינו…להם – לא שייעשה חשוב אלא הקב”ה היודע עתידות מגדלו מראש.

ד”ה לבן כפר שראה את המלך יג עמוד ב

הנושא – ההבדל בין יחזקאל לישעיהו שלא כפי שפירש רש”י.

הקדמה – רש”י מדגיש את ההבדל במעמדם: ישעיהו היה אחיינו של המלך אמציה (אמוץ אביו היה אחיו של אמציה) והיה רגיל לגינוני מלכות אבל לא יחזקאל, וקשה: יחזקאל היה מכהני ענתות הסמוכה לירושלים ובודאי ביקר רבות בחצר המלך?

שצריך…שם – כפרי שמספר שראה את המלך בכפר נדרש לתת סימן כי אין דרכו של מלך להימצא בכפרים…

והכי נמי…סוף – יחזקאל עמד ע”י הנהר כבר כשראה את החזיון הגדול, והיה חייב לאמת זאת כי מקום התגלות השכינה הוא בירושלים הנקראת ‘גיא חזיון’ (ישעיה כב,א), משא”כ ישעיהו שזכה לנבואה בירושלים.

סיכום – רש”י מבחין בין ישעיהו ליחזקאל מבחינת קירבתם למלכות; תוס’ מבחינים ביניהם מבחינת המקומות שבהם זכו לנבואה.

ד”ה כתוב אחד אומר שש כנפים יג עמוד ב

ואע”ג…בשרפים – ישעיהו ראה שרפים ויחזקאל חיות הקודש?

מ”מ…סוף – כל זוג כנפיים שימש תפקיד, העליונות והתחתונות לכיסוי והאמצעיות לעופף, ומן הסתם התפקידים הללו היו גם בחיות הקודש.

ד”ה מזיעתן של חיות יג עמוד ב

הנושא – הבדל בין המלאכים הקיימים לעד למלאכים המצויים לשעה.

ויוצאים…לבקרים – ואותם מלאכים קיימים לשעה, והסיבה מובאת במדרש איכא על הפסוק (ג,כג) ‘חדשים לבקרים רבה אמונתך’…

שבורא מלאכים…כליה – שלא כבעולם הזה העולם ההוא, כאן כל הרוצה לשבח את הקב”ה רשאי והמרבה בזה משובח, אבל שם אין משבחים בלי רשות…

והיינו אשר…ואומרים – ‘קדוש קדוש קדוש’ בברכות קריאת שמע בבוקר, בקדושה וב’ובא לציון גואל’…

וגם למעלה…לעד – לזאת התכוונו אנשי כנסת הגדולה כשתיקנו ‘יוצר משרתים’ כי אותם משרתים נכלים ויש צורך ליצור חדשים.

ד”ה וטרדן יד עמוד א

הנושא – גירסאות שונות בענין.

ואיכא למ”ד ושתלן – כפי שמופיע בגמרתנו, אבל…

פרש”י…לבראו – רש”י גרס ‘וטרדן’ לגיהנם…

ותימה…בגיהנם – פרט לבן סורר ומורה אין הקב”ה מעניש על שם סופו…

ונראה לפרש…העולם – פשוט…

ושני…סוף – (יש להשמיט את המלה ‘ירושלמי’). יש משמעות זהה למלים שתלן וטרדן ומשום כך לא טרח בעל הסוגיא לכתוב ‘איכא דאמרי שתלן’ ו’איכא דאמרי טרדן’ כפי שעושה בסוגיות שבהן נוסחאות שונות של קבלה, כי כאמור ההבדל היא במלה אחת ובלא שום משמעות של הבדל.

ד”ה ופליג אר’ שמואל בר נחמני יד עמוד א

הנושא – מחלוקת אמוראים והנפקא מינה.

שהוא …סוף – ונפקא מינה אם המלאכים הללו המשיכו להתקיים: למ”ד מנהר דינור נבראו קיומם נפסק ולמ”ד בדיבור נבראו קיומם נמשך.

ד”ה רבי חנינא בן דוסא למעלה יד עמוד א

שהיה…דורו – להיות נשוא פנים לא די שיהיה גדול הדור אלא סך כל מעשיו חייב להיות שקול כנגד כל מעשיהם של כל שאר בני דורו.

ד”ה והתניא שלשה הרצאות יש יד עמוד ב

הנושא – שתי דרכים להבין את פירוש רש”י.

פרש”י…שום אדם – רש”י הבין ש’דארצי וארצו קמיה’ הוא תנאי שקיים אצל כל מי שנמנה בברייתא, וקובע יסוד: אם א’ הרצה בפני ב’ וב’ הרצה בפני ג’ הרי זה כאילו ש-ב’ הרצה בפני א’…

ולא משמע…ועוד..כיון דארצי כו’ – תוס’ דוחים זאת משתי סיבות: 1) אין הגיון בהקבלה זו; 2) בתשובה א’ קובע התרצן ש’דארצי ולא ארצו קמיה לא קא חשיב’, ומכיון שבתשובה ב’ לא מופיעה המלה ‘אלא’ משמע שהוא עדיין דבק בשיטתו הראשונה שלא כפירוש רש”י…

וגם מה…לפני חנניא – במהדורה אחת של פירוש רש”י מובא הסברו של רבינו לוי לתשובת הגמרא ‘דארצי מיהא קמיה מאן דארצו’, שתנא בעלום שם הרצה בפני רבי חנינא, ושתי קושיות בדבר…

לא יתכן…הרצאות – פלוני ורבי חנינא ור”ע ורבי יהושע, ורק שלשה מוזכרים?

ועוד מנא ליה…ברייתא – קושיא שניה על רבינו לוי…

על כן נראה…מאן דארצי – שלא כפירוש רש”י ש’דארצי וארצו קמיה’ הוא תנאי שקיים אצל כל אחד ברשימת הברייתא י”ל שהוא תנאי שקיים בר”ע ורבי יהושע אבל לא ברבי חנינא לאמור בתשובה א’ אומר התרצן שהברייתא רשמה רק את המרצים שהיו חלק משלשלת הרצאות: רבי יהושע משום שהרצה בפני ר”יו בן זכאי, ר”ע תלמידו שהרצה בפניו, ורבי חנינא שהרצה בפני ר”ע, אבל רבי אלעזר ב”ע לא היה חלק ממסורת כזו כי אף אחד לא הרצה בפניו, ואע”פ שהוא הרצה בפני ריב”ז הרי שריב”ז לא הרצה בפני איש…

ומעיקרא שני…כמו חנינא – המקשה לא תפס את העיקרון של המשכיות (שלשלת) לפיו הרכיב התנא את רשימתו, ולכן לא ראה הבדל בין ר”א בן ערך לרבי חנינא כי בשניהם לא מצינו שאחרים הרצו בפניהם…

ומשני ליה…להאי סידרא – והתרצן חזר בו והסביר ביתר פירוט את כוונתו לאמור, לר”א בן ערך לא היה חלק בשלשלת הדומה לזו של רבי יהושע ר”ע ורבי חנינא, כי לא מצינו שאדם הרצה בפני ר”א בן ערך, ואפילו אם היה כזה ואותו פלוני מקביל לרבי חנינא ור”א בן ערך מקביל לר”ע הרי שריב”ז אינו מקביל לרבי יהושע כי רבי יהושע הרצה בפי ריב”ז רבו אבל ריב”ז לא הרצה בפני רבו…

ומיהו כשנדקדק…דה”נ קאמר – דחינו את פירוש רש”י משום שהבנו שהוא מתכוון לומר שאם א’ מרצה בפני ב’ אשר מרצה בפני ג’ הוי זה כאילו שב’ הרצה בפני א’. אולם ניתן לפרש את דבריו כפי שפירש הר”י בספר הישר…

דארצי מיהא…סוף – לא שכל אחד הרצה ואחר הרצה בפניו כפי שחשבנו שזו כוונת רש”י, אלא כל מי שהרצה בפני מי שהרצה בפני אחר נכלל ברשימה – רבי חנינא הרצה בפני ר”ע אשר הרצה בפני רבי יהושע אשר הרצה בפני ריב”ז.

סיכום – רש”י והר”י בספר הישר: הרבנים בברייתא הרצו בצורת שלשלת: רבי יהושע בפני רבו ריב”ז, ר”עקיבא בפני רבו רבי יהושע, ורבי חנינא בפני רבו ר”ע.

ד”ה לסרוסי כלבא יד עמוד ב96

ד”ה בתולה שעיברה (על פי הגהות הב”ח) יד עמוד ב

הנושא – העמדת חקירת הגמרא גם לשיטת רבי יהושע.

הקדמה – בכתובות פרק א’ חולקים רבן גמליאל ורבי יהושע במקרים הנוגעים לנאמנות אשה בפני בית דין: ר”ג מייחס משקל רב לגורם של ‘חזקת כשרות’ המסייעת לטענותיה בניגוד לרבי יהושע שמפחית מעֵרכה בפני כל ריעותא, ובין השאר מובא: היתה מעוברת (פנויה) ואמרו לה מה טיבו של עובר זה (מה ייחוסו? והשיבה) מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת )על סמך חזקת כשרותה) רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיים (לא נאמנת) אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר )פוסלים אותה לכהונה) עד שתביא ראיה לדבריה.

ופרש”י…מהימנא – יש לגרוס בתוס’ ‘ואי לא שכיחא דשמואל מהימנא’ לאמור, מן הסתם נתעברה מאמבטי ומותרת לכה”ג ואין לחשוש שנבעלה ליודע להטות…

וקשה…דכ”ע – הקדמה. ר”ג מייחס משקל רב לחזקת כשרות אפילו בפני ריעותא, ורבי יהושע מפחית מערכה בפני כל ריעותא ובודאי ריעותא כה גדולה כהריון, א”כ ראוי היה שהקושיא תוצג רק לשיטת ר”ג ולא בצורתה הכללית שמשמעותה לכל הדיעות? ןעורך התוס’ מתרץ…

ושמא כאן…נאמנת – הפסוק ‘ואשה גרושה מאישה לא יקחו’ (ויקרא כא,ז) כתוב בבנין קל (‘יקחו’ קו”ף שויה) ונקרא בנפעל (קו”ף קמוצה), וחז”ל דורשים שאיסור גרושה לכהן חל לא רק עליו אלא גם על הגרושה, לפיכך אפילו רבי יהושע יאמינה בשל חזקת כשרות שלא תעבור עבירה במזיד כפי שתיעשה אם היא באמת בעולה נשואה לכהן גדול…

ולהר”י נראה…בחזקת בעולה – (על פי הגהות הב”ח) הר”י מתרץ: רבי יהושע מפחית מערך חזקת כשרותה כאשר מול הריעותא ניצבת רק טענתה, אבל גם הוא מסכים שאם תצליח להוכיח הרי היא כשרה. הקושיא שהופנתה לבן זומא לא היתה להאמינה על סמך דיבורה בלבד אלא באמצעות בדיקה שחז”ל ידעו לבדוק אם אשה בתולה עי”ז שיושבת על חבית יין ואם הריח אינו נודף לפיה היא בתולה. הר”י סבור שלאור הריעותא הגדולה של מעוברת אפילו ר”ג לא סומך על דבריה וחזקת כשרותה, ולכן חייבים לומר שמדובר במקרה שהיא מבקשת ליבדק ולנכונות ביה”ד לבצע את הבדיקה: אם ‘דשמואל לא שכיחא’ ביה”ד מבצע את הבדיקה והתוצאות תהיינה קבילות אפילו לרבי יהושע, ואם ‘דשמואל שכיחא’ ביה”ד אינו מבצע את הבדיקה ורואים אותה כבעולה אפילו לר”ג…07

אי נמי…סוף – או בניגוד לנאמר בי”ד לא נעתר לבקשתה ורואים אותה כבעולה, וחקירת הגמרא מתייחסת למקרה שבדיעבד בי”ד (או כל גורם מוסמך אחר) בדקוה והתוצאות הצביעו על סימני בתולים: אם ‘דשמואל שכיח’ לא סומכים על הבדיקה והבודק בודאי טעה; ואם ‘דשמואל לא שכיח’ מקבלים את תוצאות הבדיקה. לפי הגהות הב”ח מסתיים כאן קטע זה של תוס’ ומתחיל דיבור חדש.

סיכום – הכל מסכימים שהחקירה שהיפנו לבן זומא מתייחסת לשיטת רבן גמליאל ולשיטת רבי יהושע. עורך התוס’ מפרש שאם ‘דשמואל לא שכיחא’ גם רבי יהושע מאמינה לאור החזקה שלא תעבור על ‘ואשה גרושה מאישה לא יקחו’. הר”י חולק וסובר שלאור הריעותא הגדולה של הריון בחזקת בתולים אפילו ר”ג לא יאמינה על סמך החזקה שלא תעבור על הלאו, אלא מדובר בבדיקה גופנית של האשה היינו: או ששאלו את בן זומא אם נעתרים לבקשתה ליבדק, או שלכתחילה לא בודקים אותה ושאלו מה הדין אם בדיעבד בדקוה ומצאו סימני בתולים.

ד”ה דשמואל לא שכיח יד עמוד ב

הנושא -קושיא על הפסק של בן זומא.

הקדמה – א) מלאכה שנעשית כתוצאת לויי מפעולה מותרת מכונה ‘דבר שאינו מתכוון’ כגון: פתיחת דלת של מקרר (פעולה מותרת) כאשר תוצאה אפשרית מהזרמת אויר חם פנימה תהיה הפעלת המנוע. רבי יהודה סובר שמדאורייתא מותר לפתוח את הדלת אבל אסור מדרבנן, ורבי שמעון מתיר אפילו לכתחילה. ומתי זה מותר מהתורה? כאשר אין וודאות שהמלאכה תיעשה, כמו בדלת מקרר כי ניתן לפתוח את הדלת פעמים רבות בלא שהמנוע יופעל, אבל במקרה שהמלאכה בודאי תיעשה, כגון כשפתיחת הדלת מדליקה נורה במקרר, הרי זה נקרא ‘פסיק רישא’ וחייב מדאו’ לכל הדיעות.

ב) בכתובות ה,ב חוקרת הגמרא אם מותר לבעול בתולה בשבת מאחר שביאה ראשונה גורמת לדימום (דם בתולים): מהו לבעול בתולה בתחלה בשבת (המוציא דם בשבת חייב משום עשיית חבורה [פירוק רקמות העור], כי יש לחקור האם) מיפקד פקיד (דם בתולים אינו נבלע בדופני הרחם אלא כנוס ועומד והוצאתו דומה לפתיחת פתח בפני דבר נעול ולא חבורה, או) חבורי מיחבר (הדם נבלע בדופן והוצאתו נגרמת מחבורה?) ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי (האם רק לדם הוא צריך, ולמרות שעושה פתח בגוף האשה שאסור משום שדומה ל’בנין’, הרי זה ‘דבר שאינו מתכוון’ שמותר לכתחילה לפי ר”ש) או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר )ועשיית הפתח הוא ‘דבר שמתכוון’). שם בדף ו,ב מקשה אביי על הצד המיקל של החקירה האחרונה, שאפילו אם אינו מתכוון לפתח ורוצה רק בדם יש לאסרו כי למרות שעשיית הפתח מוגדרת ‘דבר שאינו מתכוון’ אבל הפתח הוא פסיק רישא והכל מודים שזה חייב מדאו’? ורבה משיב) יש בקיאין בהטייה )הרוב יודעים לבעול בלא לעשות פתח ואין זה פסיק רישא).

וכן מסקינן…גובריה – דשמואל לא שכיחא…

קשה לר”י…בהטייה – הקדמה. קשה על המסקנה ששמואל לא שכיחא לאור קביעתן של רבה שרוב בקיאין בהטייה?

וי”ל…סוף – כדי שאשה תיכנס להריון הבועל צריך לגמור את מעשה הביאה, ובגמר מעשה ביאה יש רק מעטים שיכולים להימנע מעשיית פתח; ואילו שם בכתובות מדובר בתחילת מעשה ביאה.

ד”ה ומחיוהו שיתין פולסין טו עמוד א

הנושא – למה הוכה מט’.

להודיע…מאחריני – כתוב ‘ראיתי את ה’ יושב על כסא וכל צבא השמים עומדים’, מכאן הבין אלישע ב”א שיש ישיבה בשמים רק להקב”ה, וכשראה שגם מט’ יושב עלתה בדעתו טעות נוראה שיש בשמים ח”ו שני כחות, לפיכך הכהו הקב”ה למט’ כדי להוציא מדעת אלישע כפירה זו. ולמט’ הגיע המכות הללו כי בישיבתו היה אשם במידה מסויימת ליציאתו של אלישע לתרבות רעה.17

ד”ה שובו בנים שובבים טו עמוד א

הנושא – סיבות ליציאתו של אלישע ב”א לתרבות רעה כפי שמובא בירושלמי.

בירושלמי…שדורש – בירושלמי מובאים פרטים נוספים בקשר ל’אחר’, כמו ממה נבע חולשתו הרוחנית, וכן פסוקים נוספים שרבי מאיר דרש ו’אחר’ חלק עליו; תוס’ מצטטים קטעים מהירושלמי…

והיה הורג…תורה – היה הורג גדולי תורה ע”י הזכרת שם המפורש או בכישוף…

ואמר כל…קטיל – ויש אומרים שהרג כל צעיר שהיה מצליח בלימודיו…

ולא עוד…ואזלין – היה נכנס לישיבה ומחליש את רצון התלמידים להתאמץ באמרו שאין להם סיכוי להצליח ועתידים להיות בעלי מלאכה…

וקאמר ליה…מראשיתו – ר”מ דרש המלה ‘מראשיתו’ בפסוק (איוב מב,יב) ‘וה’ ברך את אחרית איוב מראשיתו’ במובן של יותר ממה שהיה בתחילה לאמור, אחר קבלת היסורים הכפיל ה’ את כל רכושו. ו’אחר’ השיב שר”ע דרשה במובן של נובע מן לאמור, הצלחתו של איוב בסוף ימיו נבעה מ’ראשיתו’ מזכות המצות והמעשים טובים שעשה בתחילה. בשיחה זו התכוון ר”מ לומר ל’אחר’ שהוא יכול להתחיל חיים חדשים טובים יותר ממה שהיו בצעירותו, ו’אחר’ השיב שאינו זקוק לזה משום שיש לו די תורה ומצות מהתקופה שקדמה לקילקולו להגן עליו…

ומייתי ליה…טוב מראשיתו – ור”מ דרש בדרך זו גם המלה ‘מראשיתו’ בפסוק (קהלת ז,ח) ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’ שאדם שמזלו לא עמד לו ובזיקנתו שיחק לו שוב וביתר שאת עליו נאמר ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’. ו’אחר’ השיב שר”ע דרש ‘מראשיתו’ במובן נובע מן ההתחלה לאמור, הצלחת אדם תלויה באים ראשיתו היתה טובה. ר”מ התכוון שאם ‘אחר’ יחזור בתשובה ב’אחריתו’ הוא יוכל לעלות על הימים הגדולים שבראשית דרכו בתורה, ו’אחר’ השיב שזה רק למי שיש יסוד בריא בתורה ויראה משא”כ אצלו והמשיך לספר מה אירע בילדותו ליטול ממנו יסוד זה…

ובי הוה…לא נתקיים בו – בסעודת הברית מילה של אלישע ראה אבויה את כחם של תלמידי חכמים והחליט להקדיש את בנו לתורה; אבל מכיון שכוונתו היתה לשם כבוד ושררה חינוכו של הילד לא היה טהור, ואילשע הקטן הבחין בכל דרכי אביו שעבורו התורה אינה אלא קרדום לחפור בו…

ובמקום שיש ….ושמע – היה רוכב על סוס אחרי בית קודש הקדשים ביום הכפורים שחל בשבת, ושמע שם שאין לו סיכוי לשוב בתשובה…

ומייתי ההוא…התם – ראה אדם עוסק במצות שילוח הקן שבה נאמר ‘למען ייטב לך והארכת ימים’, ותוך כדי עשייתה נפל מהסולם ונהרג; ו’אחר’ לא שמע מה שרבי יעקב דרש שהכוונה היא אריכות ימים בעולם הבא…

ועוד איתא…דקידושין – ראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נאכלת ע”י חזיר, כפי שמובא גם במסכת קידושין…

ורבי נתן…כעכנא – הוא הושפע מריח העבודה זרה…

ולבסוף חלה…תשובה נפטר – ברגעיו האחרונים נזלו דמעות מעיניו ור”מ אמר שחזר בתשובה…

וכן מן…סוף – כשקברו הודיעו לר”מ שעשן עולה מקברו של אלישע, ר”מ פרס טלית על הקבר והתפלל שהקב”ה יגאלנו מגיהנם, והוסיף שאם תפילתו לא תועיל הוא עצמו יגאל את ‘אחר’. וכששאלוהו שידוע שבן יכול לגאול אבא אבל מנין שתלמיד יכול לגאול רבו? השיב ר”מ שרב מובהק קשור לנשמת תלמידו יותר מאב ובן, והוא יכריח את גאולתו בטענה שמצילים תיק הספר עם הספר.

ד”ה הא בגדול טו עמוד ב

הנושא – הבהרת מעשיו של רב יהודה לאור סוגייתנו.

הקדמה – רבנים רשאים להרחיק אדם מן הציבור כעונש או כאמצעי כפייה, ושני סוגי הרחקה הם נידוי וחרם. מנודה ומוחרם שווים בזה שאסורים להסתפר ולכבס כדין אבלים; לא נמנים בין השלשה לברכת הזימון ולא בין העשרה הדרושים לדבר שבקדושה; אין אוכלים ושותים עמהם ולא יושבים בארבע אמותיהם. אבל חמור המוחרם שאינו רשאי ללמד תורה לאחרים ואינם רשאים ללמוד; אינו נשכר למלאכת אחרים ולא נשכרים לו; אין נושאים ונותנים עמו והוא אסור במלאכה.

והא…רב יהודה – רב יהודה החליט שיש להרחיק תלמיד חכם אחד שיצאו עליו שמועות רעות, והיו לפניו שתי אפשרויות לנדותו או להחרימו, ובחר להחרימו, וקשה: לאותו ת”ח היו תלמידים אשר לפי ר”מ מותרים ללמוד ממנו, א”כ למה לא הסתפק רב יהודה בנידוי ובחר להחרימו ועי”ז נאסר על הכל ללמוד ממנו?

איכא למימר…מימשכי – תלמידיו לא היו גדולי תורה ולכן אפילו בלא החרם היה אסור להם ללמוד ממנו…

אי נמי…סוף – תלמידיו היו חכמים ובכל זאת החליט להחרימו לאור חומרת מעשיו שגרמו לחילול השם.27

סיכום – כל עוד שתלמיד חכם בלתי הגון לא נתון בחרם מותר ללמוד ממנו אם הלומד מסוגל להבחין בן העיקר ובין הטפל, אבל משהוטל עליו חרם אסור לכל אדם ללמד ממנו.

ד”ה כל עמר דנקי טו עמוד ב37

ד”ה כבני אדם טז עמוד א

הנושא – תכונות שלא הוזכרו ברישא של הברייתא.

הוי…לבהמה – בהשוואת שדים לבני אדם למה לא הזכירה הברייתא שהם ישנים ומוציאים פסולת כבני אדם כשם שצויינו בהשוואת בני אדם לבהמה?

ואיכא למימר…הני – הברייתא כוללת אותן כי הוצאת ריעי היא בכלל ‘אוכלין ושותין’, וישנים בכלל ‘ומתים כבני אדם’ כי שינה היא 06/1 ממות…

ואף לקמן…סוף – וגם בהמשך כאשר הברייתא מונה תכונות משותפות לבני אדם ולבהמות הוצאת ריעי היא בכלל ‘אכילה ושתיה’, אבל הברייתא נאלצה להפרידן ולציינן כתכונה משותפת שלישית ליצור איזון בין הסיפא לרישא.47

ד”ה ויעשה מה שלבו חפץ טז עמוד א

הנושא- פירושים שונים לענין.

לגמרי – ללכת אחרי יצרו הרע ולחטוא…

משמע…בפרהסיא – כי זה הרע במיעוטו…

ולא כפר”ח…מתגבר עליו – כחו של היצר תקיף רק באופן מיידי ולכן כשאדם שם על לבו להחליף את בגדיו ולנסוע יחלוף הדחף של היצר.

ד”ה בכהנים בזמן שבית המקדש קיים טז עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י במסכת מגילה.

מכאן…והא ליתא…בגבולים – וקשה: רש”י מסביר את האיסור על בעל מום לעלות לדוכן בזה שמום מעורר סקרנות ואסור להסתכל בכהנים בשעה שמברכים; והרי האיסור להסתכל נאמר רק בבית המקדש ואילו במגילה שם מדובר אפילו חוץ למקדש? ומנין שהאיסור בתוקף גם בגבולים…

מדמקשי…בעירו הוה – הגמרא מקשה על המשנה מבעל מום שחי בבבל בימי רב הונא ועלה לדוכן, ומתרצים שמומו היה ניכר וכבר לא עורר סקרנות; מכאן שהאיסור בתוקף בחוץ לארץ וקשה על רש”י…

ונראה…היסח הדעת – האיסור חל בכל עת ומקום מחשש להיסח הדעת…

והכי איתא…סוף – ראיה שבגבולים הטעם הוא משום היסח הדעת.

סיכום – בכל מקום ובכל זמן אסור להסתכל בכהנים בשעת ברכתם משום היסח הדעת, ובמקדש גם משום שהשכינה שורה על ידיהם.

ד”ה יוסי בן יועזר טז עמוד א

הנושא – נסיון למצוא מחלוקת חמישית.

הקדמה – א) הילוה כסף לאשה ואחר זמן אמר לה ‘הרי את מקודשת לי בכסף שהלויתיך שהוא עכשיו נתון לך למתנה’ אינה מקודשת, כי האשה צריכה לקבל חפץ בעל ערך בשעת הקידושין ומכיון ש’מילוה להוצאה ניתנה’ (מילוה הופך מיד לרכוש הלוה וחלה עליו התחייבות להחזיר סכום שוה) נמצא שבשעת הצהרתו להפוך את המילוה למתנה האשה לא קיבלה דבר שלא היה לה כבר, וויתור על חוב לא נחשב כקבלת דבר חדש.

ב) במלחמת שאול נגד גלית (שמואל א’ פרק יז) מסופר ששאול הבטיח ‘והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו’. אחר שדוד הרג את גלית ועד לזמן תשלום ה’עשר הגדול’ שהובטח הכסף היה ברשות שאול כדין מילוה, כאילו שדוד הילוה את הסכום לשאול וחל על שאול חיוב לפרוע סכום שוה לדוד. כשהגיע העת לקדש את מירב בתו הבכורה של שאול (שהיתה עדיין קטנה ואביה זוכה בדמי הקידושין) קידשה דוד באותו ‘עשר גדול’, ואולם הקידושין לא חלו משום שהמקדש במילוה אינה מקודשת, ואז מסר שאול את מירב לעדריאל המחולתי לאשה. דוד תבע משאול לממש את הבטחתו, ושאול הסכים לתת לו את בתו מיכל תמורת מאה ערלות פלשתים השוות פרוטה. דוד הביא את הערלות וכשמסרן לשאול אמר שהוא מקדש את מיכל הן ב’עשר הגדול’ והן במאה הערלות. שאול פסל גם את הקידושין הללו בנימוק שהמקדש במילוה ובפרוטה דעתו של המקדש על הסכום המכובד של המילוה ובעומק הכרתו אינו מתכוון לצרף את הסכום הפעוט של פרוטה. דוד חלק עליו וטען שהמקדש במילוה ופרוטה דעתו גם על הפרוטה.

בירושלמי…לתמוה…ופרוטה – הקדמות. מכאן שהיתה יותר ממחלוקת אחת?

ושמא…לא מתקרי מחלוקת – הגמרא מתכוונת למחלוקת בין שווים, ודוד לא השתווה לשאול ובית דינו מבחינת סמכות הלכתית בהיותו יחיד מול רבים…57

ומה שאמר…סוף – רב הונא מספר שם שהלל ושמאי חלקו בשיעור בצק החייב בחלה ובכמות מים שאובים פוסלים מקוה ובאשה שאתמול נגעה בתרומה והיום ראתה דם נדה האם היא מטמאת את התרומה למפרע.

ד”ה שנים מזוגות האחרונים (שייך לעמוד ב) טז עמוד א

הנושא – סדר הזוגות במשנה.

ואל…לכ”ע (לכולי עלמא) – אם הלל היה נשיא למה שמו מופיע אחרי שמאי?

איכא למימר…הכא בראשונה – כדי שתהיה אחידות לשון בכל חלקי המשנה…

ואגב…מקמי הלל – בשאר המשניות אע”ג ששמאי היה אב”ד והלל הנשיא…67

והכא ליכא…סוף – (על פי המהרש”א) ואם אחידות סגנון חשובה למה לא הקדימו גם את אבטליון שאמר שלא לסמוך? וי”ל התנא חשש שמא יחשוב הלומד שאבטליון היה הנשיא כשם ששלשת הראשונים שאמרו שלא לסמוך היו נשיאים, ולכן שבר את רצף המשנה כדי להודיע שאבטליון היה אב”ד ושמעיה הנשיא. ואל תשאל למה לא חשש התנא שמא יסיק הלומד ששמאי שאמר שלא לסמוך כמו שלשת הראשונים היה הנשיא והלל אב”ד? י”ל מכיון שהלל הקדים את מנחם וברור שהלל היה הנשיא.

ד”ה אראה בנחמה טז עמוד ב

הנושא – דוגמאות של לשון קצרה של שבועה.

לישנא…עשה זה – 77

ד”ה אם לא הרגתי טז עמוד ב

הנושא – השגחה פרטית על צדיקים שלא ייכשלו במאכלים אסורים.

תימה…ובחולין – בחולין ז,ב מובא שהקב”ה גרם לכך שחמורו של רבי פנחס בן יאיר יאבד את תאבונו כשהגישו לו אוכל לא מעושר; ואם הקב”ה שומר על בהמת צדיק שלא יאכל דבר שאסור ליהודי כל שכן שהקב”ה שומר על הצדיק עצמו. א”כ מדוע הגמרא לא מקשה כאן למה לא שמר הקב”ה על יהודה בן טבאי שלא ייכשל בפסק דינו כשם שהגמרא מקשה בגיטין ז,א כשהיה נראה כאילו שרבי חנינא בן גמליאל אכל אבר מן החי, ובחולין ה,ב כאשר רבי יוחנן אכל משחיטת כותי?

וי”ל…דבר איסור – הקב”ה מגן על צדיק שלא יאכל איסור כי מאכלים אסורים מטמטמים את הלב, אבל עבירות שאינן מטמטמות הן על האחריות של הצדיק…

אבל דבר…סוף – בראש השנה כא,א מסופר שאנשי בבל טעו בתאריך ואכלו ביוה”כ, ובפסחים מסופר על רבי ירמיה בן אבא שאכל במוצאי שבת קודם הבדלה שהעונש על כך הוא מחלה קשה; והרי שם עוסקים בעבירות של אכילה והגמרא אינה מקשה ‘השתא בהמתן של צדיקים וכו’? י”ל הקב”ה מונע מצדיקים מלאכול דבר שמהותו אסורה אבל אוכל כשר והזמן גורם לאיסור אינו בכלל שמירה זו.

סיכום – השגחה פרטית שומרת על צדיקים מלאכול דברים האסורים במהותם.

ד”ה למחר הוא מת טז עמוד ב

הנושא – הצורך להוכיח זאת רק אחרי מותו של יהודה בן טבאי.

הא…נשמע – במקום לדבר על מות רבי יהודה ב”ט היה יכול להוכיח שזה קולו כי בשעה שהוא רחוק מן הקבר אין קולות?

משום שהיו…סוף – יכלו לטעון שהמת צועק רק כאשר ר”י נמצא סמוך לקבר, לפיכך ההוכחה תהיה כאשר יהיו ביחד בעולם האמת והקולות ייפסקו.

ד”ה אב ב”ד מי קא מורה בפני נשיא טז עמוד ב

הנושא – מקורות המסייעים לשתי הדיעות.

ד”ה לא מצטריפנא טז עמוד ב

הנושא – פירוש אחר מזה של רש”י.

לנטות…סוף – רש”י פירש שרבי יהודה ב”ט קיבל על עצמו שגם לא יצטרף לדיינים אחרים שלא בנוכחות רבי שמעון ב”ש. תוס’ סוברים שקיבל על עצמו שלעולם לא יפסוק אחרת מרבי שמעון ב”ש אפילו אם הרוב נגדו.

ד”ה דבר אל בני ישראל וסמך טז עמוד ב

הנושא – נסיונות להעביר מה שנלמד בסמיכה אל ענין שחיטה.

אבל….להקרבה מסמיכה – כתוב ויקרא א,ב: ‘דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם וגו’, וכתוב בפסוק ד’: ‘וסמך ידו על ראש העלה וגו’. ועכשיו אם מ’בני ישראל’ שכתוב בפסוק ב’ ממעטים נשים מ’וסמך’ שבפסוק ד’ בודאי יש למעטן ממה שמשתמע מ’כי יקריב מכם’ שבפסוק ב’ עצמו, והרי הפעולה הראשונה של ‘כי יקריב’ היא שחיטה ללמד שנשים אינן שוחטות, אולם למעשה לא ממעטים אותן…

דהא…לשחיטה – יש ריבוי שמתיר נשים לשחוט קרבנות…87

וכן ליכא…דומיא דסמיכה – במנחות צג,ב מובאת ברייתא הדורשת מ’ידו’ בפיסקה ‘וסמך ידו’ שרק בעל הקרבן רשאי לסמוך ולא עבדו שלוחו או אשתו. ובזבחים לב,א מובא היקש בין ‘וסמך ידו’ שבפסוק ד’ ו’ושחט את בן הבקר’ שבפסוק ה’ -מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים. ועתה אם נצרף את הלימוד מ’וסמך ידו’ שרק בעל הקרבן רשאי לסמוך להיקש בין ‘וסמך ידו’ ו’ושחט את בן הבקר’ יש להסיק שרק בעל הקרבן רשאי לשחוט בניגוד למה שידוע לנו. תוס’ דוחים את הקושיא…

דההוא היקש…סוף – ההיקש בין ‘וסמך ידו’ ו’ושחט את בן הבקר’.

סיכום – נשים כשרות לשחוט קרבנות, וה”ה בעבד של בעל הקרבן שלוחו ואשתו אע”פ שכולם פסולים לסמיכה.

ד”ה לעשות נחת רוח לנשים טז עמוד ב

הנושא – השלכות מסוגייתנו לגבי קיום מצוות עשה שהזמן גרמן ע”י נשים.

וכגון…בבעלים – יש נחת רוח לאשה כשהיא חשה שדין אחד לה ולגברים. ומאחר שרק בעל הקרבן סומך (לא עבדו שלוחו או אשתו כפי שלמדנו בד”ה ‘דבר’) נתנו רק לאותן נשים שהשלמים היה שלהן לסמוך ולא לשאר נשים שהיו אז בעזרת נשים…

בפ”ק…לבטלה – כגון ‘על נטילת לולב’ אף שפטורה ממצות ד’ מינים, ואין זאת ברכה שאינה צריכה כי מותר לה לקיים מ”ע שהזמן גרמא וכל המקיים מברך…

וכן משמע הכא – מותר לה לקיים מצוה שאינה חייבת בה מזה שהרשו להן לסמוך אע”פ שפטורות ממצוה זו.

סיכום – נשים רשאיות לקיים מצות עשה שהזמן גרמא ואף לברך עליה.

ד”ה רב אשי אמר יז עמוד א

הנושא – יישוב סתירה בשיטת רב אשי.

דיחויה…סוף – רב אשי סובר שצדדין אסורין, ומה שאמר ש’אפילו תימא צדדין מותרין’ רצונו לומר שאע”פ שצדדין אסורין אין להוכיח זאת מסוגייתנו.

ד”ה בית שמאי אומרים יז עמוד א

הנושא – קביעת סדר המסכתות.

הקדמה – מכל סדר מועד רק ביצה וחגיגה אינן עוסקות בחג מסויים אלא בהלכות הנוגעות לכל יו”ט, ולכן שלא כשאר המסכתות שיש הגיון לסידורן הרי שלגבי ביצה וחגיגה אין לקבוע קדימה בסברה.

בביצה…בחגיגה – עיקר הצגת שיטתם של ב”ה וב”ש ע”י רבי יהודה הנשיא עורך המשנה היא במסכת ביצה, והראיה…

וכן משמע…לפרש – הגמרא מנתחת שם את מחלוקתם בפרוטרוט יותר מכאן…

ויש…סוף – יש להסיק מכאן שבסדר המסכתות ביצה קודמת לחגיגה.

ד”ה יום טבוח שלו אחר שבת יז עמוד א

ואע”ג…סוף – משא”כ כאשר אדם אינו חייב, כגון חיגר ביום ראשון.

ד”ה יום טבוח אחר שבת יז עמוד א

הנושא – קושיא על רש”י וראיה לשיטתו.

פרש”י…ולא ייתכן…משלמים לב”ש – מדברי רש”י עולה שב”ש מחייבים להקריב שלמי שמחה ביו”ט אבל לא שלמי חגיגה. וקשה: למה לפי רש”י ב”ש מתירים להקריב ביו”ט שלמי שמחה אבל לא שלמי חגיגה?

ומיהו בירושלמי מייתי – ראיה משם לפירוש רש”י…

אמרו להם…יוכיח – שאין מקריבים שלמי חגיגה ביו”ט…

אמרו להם…קבוע – ולכן אין ללמוד איסור משלמי נדרים לשלמי חגיגה ביו”ט…

אמרו להם ב”ש…הרגל – וא”כ דין אחד להם ולשלמי נדבה…

אמרו להם ב”ה…קבוע – שלמי חגיגה יותר קבועים משלמי נדבה ואין ללמוד שלמי חגיגה משלמי נדבה; עד כאן הירושלמי…

משמע…סוף – כדברי רש”י.97

ד”ה אין כהן גדול מתלבש בכליו יז עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פרש”י…שאינו יו”ט – אבל בזמן העבודה כה”ג חייב ללבוש שמונה בגדיו…

וקשה למורי…נאין – ואילו ‘כליו’ משמע שמונת בגדי הכהן הגדול.

ועוד מאי…נמי – שכן המטרה היא להוכיח שדוחים את שיטת הצדוקים…

ונראה לו..להיות יו”ט – מדובר בשמונת הבגדים, והמשנה אומרת שביום טבוח אחר שבת כה”ג נמנע מלעבוד שלא יצטרך ללבוש שמונת בגדיו…

סיכום – רש”י: הכהן הגדול עובד גם ביום טבוח אחר שבת בשמונת בגדיו; תוס’: אינו עובד כדי שלא יצטרך ליראות בשמונת בגדיו.

ד”ה אף עצרת יש לו תשלומין יז עמוד א

הנושא – מחלוקת בין שני התלמודים באיזה יום נפטר דוד המלך.

הקדמה – בדברי הימים א’ פרק כ”ט מסופר על יומו האחרון של דוד, והירושלמי מתלבט בהבנת פסוק כ”א: ויזבחו לה’ זבחים )שלמים) ויעלו עלות לה’ למחרת היום. שכן לפי המסורת דוד נפטר בחג השבועות, ועל כן הזבחים והעולות בפסוק היו שלמי חגיגה ועולות ראייה, ולמה נדחה הקרבתם ל’מחרת היום’? שאם נאמר שיש הפסק בפסוק בין ‘ויזבחו לה’ זבחים’ לבין ‘ויעלו עלות לה’ כך ש’למחרת היום’ נאמר רק על עולות, הרי זו שיטת ב”ש שרק שלמים קריבים ביו”ט, אבל אם ‘למחרת היום’ לא נאמר על זבחים ועל עולות ולא הקריבו אותם ביו”ט, הפסוק בעייתי הן לב”ה והן לב”ש? ורבי יוסי ב”ר בון מיישב את הפסוק: דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים (ואונן אסור להקריב) והקריבו למחר…

בירושלמי…תשלומין – הקדמה.

וקשה…דבשבת נפטר דוד – והרי הכל מסכימים שבשבת לא מקריבים עלות ראיה ושלמי חגיגה, וא”כ מיותר היה לרבי יוסי להזכיר את ענין אוננות?

ושמא…סוף – הירושלמי חולק על הבבלי וסובר שדוד לא נפטר בשבת ומשום כך הזכיר רבי יוסי אוננות.08

ד”ה פז”ר קש”ב יז עמוד א

הנושא – הגדרות מדוייקות לפז”ר קש”ב.

פרש”י…וקשה לר”ת…ותפלה – קשה על פירוש רש”י בענין ‘רגל’ ו’ברכה’: הגמרא בסוכה מז,א מסבירה ש’ברכה’ שאליה התייחס רבי יהודה בהשוואת שמיני עצרת לשאר ימי סוכות מתכוונת ל’שהחיינו’, וזה נדחה והגמרא קובעת שהכוונה היא ל’שמיני עצרת החג הזה’ שמוסיפים בברכת המזון ובשמונה עשרה, בניגוד לפירוש רש”י ש’ברכה’ היא ברכת המלך…

ועוד לישנא…איתיה – תוס’ עוזבים לרגע את הראיה מסוכה מז,א כדי להביא עוד שתי ראיות: בסוכה מח,א אומרת הברייתא ‘ברכה בפני עצמו’ משמע ש’ברכה’ נהוגה גם בסוכות והרי אין ‘ברכת המלך’ בסוכות?

והכי איתא…א”ל זמן – בחגיגה פרק א הלכה ו’ אומר רבי אילא (כך יש לגרוס) שברכה היא זמן; וזו ראיה נוספת נגד רש”י שברכה אינה ברכת המלך. וכעת חוזרים תוס’ לראיה מסוכה מז,א…

וי”ל…כל ז’ – לאחר שהגמרא שם אומרת ‘מאי לאו (מה זו ברכה) זמן, לא (אלא) ברכת המזון ותפלה’ מביאים ראיה לטענה ש’ברכה’ אינה ‘זמן’ כלהלן: דאי סלקא דעתך זמן, זמן כל שבעה מי איכא! (לא מברכים שהחיינו בכל אחד מימי סוכות), והרי אמרנו שברכה בפני עצמה פירושה דבר שישנו בסוכות ובשמ”ע. וזה מחזק את דברי ר”ת ש’ברכה’ אינה ברכת המלך כדעת רש”י…

ומפרש לשם…עצמו – וכן קשה על פירוש רש”י שרגל הוא ‘שיש לו שם בפני עצמו ואינו קרוי סוכות’: בכל אחד מששת הסימנים מביא רש”י מקור לבסס או להסביר את פירושו פרט ל’רגל’ שמפרש באופן סתמי, והרי גם ל’רגל’ יש מקור כי בכל אחד מימי סוכות כתוב ‘וביום’ אבל בשמ”ע כתוב ‘ביום’ בלא ו”ו המוסיף…

ונראה לר”ת…עצרת – כפי שמובא בסוכה מז,א…

ורגל היינו…בירושלים – ללון בליל מוצאי יו”ט ראשון בירושלים, כפי שכתוב בחג הפסח (דברים טז,ז) ‘ופנית בבקר והלכת לאהליך’…

ור”ח (רבינו חננאל)…כאן כ”א – קרוב שהספיק להתאבל אפילו קצת בערב סוכות נחשב בתום החג כאילו שעברו עליו 12 יום מתוך השלשים של אבילות והם: 7 ימים הכלולים בערב החג; 7 ימים של החג; 7 ימים שיורדים ע”י שמ”ע…

ושניהם יסד…ינחם – בפיוט שחיבר רבינו תם…

וברכת המלך…לשם – ר”ת לא מחשיב ברכת המלך בין השש משתי סיבות: לא הכל המתין עד תום החג אלא בחוה”מ ברכו המלך וחזרו לבית; וכן לכל הסימנים מכנה משותף שהיו לשם הקב”ה ואין מקום לכלול ברכה שהיא למלך בשר ודם…

ולינה לא…בפשיטא ליה – רש”י מפרש ‘רגל’ שם רגל בפני עצמו ו’ברכה’ ברכת המלך, ור”ח מפרש ‘רגל’ לענין אבילות ו’ברכה’ ברכת המזון ותפלה, ושניהם לא מונים ‘לינה’ משום שזו פסוק מפורש (דברים טז,ז)…18

שיר פרש”י לא איתפרש ליה – רש”י בסוכה מז,א אומר שיש נושא משותף לכל שירי ימי סוכות – מתנות עניים; אבל השיר של שמ”ע אינו מעין אותו סדר אף שרש”י מודה שאינו יודע בדיוק מהו שרו של שמ”ע.28

ור”ת מפרש…כולו שלם – בכל יום מששת ימי חוה”מ אמרו שיר שעניינו מתנות עניים שראשי התיבות שלהם הוא הומבה”י (הבו לה’ בני אלם, תהלים כט; ולרשע אמר א-לקים ,שם נ; מי יקום לי עם מרעים, שם צד; בינו בוערים בעם, צד,ח; הסירותי מסבל שכמו ,שם פ”א; ימוטו כל מוסדי ארץ, שם פ”ב) ר”ת הסביר שכל יום אמרו רק חצי פרק והחצי השני למחרת אבל בשמ”ע שרו פרק שלם…

ורבי עזריאל…סוף – רבי עזריאל על סמך מסכת סופרים אומר שהשיר הוא ‘למנצח על השמינית’ תהלים יב, אבל הר”י אומר ששם הכוונה אינה לשיר של יום אלא לתוספת בפסוקי דזמרה. תוס’ מסיימים כרבי עזריאל לאור המנהג שאומרים ‘למנצח על שמינית’ בבתי כנסת כשיר של יום.

סיכום – א) רגל: רש”י שם בפני עצמו; ר”ת לינה; ר”ח לענין אבילות.

ב) ברכה: רש”י ברכת המלך; ר”ת התוספת ‘שמיני עצרת החג הזה’.

ג) שיר: רש”י לא ברור; ר”ת שיר שלם (למנצח על השמינית).

ד”ה תפשת מועט תפשת יז עמוד א

הנושא – הנימוק מאחרי הכלל ‘תפשת מרובה’.

הקדמה – א) ויקרא טו,כה: ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים )שלשה ימים רצופים) בלא עת נדתה )בתוך תקופה של 11 ימים אחרי שבעת הימים מתחילת וסתה)…טמאה היא )ונטהרת אחר ספירת 7 ימים נקיים וטבילה במקוה). בספרא שם: ‘ימים’ שנים, יכול )לחשוב בטעות) ימים רבים )יותר משלשה) אמר רבי עקיבא…תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת, רבי יהודה בן בתירה אומר שתי מדות )אפשרויות) אחת כלה )מוגבלת) ואחת מדה שאינה כלה )גבולה אינה ידועה) מודדים במדה כלה ואין מודדים במדה שאינה כלה.

לפי שיש…אמתי – אף שייתכן שהמספר יותר אבל המספר המועט ודאי…

וי”מ (ויש מפרשים)…יש סוף – גבול המרובה אינו ידוע וגבול המועט ידוע ויש לתפוש את הידוע…

ולא יתכן…בשאינה כלה – הקדמה. ‘תפשת מרובה לא תפשת’ פירושו אינו כ’יש מפרשים’ כי ‘תפשת מרובה’ הוא הנימוק של ר”ע ו’אין קצבה מול יש קצבה’ הנימוק של ריב”ב, וברור מהספרא שהן שיטות נפרדות.38

א”ר נחמיה…סוף – רבי נחמיה משמיע שם שיטה שלישית, שדרך התורה היא לפרש ולא להסתיר ואם נאמר ש’ימים רבים’ הוא יותר משלשה נמצא שהתורה מסתירה את כוונתה.

ד”ה אף חג הסוכות יז עמוד א

הנושא – תיאום בין סוגייתנו לסוגיא בראש השנה.

הקדמה – א) בראש השנה כה,א מובאות בברייתא שלש שיטות בקשר לפרק זמן שניתן לנודר קרבן לשלם עד שיעבור על הלאו ‘…לא תאחר לשלמו’ (דברים כג,כב), וכולן נלמדות מהפסוק ‘שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני ה’ א-לקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות’: 1) ת”ק – בחילוף שלש רגלים מזמן הנדר, כי הפסוק ‘בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות’ מיותר כי הפסוקים שלפניו כבר עוסקים בשלש רגלים, ובודאי בא ללמד על ‘בל תאחר’; 2) רבי שמעון – בחילוף שלש רגלים לפי הסדר פסח, שבועות וסוכות (נדר קודם פסח יש 3 רגלים עד שעובר על ‘בל תאחר’; נדר בין פסח לשבועות יש 5 רגלים: שבועות, סוכות, פסח, שבועות, וסוכות), כי ‘ובחג הסכות’ מיותר מאחר שהפסוק לפניו עוסק בסוכות ובודאי בא להורות שעובר על ‘בר תאחר’ רק לפי הסדר פסח, שבועות וסוכות בסוף; 3) רבי אלעזר ברבי שמעון – בחילוף חג הסוכות הקרוב, כי ‘בחג הסוכת’ מיותר ובא להורות שהוא הגורם ל’בל תאחר’.

ב) נוסף על כך סובר ר”מ ‘כיון שעבר עליו רגל אחת’ (פסח, עצרת או סוכות) עובר ב’בל תאחר’, ושיטת רבי אליעזר בן יעקב ‘כוון שעבר עליו כל שתי רגלים’; ר”מ וראב”י אינם מסתמכים על הפסוק ‘בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות’.

אתיא כראב”י ור”מ – הקדמות. הדורשים תשלומים לעצרת ולינה לסוכות מהפיסקה ‘בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות’ הם ר”מ וראב”י שאינם זקוקים לה ל’בל תאחר’…

דאילו לת”ק…לבקר – כי ג’ התנאים הזקוקים לה לזמן של ‘בל תאחר’ ילמדו שחג הסוכות טעון לינה מדרשה אחרת (ראש השנה ה,א מפי רבה בר שמואל) ‘ופנית בבקר והלכת לאהליך’ שכל פינות שאתה פונה תהיה רק בבוקר שלאחר יו”ט…

והכי נמי…סוף – אלא לומדים מ’כל פינות’ שאתה פונה לא יהו אלא לבקר.

סיכום – הדורשים תשלומים לעצרת ולינה לחג הסוכות דוקא מ’בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות’ הם ראב”י ור”מר (ראש השנה ד,ב).

ד”ה דכתיב ופנית בבקר יז עמוד ב

הנושא – סתירה בקשר לזמן חובת לינה.

הקדמה – א) המשנה בסוטה כז,ב עוסקת בסתירה בין שני פסוקים בקשר לשטח שהוקצב מסביב לערי הלויים. בבמדבר לה,ד נאמר ‘ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב’, ובפסוק ה’ ‘ומדתם מחוץ לעיר…אלפים באמה’! ר”ע מיישב את הסתירה: אלף מגרש )מקום פנוי מבתים ואילנות לתת אויר לעיר) ואלפיים אמה תחום שבת )אלפיים אלו לא ניתנו ללויים אלא כאן מגלה לנו התורה שתחום איסור הליכה הוא אלפיים אמה) רבי אליעזר בנו של ר”י הגלילי אומר אלף אמה )הראשונות) מגרש ואלפיים אמה )האלף השני) שדות וכרמים. מכאן שר”ע סובר איסור תחומים מהתורה והוא יחיד מול החכמים הסוברים תחומים מדרבנן.

ב) משנה בזבחים צו,ב: אחד שבישל בו (כלי שבישל בו בשר קדשים) ואחד שעירה לתוכו רותח )שפך לכלי תבשיל רותח של בשר קדשים) אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה )עם חילוף זמן היתר אכילת הבשר נעשה טעמו הבלוע בדפנות הכלי ‘נותר’ האסור באכילה, וכדי להכשירו יש להגעיל את הכלי במים רותחים ואח”כ לשטפו במים קרים)…רבי טרפון אומר בישל בו מתחלת הרגל )שלמי חגיגה או שלמי שמחה שזמן אכילתם הוא יום השחיטה, בלילה ולמחרת) יבשל בו כל הרגל )בלא הצורך להכשיר את הכלי. בסוגיית הגמרא מוסבר טעמו של ר”ט) מאי טעמא דר”ט )שאינו מחייב הכשרת הכלי) דאמר קרא ‘ופנית בבקר והלכת לאהלך’ הכתוב עשאו לכולן בקר אחד )לכל 7 ימי החג דין יום אחד והבלוע בכלי לא נעשה נותר).

פרש”י…ולא יתכן – שזה מה שעומד מאחרי המצוה…

דהתינח…דאורייתא – ר”ע לומד מ’ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה’ (במדבר לה,ה) שתחום שבת הוא 0002 אמה. ר”א בנו של ר”י הגלילי לומד שמסביב לערי הלויים יש להניח 0002 אמה של שדות וכרמים ותחום שבת של 0002 אמה הוא מדרבנן. ועתה, אם הבסיס לפסוק ‘ופנית בבקר’ הוא תחומים ביו”ט איך אומר רבי אליעזר שתחומים מדרבנן?48

וי”מ…והכי…כנגד מחנה ישראל – הקדמה א…

והש”ס שלנו…הכי – שתי ראיות שהבבלי סובר שאין תחומים מהתורה…

דהא…לדברי הכל – 1) משנה בשבת עג,א: ‘אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה )ושאלנו) מניינא למה לי )המשנה מפרטת את כל המלאכות א”כ לשם מה מסכמת שהן 93) ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד )שכחה) חייב על כל אחת ואחת )93 חטאות) היכי משכחת לה? בזדון שבת ושגגת מלאכות )יודע שהיום שבת אבל שכח שאסור לעשות בה מלאכה. ומקשים) במאי דידעה )אם לדעתו מלאכה מותרת במה מתבטא ידיעת השבת? ומתרצים) בתחומין ואליבא דרבי עקיבא )בסוטה כז,ב שתחום 0002 אמה מהתורה). ועתה אילו סבר הבבלי שתחום י”ב מיל אסור מהתורה התרצן היה משיב ‘בתחומין (י”ב מיל) ואליבא דכולי עלמא’ במקום להעמיד את המשנה כר”ע שהוא דעת יחיד; מכאן שהבבלי סובר שהיחיד שאומר תחומין מהתורה הוא ר”ע שלא כירושלמי…

וכן בפ’…כלל בתחומין – 2) הגמרא שם דוחה את ההסבר שאיסור רכיבה הוא שמא יעבור את התחום כי תחומים מדרבנן ולא גוזרים גזירה לגזירה, אלא חז”ל גזרו את האיסור שמא יתלוש ענף להכות בו את הבהמה…

ובפ”ק…בעזרה – ויתרה מזו, בראש השנה ה,א רש”י עצמו פירש ‘ופנית בבקר’ לא מטעם תחומין אלא מסברה: שלא ייתכן שהתורה משחררת אותו בבוקר אם הוא חייב להתייצב בעזרה…

ור’ עזריאל מצא בתוספתא – נוסף להסבר למה ‘ופנית בבקר’ לא מתכוונת ליו”ט עצמו עולה מדברי רש”י שמצות לינה מקויימת בלינת יום והלילה שלאחריו בלא הצורך להתעכב בירושלים עד תום החג; רבי עזריאל מצא ראיה לפרט זה…

דתניא…שהוא כ”ג – שם מובא שבבוקר שאחרי שמ”ע חוזרים, כי בשלמה המלך כתוב ‘ביום השמיני (עצרת) שלח את העם’, והתוספתא מקשה אם ניתן לדייק מכאן שאין מצות לינה אחרי יו”ט? ומתרצים שהפסוק מתכוון ששלמה נפרד בשמ”ע והעם יצא את ירושלים בבוקר של אסרו חג מכאן שלינה היא לילה אחד…

ועוד הביא…יום אחד – לומדים שלינה בשמ”ע היא לילה אחד מלינה של המביא בכורים, שכן הבאת בכורים היא בשעות היום שבו מותר לקיים מצות תנופת הבכורים ווידוי ולמחרת חוזר לביתו…

ועוד תני…יום ולילה – כי אין להעלות על הדעת שהמביא מנחה או יין למקדש יהיה חייב להתעכב בירושלים שבעת ימים, אלא בודאי שזמן לינה הוא יום ולילה אחד; והרי הספרי משווה לינת רגלים ללינה של התורם את הדברים הללו…

וכי מקשה…כלל – הגמרא שם דוחה ש’ברכה’ היא זמן בטענה שאין ברכה בכל אחד מימי סוכות שבגללה הברייתא צריכה לומר ‘וברכה לעצמה’? לכן י”ל ש’זמן’ הוא לינה. והרי ניתן להשמיע אותה טענה נגד הגמרא ‘וכי יש לינה בכל ימי חול המועד’ הלא אין לינה אלא לילה אחד אחר יו”ט? והגמרא אינה חשה להקשות…

ויש להקשות…כל ז’ – הקדמה ב. לינה היא דין בקרבן, שהמביאו חייב להימצא בירושלים עד למחרת. ועתה אם כל 7 הימים נחשבים כיום אחד חובת לינה מתחילה ביו”ט א’ ונמשך עד למוצאי יו”ט אחרון ומותר לחזור לביתו באסרו חג; והרי זה נוגד מה שלמדנו שחובת לינה אינה אלא יום אחד?

ותירץ הר”י…לחבירו – בהמשך חוזרת בה הגמרא מההסבר הנ”ל ומציעה הסבר אחר, שמתוך שקרבנות החג מרובים ומבשלים בכלי מידי יום מה שהיה בלוע בו נפלט ומתערב בשלמים החדשים ולא נעשה נותר, ואין ראיה שחובת לינה 7 ימים…

והר”ר אלחנן…(בקרבן) יו”ט – יש חובת לינה שנובעת מהיותו בירושלים ביו”ט א’ והיא 7 ימים, ויש חובת לינה שנובעת מהבאת קרבן עד למחרת בבוקר. ר”ט מתכוון למי שהיה בירושלים ביו”ט א’ ועליו להתעכב עד לאסרו חג, והמקורות של לינת לילה אחד עוסקים במי שהגיע בחול המועד…

וכן מצינו…סוף – ראיה שיש שני סוגי לינה. בירושלמי ביכורים ב,ג נאמר: בכורים…וטעונין קרבן )שלמי שמחה למצוה ולא לעיכובא) ושיר ותנופה ולינה. ובגמרא מובא: אמר רבי יונה הדא דאת אמר )זה שאמרת שביכורים חייבים בלינה) כשאין עמהן קרבן )ולכן יום הבאת הקרבן הוא יו”ט עבורו וחייב בלינה) אבל יש עמהן קרבן (שלמי שמחה) בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן )אף שלא הביא ביכורים). מכאן הבחנה בין לינה מחמת קרבן ללינה מחמת היום. יש להוסיף שמחמת יו”ט של הבאת ביכורים די בלילה של יום אחד, אבל מחמת יו”ט א’ של רגלים הלינה היא 7 ימים.

סיכום – א) הכל סוברים שתחום 0002 אמה מדרבנן, אולם תחום של 21 מיל לפי הירושלמי הוא מהתורה ולפי הבבלי מדרבנן. ב) המקריב קרבנותיו ביו”ט א’ לן בירושלים עד אסרו חג, והמקריבם בחוה”מ לן רק עד הבוקר.

ד”ה נפשוט מינה יז עמוד ב

הנושא – אפשרות לדייק ממשנתנו מה שדייקו מהברייתא.

וממתני’…תרי בשבת – הדיוק מהברייתא שתשלומים לעצרת אינו אלא יום אחד ניתן לדייק מהמשנה וביתר תוקף, כי דיוק ממשנה משמעותי יותר כלהלן: המשנה אומרת שכה”ג נמנע מלבישת שמונת בגדיו ביום טבוח (ד”ה ‘אין כהן’) כדי להוציא מלבן של צדוקים שמקפידים לחגוג עצרת ביום א’ בשבוע. ואם יש לעצרת ששת ימי תשלומים יכלו לדחות את יום הטבוח ליום שני בשבוע ולא למנוע מהכהן הגדול ללבוש בגדיו, ומשלא עשו זאת יש להסיק שאין תשלומים לעצרת?

וי”ל…סוף – יש תשלומים לעצרת אלא חז”ל החליטו שהקדמת הקרבנות ליום א’ אפילו שהכהן הגדול לא ילבש את בגדיו עדיף על דחיית ההקרבה ליום שני.

סיכום – אין הוכחה מהמשנה שאין תשלומים לעצרת.

ד”ה אמרה תורה מנה ימים יז עמוד ב

הנושא – חיזוק גירסת הגמרא.

היה…לקדש יובלות – אין מצוה בתורה לספור ימים ולקדש ר”ח, לפיכך י”ל שנפלה טעות בגירסת הגמרא ויש לגרוס ‘מנה שנים וקדש יובל’…

וכן היה…השבת – עוד שני מקומות שבהם תיקן רבינו משולם את הגירסה…

אך קשה…ומפרש…מונה שעות – שם מובא: רבנן דקיסרי משום ר’ אבא אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים )כגון האומר לאשתו ‘הרי זה גיטך אם לא אשוב עד סוף חודש זה’, ולפי החשבון היה זה חודש חסר של 92 ימים ויום ה03- ר”ח, וחזר אחר צאת הכוכבים בלילה שבין ה92- ל03-. אם יטעון שאין גט משום שחדשי הלבנה אינם פחות מ92- וחצי יום וטרם חל ר”ח לא נקבל את טענתו) שנאמר )במדבר יא,כ) ‘עד חדש ימים’ ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים. מכאן מקור מפורש שמונים ימים לחדשים שלא כדברי רבינו משולם…

ואל תתמה…דרשה – אם ‘עד חדש ימים’ הוא המקור לדין זה, לשון הברייתא ‘אמרה תורה מנה ימים וכו’ אינה מדוייקת, כי הדין נלמד מדרשה ואין מקום לומר ‘אמרה תורה’. אולם אין לתמוה מכך כי מאחר שאין חולקים על הדין נקט התנא בלשון כאילו שזה מפורש בתורה, אע”פ שכל יודעים שהמקור הוא דרשה…

מצינו כי האי…הר”ר אלחנן – ויתרה מזו מצינו דרשה בלשון ‘אמרה תורה’ אף שיש חולקים עליה. בבמדבר כח,יד כתוב ‘זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה’, ובמגילה כ”ט מובא: אמר רבי יאשיה דאמר קרא ‘זאת עלת חדש בחדשו’ אמרה תורה חדש )ראש חודש) והבא קרבן מתרומה חדשה )כל זכר תורם חצי שקל לרכישת בהמות לקרבנות ציבור לשנה הבאה). והנה רבי יאשיה נוקט בלשון ‘אמרה תורה’ אף שהצדוקים שדרשו את התורה כפשוטו של מקרא טוענים שאין חיוב שהציבור ישלם עבור קרבנות ציבור ואפילו יחיד רשאי לתרום בהמה לקרבן ציבור, ואם הצדוקים חולקים הרי זו ראיה שדינו של רבי יאשיה היא דרשה ולא מפורש בתורה. וטעמו של רבי יאשיה הוא בודאי משום שכל הרבנים מסכימים לדרשה כאילו היה כתוב בתורה.

וכן יש…סוף – תוס’ חוזרים לבעיה הראשונה שהעלה רבינו משולם, ומביא ראיה בשם רבינו אלחנן שאין לשבש את הגירסה ‘מנה ימים לקדש חודש’. הגמרא שם מסבירה מנין לרבי אליעזר ש03- יום בשנה נחשבים כשנה לגבי ספירת שנות ערלה ורבעי ואומרת: ‘ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש’ )בראשית ח,יג)…מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש וקא קרי ליה חדש שמע מינה יום אחד בחדש חשוב חדש ומדיום אחד בחדש חשוב חדש ל’ יום בשנה חשובין שנה וחדש למנוייו ושנה למנוייה.

ד”ה אף עצרת למנוייו יז עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

הקדמה – יש לחוש בקושיא מתוך דבריהם. אין בדברי רבה ב”ש סימן שמדובר בימי תשלומים א”כ איך הביא המקשה ראיה ממנו שתשלומים אינו אלא יום אחד?

לענין…קרא – הקדמה. המקשה סבר שלא ייתכן שרבה ב”ש מתכוון לחג השבועות עצמו, כי הידיעה ששבועות הינו רק יום אחד באה מפסוק (במדבר כח,כו) ‘וביום הבכורים’, על כן הלימוד מר”ח בודאי מתייחס למספר ימי תשלומים.

ד”ה מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי יז עמוד ב

הנושא – עדיפות ההיקש לראש חודש מאשר ליובל.

הקדמה – א) מרכיבי הספירה של ר”ח הם הימים ומרכיבי ספירת חג הבכורים הם ימים ושבועות. מר”ח לומד רבה ב”ש שכשם שיש ביטוי הלכתי לכל מרכיבי ספירתו (מונים 92 ימים ומקדשים יום ה03-) גם בחג הבכורים יש ביטוי לכל מרכיביו שמונים 94 ימים ומקדשים את יום ה05- ומונים 7 שבועות ומקדשים את השמיני לתשלומים.

ב) לספירת היובל יש שני מרכיבים – שנים ושמיטות. הסנהדרין היתה מונה שנים ושמיטות כפי שאנו מונים לספירת העומר: ‘היום שלשים וחמש שנה שהן חמש שמיטות לספירת היובל’. אולם שונה יובל מראש חודש שאין בה ביטוי לכל מרכיבי ספירתה אלא רק למרכיב של שנים, מונים 94 שנה ומקדשים שנת ה05- אבל לא למרכיב של שמיטה.

ותרוייהו…לתשלומין – הקדמה א…

והקשה…שבועי לקדש – הקדמה ב. וקשה: למה ר”ש מקיש שבועות לר”ח ומסיק שכשם שבר”ח יש ביטוי לכל מרכיביו ה”ה בשבועות שיש ביטוי לכל מרכיביו, כאשר ניתן להקיש חג השבועות ליובל ולתת ביטוי רק למרכיב אחת – ימים ולא לשבוע, ולהסיק שאין ששת ימים של תשלומים לעצרת?

ותירץ…דחג השבועות – רבינו אלחנן משיב שהמקור לתשלומים בעצרת אינו דרשת רבה ב”ש אלא דרשת רבי אלעזר בשם רבי אושעיא ש’מקיש חג השבועות לחג המצות’ בעמוד א’.58 ויש לומר שרבה ב”ש לא דייק כשדרש זאת מהשוואת עצרת לר”ח כלהלן…

דמדרשה…צדוקין – המקור להשוואה בין עצרת ור”ח נמצא בברייתא (מנחות סה,ב) שבה אומר רבי יהושע ‘אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת’, שכשם שמתחילים למנות ימי החודש החדש מיד עם הופעת המולד יש להתחיל בספירת העומר מיד במוצאי יו”ט ראשון של פסח ולא להמתין עד מוצאי שבת חול המועד כדעת הצדוקים. אלא שרבה ב”ש אימץ את ההשוואה גם לענין תשלומים, אבל כאמור לא דייק לאור הקושיא: למה לא השווה עצרת ליובל במקום לראש חודש?

ועי”ל…נינהו – הזיקה בין ימים לימים חזקה מהזיקה בין ימים לשנים. לפי תשובה זו דרשת רבה ב”ש לא נדחית…

ומהכא…סוף – מהעובדה שגם רבא תומך בדברי אביי בניגוד לאמימר (מנחות סו,א) שספר רק ימים ולא שבועות כי לדעתו בימינו ‘זכר למקדש הוא’ בלבד.

ד”ה אלא לאו לתשלומין יז עמוד ב

הנושא – איסור עשיית מלאכה ביום טבוח מדרבנן.

דשרי…טבוח – מדאורייתא כל המלאכות מותרות ביום טבוח…

ומסיים בה…לעיסתו – הירושלמי מפתח נקודה זו ואומר שחז”ל גזרו שביום שמביא קרבן מותר לו לעשות רק המלאכות המיועדות לספק לעצמו אוכל בסיסי, כי לא נאות שביום רוחני זה ינהג כביום רגיל. ור”י מביא ראיה ממגילת תענית..

כהדא…בו ביום – המביא עצים למערכה לקיים נדרו ‘הרי עלי עצים למזבח’ או הביא ביכורים, אסור בו ביום להתענות ולהספיד אחרים או לעשות מלאכה…

כלומר…את קרבנו – אע”פ שבמגילת תענית נאסרה מלאכה מדרבנן הכוונה היא למלאכה באופן כללי אבל מותר לעשות כדי שלא ירעב…

והא דקאמר…שאינו אבוד – וקשה: איך ניתן להסיק מהשוואת תשלומין לחג המצות שמלאכה אסורה בימי תשלומים כאשר בחג המצות עצמו מלאכה מותרת, ואפילו דבר שאינו אבוד אסור רק מדרבנן?

משום…נקטיה – כוונת הגמרא היתה שהיינו אוסרים מלאכה ביום האחרון של ימי התשלומים כשם שיו”ט אחרון של פסח אסור במלאכה…

אבל מ”מ…סוף – מותר מדאורייתא לעשות בו מלאכה אבל אסור מדרבנן.

סיכום – ביום שמביא קרבן יחיד למקדש מותר לו מהתורה לעשות בו מלאכה אבל חז”ל אסרו פרט למה שנחוץ לו למזונו הבסיסי של אותו יום; הירושלמי סבור שמלאכה אסורה ביום ההוא מדאורייתא.

ד”ה ואצטריך יז עמוד ב

הנושא – התעלמות הגמרא מדרשת רבה בר שמואל בצריכותא.

הקשה…כל ז’ – הגמרא מביאה שלשה מקורות לתשלומים לפי הסדר: 1) ‘ובחג השבעות’ שאמר רבי אלעזר בשם רבי אושעיא; 2) רבה בר שמואל שדרש מהשוואה בין עצרת לר”ח שמצא בברייתא במנחות סב,ב; 3) ‘וקראתם-ובקצרכם’ שאמר ר”א בן יעקב. הר”ר אלחנן מקשה למה משמיע הגמרא ‘צריכותא’ בין רבי אלעזר א”ר אושעיא הראשון בסוגיא, ובין ר”א בן יעקב השלישי בסוגיא, ולא השמיע צריכותא בין ר”א א”ר אושעיא ורבה ב”ש?

וי”ל…סוף – בעל הסוגיא ידע שדרשת רבה ב”ש בנויה על דברי רבי יהושע בברייתא, ושם מובאת הדרשה להוכיח שמתחילים לספור את העומר מיד לאחר יו”ט ראשון של פסח ורבה ב”ש טעה כשהביאה לענין תשלומין.

בין עצרת לר”ח שמצא בברייתא במנחות סב,ב; 3) ‘וקראתם-ובקצרכם’ שאמר ר”א בן יעקב. הר”ר אלחנן מקשה למה משמיע הגמרא ‘צריכותא’ בין רבי אלעזר א”ר אושעיא הראשון בסוגיא, ובין ר”א בן יעקב השלישי בסוגיא, ולא השמיע צריכותא בין ר”א א”ר אושעיא ורבה ב”ש?

וי”ל…סוף – בעל הסוגיא ידע שדרשת רבה ב”ש בנויה על דברי רבי יהושע בברייתא, ושם מובאת הדרשה להוכיח שמתחילים לספור את העומר מיד לאחר יו”ט ראשון של פסח ורבה ב”ש טעה כשהביאה לענין תשלומין.

ד”ה אלא חג הבא בזמן אסיפה יח עמוד א

הנושא – קושיא על רבי יוחנן מהסוגיא בראש השנה.

הקדמה – בראש השנה יב,ב רבי יוחנן מוכיח שקביעת השנה של תבואה וזיתים לגבי קדושת שביעית וסוג המעשר שחייבים להפריש (מעשר שני או מעשר עני) תלויה באיזו שנה במחזור השביעית הגיעו הפירות לשליש בישולם, ומצטט הפסוק (דברים לא,י) העוסק בהקהל ‘ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות’, ור”יו מסביר: ‘שנת השמטה’ מאי עבידתיה בחג הסוכות )הלא) שמינית היא )הפסוק פותח בשמיטה ועובר לחג הסוכות, והרי סוכות של שנה ח’ חל 51 ימים אחר תום השמיטה) אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר”ה (של שנה ח’) נוהג בו מנהג שביעית בשמינית. אמר ליה רבי זירא לרב אסי ודלמא לא עייל כלל )אולי הפסוק אינו עוסק בגידול הפירות) וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות )ובא ללמד ששמיטה ממשיכה עד לסוכות? ורב אסי משיב) לא סלקא דעתך דכתיב )שמות כז,טז) ‘וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה’ מאי אסיף? אילימא חג הבא בזמן אסיפה )סתו) הכתיב )זה לומדים בהמשך הפסוק) ‘באספך את מעשיך מן השדה’ אלא מאי אסיף קציר )פירות שאתה קוצר בחג האסיף אינם מן השנה הנכנסת אלא מהיוצאת) וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה )והרי) וקא קרי לה ‘בצאת השנה’ )והתבואה נקראת על שם השנה שעברה שהיא שנת שמיטה).

הקשה…אסיף קציר – הקדמה.

אלמא…אסיפה – וקשה: מהסוגיא עולה ש’וחג האסף’ לא מתכוון לחג הבא בזמן אסיפה אלא ללמד שמה שאתה קוצר לאחר ט”ו בתשרי נידון לפי השנה היוצאת, א”כ: 1) איך דורש ר”יו בזמן חג שיש בו אסיפה; 2) אם ‘חג האסף’ אינו מתכוון לחג הבא בזמן אסיפה באותה מידה ‘חג הקציר’ אינו מתכוון לחג הבא בזמן הקציר, ואין ראיה שיש תשלומים לעצרת?

ותירץ מורי…סוף – ר”יו ישיב שנאלצנו לומר ש’חג האסף’ לא מתכוון לחג הבא בזמן האסיף לאור פיסקה אחרת בפסוק ‘באספך את מעשיך מן השדה’, אבל בפסוק של עצרת כתוב ‘וחג הקציר’ בלא פיסקה נוספת, והכוונה היא לחג הבא בזמן הקציר.

ד”ה חולו של מועד יח עמוד א

הנושא – מלאכה בחול המועד מדאורייתא.

לכאורה…מפסוק – ‘את חג המצות תשמור שבעת ימים’…

וכן…דאורייתא – משנה שם: מי שהפך את זיתיו (הכין זיתים לשלב הסחיטה ואם לא ימשיך מיד בתהליך יתקלקלו הזיתים) וארעו אבל )האסור במלאכה בשבעת ימי אבילות)…טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד (מעמיס על הזיתים את המשקל הכבד הראשון כדי שיתחיל השמן ליזוב. והגמרא תמהה מכך שהמשנה פותחת באבילות ומסיימת בחול המועד, ורב אשי מסביר) לא מיבעיא )לא רק) בימי אבלו דמדרבנן היא ושרי (אבל אסור במלאכה מדרבנן וכאן התירו כדי למנוע הפסד מוחלט) אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה דאורייתא במקום פסידא שרו רבנן; מכאן שמלאכה בחוה”מ אסורה מהתורה.

וכן…בקונטרס – רש”ישם: ‘חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאורייתא’…

וקשה…ומקצתו מותר – המשנה במועד קטן מתירה מלאכות מסויימות משום כבוד המועד, כגון גילוח וכיבוס לבא ממדינת הים והמשתחרר מהכלא בחוה”מ, או משום דבר האבד, כגון כתיבת שטר קידושין או גט. והרי לא מצינו בתורה שמעשה מסויים אסור לאחד ומותר לאחר בשל מצבו האישי פרט לפיקוח נפש?68

ועוד…ועוד…מנהגא הוא – מקריבים בחוה”מ ור”ח קרבן מוסף אבל אינם ‘ימים טובים’, ולכן מעלים לתורה 4 קרואים ולא 3 או 5 ומלאכה מותגרת. זאת ועוד, הגמרא משווה חוה”מ לר”ח , והרי בר”ח מלאכה מותרת ורק נשים נוהגות למעט בו ממלאכה כמובא בירושלמי תענית א,ו…

ועוד מצינו…מדרבנן הוא – פרק ב הלכה ג: אמר רב בא בר ממל אילו היה לי מי שיומנה עמי (שיצטרף אלי) היתרתי…מלאכה בחולו של מועד )שכן) כלום אסרו לעשות מלאכה בחוה”מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה, ואינון אוכלין ושותין ופוחזין )משתכרים). וכעת אם מלאכה אסורה מדאור’ בחוה”מ אין מקום לומר ‘כלום אסרו לעשות’ ואין אדם בעולם שיוכל להתירה…

וכן בפ”ב…הוי דרבנן – המשנה מתירה להכניס ‘פירותיו מפני הגנבים’ ולהעלות את פשתנו ממי שרייתם כדי למנוע הפסד בתנאי שלא תיכנן לעשותם בחול המועד. והגמרא חוקרת לגבי מי שתיכנן מלאכתו לחוה”מ ומת, האם קונסים את בניו ואוסרים לבצע את הפעולות? ומנסים להכריע בשאלה באמצעות תקדים: המטיל מום קבוע בבכור כדי להתירו באכילה ועל ידי זה עובר על הלאו ‘מום לא יהיה בו’, לא זו בלבד שחז”ל אסרו עליו לאכלו אלא גזרו גם על בניו. והראיה נדחית כלהלן: אם תימצי לומר צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו )עדיין אין ללמוד מכאן לגבי חול המועד) משום דאיסורא דאורייתא )הטלת מום בבכור). מכאן שמלאכה בחול המועד אסורה מדרבנן…

ומיהו…האבד הוא – אולם נגד זה יש לטעון שאפילו מי שסובר מלאכה אסורה בחוה”מ מהתורה יסכים שהכנסת פירות מחשש לגניבה או שליית פשתן ממי המשרה מותרים משום ‘דבר האבד’ וחז”ל אסרו לכוון את עשייתן לחוה”מ, והתרצן שם עוסק במי שכיוון את המלאכה לחוה”מ לעומת המטיל מום בבכור…

מ”מ…מדרבנן – מכח כל שאר הראיות שהובאו למעלה…

וכי קאמר…חגיכם לאבל – ור”ת מיישב מה שהובא מהגמרא במועד קטן כאילו מלאכה בחוה”מ אסורה מהתורה שלמרות שחז”ל אסרו מלאכה בחוה”מ ובאבילות, חוה”מ חמור יותר כי חז”ל הסמיכו לפסוק בתורה ‘ואת חג המצות’ ואבילות לפסוק בנביאים…

ודקאמר…וי”ל…בהכי – ור”ת מיישב את דברי ר”יו ‘אימת אילימא…חולו של מועד מי שרי’ כאילו מלאכה אסורה בחוה”מ מהתורה, שר”יו יוצא מהנחה שמעשה שעשייתו הותר באופן מפורש בתורה חז”ל מעולם לא אסרוהו, אלא דוקא מעשים שהיתרם ידוע באופן אחר. א”כ העובדה שאסרו מלאכה בחוה”מ והסמיכו האיסור בפסוק מלמדת ש’וחג האסיף’ אינו מתכוון לחוה”מ אלא ‘לחג הבא בזמן אסיפה’…

וכן…מדרבנן – כמו ר”ת…

ולא כפירוש…בחוש”מ – רשב”ם אומר שם “דכתיב ‘את חג המצות תשמור’ ונפקא לן במסכת חגיגה איסור מלאכה בחולו של מועד”…

והא ליתא…וכדפי’ – זו אסמכתא כפי שפירשנו…

והא דאמרינן…דחוש”מ – רבי שמעון ב”א אסר השכרת שדהו לכותי (גר צדק) מפני שהשדה נקרא על שמו, ואסור ששדהו של אדם תיעבד בחוה”מ. והגמרא מקשה שר”ש היה צריך לנמק את איסורו משום ‘לפני עור לא תתן מכשול’ שהוא איסור תורה מאחר שכותים עובדים בחוה”מ; ומשמע מקושיית הגמרא שמלאכה בחוה”מ אסורה מהתורה?

דסמך…סוף – האיסור על עשיית מלאכה בחוה”מ חמור במיוחד בשל העובדה שחז”ל הסמיכו ומשמעותו קרובה לאיסור תורה עד שהצדוקים דורשים ממנו איסור מלאכה מהתורה, לכן אפילו הסובר אין ‘לפני עור’ באיסורים דרבנן מודה שכאן גזרו ‘לפני עור’ על איסור מלאכה בחוה”מ.

סיכום – רוב הדיעות סוברות שמלאכה בחול המועד אסורה מדרבנן; הרשב”ם בפסחים אומר שהן אסורות מהתורה.

ד”ה מה ראשון ושביעי יח עמוד א

הנושא – אפשרות לפרוך את הק”ו.

הוה…מיתסר – הק”ו מבוסס על הנחה שחוה”מ חמור מיו”ט ראשון ואחרון; והרי חוה”מ קל מהם שאל”כ למה דבר האבד מותר בו ואסור ביו”ט! א”כ למה הגמרא לא השמיע פירכא זו?

אלא שאין…סוף – בעל הסוגיא ידע שהק”ו אינו מעצם הדין אלא בא לבסס אסמכתא, ולכן אין לדקדק בו כפי שעושים בק”ו שבא לבסס דין תורה.

ד”ה ראש חדש יוכיח יח עמוד א

הנושא – הבהרת דברי אביי בראש השנה.

הקדמה – בראש השנה כב,ב מספרת המשנה על האופן שהודיעו לקהילות ישראל בגולה שבית הדין קידש ראש חודש. בתום חודש חסר (92 יום) כשר”ח חל ביום ה03- היו מדליקים לפידים בראשי הרים בלילה שבין ה03- ל13- ובתום חודש מלא (03 יום) כשר”ח חל ביום ה13- לא הדליקו כלל והכל הבינו שהחודש הקודם היה מלא. לקושיית הגמרא למה לא הנהיגו להדליק לפידים בלילה שבין ה13- ל23- להודיע על חודש מלא במקום להודיע על חודש חסר? מסביר אביי ‘משום ביטול מלאכה לעם שני ימים’ לאמור, אילו נהגו כך אז בכל חודש היו מפסידים יומיים עבודה, ביום ה03- שמא החודש היוצא חסר והיום ר”ח וגם ביום ה13- שמא הוא מלא, משא”כ כשמודיעים רק על חודש חסר (לילה שבין ה03- ל13-) יש ביטול מלאכה רק יום אחד.

דשרי…דמגילה – ולכן מעלים 4 קרואים ולא 5 כפי שנהוג ביו”ט…

וגם אינו…כדפרישית – כפי שמופיע בירושלמי תענית א,ו…

וכי קאמר…בב’ ימים – וקשה: שם עולה שאסור לעשות מלאכה בר”ח?

דר”ח…מיירי – הקדמה. שם מדובר בראש השנה ולא בר”ח…

אי נמי…סוף – או אם מדובר בר”ח של כל השנה אביי מתכוון לנשים שתתבטלנה ממלאכה יומיים בתחילת כל חודש בהתאם למנהג.

ד”ה מה לראש חודש יח עמוד א

הוה…סוף – למעשה רבי יאשיה לא היה זקוק לגורם של מקרא קדש.78

ד”ה קשיא חולין אחולין יח עמוד ב

הנושא – תשובה אפשרית שנעלמה מהתרצן.

הקדמה – באצבעות של יד אחת יש 41 פרקים (כמספר י”ד) שלשה באצבע, באמה, בקמיצה, ובזרת ושנים באגודל. בחולין קו,א מובא: תנו רבנן נטילת ידים לחולין עד הפרק )השני של כל אצבע) לתרומה עד הפרק )השלישי כל האצבע עד גב היד).

ולא…במעשר – הקדמה. התרצן היה יכול להשיב שגם מעשר וחולין חייבים בנט”י, וכוונת המשנה בבכורים ‘וטעונין נטילת ידים…משא”כ במעשר’ היא לשטח היד שחייב בנטילה: לחולין ולמעשר עד לפרק השני של כל אצבע ולתרומה עד לפרק השלישי. אולם התרצן נמנע מתשובה זו…

דלישנא לא סוף – למרות שכך הדין הלשון ‘מה שאין כן במעשר’ מתייחסת גם לקטע ‘וטעונין נטילת ידים’ היינו מעשר וחולין אינם טעונים נט”י כלל.

ד”ה כאן באכילה וכאן בנגיעה יח עמוד ב

הנושא – הבהרת שיטות התרצן ורב שימי בר אשי, ופסק הלכה כרב שימי.

הקשה…כרבנן – הסברהחייבת שככל שהפער בין המשניות מצטמצם מתקרבים יותר לאמת, וקשה: כשם שהתרצן יישב את הקושיא מחולין אחולין שר”י הנשיא סתם את משנתנו והמשנה בבכורים כרבנן, אלא משנתנו עוסקת באכילת מעשר וחולין ובבכורים בנגיעה בתרומה ומעשר, כך גם בקושיא ‘מעשר אמעשר’ ניתן להעמיד את שתיהן כרבנן ומשנתנו המחייבת נט”י עוסקת באכילת מעשר וחולין ובבכורים הפוטרת מנט”י עוסקת בנגיעה, ולא ליצור מחלוקת תנאים ולומר שרבי סתם את משנתנו כרבנן והמשנה בבכורים כר”מ?

ותירץ…ואסרי לה – התרצן ידע שלא ניתן להעמיד את המשנה בבכורים כרבנן לאור סברתו שרבנן מחייבים נט”י אפילו בנגיעה במעשר…

וכן משמע…פליג – רב שימי בא לתקן את התרצן, ואם רב שימי אומר ‘עד כאן לא פליגי אלא באכילה במעשר’ יש לדייק שהתרצן סבר שרבנן חולקים על ר”מ הן באכילת מעשר והן בנגיעתו וחייבים נט”י בשתיהן…

וכן בפ’…ברור אינו – וקשה על האוקימתא של רב שימי הבנויה על טענתו שר”מ ורבנן לא חולקים בקשר לנגיעה במעשר. בחולין שם רב נחמן מוכיח שרבנן ולא ר”מ סוברים ‘הנוגע (בלי נט”י) בחולין שלקחן (ניקנו) בכסף מעשר’ מטמא את האוכל, וזאת באמצעות משנה במסכת פרה (המצוטטת גם בסוגייתנו) ‘כל הטעון ביאת מים…ומותר בחולין ובמעשר דברי ר”מ וחכמים אוסרים במעשר’. ושם טוען רב שימי נגד ראיה זו: ממאי )שרבנן מטמאים מעשר בנגיעה) דלמא )מלה זו אינה מופיעה בדברי רב שימי בסוגייתנו) עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר”מ אלא באכילת מעשר )ר”מ מטהר ורבנן מטמאים) אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי )הכל מטהרים). ועתה מהמלה ‘דלמא’ לומדים שהדרך שרב שימי מבקש לפרוך את הוכחת רב נחמן (שרבנן מטמאים נגיעה במעשר) היא ע”י הטלת ספק שאולי רבנן מטמאים אכילת מעשר אבל מטהרים בנגיעה, משמע שרב שימי עצמו היה מסופק בדבר, וא”כ איך מבסס רב שימי כאן יישובו לסתירה בין משנתנו למשנה בבכורים על סמך זה שרבנן מטהרים נגיעה במעשר כאשר הוא עצמו אינו בטוח בדבר?

מיהו…לאקשויי ליה – רב שימי לא היה מסופק אדרבה היתה לו ראיה שרבנן סוברים שאין חיוב נט”י בנגיעה במעשר, שאל”כ הסתם משנה במסכת זבין (ה,יב) לא תוכל להיות לפי הרבנן. המשנה שם מונה מצבים שמטמאים תרומה בנגיעה (שני עושה שלישי) אבל אינה מזכירה שיש טומאה בנגיעה במעשר, מכאן שרבנן שהם הסתם משנה סוברים שנגיעה במעשר אינה מטמאת, בניגוד לדברי רב נחמן. אלא שרב שימי לא ראה צורך להביא ראיה זו, כי כדי לערער את ראיית רב נחמן די היה בהטלת ספק ולומר שאולי הרבנן אינם מטמאים נגיעה במעשר…

ומכח…אמת הוא – ולאור המשנה בזבין יש להוכיח שרב שימי צודק בניגוד לתרצן בסוגייתנו ורב נחמן בחולין האומרים שרבנן מטמאים נגיעה במעשר…

והא דנקט…(בחולין) – ואם עדיין תתמה למה רב שימי התבטא ‘דלמא’ אם היה בטוח שרבנן אינם מטמאים נגיעה במעשר, י”ל זו צורה מנומסת של דיבור…

ואל תתמה…סוף – ואל תתמה על רב שימי שאמר שאין חובת נטילה באכילת חולין, כי כוונתו היא לפירות ולא ללחם שבודאי חייב בנט”י.

סיכום – א) ההלכה כרב שימי שאין שני (סתם ידים) מטמא שלישי, ואין חיוב נטילה בנגיעה במעשר ובחולין. ב) לא בכל מקום מבטאת המלה ‘דלמא’ ספק.

ד”ה הא בנהמא הא בפירי יח עמוד ב

הנושא – מסקנות העולות מסיום הסוגיא.

והשתא…והא רבנן – הצורך להעמיד את משנתנו והמשנה בבכורים במחלוקת תנאים היה ההוה אמינא של התרצן שרבנן מחייבים נט”י גם בנגיעה במעשר, אבל לפי רב שימי שרבנן אינם מחייבים נט”י בנגיעה במעשר ניתן להעמיד את שתיהן כרבנן ובאכילה: משנתנו באכילת לחם מעשר וחולין והמשנה בבכורים באכילת פירות מעשר וחולין…

והוא הדין…סוף – לא בנהמא ופירי אלא בנהמא ובנהמא: משנתנו באכילה והמשנה בבכורים בנגיעה, אלא הגמרא העדיפה להעמיד את שתיהן באכילה זו בלחם וזו בפירות.

ד”ה כאן לחולין כאן למעשר יח עמוד ב

הנושא – קושיא על שיטת בית שמאי בברכות.

הקדמה – א) יש להבחין בין המושגים נפסל-נטמא בטומאה: ‘נטמא’ מתכוון לדבר שבא במגע עם מקור של טומאה ונדבק במידה כזו שהוא נטמא וגם מעביר את טומאתו הלאה, מאידך ‘נפסל’ מתכוון לנדבק מן המקור של טומאה בלא היכולת להעביר את הטומאה הלאה.

ב) דרגות טומאה מהחמור אל הקל: אבי אבות הטומאה, אב הטומאה, ראשון, שני, שלישי, ורביעי. גופת המת היא ‘אבי אבות הטומאה’; אדם כלים אוכל ומשקה שנוגעים בה נעשים ‘אב הטומאה’ (וכן שרץ מת, נבלה, זב ומצורע הם אבות הטומאה). אדם כלים אוכל ומשקה שנגעו באב הטומאה נעשים ‘ראשון’, וראשון מטמא רק אוכל ומשקה להיות ‘שני’ אבל לא אנשים וכלים. שני הנוגע באוכל או משקה של חולין אינו משפיע כלל, אבל שני שנוגע בתרומה עושאה ‘שלישי’ ושלישי אינה משפיעה על תרומה אחרת, אבל שלישי שנוגע בבשר קדשים עושאו ‘רביעי’, ורביעי אינו משפיע על קודש אחר וכל שכן לא על תרומה, אבל אם נגע במי חטאת (פרה אדומה) עושאם ‘חמישי’ ואין בעולם ששי לטומאה.

ג) חז”ל גזרו על סתם ידים מעמד של ‘שני לטומאה’ כך שנגיעתן פוסלת תרומה, והדרך לבטל את השם ‘שני’ מהן היא ע”י נטילה כדין. ועוד תיקנו שסתם ידים הנוגעות במשקה במקום לעשותם ‘שלישי’ עושה אותו ‘ראשון’, ומשקה ראשון שלפי הדין אינו משפיע על כלים תיקנו שעושה כלים ‘שני’.

משמע…לתרומה – ובודאי שהמתכוון לחולין לא מועיל למעשר ולתרומה…

והקשה…שאחורי…להיות תחילה – הקדמות. סתם ידים שניות הן, ואם ישתה בלא נט”י שמא יישפך קצת מהמשקה מהכוס לדופן החיצונית ואז בנגיעתו ייעשה המשקה ל’ראשון’ (תקנה ששני עושה משקה לראשון), ואז נגיעת המשקה בכוס תעשה הכוס ל’שני’, וב”ש סוברים שאסור לשתות מכוס שהיא שני. לפיכך יש ליטול ידים קודם השתיה שאפילו אם משקה יישפך על ידיו ישאר המשקה טהור ולא יטמא את הכוס. וקשה על ב”ש: לשיטתו נט”י לא תמנע הפיכת הכוס לשני, שכן ב”ש עוסקים במשקה של חולין והנוטל לחולין נשארות ידיו שניות לגבי תרומה, והמשנה אומרת שכל הפוסל תרומה אם נגע במשקה של חולין עושה אותו ראשון, ואם יישפך משקה מהכוס על ידיו ייעשה המשקה ראשון ונגיעתו בכוס תעשיה שני?

ותירץ…תרומה – ב”ש מחלקים בין אכילת תרומה לנגיעה בה: לא נטל ידיו לא רק שאסור לאכול תרומה אלא נגיעתו אף פוסלתה, ומשנטל אפילו לחולין אין זה מתירו לאכול תרומה אבל נגעיתו כבר אינה פוסלת. מכאן שנטילה קודם שתיית חולין תמנע עשיית המשקה ל’ראשון’ ואין חשש שהכוס תיעשה ‘שני’…

והכי…סוף – ראיה שיש לחלק בין אכילת תרומה לנגיעה בה, שאל”כ לא ייתכן מנהג שהיה נפוץ אז שחכמים החמירו לאכול חולין בכל החומרות של קדשים, כי כל משקה שיגעו בו ייטמא.

סיכום – לא נטל ידים אסור לאכול תרומה ונגיעתו אף פוסלתה; והנוטל ידיו אפילו לחולין אינו פוסל תרומה בנגיעתו אף שעדיין אסור באכילתה.

ד”ה נגזור אטו חרדלית יט עמוד א

הנושא – הסיבה העיקרית שטבילה בחרדלית אינה טבילה.

הקדמה – מקואות ה,ד: כל הימים כמקוה )אינם מטהרים בזוחלים כמעיין אלא באשבורן כמקוה) שנאמר )בראשית א,י) ‘ולמקוה המים קרא ימים’ דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה )האוקיינוס אבל שאר ימים דינם כמעיין המטהר אף בזוחלים)…רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלים )כמעיין). מכאן שהמשנה ‘גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על אדם וכו’ נאמרה לשיטת רבי יוסי, כי לר”מ מי הים מטהרים רק כשמכונסים במקום אחד כדין מקוה.

פרש”י…בת”כ – שני נימוקים לפסילת טבילה החרדלית: 1) מי גשמים מטהרים רק כשטובל בבת אחת בכמות של לפחות 04 סאה ומים זורמים לא נחשבים כמחוברים לענין זה; 2) אפילו אם רואים מים זורמים כמחוברים מי גשמים מטהרים רק באשבורן ולא כשזורמים.

ומיהו אומר…של ים – הקדמה. שני הטעמים תקיפים לפסול טבילה בקטפרס אבל חייבים לומר שהטעם הראשון משום שאינו חיבור מעסיק את סוגייתנו, כי הדמיון לגל של ים הוא רק לפי הטעם הראשון לאמור, החרדלית זורמת במהירות והגל שנתלש מן הים זורם על החוף במהירות, ומאחר שחרדלית אינה חיבור גם מי הגל אינם חיבור – קא משמע לן שלא גוזרים לאור ההבדל שביניהם שמי הגל בא ממקור של טהרה (הים) והתאוצה שלהם נובעת מן הים דינם כמחוברים למקור, משא”כ בחרדלית שמימיה אינם באים ממקוה כשר אלא ממי גשמים הזורמים על ההר, וחסר גורם המלכד ומחבר את המים לגוש אחד…88

דאי משום…כמקוה – כי לפי הטעם השני שחרדלית נחשבת כמחובר אלא פסולה משום שמימיה זוחלים, הדמיון אינו לגל של ים אלא לים עצמו שמימיו זורמים, וההוה אמינא היה צריך להיות שגוזרים טבילה במי הים משום טבילה בחרדלית – קא משמע לן שלא גוזרים משום שדין הים כמעיין שמטהר בזחילה, משא”כ מי גשמים שאינם מטהרים אלא באשבורן. וראיה זו של רבי אלחנן נאמרת רק אם ההלכה כרבי יוסי (הקדמה) שדין הים כמעיין ולא כר”מ שדינו כמקוה…

והיה קשה..בהדיא גשמים – היינו מים שנתלשו מהים וזורמים מכח שיפוע האדמה, שגם במים אלו אין טובלים כפי שעולה מב”ה שאינם מבחינים בין חרדלית של גשמים ושל ים?

ולפי’ ראשון ניחא – כי כאמור חרדלית שמקורו בים שונה מחרדלית של מי גשמים, כי הים מחבר את המים הנובעים ממנו מה שאין כן בחרדלית של מי גשמים.

ומיהו…לא מהני – עיין עמוד ב’ ד”ה ‘בתחתונה’ בא”ד ‘ולפי מה שפירש הר”י’…

ואי הוה…סוף – כי אז יתיישב הענין גם לר”י, כי למרות שקטפרס הוא חיבור לענין מקואות הטבילה בה אינה מועילה משום זחילה.

סיכום – שני טעמים לפסול טבילה בחרדלית: מימיו אינם מחוברים; משום זחילה. תוס’ מעדיפים את הטעם של חוסר חיבור.

ד”ה לא כאילו לא טבל למעשר יט עמוד א

הנושא – קביעת עיקר כוונת הסיפא של הברייתא.

ורבותא…הר”ר אלחנן – הרב אלחנן מסביר שהברייתא באה להדגיש שטבילה בלא כוונה מועילה לחולין (‘אבל טבל לחולין’) והפיסקה ‘לא טבל למעשר’ בסיפא אינה אלא דרך אגב, שכן דין טבילה ללא כוונה לענין מעשר ידוע בק”ו מהרישא: אם הטובל בכוונה לחולין אין טבילתו עולה למעשר כל שכן טבילה בלא כוונה לטבול אינה עולה למעשר…98

ועוד י”ל…סוף – מאידך ניתן לפרוך את הקל וחומר של הרב ר’ אלחנן ולומר שדוקא ברישא שהוחזק לחולין ועקר כל מחשבה למעשר לא עלתה טבילתו לענין מעשר, אבל טבילה סתם עולה לחולין ולמעשר. ולכן כוונת הסיפא היא דוקא למעשר, שאף שטבילה ללא כוונה עולה לחולין היא אינה עולה למעשר, בניגוד להר”ר אלחנן.

סיכום – החידוש של הסיפא: הר”ר אלחנן סתם טבילה עולה לחולין ולא למעשר. עורך התוס’ – סתם טבילה למרות שעולה לחולין אינה עולה למעשר.

ד”ה רבי יהודה אומר יט עמוד א

הנושא – קביעת הגירסה המדוייקת בסוגיא.

ל”ג רש”י…כל זה פרש”י – תוס’ מעתיקים את פירוש רש”י בעמוד ב’, והנקודות העיקריות הן: א) בספרים של רש”י רבי יוחנן משיב לעולא בסוף עמוד א’: רבי יהודה אומר ר”מ היה אומר מטביל בעליונה )גוד אסיק) מכלל דרבי יהודה סובר גוד אחית בלבד. ורש”י משמיט ‘מכלל וכו’ משום שאם רבי יהודה חולק על ר”מ למה לא כתוב בברייתא ‘ואני אומר’, ויתרה מזו לשם מה מצוטטת הברייתא השניה; ב) בתגובה לדברי ר”יו מצטט עולא ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש גוד אחית; ג) ר”יו כששמע את הברייתא השניה חזר בו מהראשונה והסכים שרבי יהודה אינו סובר גוד אסיק; ד) רש”י מסיים שאינו מבין למה ר”יו חזר בו מהברייתא הראשונה שעולה ממנה שרבי יהודה סובר גוד אסיק…

ומיהו יש…בפר”ח – רבינו חננאל גורס לפי הספרים שרש”י מבקש לתקן ‘רבי יהודה אומר ר”מ…דאין הוא מודה לו’, ור”יו משיב לעולא שיש לדייק מהפיסקה ‘ר”מ אומר’ שר”מ סובר גוד אחית ורבי יהודה סובר גם גוד אסיק…

ופריך…ליה גוד אסיק – ואז עולא ציטט ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש גוד אחית ולא גוד אסיק, בניגוד לברייתא הראשונה שר”יו ציטט, ואז ר”יו חזר בו מהברייתא שלו וקיבל מה שנאמר בברייתא של עולא…

ומתני’ אהדדי לא קשיין – ולגבי הקושי שחש רש”י שמאחר ששתי הברייתות שוות משקל למה חזר ר”יו מהראשונה, יש לומר…

דקמייתא…סוף – אחר שר”יו שמע את הברייתא השניה שרבי יהודה אומר בפירוש גוד אחית הוא הבין שאין סתירה ביניהן אלא יש לפרש את הראשונה האומרת ‘רבי יהודה אומר ר”מ היה אומר בתחתונה ולא בעליונה’ כלהלן: רבי יהודה אומר שהוא מסכים עם ר”מ שטובל בתחתונה )גוד אחית) אבל אינו מסכים עם ר”מ שטובל גם בעליונה )גוד אסיק).

סיכום – רש”י דוחה את הגירסה ‘מכלל דרבי יהודה סובר גוד אסיק’; רבינו חננאל מקיימה ומיישב את קושיית רש”י למה רבי יוחנן העדיף את הברייתא השניה.

ד”ה בתחתונה ולא בעליונה יט עמוד ב

הנושא – התוספתא לאור מה שנאמר בגיטין טז,א שקטפרס אינו חיבור במקואות.

הקדמה – א) מסכת טהרות ח,ט: מקל שהיא מלאה משקין טמאין )מים טמאים היו על כל שטח המקל) כיון שהשיקה למקוה )הכניס רק קצה המקל) טהורה )כאילו טבלו את כל המקל) דברי רבי יהושע )הסובר קטפרס [מים שיורדים במדרון] נחשבים חיבור לענין השקה) וחכמים אומרים עד שיטביל את כולה )קטפרס אינו חיבור אפילו לענין השקה ועליו להטביל את כל המקל).

ב) והמשנה ממשיכה: הנצוק )קילוח של נוזל המחבר שני כלים בשעת עירוי) והקטפרס ומשקה טופח )שיכבה דקה של נוזל שיש בה כדי להרטיב את היד אבל לא כדי שהיד הרטובה תוכל להרטיב דבר אחר) אינן חבור לא לטומאה )טומאה שנוגעת בחלק התחתון של ניצוק או קטפרס לא נטמא חלקו העליון. ובמשקה טופח, כגון שתי שלוליות ומשקה טופח נמשך מאחת לשניה ונגעה טומאה במשקה טופח, השלוליות בשני הקצוות נשארות בטהרתן) ולא לטהרה )וכן אינם חיבור לענין טהרה).

ג) בגיטין טו,ב חוקר האמורא אילפא בענין נטילת ידים לחצאין, ולאחר התלבטויות לגבי כוונתו של אילפא מסיקה הגמרא שחקירתו עסקה במי שנטל חצי היד ואחר כך החצי השני. והגמרא מצטטת את המשנה בטהרות ח,ט כהוכחה שאין זה חיבור כי נאמר שם ‘…ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה’. הגמרא דוחה ראיה זו בטענה ‘דלמא לענין מקואות’ לאמור, המשנה שם עוסקת בבעיית חיבור בין בריכות מים ליצור מקוה כשר של 04 סאה, והחקירה של אילפא עוסקת לא בשאלת חיבור אלא כשחז”ל תיקנו נט”י, האם הקפידו שהנטילה תהיה בבת אחת או ייתכן נטילה לחצאין.

ד) אוכל או משקה טמאים אינם נטהרים ע”י טבילה במקוה פרט למים טמאים, אם כי לא מדין טבילה אלא מדין השקה הדומה לזריעה כלהלן: שופכים את המים לכלי שאינו מקבל טומאה (כלי אבן) ומורידים אותו עד שמי המקוה נוגעים בקלות במים שבכלי, עי”ז נחשבים המים בכלי כזרועים במי המקוה ובטלים בהם. והיות שהשקה פועלת מדין זריעה (ביטול) ברור שהשקה מועילה רק למים ולא למשקה אחר או אוכל.

כמשמע…חיבור – הזרם מחבר התחתונה החסרה לאמצעית המלאה, וקשה…

ואנן תנן…ולא לטהרה – הקדמות. וקשה: ר”י ור”מ חולקים בגוד אסיק אבל מסכימים בגוד אחית, והרי מובא בטהרות ח,ט שקטפרס אינו חיבור לא למעלה ולא למטה?

ועוד…מחברתן – אם קטפרס הוי חיבור די בדוגמה של שתי בריכות חסרות?

ותירץ ר”ת…באמצע…שיש לחלק – שתי הקושיות מתיישבות ע”פ כלל אחד: קטפרס אינו חיבור במקום שאין מקוה כשר, אבל קטפרס מכשיר מקוה חסר המחובר למקוה מלא…

ואל תתמה…מקוה שלם – לאור האמור איך רצה ר”יו לפסוק בשאלתו של עולא ‘מהו להטביל מחטין וצנוריות בראשו של ראשון’ הנמצא מחוץ למקוה חסר כשרק רגליו בפנים, הרי המקוה אינו שלם והמים שעליו אינם מהווים חיבור בין המחטים למקוה כפי שהם מהווים חיבור במקום שיש מקוה כשר?

דהתם לעיל…של ראשון – קטפרס הוא חיבור אפילו בהיעדר מקוה שלם אם הזרימה מהעליונה נכנסת לתחתונה ואינה יוצאת, כמו בשאלת עולא. אבל ר”מ ור”י עוסקים במקוה כשר משום שמדובר בזרימה שממשיכה מבריכה עליונה לתוך מקוה שלם שבאמצע וממנו לבריכה תחתונה וממנה החוצה…

ובהכי מתרצינן…אלא…שסופו לירד – ראיה לדברינו. ר”ת מצביע על סתירה בדברי רבי יהודה ומיישבה ע”פ היסוד האמור המוכיח את אמיתות היסוד כלהלן: מצד אחד אומר ר”י שבשתי בריכות קטפרס הוא חיבור, אבל בטובל ראשון שרגליו במקוה חסר והמים שעליו יורדים למקוה הקטפרס מהווה חיבור? ור”ת מנצל את היסוד הנ”ל ליישב את הסתירה: ר”י אומר קטפרס אינו חיבור בשתי בריכות משום שהמים לא נשארים בתחתונה, ואילו בטובל ראשון שרגליו במקוה המים יורדים ממנו למקוה מבלי לצאת…

ומיהו…דנצוק וקטפרס – אין סתירה וממילא אין הוכחה ליסוד, כי כאשר הגמרא אומרת שם ‘דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא’ אין כוונתה שר”י הוא בעל המשנה ‘נצוק וקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור’, אלא ר”י מסכים לקטע ‘ומשקה טופח’ אבל סובר נצוק וקטפרס חיבור, ואין סתירה וממילא אין הוכחה…

וההוא דפרק…דרך אויר – קושיא על היסוד שנצוק הוי חיבור כאשר הנוזל נעצר במקום התחתון. יין נסך בבור ויין כשר בחבית ונצוק מן החבית לבור, אין חיבור לאסור את היין הכשר, וקשה: היין נשאר בבור ובכל זאת נאמר שהנצוק אינו חיבור? י”ל נחוצים שני תנאים כדי להוות חיבור: 1) הנוזל נעצר במיכל התחתון; 2) הנוזל מונח על דבר מצוק ולא באויר; לפיכך הקילוח אינו חיבור בין הבור לחבית…

וכי מדייק…לתוך החבית – קשה על קביעתנו שנצוק הוא תמיד באויר. בעבודה זרה עב,ב מובא: ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא )העביר יין מחבית א’ לחבית ב’ באמצעות סיפון, היינו קנה בצורת חצי עיגול קצה אחד בחבית א’ וקצה בחבית ב’, וע”י תת לחץ שנוצר משאיבת יין דרך הקנה ע”י מציצה זורם היין דרך הסיפון לחבית ב’) אתא עובד כוכבים אנח ידיה אגישתא, אסריה רבא לכוליה חמרא )בשתי החביות בגלל הקשר שנוצר ע”י הסיפון) אמר ליה רב פפא לרבא…שמעת מיניה )מדבריך) נצוק חבור; ובהמשך הסוגיא רבא מפריך מסקנה זו. וקשה: איך הסיק ר”פ שנצוק חיבור והלא היין לא עבר באויר אלא בסיפון והוא קטפרס ולא נצוק?

י”ל דלא…בתוך החבית – רב פפא הפעיל כאן שיקול דעת. דוגמה של קטפרס הוא המים שיורדים מגופו של טובל א’ שרגליו במקוה, ואילו כאן העכו”מ נגע בחלק של הסיפון שעולה מחבית א’ קודם הסיבוב כלפי מטה. אם כן מצד אחד היין אינו נשפך לחבית א’ ואין להגדירו כקטפרס, מאידך היין אינו נצוק מכיון שאינו באויר, מכאן שאם רבא בכל זאת סבור שהחביות מחוברות הוא בודאי סובר שגם נצוק הוא חיבור…

ולפי מה…בתחתונה – הקדמה ד. בתחילת דברינו הובאה הסוגיא בגיטין טז,א שבעקבתה נוצרה קושיא חמורה, כי מצד אחד ר”מ ור”י מסכימים שגוד אחית במקוה (יש חיבור כלפי מטה) ואילו הסוגיא בגיטין טז,א מעמידה את המשנה בטהרות ‘הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור’ בענין מקואות ושלא אומרים גוד אחית במקוה, וזה אילץ את ר”ת לחלק בין חיבור למקוה כשר לחיבור למקוה חסר. אולם לפי הר”י אין קושי מהסוגיא בגיטין, כי לדעתו מה שמובא שם ‘דלמא לענין מקואות’ אינה אלא הוה אמינא כי למעשה ‘הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור’ עוסקת בהשקה (טהרת מים ע”י זריעה במקוה, ושאין ביטול וזריעה ע”י נצוק, קטפרס או מים טופח) דומה לרישא של אותה משנה העוסקת בהשקה ולא בדיני חיבור מקואות, אבל במקוה אומרים שנצוק וקטפרס חיבור הן למקוה כשר והן למקוה חסר אפילו בין שתי בריכות חסירות…

וכי נקט…היא – וקשה על הר”י: למה בתוספתא (עמוד א) כתוב ‘שלש גממיות בנחל…והאמצעית של ארבעים סאה’ הרי יש חיבור בקטפרס אפילו בין בריכות חסרות? י”ל שזה בא ללמד עד היכן מגיעה שיטתו של רבי יהודה, שאפילו אם יש מקוה כשר באמצע לא אומרים גוד אסיק לחבר לבריכה העליונה…

א”נ…סוף – או להבליט את שיטת החכמים בסוף התוספתא שלא מובאת בסוגייתנו, שטובלים רק באמצעית של 04 סאה כי כשם שלא אומרים גוד אסיק לא אומרים גוד אחית.

סיכום – ר”ת: מ”ד גוד אסיק או גוד אחית הוא רק כאשר אחת הבריכות היא מקוה כשר; הר”י: השיטות נאמרות אפילו כשאף אחת אינה מקוה כשר.

ד”ה בגדי ע”ה מדרס לפרושים יט עמוד א

הנושא – פרטי הגזירה שלעם הארץ יהיה דין כמו זב.

הקדמה – א) זב (זכר שמפריש ריר מאבר המין) מטמא חפץ המשמש משכב, מושב או מרכב בחמש דרכים: עמידה ישיבה שכיבה תליה ונשען; ומאחר שהטומאה היא בדרגת אב הרי שהמשכב מושב או מרכב מטמאים אדם וכלים במגע.

ב) טומאת זב שונה מטומאות אחרות בענין ‘הסיט’ (נדנוד) כלהלן: מקור של טומאה כגון בשר נבילה, שנמצא בקצה של קורה ואדם מנדנד את הקורה נטמא האדם, אבל אדם טמא שמנדנד קורה שבקצהו השני בשר טהור הבשר אינו נטמא אא”כ היה המסיט זב.

ג) במסכת נדה לג,ב מובאת סתירה בין משניות. משנה בנדה לא,ב עוסקת בכותים שדינם כעמי הארץ ואומרת: ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש )ישראל נכנס למקדש כשהוא לבוש בגד שישן בו כותי פטור מקרבן עולה ויורד המוטל על מי שנכנס לקודש בטומאה) ואין שורפין עליהן את התרומה )או שנגע אותו בגד בתרומה לא שורפים את התרומה) מפני שטומאתן ספק )החשש לטומאת כותים נובע מכך שנשותיהם אינן בקיאות בדיני נדה והבועל נדה טמא שבעת ימים. אבל מאחר שאין אנו יודעים אם אשתו של כותי זה היתה נדה כשבעלה בפעם האחרונה הרי שמצבו בספק, והדין הוא שאין מביאים קרבן על ביאת מקדש ולא שורפים תרומה מספק). ומנגד אומרת המשנה בטהרות ד,ה: על ששה ספקות שורפין את התרומה )ואחד מהם) על ספק בגדי עם הארץ )בגדו נגע בתרומה ואולי בגדו טמא) – הרי כאן סתירה בקשר לבגדי ע”ה. רב שימי בר אשי מיישב את הסתירה ומעמיד את המשנה בנדה בעם הארץ: שטבל ועלה )ובעוד שהוא ערום) ודרס על בגדי חבר ואזלו בגדי חבר ונגעו בתרומה )ואין מה לחשוש) דאי משום טומאת ע”ה )גזירתם שע”ה טמא) הא טביל ליה )וכל עוד שלא לבש את בגדיו הוא טהור) ואי משום בועל נדה )וטבילה לא מועילה בפחות משבעת ימים) ספק בעל קרוב ספק לא בעל קרוב )ייתכן שעברו כבר 7 ימים) ואם תמצי לומר בעל בקרוב, ספק השלימתו ירוק וכו’ )ספק אם אשתו היתה נדה ויש כאן ספק ספיקא וטהור).

דחיישינן…בהסיטו – הקדמות. אע”פ שחז”ל גזרו טומאה על עמי הארץ לא החמירו בהם כדי שיטמאו במדרס ובהיסט…

וכן משמע…נדה – אבל לא חוששים להסיט שלו כי הסיטו אינו מטמא…

וכן תנן…ולא הסיט – פשוט.

וכי תנן התם…תדע…דבירה – וקשה: אם ע”ה אינו מטמא בהיסט למה מטמאים חביות סגורות? י”ל מחשש שאשתו הזיזה את החביות, וזה גם עולה מנוסח המשנה הנוקטת בלשון ‘דיור’ שמשמעותה בני ביתו.

אך קשיא…הכל טמא – הוכחה שע”ה מטמא במדרס ובהסיט: שם מובא שע”ה המופקד על שמירת בית אם אינו יכול לראות את המתקרבים אלא סמוך לכניסה הרי שתכולת הבית טמאה – משכבות ומושבות מחמת מדרס, וכלי חרס סגורים מחמת הסיט; וזאת אפילו אם הע”ה היה רתוק למקום אחד מחמת נכות או שנקשר בחבלים. מכאן שע”ה מטמא במדרס ובהסיט?

ואין לומר…בשביל זה – ואין לומר שגם שם מקור הטומאה הוא אשתו שבנדתה מטמאה במדרס ובהסיט שכן: 1) שומר שאינו קבוע אינו מביא לשם את אשתו; 2) אם אשתו היא מקור הטומאה מה זה מעלה או מוריד אם השומר נכה או קשור. אלא בודאי מקור הטומאה הוא הע”ה עצמו, וקשה על קביעתנו שע”ה אינו מטמא מדרס והסיט?

והיה נראה…כגנב – קביעתנו בעינה, כי שם החשש הוא שהוציא את תכולת הכלים וסגרם מחדש באופן שלא ניכר שנגע בהם…

אבל קשה לי – ארבע קושיות על קביעתנו שע”ה אינו מטמא במדרס ובהסיט:

דתנן התם…בקיאין בהסיט – 1) בעל בית הבד טיהר את פועליו (ע”ה) ונעל את בית הבד שלא ייכנסו ע”ה אחרים ושפועליו לא ייצאו וייטמאו. ובמשנה מובא שאם היו שם כלים טמאי מדרס הפועלים בודאי יגעו בהם ויטמאו את השמן. ומדברי רבי יוסי שם עולה שהע”ה טימאו הכלים קודם שבעל בית בד טיהר את הפועלים?

ועוד כיון…זב – 2) חז”ל גזרו על ע”ה דין זב, וזב מטמא מדרס והיסט?

ועוד דגזרו…וזב – 3) ואל תאמר שהשוו ע”ה לזב רק לענין מגע שהרי כל נוזל היוצא מגופו מטמא כמו זב…

ועוד מצינו…מדרס – 4) הקדמה ג. דיוק מדברי רב שימי שע”ה מטמא מדרס…

ותירץ ר”ת…לעמוד בה – חז”ל גזרו דין זב על עם הארץ, אבל נאלצו להקל במדרס והסיט משום שרוב הסבלים בשוק היו עמי הארץ וחומרה זו היתה מקשה על המסחר…

והכי משמע…דלא מטמא – עיין שם. מהסוגיא עולה שההכרח להסיק שמדובר בשטיהר את פועליו הוא הסתירה בין הרישא לסיפא, ואילולי זה לא היה קשה שפועלים ע”ה מרימים חביות ואינם מטמאים אותן; מכאן שע”ה אינם מטמאים בהסיט; ובזאת מתורצות שלש קושיות הראשונות, ולגבי הרביעית…

וההוא דנדה…כעליון – רב שימי לא אמר ‘ודרס’ כדי שנדייק שאם לא טבל היה הכותי מטמא במדרס’, כי כאמור חז”ל לא גזרו טומאת מדרס בע”ה. אלא רב שימי התכוון לטומאת מגע אבל נקט בלשון ‘דרס’ משום שהמשנה (לא,ב) עוסקת בבגד או שמיכה שע”ה שכב בו…

ואין להקשות…לבגד – אם רב שימי רצה להעמיד את המשנה במקרה שהע”ה לא יטמא בגד שדרס עליו בטומאת מגע הוא לא היה צריך לומר שהכותי במשנה טבל אלא שהיה דבר שחוצץ בין רגליו לבגד המונע מגע, ומשלא השיב כך יש לדייק שאילו לא טבל היה הע”ה מטמא מדרס?

דע”כ…ברחוק – על כרחך יש להעמיד את המשנה כשהכותי טבל שאל”כ לא ייווצר ספק ספיקא אלא רק ספק אחד, בא על אשתו כשהיתה נדה או לא, ובספק אחד שורפים תרומה…

והרב רבי משה…בשפתיו – ר”ת השיב שחז”ל גזרו על ע”ה דין זב אבל הקילו במדרס והסיט משום תקנת השוק. מאידך אומר הר”ר משה שמעולם לא גזרו עליהם דין זב אלא בגדיו טמאים כי אשתו בודאי ישבה עליהם בעת נדותה ועשאם אב, ובעלה נטמא כשנגע בהם. ומה שמובא בדף כג,א דגזרו על רוק של ע”ה אין זה משום שדינו כמו זב שנוזלי גופו טמאים, אלא שהרוק נוגע בע”ה שנטמא מבגדיו…

וקשה…חמירא לן – שם מסופר על צדוקי ששחח עם הכה”ג מחוץ לבית המקדש והותז רוק מפיו על בגדי הכה”ג (בגדיו הפרטיים ולא שמונת הבגדים). הכה”ג חקר את אשתו של הצדוקי לברר אם היא מקפידה בדיני נדה. בהמשך מקשה הגמרא: ותיפוק ליה משום צנורא דעם הארץ (מה זה מועיל לכה”ג אם אשת הצדוקי הקפידה בדיני נדה, הלא רוק של הע”ה נגע בבגדיו? והגמרא משיבה). תוס’ טוענים שלפי שיטת הר”ר משה קשה להבין את קושיית הגמרא ‘ותיפוק ליה’, שכן צינורא של ע”ה אינו מטמא אלא כלים (כולל בגדים) ואילו צינורא של הבועל נדה מטמא גם את האיש, ולכן ברור שהכה”ג מעוניין לברר אם הצדוקי בעל נדה? והר”ר משה אינו יכול להשיב שהמקשה סבר שטומאת גופו של הכה”ג לא מרגש כטומאת בגדיו ולכן הוא הקשה ‘ותיפוק ליה’ לאמור, מצב אשתו אינו מעלה או מוריד לאור העובדה שהרוק של הצדוקי מטמא את בגדי הכה”ג כי ברור שטומאת הגוף חמורה מטומאת בגדיו, וקשה על הר”ר משה?

ועוד קשה…כלי – אם לפי הר”ר משה למה רב שימי (נדה לג,ב) מעמיד את המשנה בכותי שטבל ודרס על בגד החבר הרי די להעמידה בכותי ערום שדרס על הבגד, שכן נגע במדרס וכעת אינו נוגע בו נעשה ראשון, וראשון אינו מטמא כלים?

ועוד קשה…לתרומה – ראיה שע”ה מטמא מדרס והסיט, וקשה על הר”ר משה…

ע”כ היה…בתרומה – חז”ל גזרו על עם מארץ טומאת זב לגבי תרומה אבל לא בחולין. וזה נוגד את שיטת הרב ר’ משה שלא גזרו על עמי הארץ דין זב כל עיקר, וגם לא כשיטת ר”ת שגזרו עליו טומאת מגע וצינורא כמו זב אבל לא מדרס והסיט אפילו לא בתרומה.

וכי קפריך…ועוד…דרבנן – הברייתא מתירה להפקיד תרומה בכלי חרס סגור אצל ע”ה ללא כל חשש שינדנד את הכלי, והגמרא מקשה שיש לחשוש שמא אשתו תסיט את הכלי. וקשה כי אמרנו כאן שלגבי תרומה יש לע”ה דין זב שמטמא בהסיט? אלא י”ל שהמקשה העדיף להקשות בקשר לאשתו שברור שהיא מטמאת חולין ותרומה בהסיט ולא מע”ה שמטמא רק תרומה; או משום שטומאת נדה בהסיט היא מדאורייתא וטומאת ע”ה בהסיט אפילו בתרומה היא מדרבנן.

וכי קאמר…נקטיה – מדובר בחולין ותרומה והוזכרה אשתו רק בקשר לחולין…

וראיה לדבריו – של מור”י שגזרו על ע”ה שיטמא מדרס והיסט בתרומה:

מצינו בירושלמי…והשתא…פשיטא ליה – שם חוקרים אם גזרו שגופו של פרוש יהיה כזב לגבי תרומה או רק בגדיו טמאים שמא אשתו ישבה עליהם; ומהעובדה שלא מעלים שם חקירה דומה לגבי ע”ה תוס’ מסיקים שהיה ברור להם שע”ה מטמא מדרס והסיט כמו זב…

א”ל ר’ מנא…ומתני’…והיסט – עיין שם ב’קרבן עדה’. ומכאן ראיה שע”ה מטמא תרומה במדרס והסיט ולא חולין.

והקשה לו…לחלה – שם מובא בתוספתא שע”ה שביקש מגבל (בעל מקצוע לעשיית בצק) ללוש לו בצק טהור ולהפריש חלה כדין, הגבל רשאי לעשות זאת בתנאי שישים את הבצק והחלה על פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה ולמסרו לע”ה תוך איום שאם יגע בחלה יחזור הבצק להיות טבל שאסור באכילה. וקשה: אפילו אם אין חשש שהע”ה יגע בחלה בשל האיום, וגם הפשוטי כל עץ אינם מקבלים טומאה במגעו, הרי כאשר הע”ה מרים אה החלה הוא מטמאה בהסיט?

וי”ל…סוף – הפרשת חלה בלא קריאת שם אינה שונה מכל בצק שמעורבת בו כמות שעתידה ליקרא חלה ואותה כמות לא מקבלת טומאה אם מוסטת ע”י ע”ה.

סיכום – שלש שיטות לגבי גזירת חז”ל בעמי הארץ: 1) רבינו תם: גזרו על גופו דין של זב ביחס למגע וצינורא אבל לא מדרס והסיט בהתחשב עם צרכי השוק; בגדיו טמאים מדרס מחשש שאשתו ישבה עליהם בנדתה. 2) הר”ר משה: לא הישוו ע”ה לזב בשום ענין, אלא בגדיו טמאים מחמת אשתו. 3) בעל התוס’: לאור קושיית המורה גזרו עליו דיני זב לגבי תרומה אבל לגבי חולין רק בגדיו טמאים מאשתו.

ד”ה רבי אלעזר בר’ צדוק כ עמוד א

הנושא – ראיה שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ולא כתרומה.

הקדמה – א) עיין בהקדמה לד”ה ‘הנוטל ידיו’ יח עמוד ב. ב) יולדת לאחר שבעה ימי לידה לזכר וארבעה עשר ימים לנקבה טובלת להיטהר לבעלה ומביאה את קרבנותיה ביום הארבעים ואחד לזכר ושמונים ואחד לנקבה, ובמשך התקופה מהטבילה כל דם שרואה טהור. ולמרות שבתקופה זו היא טהורה לבעלה, לגבי תרומה וקדשים דינה כטבול יום ארוך (שני לטומאה) הפוסל תרומה ומטמא קדשים להיות שלישי.

הקשה…כקודש דמו – הקדמות. שם נאמר: בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר )יולדת בתקופה שבין טבילתה להבאת קרבנותיה שדינה כטבול יום ארוך שהוא שני לטומאה) היתה מערה מים לפסח )מוזגת מן הכלי להדיח בשר קרבן הפסח כי שני אינו מטמא כלי). והגמרא מדייקת מזה שהמשנה מתירה לה למזוג את המים אבל לא לנגוע בהם, שחולין שנעשו על טהרת הקודש (המים משמשים בשר קודש) כקודש דמו, שאם כחולין דמו מותר לה לנגוע במים כי שני לא פוסל חולין. והרי ראיה נגד ר’ אלעזר בר”צ שאמר ‘הרי הוא כתרומה’. והרב ר’ אלחנן מקשה…

ומנליה…תרומה – מה הראיה, הלא כשם שניתן לדייק מהמשנה שחולין שנעשו ע”ט הקודש כקודש דמו ניתן לדייק כתרומה דמו היות ששני פוסל תרומה, ומשום כך אסור לה לנגוע במים שדינם כתרומה?

ונראה…למורה…סוף – אילו חולין שנעשו ע”ט קודש כתרומה דמו היה מותר לה לנגוע במים, כי היא תעשה אותם שלישי ושלישי בתרומה פסולה ולא טמאה, ואין מה לחשוש כאשר המים יגעו אח”כ בבשר הפסח.

סיכום – ראיה ממשנה בנדה שחולין שנעשו ע”ט הקודש כקודש דמו ולא כתרומה.

ד”ה שמרתיה מדבר המטמאה כ עמוד א

הנושא – הבהרת תשובת רבי ירמיה.

והיה…הטומאה – כלי כמו מגריפה מיטמא או נפסל רק מאב הטומאה…

ואי מאב…הוי – ואם מדובר במגע עם אב הטומאה הרי שהמגריפה נעשית כעת ראשון וראשון אינו רק נפסל אלא גם מטמא תרומה וקודש…

ותירץ…סוף – מדרבנן משקים שנטמאו מטמאים כלים.

ד”ה נימא נפסקה לי כ עמוד א

הנושא – הנימוק של רבי ישמעאל כשפסק שהמפה טמאה.

פרש”י…זה פרש”י – ציטטת רש”י בסוגייתנו…

ובירושלמי…כולו כפרש”י – הירושלמי בפ”ג הלכה ב מביא את שני המעשים של רבי ישמעאל בהקשר למשנה ‘כלים הנגמרים בטהרה (אעפ”כ) צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה’. ושם במקום שרבי ישמעאל אומר ‘כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים בלבו לשומרו טהור אין בלבו לשומרו טמא’ אומר ר”י ‘כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה’. מכאן ראיה לרש”י שהנשים שבאו לר”י היו חברות שאל”כ החומרה תקיפה גם בתרומה. ואם תשאל: אם הן חברות למה חייבים לטבול את הכלים? וי”ל שחיוב טבילה נובע מהחשש לצינורא של עם הארץ שנפל על החוטים ולא ניגב עד שקיבל הכלי שיעור טומאה…

והקשה הר”ר יוסף…עובדה – אם לדעת רש”י מקור הטומאה היה רוק פיה כשהיתה נדה קודם שקבלה המפה שיעור טומאה, למה עובדה זו לא צויינה במעשה השני כמו בראשון?

ונראה לי…במשקין – מקור הטומאה אינו כדברי רש”י, אלא שנגעה ברוק שיצא מפיה על המפה אחר שהמפה הגיעה לשיעור טומאה, והיא לא היתה נדה אלא חז”ל גזרו: 1) ידים הן שניות, 2) משקה שנוגע בשני נעשה תחילה ומטמא כלים…

אך לפי…ומאי…ידים – קושי על הר”ר יוסף: בירושלמי ובסוגייתנו לקמן מנמקים את החומרה להטביל כלים שנעשו ע”ט הקודש מחשש לצינורא דע”ה, ולפי הרר”י לא צריכים להזכיר ע”ה כי אפילו צינורא של חברה נטמא מידיה?

ומיהו…סוף – הרר”י ישיב שיש שני נימוקים לחומרה: הרוק של החברה שנטמא מידיה והחשש לצינורא של ע”ה.

סיכום – רש”י: רבי ישמעאל פסק שהמפה טמאה משום שהרוק מפיה של החברה נגע בחוט קודם שטבלה לנדתה וקודם שהמפה הגיעה לשיעור טומאה; הר”ר יוסף: הטעם הוא שידיה שהן שני לטומאה עשו את הרוק לתחילה, והרוק מטמא את המפה מדרבנן.

ד”ה והתניא כ עמוד ב

הנושא – השוואת הסוגיות בחגיגה ובעבודה זרה.

הקדמה – בע”ז סט,א מצוטטת התוספתא שבסוגייתנו, אולם כאן היא באה על רקע היסוד שאמר ר”יו ‘אין אדם משמר מה שביד חברו’ ושם היא באה על רקע הכלל ‘חזקת המשתמר’ כלהלן: היכי דמי בחזקת המשתמר )אף שהתרחק מהיין מותר להניח שהפועלים הנכריים חוששים מלנגוע ביין) כדתניא )בתוספתא טהרות פ”ו וכפי שמובא בסוגייתנו) ‘הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות אפילו הפליג מהן יותר ממיל טהרותיו טהורות, ואם אמר להן לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רבי יצחק רישא במטהר חמריו ופועליו לכך אי הכי סיפא נמי; והמשך הסוגיא היא כפי שמובא כאן בחגיגה.

אלמא…חברו – וקשה על רבי יוחנן…

ובפ’ בתרא…בלא חביות – גם שם מובאת התוספתא ורש”י בפירושו לקושיית הגמרא ‘מאי שנא’ מסביר שהמקשה הבין שהפועלים נגעו ביין, ותמה למה ברישא טהרותיו אינן טמאות כמו בסיפא?

אך קשה להר”ר אלחנן – ארבע קושיות העולות מפירוש רש”י שם:

לוקמי…ליה – 1) מה חייב את המקשה לומר שהפועלים נגעו בטהרות ואז להקשות על זה, הרי ניתן לומר שהיו בחביות חרס סגורות ומובן למה הן טהורות?

ועוד דהכא…בחביות – 2) מן הסתם המקשה בע”ז הכיר הסוגיא בחגיגה, א”כ איך הבין את המסקנה ‘אדם משמר מה שביד חברו’ אם הפועלים נגעו בטהרות?

ותו למה…בהם – 3) למה התרצן כאן מעמיד את הסיפא בש’נתעלמו עיניו מהן’ הרי אפילו בלא זה הטהרות טמאות מעצם נגיעת הפועלים?

ועוד אפי’…ברישא – 4) אם כרש”י למה הקושי שעורר אצל המקשה בא לאור ממה שנאמר בסיפא הרי הרישא קשה?

ופי’ הר”י…עין – הטהרות היו בחביות חרס פתוחות והפועלים לא נגעו ביין, ואין לומר שהיו סתומות משני טעמים: 1) א”כ ‘נתעלמו עיניו’ של בעל היין לא היה מעורר חשד שטימאו את הטהרות אא”כ עבר זמן שהפועלים יכלו לשבור את המיכסה, להוציא יין ולעשות מכסה חדש…

ועוד לא היה…מפליג – 2) אם מדובר בחביות סתומות רב יצחק נפחא לא היה אומר שטיהר את הפועלים, ומה גם שלא הודיע להם שהוא עוזב למשך זמן שיוכלו לשבור את המכסה ולעשות חדש…

ומיהו זה יש לדחות – הטעם האחרון אינו מוכרח שכן…

דאגב דמוקי…ההיא דהכא – בחגיגה רבי יצחק נפחא היה חייב להעמיד את הרישא במטהר פועליו כדי ליישב את הכלל של ר”יו ‘אין אדם משמר מה שביד חברו’, ובעל הסוגיא בע”ז מצטט את ר”י נפחא בחגיגה כדי להסביר את התוספתא בע”ז, ואח”כ ציטט את שאר הסוגיא בחגיגה שמתפתחת מסביב לדברי ר”י נפחא…

דאי לא תימא…שהוא מפליג – שאם נאמר שבעל הסוגיא בע”ז לא מצטט את השקלא וטריא שבחגיגה אלא קיים חשש שהפועלים נגעו ביין, ועל כן הקשה למה ברישא טהרותיו טהורות, א”כ חשש כזה ראוי שיפריע גם את המקשה בחגיגה, ורואים שאין זה כך היות שקושייתו מכוונת רק נגד הכלל של ר”יו (אין אדם משמר מה שביד חברו) ולא החשש שמא הפועלים נגעו בטהרות, דא”כ המקשה היה צריך להקשות מהרישא עצמה. אלא אין חשש כזה כי פועלים נרתעים מלנגוע, ובעל הסוגיא בע”ז רק מצטט את הסוגיא בחגיגה…

ומיהו הוה…סוף – ניתן לטעון נגד הוכחה זו שבאמת קיים חשש שמא יגעו הפועלים בטהרות, והגמרא יכלה לטעון נגד המקשה ‘ולטעמיך’, היינו למה אתה מקשה מהרישא לסיפא הרי הרישא עצמה קשה שמטהרת טהרות למרות החשש מנגיעת הפועלים.

סיכום – א) התוספתא עוסקת בטהרות הנמצאות בחביות חרס לא סגורות. ב) הסוגיא בע”ז בנויה על הסוגיא בחגיגה.

ד”ה מאי שנא רישא כ עמוד ב

הנושא – פירושים שונים לפיסקה ‘מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא’.

כך כתוב בספרים – יש מהדורות של הש”ס שגורסות ‘מאי שנא רישא וכו’…

ויש פי’…ליה – תוס’ בספרים גורס את הפיסקה אבל מפרשה אחרת מרש”י. רש”י מבין ‘מאי שנא’ כדברי המקשה הבאים לפרוך את הכלל של רבי יוחנן; תוס’ מבינים שזו מדברי התרצן, היינו לעולם ‘אין אדם שומר’, ואם תשאל למה ברישא טהרותיו טהורות? הרי זה משום שמדובר שטיהר את פועליו וכעת נרתעים לנגוע בטהרות…

ובפי’ ישנים…סוף – פירוש שני לפיסקה שאינו כפירוש רש”י, ויש להבינה בצורת ‘ולטעמיך’, שאם תוכיח מהרישא שלא כר”יו אוכיח מהסיפא כמוהו, כי הסיפא מטמאת את טהרותיו.

סיכום – שלש דרכים להבין ‘מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא’: 1) דברי המקשה; 2) דברי התרצן; 3) לטעמיך.

ד”ה בבא להם דרך עקלתון כ עמוד ב

הנושא – פועלים יהודים לעומת לפועלים נכרים.

ואפ”ה…אהך – חמָרים ופועלים צריכים ביטוי של קפידה להרתיעם משום שמחשיבים את עצמם כטהורים, וסוברים שבעל הפירות סומך עליהם ואינו מקפיד על מגעם…

אבל נכרים…סוף – אבל נכרי שאינו שייך לטהרה בכל זאת מותר למסור לו טהרות כי די בדרך עקלתון להרתיעו מלנגוע משום שמכיר שישראל מקפיד על מגעו.

סיכום – קשה יותר להרתיע פועל יהודי מאשר פועל נכרי.

הדרן עלך פרק אין דורשין

פרק שלישי – חומר בקדש

ד”ה חומר בקדש כ עמוד ב

הנושא – הבהרת המסגרת של משנתנו.

י”א…י’ מעלות – כמבואר בדף כ”א…

והיה קשה…לקדש – שכן אלו הן מעלות בקודש שאין בתרומה…

ונראה למורי…קצת – חז”ל לא תיקנו נטילת ידים להרחקת טומאה אלא כמעלה של חסידות ונקיון, וכדי להכניס את התקנה למסגרת הלכתית קבעו שסתם ידים שני לטומאה; משא”כ המעלות במשנתנו שכל אחת נתקנה מסיבה של טומאה – מהתורה או מרבנן…

ואפילו…דררא דטומאה – ואפילו אונן ומחוסר כפורים שלכאורה אינם שייכים לטומאה גם מעלתם נתקנה משום טומאה, היינו החשש שמא נטמאו מתוך היסח הדעת בתקופה שהיו אסורים לאכול קדשים…

והכי נמי…דררא דטומאה – בנדה שם אומר רב הונא: מעת לעת שבנדה )ראתה דם בשעה עשר בבוקר [למשל] החומרה של ב”ה לטמאה 42 שעות למפרע) לקדש )נאמרה רק אם נגעה בקודש תוך מעת לעת) אבל לא לתרומה )אף שנגעה בתרומה ב42- שעות הקודמות מונים את נדתה מהרגע שראתה דם). והגמרא מקשה שאם רב הונא צודק למה הבחנה זו בין קדש לתרומה לא מופיעה במשנה בחגיגה? ומתרצים כדברינו שלטמא אשה 42 שעות למפרע היא גזירה שאינה מבוססת על טומאה ממש כי ברור שלא היתה טמאה אז, ולכן אין מקום להבחנה זו במשנה…

ובגדי אוכלי…סוף – אף שאין חשש שהאוכל תרומה היה טמא עדיין יש דררא דטומאה – החשש שמא אשתו ישבה על הבגד בנדתה.

סיכום – רבי ריכז במשנה רק הבחנות בין קודש לתרומה בענין טומאה – דאורייתא ודרבנן – ולא על רקע אחר.

ד”ה הנושא את המדרס כ עמוד ב

הנושא – הגדרת דינו של נושא המדרס.

מנעל…את החבית – כי בזמן נשיאת המדרס הוא ‘אב הטומאה’ אעפ”כ כל עוד שלא נגע בתרומה אלא רק בחבית של חרס שמחזיקה, או אפילו הכניס את ידו לאויר הכלי, התרומה טהורה…

וכי תניא…בנוגע בה – וזה שמובא בתורת כהנים שהנושא מדרס נעשה אב ועושה חולין להיות ראשון, והחולין עושה חולין אחר שני והשני עושה תרומה שלישי, מדובר בנגיעה ישירה באוכל ולא בכלי…

ועל מה…כמו זב – מפירוש רש”י עולה שהנושא מדרס הוא אב הטומאה כמו זב, ושניהם מטמאים כלי חרס ע”י נגיעה בחללו הפנימי. וקשה…

וא”כ…האוכלין – אם הנושא מדרס הוא אב כמו משכב ומושב מן הדין שיטמא תרומה בהסיט בשעת נשיאת הכלי חרס, כפי שלומדים בברייתא שמושב ומשכב מטמאים אוכלים בהיסט; והרי ברור מהמשנה שהנושא אינו מטמא את הכלי?

ועוד תניא…וכלי חרס – שם דורשים שבזמן שנוגע במשכב או מושב הוא מטמא הבגדים שעליו וגם בגדים שמחזיק בידי אבל אינו מטמא אנשים או כלי חרס…

אלמא…סוף – יש להסיק שדרגתו של הנושא מדרס קלה מזו של זב או משכב ומושב, והביטוי לקולה הוא שלא זו בלבד שאינו מטמא בהסיט אלא גם אינו מטמא במגע אויר של כלי חרס.

סיכום – רש”י: נושא מדרס מטמא כלי חרס במגע עם אויר הכלי; תוס’ חולקים.

ד”ה לא כמדת תרומה כ עמוד ב

הנושא – תפקידה של הכותרת ‘לא כמדת’.

לפי…סוף – הפיסקה ‘לא כמדת’ מיותרת כי ההבדל בין מידותיהם מובן מהדינים במשנה. תוס’ מסבירים שהמשנה נוהגת לרשום כותרת לפני שורה של דינים בעלי תוכן פנימי אחיד, כמו כאן שמדובר בחומרות שיש בהקדש שאינן בתרומה.

ד”ה הכלי מצרף מה שבתוכו כ עמוד ב

הנושא – קושיא על רבי יונתן בחולין כד,ב.

הקדמה – בחולין שם מנסה הגמרא לברר את המקור שכלי חרס טמא מטמא אוכל הנמצא בחללו הפנימי, ומצטטת את רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס )מהכתוב בויקרא יא,לג ‘כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו’ לומדים שכלי חרס שנטמא חוזר ומטמא אוכל שנופל לתוך חללו והראיה) ואפילו מלא חרדל )גרגרי חרדל שבכלי חרס טמאים אע”פ שהאמצעיים אינם נוגעים בדפנות הכלי; מכאן שאויר הכלי מטמא).09

הקשה…דצירף – הקדמה. מה הראיה של ר”יו הרי ייתכן שהגרגרים טמאים לא משום שאויר כלי חרס מטמא אלא לאור העיקרון של ‘צירוף’?

ותירץ…סוף – הלימוד של צירוף מופיע בפרשת הנשיאים (‘כף אחת’) בענין הקדש ואין מקור לצירוף בחולין.

סיכום – העיקרון של ‘צירוף’ תקף בהקדש ולא בחולין.

ד”ה כלים הנגמרים כ עמוד ב

הנושא – כוונת המשנה בהעדפת הלשון ‘נגמרים’ על פני ‘נעשים’.

אומר…סוף – ‘נעשים’ מבטאת את כל תהליך הייצור ו’נגמרים’ מהשלב שהכלי ראוי לשימוש; המשנה באה להדגיש שכלי ששמרו עליו מהשלב שנעשה ראוי לקבל טומאה עדיין חייב בטבילה לקודש.

ד”ה האונן ומחוסר כפורים כא עמוד א

הנושא – הערב שמש בטומאה דרבנן.

הקדמה – א) בפסחים לד,א אומר ר”יו ‘היסח הדעת פסול טומאה’ כי אולי נטמא, וריש לקיש אומר ‘היסח הדעת פסול הגוף’ היינו מעלה בלא קשר לטומאה שקדשים נפסלים בהיסח הדעת, נפקא מינה: אם יעיד אליהו הנביא שהקדשים לא נטמאו למ”ד ‘פסול טומאה’ הקדשים כשרים ולמ”ד ‘פסול הגוף’ הקדשים פסולים.

משמע…הנגמרים – ומותר לאכול קדשים מיד אחר הטבילה..

והכי נמי…שמש בעי – שם אומרת המשנה שאונן רשאי לנגוע בקדשים, והגמרא מקשה ממשנתנו המחייבת אונן ליטבול, משמע שהוא טמא? ובין שאר התשובות מובאת שהמשנה בזבחים עוסקת באונן ששומר על עצמו שלא ייטמא, והמשנה בחגיגה באונן שהסיח את דעתו מלשמור על עצמו שלא ייטמא לשרצים. הגמרא דוחה זאת, שאם המשנה בחגיגה עוסקת בהיסח הדעת לגבי שרצים היה האונן חייב בטבילה וגם בהערב שמש, והרי המשנה לא מחייבו בהערב שמש; מכאן ראיה שהאונן במשנתנו אינו חייב בהערב שמש…

וגם רש”י…שמש – בד”ה מתני’ אומר רש”י דמעלה דרבנן אינו מצריך הער”ש…

והא דתנן…הערב שמש – ‘אין חולקים בקדשים לאכול לערב’ פירושו אסור לאכול קדשים קודם שהערב שמש?

איכא למימר…נקטיה – מחוסר כפורים רשאי לאכול מיד אחר הטבילה, והערב שמש הוזכר רק לגבי טבול יום…

אבל קשה…טבול יום – יולדת וזבה חייבות בקרבנות ומוגדרות מחוסרי כפרה, ונאמר ‘ואוכלת בקדשים לערב’ היינו הערב שמש. ושם א”א לתלות את הדין בטבול יום כי היולדת והזבה אינן טבול יום?

וי”ל…מתעצלין – אילו ראתה האשה את ההקרבה היא היתה רשאית לאכול קדשים בלא הערב שמש, אבל מאחר שבדרך כלל היא אינה נוכחה הרי מבחינתה קיים ספק אם הכהן הספיק להקריבם, ולכן נפסק שעליה להמתין עד הערב שאז הכהנים בודאי הספיקו להקריבם. וקשה…

וק”ל…ב”ד מתעצלין – אם הבעיה בעירובין לב,א היא לגבי ידיעת האשה מתי הקריבו את קרבנותיה היה די לה להמתין עד חצות, כי לגבי העומר שהקרבתו בט”ז בניסן מתירה איסור ‘חדש’ אומרת המשנה במנחות סח,א שהכהנים זריזים ומסיימים עד חצות?

ויש לחלק…על ידם – הכהנים מזדרזים בקרבן ציבור כמו העומר ומסיימים עד חצות, אבל בקרבן יחיד הם פחות זריזים ויש להמתין עד הערב…

וכי תימא…כלום – עוד קושיא על הקביעה שיש להמתין עד הערב בקרבנות יחיד. ברייתא בפסחים נח,ב: מנין שאין דבר )קרבן יחיד) קרב אחר תמיד של בין הערבים )שנקרב במנחה קטנה; שעה 03:3 בערך) תלמוד לומר )ויקרא ו,ה) ‘והקטיר עליה חלבי השלמים’ )והגמרא מקשה) מאי תלמודא )מה הראיה) אמר רבא ‘השלמים’, עליה השלם כל הקרבנות כולם )קודם התמיד של בין הערבים יש לסיים את כל קרבנות יחיד), מכאן שדי להמתין עד מנחה קטנה?

ויש לומר…בכל הספק – בדרך כלל סיימו את התמיד של בין הערבים עד מנחה קטנה אבל מצד הדין מותר עד לשקיעה, לכן על מנת להוציאה מכל ספק איחרו את זמן ההמתנה עד לערב.

אי נמי…תמיד הערב – בעירובין מדובר ביולדת וזבה. יולדת בתום ימי טהרתה מביאה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם היא עניה די לה בשתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. זבה ביום השמיני לטהרתה מביאה שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. והרי רבי ישמעאל בנו של ריב”ב סבור שמותר להקריב חטאת העוף אחר התמיד של בין הערבים, לפיכך עליה להמתין עד הערב שתהיה בטוחה שהכהן הקריב את חטאתה.

והכי מפרש הר”י…חזקת כהנים – פשוט.

וכן יש…על חזקה – מובא בברייתא: גר מעוכב לאכול בקדשים )גר צדק שמל וטבל אבל לא הספיק להביא קרבנו, כפי שחייב בזמן שבית המקדש קיים) עד שיביא קינו )עולת בהמה או שתי תורים לעולה או שני בני יונה לעולה) הביא פרידה אחת שחרית )תור אחת או בן יונה) אוכל בקדשים בערב )ואת הפרידה השניה יביא אפילו אחר כמה ימים). וגם שם אין הכוונה להערב שמש אלא ‘ערב’ הוזכר משום שמדובר בגר שלא ראה את ההקרבה וסומך על החזקה שהכהן יספיק להקריבו בו ביום, לפיכך עליו להמתין עד הערב שהוא הזמן המאוחר ביותר שניתן לתת לכהן. וכעת חייבים לומר שאין הבדל אם הביא פרידה אחת בבוקר או את שתיהן, עליו להמתין עד הערב כשהוא סומך על חזקת הכהן…

אבל ליכא…לא מצינו לו – שתי הוכחות שלא צריכים שם הער”ש: 1) כלל ההוכחות שמחוסר כפורים לא צריך הער”ש; 2) הערב שמש הוא שלב שבא אחרי טבילה, והיות שלא מוזכר שגר מעוכב חייב לטבול לא שייך הער”ש, וגם אין לחייבו לטבול כי טבילה נוהגת במחוסר כפורים רק מסיבות של טומאה שאינן בגר.

וכן תנן…הערב שמש – משמעות הפיסקה ‘אחר ביאתו מותר בכולן’…

ומה היא…הערב שמש – תוספתא שם: כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו”ט, בולד הטומאה מטבילין אותו ביו”ט. והר”ר שמואל מראו”ס פירש שבולד הטומאה מטבילים ביו”ט משום שהכלי טמא רק מדרבנן, כי מהתורה כלים נטמאים רק מאב. ועל סמך המשנה בפרה יא,ה שבטומאה דרבנן לא צריכים הערב שמש מובן שהכלי טהור מיד עם טבילתו, ומשום כך מותר להטבילו ביו”ט…

והכי משמע…לכתחילה – שנטמא בולד הטומאה אינו חייב בהערב שמש. וסוגיית הירושלמי בקשר לטבילת כלים בשבת ויו”ט לפי גירסת תוס’ כלהלן…

גמרא המטביל…בלא הערב שמש – תנו נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו )בשבת ויו”ט מראה שכוונתו היא רק להוציא את הכלי מן המים ולא לטהרו) תרי אמוראי )חולקים בפירוש הברייתא) חד אמר בכלי שנטמא באב הטומאה )וכל שכן בולד הטומאה) וחד אמר בכלי שנטמא בולד הטומאה )מטהרו בהערמה אבל לא כשנטמא מאב הטומאה) מתיב מאן דאמר בולד הטומאה למאן דאמר באב הטומאה ‘אפילו בחול טעון הערב שמש’ )לכתחילה אסור לטהר כלים משום שנראה כמכין כלי משבת לחול אבל מותר בהערמה, אבל לשיטתך שנטמא מאב כיצד מותר לטהרו אפילו ע”י הערמה, הרי חייבים להמתין עד הערב שמש, ונמצא מכין משבת ויו”ט לחול? תשובה) ברוצה להשתמש בהן לצורך חולין )ואין חיוב בהער”ש ומותר להטבילו בהערמה).

והשתא לדבריו…טהרת תרומה – ומדברי הר”ר שמואל מרוא”ס עולה שהתוספתא בביצה יח,א ‘כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו”ט’ נאמרה בכהן שרוצה את הכלי לתרומה או לחולין שאוכל על טהרת תרומה, שאף ע”י הערמה אין להטבילו…

ולא שרי…ע”י הערמה – על ידי הערמה לא. ומאחר שהרישא של התוספתא עוסקת גם בהערמה ה”ה בסיפא, ובסיפא נאמר שבולד הטומאה מטבילים ביו”ט. מכאן שבטומאה דרבנן מותר להטביל משום שאין הערב שמש, אבל גם כאן רק בהערמה. ומכאן ששני האמוראים בירושלמי סוברים שכלי שנטמא בולד הטומאה פטור מהערב שמש…

וכי שרי…ריקן – בביצא יח,א מובאת עוד תוספתא ‘מדלין בדלי טמא והוא טהור’, והכוונה היא לטומאה ע”י אב, וא”כ איך מותר לטהר את הכלי אפילו בהערמה? וי”ל יש דרגות בהערמה, וכאשר כוונתו היא לחולין שאין עתה בעיה של הערב שמש, וההערמה היא מוחלטת כי אין היכר שהכלי טמא, מותר לטהרו בהערמה. מכל זה עולה שנטמא בולד הטומאה (דרבנן) אינו חייב בהערב שמש.

ואותה גירסא…שפי’ – יש בילבול בגירסת הירושלמי ותוס’ מחזיקם בגירסתם…

ועוד היה…וזורקין עליו – עוד ראיה שמחוסר כפרה אינו צריך הערב שמש. שם מובא שלא שוחטים וזורקים קרבן פסח בי”ד בניסן לטמא שרץ שמא יפשע ולא יטבול, משא”כ במחוסר כפרה שמדאו’ טהור וחייב לטבול בלא הערב שמש רק מדרבנן, ומשום חשש שלא יקיים חיוב דרבנן לא נמנעו מלהקריב את פסחו שהוא מצוה שהמבטלה חייב כרת.

ואל תתמה…הערב שמש – ויום הכפורים היה…

וי”ל…הערב שמש – חומרה יתירה אצל צינורא של עכו”ם.

ובצינורא דע”ה…הערב שמש – וקשה: גם בצינורא של ע”ה החמירו חז”ל וחייבו הערב שמש, ושם מובא: תנן )פרה ה,ד) שפופרת שחתכה לחטאת )עץ שחרתו בו בית קיבול לאפר פרה אדומה)…רבי יהושע אומר יטמא ואחר כך יטבול )מטמאים את הכלי בשרץ מת ומטבילים את הכלי על מנת להשתמש בו קודם הערב שמש להוציא מלבן של צדוקים לאמור, חז”ל דרשו שמצב שמחייב הערב שמש לקודש אינו מחייב הער”ש לפרה אדומה, אולם הצדוקים שכפרו בתורה שבע”פ הצריכו הער”ש גם בפרה אדומה. לפיכך חז”ל גזרו לטמא את השפופרת ולהטבילו כדי להשתמש בו קודם הער”ש. בהמשך הסוגיא מוכיחה הגמרא שהמשנה בפרה עוסקת בשפופרת שהיתה טמאה מצינורא דעם הארץ, ואח”כ מקשה הגמרא על רבי יהושע שאמר ‘יטמא ואחר כך יטבול’) הא טמא וקאי )אם להוציא מלבן של צדוקים למה רבי יהושע מחייב לטמא את השפופרת בשרץ הלא הוכחנו שמדובר בשפופרת שכבר טמאה מצינורא דע”ה?) והגמרא משיבה לטובת רבי יהושע שחייבים לטמאה שאל”כ מנין יידעו שהשפופרת נטמאה מצינורא דע”ה; עד כאן. מכאן ראיה שגם צינורא דע”ה מחייב הער”ש, שאל”כ קושיית הגמרא על רבי יהושע נטולת משמעות, שאם צינורא דע”ה אינו חייב הער”ש ברור למה הוא אמר שיש לטמא את השפופרת כי המטרה היא להוציא מלבן של צדוקים. וכעת קשה על דברינו שטומאה מדרבנן אינה חייבת הער”ש…

ועוד תנן…כדפרי’ – ועוד קשה: לפי קביעתנו שטומאה דרבנן אינה מחייבת הער”ש מה זה מועיל להוציא מלבן של צדוקים אם יגע בו בבגדי אוכלי קדש הטמאים לחטאת (פרה) רק מדרבנן?

ותירץ הר”ר שמעון…בעי – חז”ל מעולם לא גזרו בפירוש הער”ש בטומאה דרבנן אולם על עמי הארץ ועל בגדי אוכלי קודש ביחס לחטאת גזרו מעמד של טמאי מת ביום השביעי שלהם, וממילא חייבים בהערב שמש…

אך רש”י…דליכא הערב שמש – וא”כ חוזר הקושי על רש”י, כי גזירת חז”ל לתת לעמי הארץ ובגדי אוכלי קודש מעמד של טמאי מת ביום השביעי (אב) מתייחסת רק לזה שיטמאו אחרים להיות ראשון ושני אבל לא לענין הער”ש. וקשה על רש”י: מצד אחד המשנה בפרה יא,ה אומרת שאין הער”ש בטומאה דרבנן, ואילו עמי הארץ ובגדי אוכלי קודש חייבים הער”ש?

ואמר הר”י…בעי הערב שמש – המשנה בפרה יא,ה ‘כל הטעון ביאת מים’ הפוטרת מהער”ש נאמרה רק בגזירות לטמא תרומה, אבל גזירות לטמא אפילו חולין חמורות והצריכו הער”ש; והרי צינורא דע”ה וטומאת כהן השורף את הפרה מטמאים חולין…

אך לישנא…חולין במגעו – עורך התוס’ חולק על הר”י כי תשובתו אינה משתקפת מהלשונות. וכעת חוזרת הסתירה בין המשנה בפרה יא,ה שטומאה דרבנן אינה צריכה הער”ש לענין צינורא דע”ה והכהן השורף את הפרה שצריך הערש?

והא דבעי…ולא לחטאת – הגזירות בענין פרה כגון השפופרת (צינורא דע”ה) והכהן השורף חמורות ומחייבות הער”ש, והמשנה בפרה מתכוונת לגזירות שלא בענין פרה…

וההיא דפסחים…להטביל – אם אין הער”ש בטומאה דרבנן (פרט לפרה אדומה) קשה להבין את המשנה בשקלים ח,ג שסכין שנמצא ב-י”ג בניסן יש להטבילו שמא נטמא מדאו’ ובעליו טרם הטבילו, אבל מצאו ב-י”ד רשאי להשתמש בו על סמך חזקה שבעליו בודאי הטבילו אתמול כדי להספיק הער”ש כפי שמחוייב בטומאה דאור’. ויש להקשות על ההיתר של י”ד, כי ראוי היה לחשוש שמא נטמא הסכין ב-י”ג בטומאה דרבנן שאינה מחייבת הער”ש, ובעליו החליט להמתין ל-י”ד להטבילו ובינתיים נאבד?

דהא הויא…ועוד…ולא טביל – אין חיוב לחשוש שחפץ נטמא בטומאה דרבנן; כמו”כ לא משהים טבילת כלים לבוקר מחשש שמא לא יתפנה להטבילם…

כ”כ (כמו כן) וליכא…דפסחים – הגמרא שם מצטטת משנה בשקלים ח,א: כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה )כניסה) לבית הטבילה טמאים דרך עליה )יציאה) טהורים. והגמרא מסבירה שיש לדייק מהרישא ‘כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים’ שהכלים הנמצאים בשאר חלקי העיר טהורים. וממה שכתוב בסיפא ‘דרך עליה טהורים’ אין לדייק שכלים הנמצאים בשאר העיר טמאים אלא כלים שנמצאים בגזייתא (סימטה הסמוכה לדרך ירידה ולדרך עליה) טמאים מספק. וקשה על משנה זו כי ממה נפשך: אם נמצא הסכין בירושלים העיר הרי אפילו ב-י”ג אין חיוב להטבילו, ואם נמצא מחוץ לירושלים חייבים להטבילו אפילו ב-י”ד?

דהא י”ל…דאטבלה שריא – הסכין נמצא מחוץ לירושלים או בתוכה במקום שאין חזקת טהרה, כגון גזייתא, ושונה י”ד משאר הימים שאפילו שם יש לכלים חזקת טהרה כי הכל מטהרים את כליהם לחג.

והקשה הר”ר אליהו…בהיסח הדעת -ולמה פטור ב-י”ד מלהטבילו?

ותירץ הר”י…ליפסול – הקדמה א. הר”י סובר כריש לקיש שהיסח הדעת פסול הגוף הוא ותקף רק במצב שהקדשים היו בידו והסיח דעתו מהם.19

והביא הר”ר…הדעת – פשוט.

והקשה הר”ר…שכבר הוטבל – בפסחים ע,א בענין ‘סכין שנמצא’; והלא אם ניכר שכבר נטבל למה להטבילו שנית?

ותירץ לו…יומא – ייתכן שטבילה א’ היתה בבוקר וביתניים נטמא הסכין…

ובההיא דביצה…סוף – שם מצוטטת תוספתא: כלי שנטמא ביו”ט מטבילין אותו ביום טוב, וקשה: הלא מדובר אפילו בטומאה דאו’ שצריכה הער”ש, ונמצא מכין מיו”ט לחול? והרב אלחנן תירץ שמדובר ביו”ט שחל ביום ששי ומותר להכין מיו”ט לשבת. אולם זה לא מתיישב עם לשון התוספתא שמשמעותה יו”ט אפילו באמצע השבוע.

סיכום – א) כל הטעון ביאת מים מדרבנן אין טעון הער”ש פרט לגזירות בענין פרה אדומה. ב) טומאת גוי דומה לטומאת זב וצריכה הערב שמש.

ד”ה דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק כא עמוד ב

הנושא – הטעם לחומרה ‘מנגב’.

ומנגיב…צריכותא ממנגיב – אם הטעם ל’מנגב’ הוא משום חציצה למה לא השמיעה הגמרא צריכותא בין מנגיב בסיפא ומטביל כלים בתוך כלים ברישא, אלא דוקא בין ‘מתיר’ למטביל כלים בתוך כלים?

משום דקים ליה דלא ידעינן מאידך – העיקרון מאחרי הצריכותא הוא לשלול הרעיון שניתן ללמוד חציצת כלים בתוך כלים שברישא מחציצת ‘מתיר’ שבסיפא ומתיר שבסיפא מכלים בתוך כלים שברישא. אולם בנוגע לחומרה של ‘מנגב’ אין הוה אמינא שניתן ללמדה מהרישא או מהסיפא, שכן הרישא והסיפא דומות בכך שהן עצמן יכולות להוות חציצות (הכלי הפנימי לוחץ על החיצוני או אם הקשר יחסום כניסת המים), אבל לחות על גבי כלי אינה חציצה במציאות (אא”כ בעל הכלי מקפיד על הלחות והוי מיעוט שמקפיד עליו וחוצץ מדרבנן)…

ויש מפרשים…מעלה דקדש – יש שתרצו שהטעם ל’מנגב’ אינו משום חציצה אלא חומרה משום מעלת קודש, היינו ידיו של המטביל הן שני ועושות את המים ראשון שמטמאים את הכלי, וחז”ל גזרו שהמקוה לא יטהר את המים על הכלי.29

וקשה למורה…אחד עשר – כי לדעתם מתווספת עוד מעלה – שלא עולה לו השקה משום מעלה דקדש?

וי”ל…דאורייתא – ה’יש מפרשים’ ישיבו שרבי אילא ורבא יוציאו מהמשנה או ‘רביעי בקדש’ משום שהוא מהתורה ולא ‘צירוף כלי’ מדרבנן כר”יו לקמן כד,א; או יוציאו צירוף כלי שהוא מהתורה ויכללו רביעי בקדש שלדעתם הוא מדרבנן.

סיכום – טעמים ל’מנגב’: משום חציצה או מעלה בקדש שהשקה אינה עולה לו.

ד”ה אחרונות לקדש ולא לחולין כא עמוד ב

הנושא – הבהרת מסקנתו של רב מרי.

תימה…מדרס לקדש – מאחר שמובא במשנה לעיל יח,ב ‘בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש’ ולא נאמר ‘בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי חולין על טהרת הקודש ובגדי אוכלי חולין על טהרת הקודש מדרס לקודש’, יש להסיק שחולין הנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו…

ומאי…הוי כקדש – איך מסיק רב מרי שחולין שנעשו עט”ה כקודש דמי בכל מקרה, הלא ייתכן שרק לגבי בגדים הם כקודש אבל לא לגבי שאר דברים?

ושמא…סוף – ויש לומר שרב מרי התכוון רק למעלה של בגדים.

סיכום – כאשר רב מרי אמר שחולין שנעשו עט”ה כקודש דמו הוא התכוון לדברים מוגדרים, כגון מדרס בגד.

ד”ה בתרייתא (קמא) כא עמוד ב

הנושא – הבהרת הסוגיא בנדה ו,א.

וקשה…לא קתני – רב הונא אומר שם שחומרת החכמים במשנה ב,א שנדה טמאה 42 שעות למפרע מראיית דם נאמרה רק לגבי אשה שנגעה בקודש תוך הזמן הזה אבל לא אם נגעה רק בתרומה או חולין. והגמרא תמהה, שא”כ זו חומרה בקודש שאינה בתרומה ולמה אינה מופיעה במשנה בחגיגה? ומתרצים שבחגיגה עוסקים בחומרות שיש בהן דררא דטומאה דאורייתא ואילו באותן 42 שעות למפרע ברור שלא היתה נדה…

ומאי…דטומאה דרבנן – וקשה, רק הרישא עוסקת בדררא דטומאה דאורייתא אבל הסיפא עוסקת בדררא דטומאה דרבנן, וחוזרת הקושיא על רב הונא למה מעת לעת בנדה אינו מופיע בסיפא?

ותו קשה…הקדש – החומרה של מעת לעת נאמרה גם לגבי חולין שנעשו עט”ה, ולמה היא שונה מהחומרות שבסיפא שלא נאמרו בחולין שנעשו עט”ה?

וריב”א…דוקא לקדש – המקשה בנדה ידע שהסיפא כאן מכילה חומרות שאינן בחולין שנעשו עט”ה ומראש הבין שאין מקום לכלול מעת לעת בנדה בסיפא, אבל תמה למה לא נכללה ברישא העוסקת בחומרות הנהוגות בחולין שנעשו עט”ה…

ולא יתכן…ועוד…דוקא לקדש – שני קשיים בתשובת הריב”א: 1) הסוגיא שדנים בה מופיעה בדף ו,א אבל רק בעמוד ב’ מסיקה הגמרא שמעת לעת בנדה נאמרה גם בחולין שנעשו עט”ה, וא”א שהמקשה בעמוד א’ לקח את זה בחשבון כשהציג את קושייתו; 2) אם המקשה ידע שמעת לעת בנדה נאמרה גם בחולין שנעשו עט”ה הגמרא היתה צריכה להקשות עליו למה החומרה תקפה גם בחולין שנעשו עט”ה כאשר החומרות בסיפא בחגיגה לא נאמרו בחולין שנעשו עט”ה?

להכי נראה…דטהורה היתה – המקשה הקשה בבת אחת על הרישא ועל הסיפא שראוי לצרף חומרת מעת לעת באחת מהן. והתרצן משיב שאין מקום לצרף מעת לעת בכלל, שכן באותן 42 שעות למפרע ידוע שלא היתה טמאה משא”כ בחומרות שברישא ובסיפא שקיים בהן גורם של טומאה…

ואל תתמה…דטומאה כלל – אם אין חשש לטומאה במעת לעת למה החמירו גם בחולין שנעשו עט”ה?

לפי שרגילות…עט”ה – אשה נטמאת כאשר הדם נעקר מהמקור לפרוזדור, ובדרך כלל היא מודעת לזאת רק כעבור מספר דקות. הפרש קטן זה של זמן שהיא למעשה טמאה שלא בידיעתה די בו כדי שחז”ל יחמירו לטמאה מעת לעת גם לגבי חולין שנעשו עט”ה…

ומכל מקום…סוף – מאידך אין לכנות פרק זמן קצר זה ‘דררא דטומאה’ כדי שיכלול מעת לעת במשנתנו, כי קודם אותם מספר דקות אין ספק שהיתה טהורה, שכן אם ההלכה חוששת לטומאה עשרים וארבע שעות קודם לכן אשה היתה אסורה לעסוק בטהרות יום שלם קודם לזמן שהיא מצפה לראות דם והרי אין דין כזה.

סיכום – מעת לעת בנדה לא מופיע במשנתנו משום שאין בה ספק של טומאה.

ד”ה בתרייתא (בתרא) כא עמוד ב

הנושא – הגדרת דררא דטומאה.

תימה…רביעי בקודש – קושיא על רש”י שמפרש בדף כד,א שרביעי בקודש דרבנן…

ועוד קשה…שיש תוך – צירוף סל הוא דאורייתא ומופיע בסיפא, א”כ איך ניתן לומר שהסיפא אין בה דררא דטומאה דאורייתא?

ותירץ הר”י…סוף – דררא דטומאה מתכוון לטומאה שיש לה ביטוי גם בחולין, ומאחר שאין כלי מצרף בחולין נכון לומר שאין בו דררא דטומאה.

ד”ה כעוביה וכחללה כא עמוד ב

הנושא – יישוב משניות סותרות בענין חיבור מקואות.

הקדמה – א) משנה בפרה ה,ח: שתי שקתות שבאבן אחת )שוקת היא בית קיבול בסלע שנזרמים בה מים ממעיין מסוך, וכאן היו שתי שקתות משני צדדיה של אבן אחת) קדש אחת מהן (נתן אפר פרה במים שבאחת מהן) המים שבשניה אינן מקודשין )כי השקתות אינן חשובות כלי אחד. אבל) היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד )קוטר החור בדופן שבין השקתות היה כ-ב’ אצבעות) או שהיו המים צפין על גביהן )הדופן האמצעית היתה נמוכה משאר הדפנות) אפילו כקליפת השום )שכבת המים שצפה מעל הדופן)…המים שבשניה מקודשין.

ב) משנה במקואות ו,ט: כותל שבין שני מקואות )חסרים) שנסדק לשתי )כל אורך הכותל מלמעלה למטה והמים נוגעים) מצטרף )שני המקואות למקוה כשר מפני שאין סיכוי שהסדק ייסגר מאליו) ולערב )נסדק כל רוחב הכותל והמים נוגעים) אין מצטרף )כי ייתכן שהסדק ייסגר מכובד החלק העליון על התחתון) עד שיהא במקום אחד )הסדק) כשפופרת הנוד )ואז מצטרפים) רבי יהודה אומר חילוף דברים )נסדק לאורך אינו מצטרף ולרוחב מצטרף) נפרצו זה בתוך זה )נשבר קטע מהשכבה העליונה של הכותל והמים נוגעים) על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד )כדי שהמגע ייחשב כחיבור רוחב הפירצה צריך להיות לפחות ב’ אצבעות וגם המים צריכים לעבור את כל החלק העליון של הכותל לפחות כקליפת השום).

ג) בגיטין טו,ב האמורא אילפא חוקר אם יוצאים במצות נטילת ידים לחצאין, היינו מקום הנטילה הוא עד הפרק שמחבר את כף היד לאמה, מה הדין אם נטל את חצי השיעור ואח”כ את החצי השני כאשר החצי הראשון עדיין קצת רטוב (משקה טופח)? והגמרא אומרת: וכי איכא משקה טופח מאי הוי )למה שזה יועיל) והתנן )טהרות ח,ט) ‘הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה )וממילא גם לא לנטילת ידים?) לא צריכא דאיכא טופח להטפיח )אילפא מתכוון לכאשר החצי הראשון רטוב כדי להרטיב דבר אחר שייגע בה, והמשנה בטהרות עוסקת ב’טופח’ בלבד, היינו רטוב אבל לא כדי להרטיב. ומקשים) הא נמי תנינא ‘טופח להטפיח חיבור’ )ולמה אילפא מקשה על דבר שכבר נפסק בברייתא?) דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא )המשנה בטהרות שממנה מדייקים שטופח ע”מ להטפיח הוא חיבור נאמרה לשיטת רבי יהודה ולגבי מקואות, אבל ייתכן שבנטילת ידים נקבעה המצוה שתיעשה בשפיכת מים בבת אחת. ושיטת רבי יהודה מופיעה במשנה מקואות ז,ו) ‘מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונת וירדו שנים וטבלו בזה אחר זה ראשון טהור והשני טמא’ )כי עכשיו המקוה חסר) רבי יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור )כי המים על הראשון הם: -1 טופח ע”מ להטפיח, -2 יישום העיקרון גוד אחית). הגמרא מסיימת בלא יישוב לחקירתו של אילפא.

פירש”י…והקשה…להטפיח כחיבור – ואם טופח ע”מ להטפיח חיבור אז חור שקטן בהרבה משתי אצבעות צריך להיות חיבור?

ואומר ר”ת…ב’ אצבעות – הקוטר חייב להיות לפחות כשתי אצבעות, אבל כמות המים העוברת דרך החור די בטופח על מנת להטפיח…

אך קשה…כקליפת השום – הקדמה א. משם עולה שעובי קליפת השום נחשב כחיבור רק אם המים צפים מעל למחיצה, אבל בתוך החור שבמחיצה המים חייבים למלאות את כל הנפח של ב’ אצבעות, בניגוד לר”ת…

ותו תנן… על מנת להטפיח – הקדמה ב. מהסיפא עולה שכדי להוות חיבור כשנפרץ קטע מגג הכותל המפריד בין שני מקואות, רוחב הפירצה חייב להיות לפחות ב’ אצבעות (שפופרת הנוד) מלאות מים, וכן המים חייבים לכסות את חלקי הגג שלא נפרצו לפחות כקליפת השום. ושוב ראיה נגד ר”ת שלא די שיהיו המים ‘טופח ע”מ להטפיח’ בתוך החור כדי לחבר שני מקואות…

ועוד אי…לענין מקואות – הקדמה ג. עד כאן מקשה הר”י על תשובת ר”ת, וכעת הוא מקשה על הקושיא של ר”ת. קושיית ר”ת מניחה שהמשנה בטהרות ח,ט (המצוטטת בגיטין טז,א) ‘הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור’ עוסקת במקואות, והמשמעות היא שהחכמים סוברים שטופח ע”מ להטפיח הוא חיבור, בניגוד לנאמר כאן שצריך חור שקוטרו ב’ אצבעות. אולם מדברי הסוגיא ‘דלמא לענין מקואות ורבי יהודה’ משמע שהגמרא הבינה מראש שהמשנה אינה עוסקת בחיבור מקואות (וכאילו שהחכמים סוברים טופח ע”מ להטפיח הוי חיבור) אלא בענין אחר, ולכן אין מקום לקושיא של ר”ת היות שאנו עוסקים במקואות…

ונראה לר”י…בתחתונה – עיין בקטע ‘לפי מה שפירש הר”י’ בד”ה ‘בתחתונה’ יט,ב. כל המשנה עוסקת בהשקה (טיהור מים ע”י נגיעתם במי מקוה) ולא בחיבור מקואות, והראיה ברישא חולקים רבי יהושע וחכמים, רבי יהושע סובר יש חיבור אפילו אם רק קצהו של המקל במקוה, וחכמים מחייבים טבילת כל המקל. ובהמשך המשנה מוסיפים החכמים שנצוק, קטפרס ומשקה טופח אינם חיבור. ואולם החכמים כבר פסקו שבשלשה מקואות טובלים בתחתון אע”פ שהוכשר ע”י קטפרס, מכאן שהמשנה בטהרות עוסקת בהשקה ולא בחיבור מקואות (והסוגיא שם הביאה את המשנה כדי לדייק מדברי החכמים שטופח ע”ח להטפיח הוא חיבור בהשקה על קרקע מישורית ומן הסתם ה”ה בנטילת ידים). לפיכך נדחתה הראיה של ר”ת מהמשנה בטהרות שדי בטופח ע”ח להטפיח לחבר שני מקואות…

וכי מוקמינן…לא הוי חיבור – וכאשר התרצן בגיטין דחה את הראיה מטהרות לנט”י ואמר ‘דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא’ י”ל שאם מעמידים את המשנה בענין מקואות היא בודאי כרבי יהודה, כי החכמים סוברים שאין חיבור בין שני מקואות במים שרק טופח ע”מ להטפיח, אלא מים כקליפת השום ברוחב כשפופרת הנוד אם נפרץ מלמעלה או מלא רוחב שפופרת הנוד בחור שבאמצע הקיר…

והכי משמע…חיבור – וכן משמע מלשונם במשנה מקואות ו,ז ‘עירוב מקואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה’ שאין פחות מזה…

ועוד דאיכא…לא אמרינן – הר”י מוסיף שניתן לומר שגם רבי יהודה מסכים שחיבור שני מקואות נעשה על ידי שתי אצבעות מלאות מים בקיר שיש בו חור באמצע, או כשנפרץ מלמעלה רוחב הפירצה חייב להיות כשתי אצבעות מלאות מים ושהמים גם יכסו את גג הקיר מלמעלה בעובי של כקליפת השום, אלא שרבי יהודה סובר שבמקום שיש גם גוד אחית דוקא שם טופח ע”ח להטפיח מהווה חיבור במקוה…

ולעיל…אלא באמצעית – וכאן תוס’ מסבירים למה בתוספתא דמקואות פרק ג’ (לעיל יט,א) נאמר ‘שלש גממיות בנחל’ ולא שתים…

אך תימה…על גביו – קשה על שיטת החכמים: בטהרות ח,ט אומרים שקטפרס אינו חיבור בהשקה ובתוספתא דמקואות פרק ג’ אומרים שהוא חיבור למקואות, מאידך בגיטין טז,א מדייקים שלדבריהם טופח ע”מ להטפיח הוא חיבור בהשקה (בקרקע ישרה) אבל במקואות ו,ט אומרים כשנפרץ מלמעלה צריכים רוחב פירצה של ב’ אצבעות מלאות מים ומים צפים על גבי גג הקיר כקליפת השום?

ותירץ הר”י…מילתא – גזירות הכתוב…

ועוד…לא הוי חיבור – קשה: לדברינו הגמרא בגיטין למדה בתחילה שהמשנה בטהרות ‘הנצוק וכו’ עוסקת בהשקה, ובאה ללמד שטופח ע”מ להטפיח הוא חיבור להשקה אבל למקוה צריכים מים צפים. אבל מדברי התרצן ‘דלמא לענין מקואות וכו’ משמע שלפי רבי יהודה טופח ע”מ להטפיח אינו חיבור להשקה, הנוגד את שיטת רבי יהודה במשנה ‘שנים שטבלו’…

ויש לומר…נקטיה – אין להבין ‘דלמא לענין מקואות’ למעט השקה אלא הוא הדין להשקה שטופח על מנת להטפיח הוא חיבור לרבי יהודה בתנאי שיש גם גוד אחית…

ומיהו יש…סוף – עורך התוס’ אומר שניתן היה ליישב את קושיית ר”ת בדרך פשוטה, שהמשנה בטהרות ח,ט שמדייקים ממנה שטופח ע”מ להטפיח חיבור עוסקת בשני מקואות בקרקע ישרה שאין בעיה של קטפרס, אבל שני מקואות המחולקים בקיר אם הנקב באמצע צריכים כשפופרת הנוד מלא מים, ואם נפרץ גג הקיר מלמעלה רוחב הפירצה צריך להיות כשפופרת הנוד מלא מים ושהמים יכסו את שאר הקיר כקליפת השום.

סיכום – רבינו תם: קוטר הנקב בין שני מקואות צריך להיות כשפופרת הנוד אבל המים בנקב די בטופח ע”מ להטפיח.

הר”י: לפי החכמים טופח ע”מ להטפיח חיבור להשקה אבל לא למקואות; לפי רבי יהודה הוא חיבור גם למקואות אם יש בו גם הגורם של גוד אחית. שני מקואות מופרדים ע”י כותל כדי להוות חיבור אם נפרץ קטע מגג הכותל רוחב הפירצה חייב להיות לפחות ב’ אצבעות (שפופרת הנוד) מלא מים, והמים גם צריכים לכסות את שאר הגג לפחות כקליפת השום; ואם יש נקב באמצע הכותל קוטרו חייב להיות כשפופרת הנוד מלא מים;

עורך התוס’: שני מקואות בקרקע ישרה מתחברים ע”י טופח ע”מ להטפיח.

ד”ה מאי איכא בין רבא לר’ אילא כב עמוד א

הנושא – הצורך בחיפוש אחר נפקא מינה.

קשיא…מהני לפנימי – לא קשה למצוא נפקא מינה, כגון דינו של החיצוני, שלפי ר’ אילא גם הוא טמא כי יש חשש שהפנימי לחץ עליו ומנע הגעת המים לכל מקום בחיצוני, ולפי רבא החיצוני טהור כי הגזירה מתייחסת רק לפנימי, א”כ למה מתעכבת הגמרא בענין?

ותירץ…ופנימי טהור – בעל הסוגיא לא חפש נפקא מינה כלשהו אלא נ”מ במסגרת הנתונים שבהם עוסקת המשנה, וידע שבמשנה מדובר שהחיצוני טהור ומשתמשים בו רק להחזיק את הפנימי, לפיכך א”א לומר את הנפקא מינה הנ”ל…

וכן משמע…בתוך כלי – שמשמעותו שהפנימי זקוק לטיהור ולא החיצוני…

הלכך לא…דמיתוקמא הכי – לפיכך אין לומר שהנפקא מינה לגבי החיצוני משקף את ההבדל בין רבא לר’ אילא ביחס למקרה במשנתנו, והראיה מדברי רבא לקמן שאמר ‘הני מילי בכלי טהור’ שכוונתו לחיצוני במקרה שבמשנה…

ומיהו רש”י…טמאים – רש”י במשנה…

ולא נראה…דסלקא לחיצון – אין לקבל פירוש רש”י כי הגמרא אומרת כאן שאם החיצון זקוק לטיהור חומרת חז”ל אינה תקיפה…

והשתא לפי…חיצון – ועתה לפי רש”י חוזרת קושייתנו הראשונה שהגמרא לא היתה צריכה למצוא נפקא מינה מאחר שההבדל בין ר’ אילא ורבא ברור, היינו החיצוני כאשר שניהם טמאים: לפי רבי אילא גם החיצוני אינו טהור לאור החשש שהפנימי לחץ עליו, ולפי רבא החיצוני טהור אפילו אם אין בו כשפופרת הנוד, אבל ברור שלדעת שניהם הפנימי טמא…

אלא כח…סוף – רש”י יכול להשיב שהגמרא חפשה נפקא מינה לפיו גם הפנימי טהור, ואמרה סל וגרגותני שלפי ר’ אילא שניהם טמאים ולפי רבא שניהם טהורים.

סיכום – הר”ר אלחנן: המשנה עוסקת במקרה שהכלי החיצוני טהור והפנימי טמא; רש”י: מדובר כאשר שניהם טמאים.

ד”ה אבא שאול אומר לתרומה כב עמוד א

הנושא – קושיא על אבא שאול.

צ”ע…סוף – צריך עיון באבא שאול. במשנה נאמר ‘מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש’ שמשמעותה לכתחילה, אבל בדיעבד אם הטביל כלים בתוך כלים עולה הטבילה אפילו לקודש. והרי כאן בברייתא מדובר בטבילה של בדיעבד, כפי שמשמע מלשון הת”ק ‘הטבילן’, ואבא שאול אומר שהטבילה אינה עולה לקודש?

ד”ה שלא יהא בונה במה לעצמו כב עמוד א

הנושא – החשש של רבי יוסילעשיית פרה אדומה יותר מקרבנות אחרים.

דהא…שמירתה – דברי רבי יוסי הם כעין חיזוק לנאמנות ע”ה ביין ושמן לאמור, יש נאמנות לע”ה בענין פרה על פי פסוק בתורה ומן הסתם הטעם הוא שלא ילך וישרוף פרה לעצמו, ומשום כך יש להאמינו גם ביין ושמן שלא ילך וינסך יין או יקריב מנחה במזבח שלו, ואם תשאל: מנין שרבי יוסי סובר שיש נאמנות לע”ה בפרה אדומה?

והכי תניא…סוף – רבי יוסי (ובתוספתא שלנו נאמר רבי יהודה) לומד זאת מהפסוק (במדבר יט,ט) ‘והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה’ שהכל נאמנים על שמירתה, ומן הסתם הטעם הוא שלא ישרוף פרה לעצמו.

ד”ה לא מקבלין מינייהו כב עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

רש”י…ול”נ – רש”י הבין שחז”ל לא גזרו טומאה על ע”ה בשעת הגיתות והבדים כי אז הכל מקפידים לטהר את עצמם ואת כליהם שלא כבשאר ימות השנה. אבל תוס’ מעירים שלא נראה להם שזה הטעם, והראיה…

דפותח…ואם היו…משתרי – לקמן כו,א מובא במשנה: הפותח את חביתו )חבר שמוכר יין) ומתחיל בעיסתו על גב הרגל )או מוכר בצק ברגל, וידוע שע”ה נוגעים בכלים) רבי יהודה אומר יגמור )בתום הרגל רואים את היין והבצק כטהורים, כי לא גזרו טומאת ע”ה ברגל) וחכמים אומרים לא יגמור )כי אחר הרגל מגע ע”ה מטמא למפרע). בביצה יא,ב מוסבר שרבי יהודה מקיל לא משום שהוא משוכנע שע”ה טובלים ברגל אלא שאם חז”ל לא יתירו לחבר למכור גם אחר הרגל הוא עלול לא להתחיל למכור ברגל ויהיה מחסור במזון. מכאן שהקולה לגבי ע”ה ברגל (וכן בשעת גיתות ובדים) לא נובעת מזה שע”ה טובלים אלא משיקולים יותר חשובים מאלו שהניעו חז”ל לגזור טומאה על ע”ה…

אלא משמע…לחוד – מכאן שהקולה ברגל הן לחכמים והן לרבי יהודה לא נובעת מכך שע”ה מטהרים את עצמם כיון שאין ודאות כזאת…

וכן משמע…ברגל – ו’נעשו’ פירושה נעשו כך בעיני ההלכה אע”פ שבמציאות אין הדבר ודאי…

והכי…סוף – בתוספתא חגיגה ג,יב נאמר ‘ובשעת הרגל (נאמן ע”ה) על התרומה’ משמע רק בשעת הרגל…

סיכום – אין טומאת ע”ה בשעת הגיתות והבדים וברגל: לפי רש”י משום שאז הכל מקפידים להיות טהורים; לפי תוס’ היו לחז”ל שיקולים לא להפעיל את גזירתם בענין ע”ה באותם הזמנים.

ד”ה כמאן מקבלין סהדותא מע”ה כרבי יוסי כב עמוד א

הנושא – מעמד עמי הארץ היום.

הר”ר אלחנן…עליהם – לא מזמנים עם ע”ה כדי שלא להתחבר אליהם, אבל בימינו בגלות מזמנים כדי שלא להרחיקם מהציבור העלול לגרום להתבוללותם (יש לגרוס רמי בר חמא ולא רב מנשיא בר תחליפא)…

והר”י מפרש…סוף – גם הר”י מסכים שמזמנים עם ע”ה אבל מטעם אחר – שאין אנו מחזיקים את עצמנו בדרגת תלמיד חכם.39

ד”ה ניחוש לשאלה כב עמוד א

צ”ע…סוף – קשה על המקשה: סוגייתנו עוסקת רק מבחינת חלות גזירת חז”ל לאסור טבילת כלים בתוך כלים אבל אין ספק שחייבים לטבול כלי של ע”ה.

ד”ה כלום משגיח בך כב עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פרש”י…ותימה היא – שלשה קשיים על פירוש רש”י שע”ה מציית להלכה שכלי חרס מציל על אוכלים ומשקים וכלי חרס אחרים שבתוכו אבל לא על כלי שטף שבתוכו ושהוא נאמן לטהרו…

למה…להשיקן – 1) למה ב”ש מטמאים כלי שטף ולא את השאר? ואל תאמר משום שטומאת השאר היתה גורמת להפסדם כי לא ניתן לטהרם כי ניתן לטהר מים ע”י השקה במקוה וב”ש מטהרים גם אותם במצב האמור?

ועוד…דמטבלינן – 2) אם ע”ה מציית ומטביל כלי שטף למה מסיקה הגמרא שהחבר חייב להטבילו?

ואי לצורכן…חרס – 3) אם ע”ה אינו מוכן לציית לחז”ל בדבר כלי חרס למה שיהיה מוכן לציית בדבר כלי שטף ולהטבילם (ע”פ מהרש”א)?

אלא נראה…סוף – לא כפירוש רש”י שע”ה יטהר כלי שטף, אלא כשם שאינו משגיח בחז”ל בקשר לכלי חרס הוא אינו משגיח בכלי שטף, אלא פירושו שחברים יודעים שאין לסמוך על ע”ה ולכן לעולם אינם שואלים מהם כלי חרס ומה עוד שאין דרך לטהרם, אבל שואלים כלי שטף ומטבילים אותם.

ד”ה טמא מת הזאה ג’ ושביעי כב עמוד ב

הנושא – למה לא חוששים לטומאת מת.

בהני…מטבילין – לקושיא ‘וניחוש לשאלה’ השבנו ‘כי שיילינן מינייהו מטבילינן להו’ (כששואלים כלי שטף אין זה משנה אם הע”ה הטבילו בתוך כלי כי חבר ממילא יטביל את הכלי), וקשה: למה לא חוששים לטומאת מת ואז טבילה בלא הזאה אינה מטהרת?

ודנפלה מעפורת ממנו – גם שם למה לא חוששים לטומאת מת?

ובבנות כותים…מת – עיין בד”ה ‘בגדי ע”ה’ יט,ב בא”ד ‘ועוד מצינו’; והרי גם שם למה לא חוששים לטומאת מת?

כיון…סוף – משא”כ במקרה של ב”ה וב”ש שהיה ידוע שנטמאו טומאת מת.

סיכום – השואל כלי מעם הארץ אינו חייב לחשוש לטומאת מת שאינה שכיחה, לפיכך די בטבילה משום טומאת עם הארץ.

ד”ה ואטבילה לא מהימני כב עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

הקדמה – מהלך הסוגיא עד כה לפי רש”י: 1) קביעת הגמרא שאפילו אם ע”ה טובל כלי בתוך כלי אין חשש לתקלה כי בלאו הכי חברים מתחמקים מלקבל מהם תרומה; 2) קושיא: ‘וניחוש לשאלה’, וראיה מב”ה וב”ש שחברים נוהגים לשאול כלים מע”ה, כי זאת הסיבה שב”ש גזרו שכלי חרס מוקף צמיד פתיל אינו מציל כלי שטף שבתוכו מטומאת מת כדי למנוע חברים מלשאול מע”ה כלי שטף שהיו בתוך כלי חרס כזה; 3) תשובה: ‘כי שיילינן מינייהו מטבלינן להו’ (כאשר חבר שואל כלי סתם שלא היה ידוע אם נטמא בטומאת מת אצל הע”ה, הוא נוהג להטביל את הכלי שמא נטמא טומאת ערב והע”ה הטביל אותו בתוך כלי אחר); 4) קושיא: ‘אי הכי ניהדרו להו ב”ה לב”ש וכו’ (אם חבר נוהג להטביל כל כלי ששואל מע”ה למה ב”ה לא השיבו שאין טעם לגזירת ב”ש כי חברים ימשיכו לשאול מהם כלי שטף ויטבילם); 5) תשובה: ‘טומאת מת בעי הזאה ג’ וז’ ומנא לז’ יומי לא מושלי אינשי’ (טבילת סתם כלי שחבר שואל מהם כשירה משא”כ כשנודע שהכלי נטמא בטומאת מת אצל הע”ה, כי אז ימנעו חברים מלשאול מהם כלים כי לעולם לא יוכלו לטהרם מאחר שלא ישהו אצלם שבעת ימים הדרושים להזאה).

פרש”י…אטבילה – רש”י מפרש שהקושיא ‘ואטבילה לא מהימני’ מתייחסת למה שנאמר בעמוד א’ שלא סומכים על טבילת ע”ה שמא הטביל כלי בתוך כלי, והרי הברייתא אומרת ‘נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת’?

וקשיא…כדמסיק – וקשה: אמרנו שהסוגיא בעמוד א’ עוסקת בכלים שלגביהם יש חשש שמא נטמאו בטומאה שאינה טומאת מת וטמאים עד הערב ושאין לסמוך על טבילתם של ע”ה. א”כ למה מביא המקשה ראיה שיש לסמוך עליהם מברייתא העוסקת בטומאת מת, הלא ייתכן שהכללים הנוהגים בטומאת מת שונים מאלה הנוהגים בטומאות אחרות?

ותירץ מורי…לכלים – הקושיא אינה המשך למה שמשיבה הגמרא ‘כי שאלינן מינייהו מטבלינן להו’ על ‘וניחוש לשאלה’ (כדעת רש”י), אלא מתייחסת לברייתא ‘א”ר יהושע’, לאמור אם חברים נוהגים להטביל כלים ששואלים מע”ה למה ב”ה לא השיבו לב”ש שגזירתם לטמא כלי שטף של ע”ה שנמצא בתוך כלי חרס באוהל המת כדי למנוע חברים מלשאול כלי שטף מע”ה בנויה על חומרה דרבנן, שכלי חרס טמא בטומאת עם הארץ והטומאה אינה חוצצת בפני טומאה אחרת. ומאחר שזו טומאה מדרבנן די בה לטמא עד הערב, וא”כ הגזירה שבאה למנוע חברים מלשאול כלים מע”ה לא תועיל כי חברים ימשיכו לשאול כלים ולהטבילם?

ומסיק…שלא נטמאו במת – ומשיבים שב”ה ידעו שגזירת ב”ש לא הסתפקה בטומאת ערב אלא שכלי חרס של ע”ה אינו מציל כלי שטף שבתוכו כאילו טומאת ע”ה היתה מהתורה ומחייבת הזאת ג’ וז’, ועל כן טבילה בלבד לא תואיל בלא הזאה. לפיכך ב”ה לא הקשו כך על ב”ש, כי כאמור ב”ה ידעו שגזירת ב”ש היא כאילו שנטמא הכלי שטף שבתוך הכלי חרס בטומאה דאורייתא…

ואמטו להכי…סוף – לפיכך הגמרא מקשה כעת מברייתא על עצם הגזירה של ב”ש שלא מאמינים לע”ה האומר שכלי שטף לא נטמאו, והרי הברייתא אומרת שע”ה נאמן לומר שלא נטמא טומאת מת? ואביי משיב שהוא נאמן לומר שגופו לא נטמא אבל לא שכליו לא נטמאו, מכיון שע”ה אינו יודע שכליו טמאים ומחזיקים אותם לטהורים, ונמצא שכליו אינם חוצצים בפני טומאת מת בשעה שהוא מאמין שהם חוצצים.

ד”ה מתוך חומר שהחמרת עליו כב עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פירש…ולטבול – מרש”י עולה שלגבי גופו נאמן יותר על טבילה מאשר על הזאה…

וצ”ע…על הזאתו – ק”ו המוכיח את ההיפך שנאמן יותר על הזאה מאשר על טבילה: מה כלים שאין נאמן על טבילתם, כי חבר חייב להטביל כלים ששואלים מע”ה, נאמן הע”ה על הזאתם כפי שמובא בברייתא ‘נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת’, אז בגופו שנאמן על טבילה כ”ש שנאמן על הזאתו?

ואמר מורי…בלא גופו – הברייתא ‘נאמנין עמי הארץ’ עוסקת כשבא ואמר שמעולם לא נטמאו הכלים, אבל אם ידוע שנטמאו ועכשיו מספר שהזה עליהם אינו נאמן כשם שאינו נאמן כשאומר שהזה על גופו…

ותניא נמי…ג’ ימים – ומשמע מכאן שאינו נאמן כשאומר שהזה על כליו…

י”מ…אומר זהיתי – ולפי ה’יש מפרשים’ לא יהיה קושי בקשר לטבילה…

אך…סוף – לפיכך אין לומר שסופו הוא ‘הזיתי’ כי מדובר בענין טבילה.

ד”ה כלי שנטמא אחוריו במשקין כב עמוד ב

הנושא – המקור לטומאת אחוריו של הכלי ולא תוכו.

דמדאורייתא…בנדה – מהתורה משקה אינו מטמא אפילו אחוריו של כלי, אלא רבנן גזרו שמקשה מטמא גזירה משום הלחות שיוצא מגופם של זב וזבה שהן אב הטומאה, ואם תשאל: א”כ למה תוכו אינו טמא? ועבוד ביה…סוף – טומאת כל הכלי עלולה ליצור רושם מוטעה שהכלי טמא מהתורה וישרפו תרומה שהיתה בו, והרי אסור לשרוף תרומה שאינה טמאה טומאה דאורייתא.

ד”ה מקום שנקיי הדעת צובעין כב עמוד ב

הנושא – הבהרת שיטת רש”י.

הקדמה – בזבחים ג,ב ובחולין כה,א דורשים ארבע הלכות בקשר לחלל הפנימי של כלי חרס הנקרא ‘תוכו’: 1) שרץ מת שב’תוך’ (חלל האויר) של כלי חרס מטמאו; 2) אוכל או משקה שב’תוך’ כלי חרס טמא נטמאים (כלים אינם נטמאים מ’תוכו’ של כלי חרס); 3) הדינים הללו חלים רק בכלי חרס אבל כלי שטף אינו נטמא או מטמא מ’תוכו’; 4) ‘תוכו’ של כלי חרס מתבטא בשתי צורות: 1) החלל הפנימי שלו, 2) כלי חרס או שטף המונח בכלי חרס ושפת הפנימי אינה גבוהה משפת החצוני. ואם שפת הפנימי גבוהה מהחיצוני שרץ שנמצא בפנימי אינו נחשב כמונח ב’תוך’ החיצוני אלא ב’תוך תוכו’ שדיניו שונים מדין ‘תוך’.

פרש”י…וחרדל – עושים שקע בתחתית הפנימית של הכלי להחזיק בו תבלינים שלא יתערבו באוכל. רש”י הבין שבטומאה דרבנן ‘אחוריים ותוך ובית הצביטה’ הם מקומות נפרדים לענין תרומה, שאם אחד נטמא האחרים עדיין טהורים…

והקשה…מתוך תוכו – הקדמה. איך סובר רש”י שאם השקע של בית הצביטה טמא ששאר הכלי נשאר טהור, הרי השקע אינו יותר מוגן או סגור מאשר כלי ב’ הנמצא בתוך כלי א’ כששפת כלי ב’ נמוכה משפת כלי א’ שאם יפול שרץ מת בכלי ב’ שניהם טמאים?

וצריך לדחוק…נטמא אחוריו – אלא מאחר שא”א להפריד בין בית הצביטה ובין תוכו י”ל שלדעת רש”י אין בכלי שלשה אזורים (אחוריים, תוך ובית הצביטה) אלא שנים: אחוריים מכאן, ותוך ובית הצביטה מכאן; נטמא אחוריים שאר הכלי ובית הצביטה טהורים, נטמא תוכו או בית הצביטה כל שאר הכלי טמא…

א”כ לפירוש…סוף – ולפי מה שפירשנו ברש”י שרבי יוחנן סובר שבית הצביטה הוא שקע בתחתית הפנימית של הכלי, ולפי שמואל הוא מקום בצדו החיצוני לסייע להחזיק בו, ההבדל בין שמואל ור”יו אינו מצטמצם בגירסה ובפירושה בלבד אלא כיצד להבין את המשנה: לפי שמואל ‘אחוריים תוך ובית הצביטה’ הם אזורים שונים שאינם מושפעים מטומאה דרבנן שבאזור אחר, ולפי ר”יו בית הצביטה טמא מטמא את כל הכלי כולל האחוריים. אולם אם זה נכון יש להניח שהגמרא היתה מזכירה את הנפקא מינה, ולכן צריך עיון בשיטת רש”י.

סיכום – לפירוש רש”י לרבי יוחנן בית הצביטה טמא מטמא את כל הכלי, ויש רק שני אזורים בלתי תלויים בכלי אחוריים מכאן ובית הצביטה ותוכו מכאן.

ד”ה ונפסקה רצועה של סנדלו כג עמוד א

הנושא – רצועה שנפסקה לענין קבלת טומאה.

אע”ג…לאו כלי הוא – חפץ שימושי מוגדר ‘כלי’, כגון כלי עבודה או כלי בישול, אבל חפץ שאינו שימושי כגון רצועה שנפסקה, אינו כלי ואינו מקבל טומאה…

מדלא…לא מנא הוא – רצועת הסנדל של אביי נפסקה ולא היה אפשר לנעול את הסנדל. רב יוסף פסק שהיות והסנדל אינו שימושי בטל ממנו השם ‘כלי’ ואסור לטלטלו משום מוקצה. ועתה אילו היתה לרצועה הקרועה שם ‘כלי’ רב יוסף היה מתיר לאביי לטלטלו אגב הרצועה שהיא כלי, אלא מכאן שרצועה קרועה אינה כלי לענין שבת וה”ה שאינו כלי גם לענין טומאה?

צריך למימר…סוף – שם בשבת נפסקה הרצועה באופן שלא ניתן להשתמש בה עוד, וכאן מדובר ברצועה שנפסקה באופן שניתן לכל אדם להמשיך ולקשרה.

ד”ה לא ישא אדם מי חטאת כג עמוד א

הנושא – הבהרת שיטת הרבנן.

הקדמה – לכאורה קשה: למה התרצן העמיד את משנתנו כרבי חנניה ב”ע הסובר ‘לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה’ כאשר ניתן להעמידה גם לפי הרבנן, כי למרות שהרבנן מרחיבים את האיסור מבחינת הנתונים של מקום וצורת ההעברה, הרי שלגבי החפץ המועבר הם דבקים במעשה שהיה, וא”כ גם לגבי המעשה של נושא מדרס לדעתם יחול האיסור רק על קודש ולא על תרומה?

ואפילו…סוף – הקדמה. התרצן ישיב שלדעת הרבנן הנושא מדרס אסור לשאת תרומה או קודש משום שהתקלה האמורה אינה בלתי שכיחה ויש לחשוש לה גם לגבי תרומה, משא”כ בכזית מת בספינה שבלתי שכיח לחלוטין לא ראו חז”ל הצדקה להרחיב את האיסור אל מעבר לאותו חפץ שהיה במעשה.

ד”ה מת תחוב בקרקעיתה של ספינה כג עמוד א

הנושא – מי חטאת שנטמאו האם הם כשרים להזאה.

והא…הזאה – אשה שנוסף על טומאתה כנדה נטמאה בטומאת מת מקבלת הזאה כדין, למרות שבמגע ראשון בנדה נטמאו מי החטאת; מכאן שמי חטאת שנטמאו כשרים להזאה; א”כ למה גזרו גזירתם כשגילו מת תחוב בקרקעית הספינה?

היינו…נפסלו – מי חטאת שנטמאו כשרים להזאה אלא אם נטמאו בטומאת מת?

ד”ה לעולם דגמרינהו חבר כג עמוד א

הנושא – זהוי ה’עם הארץ’ בסוגייתנו.

הנוגע…אצל הקדש -מאחר שע”ה אינם מצויים אצל חברים האוכלים חולין על טהרת הקודש שבו מדובר ברישא של המשנה, י”ל שהעם הארץ כאן אינו ע”ה ממש אלא חבר האוכל חולין על טהרת התרומה, אשר נחשב כעם הארץ בהשוואה לחבר האוכל חולין על טהרת הקודש, וחז”ל גזרו על צינורא שלו טומאת ע”ה.

ואי אין…ממש – ואם תאמר שמעולם לא גזרו על חבר טומאת ע”ה למרות ההבדל בין האוכל ע”ט הקודש לאוכל ע”ט תרומה נצטרך להעמידו בע”ה ממש…

והיה קשה…דשניות הן – למה מוזכר כאן ע”ה הרי ניתן להעמיד את המשנה בחבר האוכל חולין ע”ט הקודש והחומרה מבוססת על כך שהחבר ירק על הכלי ונגע ברוקו ביד, וידים שניות הן ועושות את הרוק לראשון והרוק מטמא את הכלי?

ונראה לו…קמייתא – שידים מטמאות משקה להיות ראשון ושמשקה מטמא כלים אינם אלא תקנות, וכבר נקבע לעיל כא,ב שהחומרות ברישא מבוססות על דררה טומאה דאורייתא ולא דררא טומאה דרבנן, לפיכך נאלץ התרצן להעמיד סיבת הטומאה בצינורא של ע”ה שיש בו דררא דאורייתא היינו לחות היוצא מגופו של זב.

סיכום – אן זה ברור אם חז”ל גזרו טומאת עם הארץ על חבר שאוכל חולין ע”ט תרומה ביחס לחבר אחר שאוכל חולין ע”ט הקודש.

ד”ה טבילה אין הערב שמש שלא כג עמוד א

הנושא – קושיא על הדיוק של המקשה.

מדלא תנא בהדיא – המקשה מדייק ‘והערב שמש לא’ מזה שהמשנה אומרת ‘כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש’ ואינה מזכירה הערב שמש. וקשה: למה לא חשב המקשה שחייבים בהער”ש בקודש אלא התנא לא הזכירו מהחשש שמא הלומד יטעה וידייק בטעות שלקודש חייבים בטבילה ובהער”ש אבל לתרומה די בטבילה, כאשר למעשה לא חייבים טבילה לתרומה. ולכן העדיף להשמיט ‘הערב שמש’ בהסתמך על הלומד שיבין שאין טהרה לקודש בלא הערב שמש?

וי”ל…לקדש – המקשה ישיב שאם היה חייב בהער”ש בקודש והתנא חשש שתלמיד טועה יחייב טבילה בתרומה, הוא לא היה משמיט ‘הערב שמש’ אלא היה רושם ‘כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה והער”ש לקודש וטבילה לתרומה’.

ד”ה שפופרת שחתכה לחטאת כג עמוד א

הנושא – הכלים שהיו בשימוש לפרה אדומה.

והא…וכן…של חרס – שפופרת של עץ וצלוחית של חרס מקבלים טומאה, והרי כל מעשיה של פרה נעשו בכלים שאינם מקבלים טומאה?

התם דוקא…סוף – במסכת פרה ג,א מסופר ששבעת ימים קודם שריפת הפרה הפרישו את הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה (לדעת רבי יוחנן זה מקום בהר הבית ולדעת ריש לקיש כל המקדש נקרא בירה) ומזין עליו כל יום מאפר פרה. ורק בתקופה זו החמירו להשתמש בכלים שאינם ניטמאים משא”כ אחר שריפתה שהשתמשו גם בכלי עץ וכלי חרס.

ד”ה מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה כג עמוד א

הנושא – באיזו טומאה טימאו את הכהן השורף את הפרה, והבהרת תוספתא.

הקדמה – התוספתא בפרה פרק ג’ מספרת על כהן צדוקי שזכה לשרוף את הפרה, וטבל ביום השביעי כדי לשרוף את הפרה ביום השמיני אחר הערב שמש בליל יום השמיני. רבי יוחנן בן זכאי ביקש לפרסם שאין הלכה כזו ואפילו טבול יום רשאי לשרוף את הפרה, וניגש לכהן ביום השמיני והניח ידיו עליו כאילו שבא לשבחו וטימאו, היות שהכל נחשבים כטמאים לגבי חטאת (‘בגדי קודש מדרס לחטאת’, לעיל יח,ב). אח”כ טבל הכהן (אף שלשיטתם אין צורך בטבילה זו משום שכבר טבל ביום ז’ והעריב שמשו אלא נהגו לטבול סמוך לשריפה) ונמצא ששרף את הפרה כשהוא טבול יום מנגיעת ריב”ז.

פרש”י…שרץ – טומאה דאורייתא…

אך…בטבול יום – טומאה דרבנן כמובא לעיל יח,ב ‘בגדי קודש מדרס לחטאת’…

וזו לשון…וטבל כו’ – הקדמה. וקשה על מה שמסופר בתוספתא, שכן צדוקים לא קיבלו גזירות חז”ל ולשיטתם ריב”ז לא טימא את הכהן בנגיעתו, ולמעשה נשרפה הפרה אחר הערב שמש של ליל שמיני ולא כשהוא טבול יום של יום השמיני, א”כ במה הצליח ריב”ז ‘להוציא מלבם של צדוקים’?

נהי שאין…סוף – ריב”ז לא התכוון לחנך את הצדוקים אלא דוקא אותנו, והרי לשיטתינו נטמא הכהן בנגיעתו והפרה נשרפה כשהכהן היה טבול יום.

סיכום – רש”י: טימאו את הכהן בטומאה דאורייתא; תוס’: טימאוהו בטומאה דרבנן ע”י נגיעת חבריו הכהנים כי כל אדם נחשב כטמא לגבי חטאת.

ד”ה עשאוה כטמא מת בז’ שלו )שייך לעמוד ב) כג עמוד א

הנושא – הבהרת הענין.

כלומר לבתר הזאה – מאחר שלא מזים על השפופרת אלא טובלים אותה…

וכי תימא…סוף – כי מטבילים קודם הזאה?

ד”ה יצא זה כג עמוד ב

הנושא – ביסוס הברייתא בשבת פד,ב את הק”ו שלה על פכין קטנים.

הקדמה – פשוטי כלי עץ (בלא בית קיבול) אינם מקבלים טומאה במגע עם מת. בשבת פד,א מובאת ברייתא המוכיחה שמחצלת הראויה למשכב ומושב מקבלת טומאה במגע עם מת למרות שעשויה מפשוטי כלי עץ: מפץ )מחצלת) במת מנין? (שמקבלת טומאה במגע עם מת) ודין הוא (ק”ו) ומה פכין קטנים )של חרס) טהורים בזב (זב מטמא בארבע דרכים: מדרס מגע משא והיסט; ובכל אחת זב אינו מטמא פכים של חרס: 1) לא במדרס משום שאינם ראויים לישיבה; 2) לא במגע כי חרס אינו מיטמא מגבו, ואילו באוירו הרי שפכין אלו צרים מדי מכדי שזב יוכל להכניס בו אצבע; 3) ולא במשא ובהיסט לאור הכלל שכל שאינו מיטמא במגע אינו מיטמא במשא או היסט) טמאים במת מפץ שטמא בזב (במדרס) אינו דין שיהא טמא במת.

בפרק…שטמא במת – הקדמה…

והקשה…מפץ כו’ – למה מבססת הברייתא את הק”ו דוקא על פכים קטנים של חרס כשניתן לבססו על כל סוג כלי שאינו מקבל טומאת מדרס, כגון סאה או תרקב, ולומר ‘מה אלו שאינם טמאים במדרס טמאים במת מפץ שטמא במדרס אינו דין שטמא במת’?

ועוד קשה…מפץ כו’ – ואם יש סיבה שבגללה נאלץ התנא לנקוט דוקא בכלי חרס עדיין יש להקשות למה נקט בפכים קטנים, הרי אפילו כלי חרס גדולים ופתוחים יכולים לשמש ק”ו: ומה כלי חרס גדול ופתוח אינו טמא במדרס (לפי הכלל שרק דבר שיש לו טהרה במקוה טמא מדרס) טמא במת מפץ שטמא במדרס אינו דין שטמא במת!

וי”ל – תוס’ מיישבים את קושיות הר”ר אברהם והר”י.

דלא דמי – א) הק”ו מוכיח שהתורה מקפידה יותר על טומאת מת מאשר בטומאת מדרס מזה שפכים קטנים של חרס לא נטמאים במדרס אבל במת; והמסקנה היא שדבר שטמא מדרס כגון מפץ בודאי טמא במת. אולם א”א להוכיח שהתורה מקפידה פחות על טומאת מדרס מאשר טומאת מת מ’כל הכלים’, כי…

דכל הכלים…שייך שם – התורה מקפידה על טומאת מדרס יותר מטומאת מת, פרט לכל הכלים שאינם מיוחדים לישיבה שהוא תנאי במדרס…

וכן כלי…התם…דלית ליה תוך – ב) ואע”פ שבמציאות יש המייחדים כלי חרס גדולים לישיבה ובכל זאת אינם טמאים מדרס אבל מטמאים במת, יש טעם אחר למה הברייתא לא יכלה לבנות את הק”ו עליהם. טומאת מדרס של זב והטומאות החלות על כלי חרס פועלות על פי עקרונות שונים, מדרס חל רק בדבר שעשוי לישיבה ואלו אינו תלוים בישיבה אלא על גזירת הכתוב ‘תוך’ (תוך החלל הפנימי שלו ולא מגבו והרי לא יושבים בכלי חרס), לכן אין להסיק שהתורה מקפידה יותר על בטומאת מת מאשר במדרס על סמך זה שכלי חרס אינו טמא מדרס אבל טמא במת, ואין ק”ו מכלי חרס גדולים למפץ. ולפי מצב הדברים כעת ניתן לומר שמפץ אכן טמא מדרס אבל זה משום שכך שימושו בעולם, אבל לא טמא במת מכיון שמפץ עשוי מפשוטי כלי עץ…

אבל השתא…שיטמא במת – לפיכך מבססת הברייתא את הק”ו על פכים קטנים שאינם טמאים בשום דבר של זב (הקדמה) ובכל זאת טמאים במת, הרי אני מביא מפץ שטמא במדרס של זב וכל שכן שטמא במת…

ותו…סוף – היה אפשר לפרוך את הק”ו ולומר שראוי שמפץ ייטמא במדרס משום שמיוחד לישיבה, אבל לא לטומאת מת כי אין לו ‘תוך’, ואל יוכיחו פכים קטנים שטמאים במת שכן טומאתם מתחייבת מזה שיש להם ‘תוך’. אבל אין זו פירכה, כי למרות שפכים אינם מיוחדים לישיבה (שהיה מכשירם ליטמא במדרס) יש להם יחוד שתוכם מיוחד לשימוש שמן הראוי היה לטמאם למדרס השייך להם שהוא מגע הזב. ומשאינם טמאים במגע זב למרות יחודם שתוכם הוא לשימוש משמע שהם קלים ממפץ שיחודו לישיבה מביאו ליטמא במדרס. וכעת יש ק”ו גמור: מה פכים קטנים הקלים ממפץ כי יחודם לא מביאם לטמא במגע הזב טמאים במת, מפץ שהוא חמור כי יחודו לישיבה מביאו ליטמא במדרס כל שכן שטמא במת.

סיכום – הק”ו שמוכיח שמפץ טמא במת חייב להתחיל מפכים קטנים.

ד”ה שאם נגע טבול יום במקצתו כג עמוד ב

הנושא – קדושת גחלים שלקחו להקטרת הקטורת.

הקדמה – א) מסכת תמיד ה,ה: מי שזכה במחתה )כלי להביא בו גחלים מהמזבח לקטורת) נטל מחתת הכסף )שקיבולה 4 קבים) ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה ירד ועירן לתוך של זהב )שפך את הגחלים למחתה של זהב שקיבולה 3 קבים) נתפזרו ממנו כקב גחלים )על הרצפה בשעת השפיכה) והיה מכבדן לאמה )מטאטא אותם לתעלת מים היוצאת מן העזרה לנחל קדרון).

ב) יומא מא,ב: איתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב )משום הלאו ‘לא תכבה’) רבא אמר פטור )והגמרא מסבירה באיכא דאמרי) דאחתיה אארעה וכבייה )הוריד את הגחלים מראש המזבח וכיבתן) כולי עלמא לא פליגי שפטור )כי מיד שנותקו מהמערכה לשם מצוה אחרת בטל מהן השם ‘אש המזבח’ ובטל הלאו) כי פליגי דכבייה בראשו של מזבח )לאחר שניתקו מהמערכה) אביי אמר חייב ‘אש המזבח’ הוא )כל עוד הן בראש המזבח) רבא אמר פטור כיון שנתקה )מן המערכה) נתקה.

הקשה…מפסיד בקדש – הקדמה א. מדברי ר”ע לומדים שהגחלים קודשו בכלי (מחתה) כשהורדו מן המערכה שעל המזבח, וקשה, אם הגחלים קודשו אסור לאבדן בידים ואיך הורידו אותן לאמת המים?

תירץ…ההיא דהכא – הרב נסים גאון מיישב את הסתירה על פי הירושלמי בחגיגה. הכנת הגחלים לקטורת ביוה”כ שונה מהכנתן בשאר הימים. בשאר הימים כהן חותה במחתה של כסף שקיבולה 4 קבים, יורד מהמזבח ושפכן למחתה זהב שקיבולה 3 קבים ונשפך קב אחד על הרצפה. ביוה”כ הכהן הגדול חותה במחתה זהב שקיבולה 3 קבים ונכנס לקודש מבלי לשפוך למחתה שניה, נמצא שביוה”כ הגחלים קודשו מיד שהוכנסו למחתה הזהב מפני שלא היה הפסק בחלות קדושתן ע”י חיתוי במחתה של כסף, משא”כ בשאר הימים שהגחלים לא קודשו במחתה א’ שאינה מיועדת ליכנס בקודש, וגם לא ב-ב’ אף שנכנסת לקודש בגלל ההפסק בחלות הקדושה מחמת מחתה א’. משנתנו עוסקת בגחלים במחתה הזהב ביוה”כ שקודשו מיד והמשנה בתמיד עוסקת בגחלים בשאר ימות השנה.

וזה לשון…לכליין – אף שאינם זקוקים כעת לכלי שרת אבל מאחר שקודם הקמיצה היו זקוקים לו גזרו שגם עתה הכלי מחברם…

ר’ אחא אומר…מכבדו לאמה – רבי אחא אומר שר”ע בא להוסיף שגזרו שגם סולת (שיירי מנחה) וקטורת ולבונה וגחלים מצטרפים מחמת כלי שרת. ונגד זה טען המקשה שחז”ל גזרו צירוף בסולת, קטורת ולבונה למרות שאינם ‘אוכל’ מאחר שכבר גזרו עליהם טומאה מדרבנן משום חיבת קודש. אבל אין לומר שגזרו צירוף בגחלים מכיון שלעולם הן אינן נעשות קודש, כפי שלמדנו במשנה בתמיד ש’מכבדים לאמה’ בין אם נתפזרו מן המחתה הראשונה של כסף או מן המחתה של זהב (המקשה סבר שאין הבדל בין המחתות כי גחלים לעולם אינם קודש). ורב בון מתרץ שר”ע התכוון לגחלים במחתה הזהב ביוה”כ, שחז”ל גזרו עליהן טומאה וגם שהכלי מחברים, משא”כ ביום רגיל שאין בהן טומאה לא במחתה ראשונה שלא נכנסת לקודש, וגם לא בשניה בגלל ההפסק של המחתה הראשונה…

ומיהו הר”י…דלבונה וקטורת – המקשה חשב שר”ע התכוון לגחלים של שאר הימים במחתה א’ כשאמר שכלי שרת מחברן, וטען שבשאר הימים דוקא מחתה ב’ מקדשת את הגחלים ולא א’ בגלל קב הגחלים המיותר שהיה בה; והרב בון תירץ שמדובר במחתה הזהב ביוה”כ שכל הכמות היתה נחוצה. הר”י מוסיף שרב בון היה יכול להעמיד את ר”ע גם בגחלים של כל יום ובמחתה ב’ של זהב, אלא חשש שלומד יסיק ששלשה קבים של גחלים מתקדשות במחתה א’ אלא שפיכתן למחתה ב’ מבררת אלו הן הקדושות, כאשר למעשה רב בון מסופק בדבר כי: 1) ייתכן שגחלת אינה קדושה במחתה א’ שאינה כלי שרת; 2) אפילו אם מחתה א’ היא כלי שרת ייתכן שרק כלי שרת שנכנס לקודש מקדש, כגון בזך של קטורת משא”כ מחתה של כסף. לפיכך רב בון העדיף אוקימתא בטוחה מחתה של זהב ביוה”כ…

וכ”ת…נמי מצרץ – קושיא ביאור הר”י: לפי הר”י המקשה תמה למה גזרו שמחתה א’ מצרפת ופוסלת כל הגחלים כאשר רק 3 קבים צריכים לכלי וקב רביעי אינו צריך לכלי ואינו ראוי שייפסל בנגיעת טבול יום, והרי קבענו שאפילו על דבר שאינו צריך לכלי גזרו חז”ל שכלי שרת מצרפו?

איכא למימר…כלום – שחז”ל גזרו גם על דבר שאינו צריך לכלי הוא רק לפי רבי חנין שלומד צירוף כלי מפסוק, אבל רבי חייא ב”א הסובר שצירוף כלי מדרבנן אומר שגזרו רק על דבר שצריך לכלי; המקשה בירושלמי סובר כרבי חייא ב”א…

והשתא דאתינן…מפסידו – ליישב את הסתירה שהעלה רב נסים גאון לא זקוקים לירושלמי כי י”ל בפשטות שהמשנה בתמיד סוברת צירוף מדרבנן וגזרו רק על דברים הצריכים לכלי שרת אותו יום, ומשום כך מותר לכבד את הגחלים המיותרות בקב הרביעי, אבל משנתנו עוסקת בגחלים הזקוקות לכלי באותו יום…

ור”ת מתרץ…לדעת – ביום חול התכוונו להקדיש רק 3 קבים ולכן היה מותר להוריד את הרביעי לאמה…

אך קשה..וי”א מקדשין – זעירי אומר שם שכלי שרת מקדש שלא מדעת וחזקיה אומר כלי שרת אינו מקדש אלא מדעת. וכעת אם ר”ת שולל את ההסברים של הר”ר אלחנן והר”י איך יישב את הסתירה לפי זעירי?

ומיהו בפ”ק…דתנאי – ר”ת ישיב שלא מוטל עלינו ליישב את הסתירה גם לשיטת זעירי, כי יש ראיה מברייתא שכלי שרת אינו מקדש אלא מדעת שלא כזעירי, ולא מצינו תנא הסובר שמקדש שלא מדעת שעליו יוכל זעירי להסתמך…

וי”מ מחתה…של כסף – דרך רביעית ליישב את הסתירה שהר”ר אלחנן העלה, שהמשנה בתמיד עוסקת בגחלת שנשפכה ממחתה א’ שאינה מקודשת…

וקשה להר”ר אלחנן…הראוי לו – קשה על הרב נסים גאון שהבין שהמקשה בירושלמי סבר שאין קדושה בגחלת, והרי בזמן שהגחלת היתה על המזבח היתה ראויה למזבח וקודשה שם?

ולא ידענא…סוף – הקדמה ב. מכאן שהכל סוברים שכאשר הגחלים אינן עוד על המזבח קדושת מזבח פגה מהן, בניגוד להנחת הר”ר אלחנן בקושייתו.49

סיכום – דרכים ליישב את הקושיא של הרב נסים גאון: 1) משנתנו עוסקת בגחלים של יוה”כ והמשנה בתמיד בגחלים של שאר ימות השנה; 2) כלי שרת אינו מקדש אלא מדעת; 3) מחתה א’ של כסף אינה קדושה ואינה מקדשת.

ד”ה והא דרבנן הוא כג עמוד ב

הנושא – עצים ולבונה נטמאים מדאורייתא בניגוד לרש”י בפסחים יט,א.

משמע…מהוסיף – הגמרא מדייקת שההוספות של ר”ע לגבי צירוף הן מדרבנן אבל אינה שוללת שמקבלות טומאה מהתורה, כולל לבונה אף שאינה נאכלת…

ועוד מדקאמר…דאורייתא – עוד ראיה שלבונה נטמא מדאו’: המקשה שואל אם צירוף דאור’ או דרבנן אבל ברור לו שכל מה שהוסיף ר”ע נטמא מדאו’…

וכן בפ”ב…עצים ולבונה – שם דורשים את הפיסקה (ויקרא ז,יט בקשר לבשר קרבן שנטמא) ‘והבשר כל טהור יאכל בשר’ ללמד שלא רק בשר נטמא אלא גם עצי מערכה ולבונה אף שאינם נאכלים…

וכן בפ”ב דחולין…ולבונה – גם שם מרבים עצים ולבונה לטומאה דאור’…

ובפרק כל…ולבונה – עוד ראיה.

אלמא עיקר…דאתא – לרבות עצים ולבונה לטומאה…

ובפרק כל…אימורין כו’ – עוד ראיה: וכן לרבות טהור שאכל אימורין שנטמאו חייב על שני לאוין: ‘זרות’ כי גם כהן חשוב ‘זר’ לגבי אימורים ו’טומאת בשר’…

והא דקאמר…דלפסול בעלמא – במשנה בזבחים מה,ב חולקים הת”ק ור”ש בטמא שאכל עצי מערכה לבונה או קטורת; הת”ק מחייבו כרת ור”ש פוטר. בדף מו,ב אומר רבא שר”ש פוטר לא רק טמא שאכל את הדברים הללו אלא גם טהור שאכלם בטומאתם כלהלן: מאי טעמא (שר”ש פוטר טהור כשהם טמאים) כיון שלא קרינא ביה ‘וטומאתו עליו ונכרתה’ (מאחר שטמא שאכלם בטהרתם פטור ממילא) לא קרינא ביה ‘והבשר אשר יגע בכל טמא לא תאכל’ )לפטור גם טהור שאכלם בטומאתם. והגמרא מקשה) והאמר מר ‘והבשר’ (ויקרא ז,יט ‘והבשר כל טהור יאכל בשר’) לרבות עצים ולבונה (לחייב כרת במי שאכלם בטומאתם? ורבא מתרץ) לפוסלה בעלמא (הריבוי בא רק לפסלם לעבודה). וקשה: הוכחנו שזו דרשה ממש ועצים ולבונה מקבלים טומאה מדאו’ ולא רק נפסלים בעלמא?

מדאורייתא…הוא לוקה – גם רבא סובר שעצים ולבונה טמאים מהתורה אף שאינם נאכלים, וכשהשיב ‘לפוסלה בעלמא’ לא התכוון לחומרה דרבנן אלא לשלול דיעה שהאוכלם בטומאתם לוקה אבל הם אינם פסולים למצוה…

וכי אומרים…אלא מעלה – הגמרא אומרת שם שטומאת עצים ולבונה היא מעלה שפירושה מדרבנן?

דאורייתא מיהא…ליה אוכל – כוונתם למעלה דאור’ היינו אע”פ שאינם נאכלים החמירה התורה וקבעה להם טומאה…

וכן מייתי…ג’ קראי – ראיה שלפעמים ‘מעלה’ מתכוונת לדאורייתא. בפסחים לה,א מצוטטת משנה בנגעים יד,ג: טבל ועלה )זב זבה או יולדת החייבים קרבן להתיר אכילת קדשים) אוכל במעשר )טבול יום מותר במעשר שני) העריב שמשו אוכל בתרומה )ורב שימי ב”א מדייק) בתרומה אין בקדשים לא, אמאי? )אסור בקדשים אף שהער”ש הרי) טהור הוא ולא מעלה? והרי איסור אכילת קדשים עד שיביא קרבן הוא מדאו’ כפי שנדרש ביבמות יד,ב משלשה פסוקים והגמרא קוראת לזה מעלה…

והשתא…ולבונה – ומאחר שהם נטמאים מהתורה כלי מצרפם לטומאה…

וכי קאמר בש”ס…י”ל…אלא בהכשר – כאשר התורה ריבתה עצים ולבונה לטומאה היא לא ויתרה על התנאי של הכשר לטומאה (שיירטב קודם), וזה שנאמר במנחות שעצים ולבונה אינם מקבלים טומאה מדובר כשלא נרטבו…

וכי קאמר…הני שהבאתי – על הגמרא בפסחים ‘אלמא קסבר צירוף דרבנן’ מפרש רש”י שכל ההוספות של ר”ע הן מדרבנן כולל העיקרון של צירוף ועצם טומאת לבונה. ואין לקבל פירוש זה לאור הראיות שהבאנו שטומאת עצים ולבונה מדאו’, אלא הגמרא אומרת שחז”ל החמירו בצירוף כגון על גבי קרטבלא (כד,א).59

וכן משמעות…הכא – וגם מסוגייתנו משמע שטומאת לבונה מהתורה. הגמרא מדייקת שההוספות של ר”ע הן דרבנן כי הרישא (אפר פרה) דרבנן, ואם טומאת לבונה דרבנן ההוכחה היתה מלבונה עצמה בלא השוואה לרישא (עד כאן פירשתי).

סיכום – עצים ולבונה נטמאים מדאורייתא ורק צירופם מדרבנן, שלא כרש”י שפירש שגם טומאתם מדרבנן.

ד”ה דאורייתא יש לו תוך מצרף כד עמוד א

הקשה…וצ”ע – צריך עיון למה לא השיבו שגזרו שגם כלי חול מצרף.69

ד”ה מנין לרביעי בקדש שהוא פסול כד עמוד א

הנושא – רביעי בקודש דאורייתא או דרבנן.

פרש”י…ולא דאורייתא – רביעי בקודש הוא ממעלות דרבנן, כי בהתאם לכלל ‘דיו’ הדבר המירבי שניתן ללמוד מהק”ו הוא ששלישי פסול בקודש…

והאי דקאמר…הוא – הגמרא מוסיפה ידיעה שאינה נחוצה למטרתנו להוכיח שיש רביעי בקודש אלא נחוצה לעצמה, שלמרות שניתן להוכיח שיש שלישי לקודש בק”ו מטבול יום (מה טבול יום שמותר במעשר אסור בקודש שני שאסור בקודש אינו דין שיעשה שלישי), למעשה שלישי בקודש נלמד מהתורה בלא ק”ו…

ובפ”ק דפסחים…דרבנן הוא – סוברים שאוכל ומשקה אינם מטמאים אוכל, א”כ איך ייתכן רביעי בקודש? שאם האוכל הוא שני ונגע במשקה ועשאו שלישי, נגיעת המשקה בקודש לא תעשהו רביעי? ורש”י מסיק שרביעי בקודש דרבנן…

ומביא ראיה…בתרייתא – המשנה מונה רק מעלות דרבנן כולל רביעי בקודש…

וקשה לרש”י…מעלות דרבנן – לא ייתכן שכל מה שמופיע במשנה כאן מדרבנן כי צירוף לפי רבי חנין הוא דאורייתא79. ועוד…

ולרבי יוחנן…דנגע וכו’ – ואפילו לר”יו שסובר צירוף דרבנן קשה על רש”י: ר”יו סובר כר”ע שיש שלישי בחולין א”כ הפסוק ‘והבשר אשר יגע בכל טמא (כולל חולין של שלישי) לא יאכל’ מלמד שיש רביעי לקודש מהתורה והרי זה מוזכר במשנה…

ותירץ הר”י…דאורייתא – לא כרש”י אלא המשנה נקראת ‘מעלות דרבנן’ כי החומרות שברישא מתייחסות גם לחולין שנעשו ע”ט הקודש שאינו מדאורייתא…

וכן אר”ת…חיבת הקדש – למאן דאמר אין משקה מטמא אוכל ואין טומאה עושה כיוצא בה (אוכל אינו מטמא אוכל) ייתכן רביעי בקודש מדאו’ כלהלן: שרץ נפל לאויר כלי חרס ועשאו ראשון, הוציאו את השרץ ונפל אוכל לכלי ונעשה שני, השני נגע בעצים ולבונה ועשאם שלישי אע”פ שאינם נאכלים ע”פ העיקרון של חיבת קודש, והם נגעו בקודש ועשאו רביעי…

וכי מיבעי…סוף – לדברי ר”ת שמגיעים לרביעי בקודש למ”ד ‘אין אוכל מטמא אוכל’ ע”י עצים ולבונה, נמצא שחיבת קודש לא זו בלבד שיש בה כדי לפסול אלא הקודש נטמא ויכול לטמא ולפסול, וקשה: ריש לקיש חוקר אם חיבת קודש רק נפסל או גם מטמא ופוסל, ואינו מגיע להכרעה, והרי לפי האוקימתא של ר”ת יש ראיה מרביעי בקודש במשנתנו שחיבת קודש מטמא ופוסל? ור”ת ישיב שגם ריש לקיש ידע זאת אלא מאחרי חקירתו היתה עוד שאלה: האם אומרים אוכל מטמא אוכל? ואין ראיה מהמשנה מכיון שמגיעים לרביעי הקודש בלא העיקרון של חיבת קודש, או שאין אוכל מטמא אוכל ויש ראיה ממשנתנו שחיבת קודש מטמא ופוסל.

סיכום – רביעי בקודש: רש”י – מדרבנן, תוס’: מדאורייתא.

ד”ה בחיבורין שנו כד עמוד א

הנושא – המצב של היד השניה כאשר הראשונה נטמאה.

פרש”י…לקדש – יד שמאל הטמאה נגעה בימין הטהורה בזמן שהימין נגעה בקודש, מכאן שכאשר השמאלית נטמאה הימינית נשארה טהורה, והגזירה לטמא קודש נבעה מהחשש שתוך כדי נגיעת הטמאה בטהורה תגע הטמאה גם בקודש…

וקשה…יטבול טמאה – אם השניה נאשרת טהורה למה עליו לטבול את שתיהן?

ויש ליישבו…שתיהן – רש”י ישיב שהמשנה מחייבת אותו לטבול רק מהזמן שנגע ביד הטהורה, ויש כאן שתי גזירות: 1) תיכף כשנגע בטומאה חל עליו חיוב לטבול את שתי ידיו שמא נטמאה גם היד השניה מבלי ששם לב, ואם לא טבל וידו הטהורה נגעה בקודש הקודש אינו טמא; 2) אם ידו הטמאה נגעה בטהורה בזמן שהטהורה נוגעת בקדוש הקודש טמא…

ועי”ל…שמע תגע – פירוש אחר ל’חיבורין’ שלא כרש”י: השמאלית נגעה בספרי קודש (חז”ל גזרו שהם מטמאים ידים להיות שני משום שנהגו לאחסן תרומה אצל ספרי קודש ועכברים היו מזיקים לספרים, וכדי למנוע זאת גזרו טומאה על ספרי קודש הפוסלת תרומה במגע) בו בזמן שהימינית נגעה בקודש, וחז”ל גזרו טומאה על הקודש שמא גם הימינית נגעה בספרים…

וכן הא…נגעה בספר – בסוגיא בעמוד ב’ בשלב שבו הגמרא חשבה שרבי יהושע וחכמים חולקים באם היד השניה מטמאת את הקודש או רק פוסלה, הגמרא אומרת שר”י סובר שמטמאת את הקודש כי השמאלית נעשית ‘שני’ מנגיעה בספר ועושה גם את הימינית לשני, ואז הימינית מטמאת את הקודש להיות שלישי. ועתה לפי כללי טומאה השמאלית שהיא ‘שני’ היתה צריכה לעשות את הימינית ‘שלישי’, ולמה רבי יהושע סבר שהימינית רק שני! וזו ראיה לדברינו שחז”ל גזרו טומאה על הימינית לא משום שנטמאה מהשמאלית אלא מחשש שמא גם היא נגעה בספר.

ותניא בתוספתא…מטמאת לה – ראיה שחז”ל גזרו טומאה על קודש אפילו אם היד הטמאה לא נגעה בטהורה, כי משמע מהתוספתא שהקודש טמא כאשר היד הטהורה נגעה בה אף שלא נגעה קודם בטמאה…

והשתא יתכן…להיות שלישית – ולפי שיטתנו שאין כאן אלא חשש שמא גם הטהרה נגעה בספר ניתן להבין שיטת רבי יוסי ב”ר יהודה ‘לפסול אבל לא לטמא’ (היד הטהורה נעשית שלישי והקודש רביעי, ורביעי בקודש פסול ולא טמא). רבי יוסי אומר שזו רק מעלה ואין להרחיק לכת בחומרתה, ולכן חז”ל גזרו שהטהורה תהיה שלישי הפוסל בקודש, ובתרומה אינו אפילו פוסל. ורבי סובר שלמרות שזו מעלה לא הקילו בה חז”ל וגזרו שגם היד השניה היא שני…

והקשה…בקדש – לפי רבי יוסי הפוסל ואינו מטמא בקודש למה זו מעלה בפני עצמה ולא כלולה במעלה רביעי בקודש?

ותירץ…סוף – מעלה זו אינה משתמעת מאליה מרביעי בקודש כי היינו אומרים שכשם שיד אינה מטמאת את כל הגוף היא אינה מטמאת יד אחרת.

סיכום – רש”י: מעלה זו אומרת שאם יד אחת נטמאת השניה עדיין טהורה, אבל חייב לטבול את שתיהן שמא גם השניה נטמאה בלא ששם לב; תוס’: חז”ל גזרו טומאה על היד הטהורה מחשש שמא גם היא נגעה במקור הטומאה.

ד”ה אחד ידו )שייך לדף כד עמוד ב)

הנושא – הבהרת השיטות של רבי יוחנן וריש לקיש.

דהואיל…אם יפסל – מתוך דברי ר”יו ‘יד חברו’ עולה שהיד הראשונה שנגעה בטומאה מעבירה אותה הלאה, והטומאה המועברת חלשה מזו שעל היד ואינה מטמאת קודש אלא פוסלו; ואין הבדל בזה בין יד חבירו לידו השניה…

אבל…טהורה נמי – אבל משיטת ריש לקיש שאינו מעביר טומאה לחבירו עולה שהיד הראשונה אינה מטמאת את השניה והחומרה של השניה נובעת מהחשש שגם היא נגעה בטומאה, וכשם שהראשונה מטמאת קודש ה”ה בשניה…

וכן משמע…סוף – ראיה שר”ל חשב מתחילה שהיד השניה מטמאת קודש.

ד”ה דתנן כל הפוסל את התרומה כד עמוד ב

הנושא – המחלוקת בין רבי יהושע ורבי אליעזר בענין שני עושה שני.

הקדמה – א) בשבת יב,א הגמרא רושמת שמונֶה עשרה גזירות שגזרו בית שמאי, וביניהן הגזירות ספר וידים: וספר )ספרי קודש מטמאים ידים להיות שני, ושני פוסל תרומה בנגיעה להיות שלישי) מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? אמר רב משרשיא שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ספרי תורה…כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה. והידים )וכן גזרו על סתם ידים שני לטומאה) מפני שהידים עסקניות הן )אינן נקיות. והגמרא מקשה מברייתא) תנא ‘אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה’ )כי חז”ל רצו למנוע נגיעה בספרי תורה כפי שמנמק שם רבי פרנך בשם ר”יו ‘האוחז ס”ת ערום [בלא מטפחת] נקבר ערום [בלא שכר המצוה שלשמה אחז בס”ת]’. ומקשים) הי גזור ברישא )’סתם ידים’ או ‘ידים הבאות מחמת ספר’?)…אלא הך )ידים הבאות מחמת ספר פוסלות תרומה אפילו כשנגע בה מיד אחר נטילתן) גזור ברישא והדר גזור בכולהו ידים )סתם ידים שלא ניטלו).

ב) מסכת ידים ג,ב: כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות )וכן) היד מטמאה את חברתה )שני עושה שני) דברי רבי יהושע, וחכמים אומרים אין שני עושה שני. אמר להם והלא כתבי הקדש שניים מטמאין את הידים )להיות שניות?) אמרו לו אין דנין…דברי סופרים מדברי סופרים )אין להשוות גזירה לגזירה, כתבי קודש עושים שני ואין ללמוד דברים אחרים מהם).

ג) במסכת טהרות ב,ב חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע באוכל מאכל טמא: רבי אליעזר אומר האוכל אכל ראשון (מדין תורה נעשה הוא עצמו) ראשון, אכל שני שני, אכל שלישי שלישי. רבי יהושע אומר האוכל אכל ראשון ואכל שני שני (מדין תורה אין משווים את האוכל למאכל, אבל מדרבנן מאכל ראשון או שני עושה אותו שני) שלישי שני לקודש ולא שני לתרומה. בחולין לד,א מביאה הגמרא את המשך הויכוח בין רבי אליעזר ורבי יהושע כאשר ר”א מקשה שאם ר”י סבור שלא משווים את האוכל למאכל למה אמר שהאוכל שני נעשה גופו שני? ורבי יהושע משיב מצינו ששני עושה שני במשקין (ששני עושה שני הוא מקרה חריג לאור התקדים ששני שנגע במאכל שמשקה טופח עליו נעשה המשקה ראשון וחוזר ועושה את האוכל לשני. ואם כך הוא בנגיעה כל שכן כאשר אדם אוכל שני שחמור מנגיעה). ור”א דוחה זאת שאם ר”י מסתמך על משקים מן הדין שהאוכל שני יהיה ראשון, כשם ששני שנגע במשקה עושה אותו ראשון!

וקשה…כדתנן הכא – הקדמה א. למה רבי פרנך מנמק את הגזירה בברייתא ‘אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה’ באיסור נגיעה בס”ת בלא מטפחת, הרי יש גזירה כללית שכל דבר שפוסל תרומה מטמא ידים להיות שני לפסול תרומה, כמובא בידים ג,ב ‘כל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות’ כולל ספרי קודש, כמובא שם במשנה ה ‘כל כתבי הקדש מטמאים את הידים’?

וי”ל…מילי – הגזירות התקבלו בשלבים: 1) גזרו שספרים פוסלים תרומה, 2) ואז שספרים מטמאים ידים להיות שני, 3) ואז כל דבר הפוסל תרומה מטמא ידים…

ועוד…דרבי יהושע – הקדמה ב. במשנה שם חולקים החכמים על רבי יהושע בשני דינים ברישא, ואומרים ששני אינו עושה שני חוץ מספרי קודש. נימוקו של רבי פרנך בא להסביר למה ספרים שונים שלמרות שהם שניים מטמאים ידים להיות שניות…

ומיהו טפי…לתרומה לא – אין בסיס לקושייתנו, שכן רבי פרנך עוסק בידים שנעשו שניות לפסול תרומה, ואילו המשנה בידים ג,ב עוסקת בגזירות לגבי קודש כפי שעולה מהסוגיא בחגיגה, ואין להקשות מתרומה על קודש…

וכי קאמר…למאי…דוקא לקודש – א”כ יש להקשות על רבי יהושע בהמשך המשנה שבא להוכיח לחכמים ששני עושה שני מזה שספרים שהם שני עושים ידים שניות, והלא גזירה זו נאמרה בתרומה ומחלוקתם היא בשני עושה שני בקודש?

התם לאו…כ”ש לקדש – אין זו טענה נגד החכמים אלא המשך דברי ר”י לגבי קודש לאמור, אם גזרו שספרים שהם שני עושים ידים שני לגבי תרומה כל שכן שגזרו ששני עושה שני לטמא קודש, וחכמים משיבים שאין להשוות גזירותיהם…

אבל קשה…ערום – רבי יהושע ביקש להוכיח שחז”ל גזרו שני עושה שני במסגרת דיני טומאה וטהרה, א”כ כיצד פועל ספרי קודש בק”ו כאשר הסיבה שס”ת מטמא ידים לא שייכת לטומאה אלא לכבוד ס”ת?

ותירץ הר”י…עם התפילין – קיפול העור ב’של ראש’ יוצר את האות שי”ן, הרצועה במקום שמונחת על העורף יוצרת דל”ת, והרצועה בקשר ב’של יד’ יוצרת יו”ד, לפיכך: 1) יש לתפילין דין ככתבי הקודש המטמאים ידים להיות שניות; 2) אין איסור לנגוע בהן בלא מטפחת. ולזאת התכוון ר”י כשהזכיר כתבי הקודש בתור ק”ו, שאם גזרו ששני עושה שני בתרומה בודאי גזרו גם בקודש…

אבל אכתי…הכא – הקדמה ג. כאשר ר”א דחה ראיית ר”י ממשקה ששני עושה שני למה ר”י לא הביא ראיה מהדין שיד שהיא שני מטמאת יד אחרת להיות שני?

וי”ל…שאמר איהו – שיד מטמאת יד להיות שני נאמרה מפי רבי יהושע עצמו, ואין ערך לראיה המבוססת על דבר שהוא עצמו פעם פסק…

וגם ע”י…דר’ פרנך – ר”י ידע מראש שר”א יוכל לפרוך את הראיה מספר שספר מטמא ידים להיות שניות לא משום טומאה אלא משום כבוד ס”ת…

ומיהו התם…אוכלין טמאין – בין ה-י”ח גזירות של בית שמאי (שבת יד,א) נימנית הגזירה שהאוכל מאכל ראשון או שני פוסל תרומה, במטרה להרחיק אדם האוכל חולין טמאים מתרומה שמא ישכח וישים תרומה בפיו, ונמצא אוכל תרומה טמאה או פסולה. וקשה: למה ר”י לא ביסס את הדין שלו ששני עושה שני על תקנה זו של ב”ש, שאם נאמר שהאוכל שני אינו עושה אותו שני אלא שלישי, הלא אדם שהוא שלישי אינו פוסל תרומה ולא יתרחק ממנה ועלול לשכוח שיש לו בפיו חולין טמאים ויכניס לפיו תרומה טהורה, ונמצא פוסל תרומה שלא כדין?

דהתם נמי…ליה הכא – ר”י ידע שראיה זו לא תועיל לאור הטענה של ר”א שהיתה כבר ידועה לו היינו, אם (לדברי ר”י) אין תקדים מהתורה ששני עושה שני חז”ל לא היו מתקנים שהאוכל שני נעשה שני כי זה שרירותי מדי (ד”ה ‘שני’ חולין לד,א), לפיכך ר”י לא היה יכול להשיב כפי שהוצע…

וההיא דהתם…עטה”ק – ואף שרבי יהושע אומר דבר יותר שרירותי – האוכל שלישי נעשה שני, הרי זה רק במקרה של חולין שנעשו ע”ט הקודש…

וקשה…הר”ר אלחנן – הקביעה של רבי יהושע שהאוכל שלישי נעשה שני לקודש לטמא אבל לא לתרומה ואף לא לפסלה?

וי”ל…מעלה היא – רבי יהושע מסביר בחולין לד,א כי אף שלדעתו מאכל חמור מאכלו, אם אכל חולין שנעשו ע”ט תרומה שהיה שלישי נעשה שני מפני שטהרתה של תרומה טומאה אצל הקדש (במשנה לעיל יח,ב ‘בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש’ שמא אשתו נדה ישבה על הבגד), היינו שמירת תרומה אינה שמירה לקודש. לפיכך החמירו חז”ל שמה שחשב שהוא שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה היה באמת שני ואכלו נעשה שני כי מצינו שני עושה שני על ידי משקה, אם כן אין זו מעלה חדשה אלא נכללת במעלה שבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. מכאן שייך לסוגיא בחולין.

ד”ה לא צריכא שתחב לו חבירו בפיו כד עמוד ב

הנושא – פשוטי כלי עץ שניתן לשבת עליו לענין קבלת טומאה.

הקדמה – במנחות צו,ב חולקים רבי יוסי וחכמים בצורת השולחן של לחם הפנים: רבי יוסי אומר שהשולחן היה טבלת עץ שסביבה חוברה מסגרת בגובה טפח, וחכמים אומרים שהטבלה היתה ללא מסגרת אלא מסביב לרגלי השולחן היתה מסגרת שעליה הונחה הטבלה באופן חפשי כך שניתן היה להפוך אותה ולהשתמש בשני צדדיה.

משמע…מיהו…בתרומה – בתוספתא שלפנינו לא מופיע ‘כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו’ אלא רק ‘שתחב הוא לעצמו בכוש וכו’.89

ולהכי נקט…ודומה…טומאה – פשוט.

וכי אמרינן…כלל – וא”כ הוא מפשוטי כלי עץ?

התם טמא…אדם – לפעמים יושב עליו ומטמאו במדרס ואח”כ מניח עליו לחם…

וכן ההיא…סוף – הקדמה. לא רק לפי רבי יוסי שהיה לשולחן בית קיבול ע”י מסגרתו שבגללה יכול היה השולחן ליטמא אלא אפילו לחכמים האומרים שלא היתה לו מסגרת משום שניתן לשבת עליו.

סיכום – פשוטי כלי עץ שניתן לשבת עליו מקבל טומאה.

ד”ה לקדש גזור רבנן כד עמוד ב

ועוד היינו…משקה – רוק מוגדר ”משקה’ המקבל טומאה אפילו פחות משיעור רביעית, שלא כשיטת רש”י בעבודה זרה לא,א ד”ה ‘ומטמא’ שכל משקה צריך רביעית כדי ליטמא.

ד”ה שביהודה נאמנין כד עמוד ב

הנושא – מתי הקדיש הע”ה את היין והשמן.

פרש”י…בשמירה – הקדישם בשעת הגיתות והבדים נאמן כשאומר ששמר על טהרתם למשך כל שאר ימות השנה, אבל עבר זמנם עד שהקדישם אינו נאמן…

ואמר הר”ר…טומאה מיניה – הר”ר אלחנן תומך בפירוש רש”י ואומר שלא ייתכן שהקדישם אחר תום עונת הגיתות והבדים, כי בשאר הימים גזרו טומאת ע”ה והוא מטמא את היין והשמן. ואין לומר שהיין והשמן טמאים טומאת ע”ה בשאר הימים אבל ברגע שמקדישם בטלה טומאתם למפרע, כי אין לזה תקדים…

א”נ הוה…לשומרו בטהרה – עורך התוס’ חולק על רש”י והר”ר אלחנן ואומר שייתכן לפרש שלא הקדישם בשעת הגיתות והבדים אלא במשך שאר ימות השנה, אלא בזמן הגיתות והבדים ייחד יין ושמן כדי להקדישם במשך השנה, ואע”פ שהם חולין ונטמאים בטומאת ע”ה הרי שברגע שמקדישם אומרים שהע”ה בודאי הקפיד שלא לנגוע בהם בטומאתו…

וכן מצינו…סוף – ראיה לעיקרון שמעשיו של הע”ה מגלים שלמפרע שמר על היין והשמן: באמצע השנה אסור לחבר לקבל תרומה מע”ה שמן הסתם טימא אותה, אבל אם השהה הע”ה את התרומה של כל השנה לשעת הגיתות והבדים מותר לחבר לקחת מתוך הנחה שמצב זה מברר שלמפרע הע”ה שמר על טהרת התרומה.

סיכום – רש”י: ע”ה נאמן כשהקדיש את היין והשמן בזמן הגיתות והבדים, אבל לא כשהקדישם בשאר ימות השנה. תוס’: הקדישם בשאר ימות השנה ושהה עד עונת הגיתות והבדים נאמן, כי אז מתגלה למפרע ששמר על טהרתם.

ד”ה שרצועה של כותים מפסקת כה עמוד א

הנושא – בעיות שהתעוררו מהרצועה שחצתה בין הגליל ליהודה.

הקשה…העמים – וידוע שהיו מיטהרים בגליל כמובא ‘חברייא מדכן בגלילא’, ואין לומר שהיו מיטהרים בירושלים כי אז היו נטמאים בדרכם חזרה לגליל?

ושמא דבשביל…גדול – ולא גזרו טומאת ארץ העמים בשבילים קטנים…

אבל צ”ע…בנזיר – ואינו מסתבר שהקדימו בואם שבעת ימים קודם לחג?99

הקשה הר”ר…טהרים כו’ – וכאן נאמר שגזרו על אזורים שהיו בהם רוב כותי…

ונראה…דחולין – ר”מ וכן רבן גמליאל גזרו עליהם דין כנכרים אחר שגילו שהיו עובדים דמות יונה בהר גריזים שלפי המדרש היתה הע”ז שיעקב אבינו הטמין תחת האלה בשכם (בראשית ל”ה)…

והרי משמע…וטהורים כו’ – ירושלמי עבודה זרה ה,ד…

ולאחר שנתקלקלו…סוף – ואל תדייק מהעובדה שרבי אבהו מוזכר בסוגיא בירושלמי שקודם זמנו לא גזרו על הכותים, שכן הדין במשנתנו מתייחס לרצועה של כותים וגם ראינו שר”מ התנא כבר גזר עליהם.

סיכום – לא גזרו טומאת ארץ העמים על שבילים קטנים שחצו את רצועת הכותים.

ד”ה אהל זרוק לאו שמיה אהל כה עמוד א

הנושא – התאמת סוגייתנו לסוגיא במסכת נזיר.

בפרק…משום אווירא – רבי סובר שגזרו משום אוירא ולכן שידה תיבה ומגדל לא חוצצים, ורבי יוסי בר”י סובר שגזרו משום גושא (מגע עם האדמה) ושידה תו”מ חוצצים בינם ובין האדמה…

לא דכ”ע…שמיה אהל – הכל סוברים משום גושא, אלא רבי סובר אהל זרוק אינו חוצץ ורבי יוסי סובר שחוצץ…

והתניא…הוא וחוצץ – ומיד לאחר מכן אומרת הגמרא שם ‘והתניא רבי יוסי בר”י אומר תיבה מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה’. תוס’ מקשים שמהלך הסוגיא ‘והתניא’ היא ראיה לקביעת הגמרא שכ”ע משום גושא ורבי יוסי סובר אהל זרוק שמיה אהל וא”כ למה רבי יוסי מטמא תיבה והכלים?

וי”מ…וחוצץ – יש מפרשים ש’והתניא’ אינה ראיה אלא פירכה על האוקימתא שרבי יוסי סובר אהל זרוק שמיה אהל…

ואח”כ דמסיק…ביה רבנן – ולאור ברייתא זו נאלצת הגמרא להציע אוקימתא חדשה, שכ”ע סוברים גזרו משום אוירא ושאהל זרוק לאו שמיה אהל, רבי סובר שהנכנס לארץ העמים בשידה תו”מ טמא משום שאינם חוצצים, ורבי יוסי סובר שזה מקרה נדיר וחז”ל לא כללו מקרים נדירים כשגזרו טומאת ארץ העמים…

והקשה…המסקנה אינו – ואם נפרש כך את הסוגיא בנזיר יהיה קשה על סוגייתנו: בנזיר ההוה אמינא היה שרבי ורבי יוסי חולקים באם אהל זרוק שמיה אהל, ונדחה באוקימתא שכ”ע אהל זרוק לאו ש”א וחולקים אם חז”ל גזרו גם במקרים בלתי שכיחים כמו הנכנס בשידה תו”מ, ואילו בחגיגה מובא שרבי ורבי יוסי חולקים באם אהל זרוק ש”א שהיא האוקימתא שנדחתה בנזיר?

ועוד קשה…אמאי מטמא – הר”י מקשה על הסוגיא בנזיר: הגמרא שם מסיימת באוקימתא שלישית שכולי עלמא סוברים משום גושא ואהל זרוק שמיה אהל, אלא רבי סובר שחז”ל טימאו את הנכנס בשידה תיבה ומגדל שמא יוציא ראשו ורובו, ור”י סובר שכל עוד לא הוציא לא טימאוהו. הר”י מקשה שלפי זה ר”י סובר אהל זרוק ש”א א”כ למה פסק בברייתא ‘תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה’?

ותירץ ר”י…לא הוי אהל – הר”י מיישב את קושייתו וגם את קושיית הר”ר אלחנן. האוקימתא הראשונה בנזיר שרבי סובר אהל זרוק לאו ש”א ורבי יוסי סובר שמיה אהל היא האמת, ולכן רבי יוסי מטהר את הנכנס בשידה תו”מ, משא”כ בתיבה מלאה כלים שנזרקה באויר מעל מת כי רבי יוסי סובר אהל זרוק ש”א רק כאשר האהל נגרר ע”י בהמה או נישאת בידי אנשים, אבל במצב של זריקה באויר דין אהל נופל ממנו ונחשב ככלי, וכלי אינו חוצץ בפני טומאה…

וכן משמע…הסוף – ראיה שאהל זרוק באויר לאו שמיה אהל אפילו למ”ד אהל זרוק שמיה אהל.

סיכום – אהל זרוק שמיה אהל דוקא כשהאהל מובל בנחת עם קשר כלשהו לקרקע, אבל כשנזרק חפשי באויר נקרא כלי שאינו חוצץ בפני טומאה.

ד”ה שונין כה עמוד א

הנושא – הפירוש הנכון לק”ו של רבה במסכת נדה.

צ”ע…מעלות – שיש בקודש שאין בתרומה במשנה בפרקנו…

דתרומה מצינו…פתיל – מצינו מקור שתרומה ניצל בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ושקודש לא ניצל…

ויש להקשות…לא לתרומה – חז”ל תיקנו שאשה שנגעה בטהרות תוך עשרים וארבע שעות שקדמו לראיית דם נדה מטמאת אותן למפרע. רבא מוכיח בקל וחומר שהיא מטמאת גם משכב ומושב למפרע מעת לעת כלהלן: ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת (קולה) אינו ניצול במעת לעת שבנדה (אם הסיטה את הכלי תוך מעת לעת, וזו חומרה) משכבות ומושבות שאינן ניצולין באהל המת אינו דין שאינן ניצולין במעת לעת בנדה! וקשה: החומרה של מעת לעת בנדה קיימת בקודש ולא בתרומה וא”כ נשמט הבסיס לק”ו כי קודש בכלי חרס מוקף צמיד לא ניצל באהל המת?

וי”ל דבהא…סוף – רבה מתכוון שאהל המת מטמא תרומה אבל כלי חרס מוקף צמיד מציל את התרומה, ואילו במעת לעת בנדה שמטמאת קודש כלי מוקף צמיד אינו מציל את התרומה (מסקנה: טומאת מעת לעת בנדה חמורה מטומאת אהל מת), אם כן משכבות ומושבות שנטמאים באהל מת כל שכן שנטמאים במעת לעת בנדה!

ד”ה יתננה לעני כהן כה עמוד א

הנושא – א) הכשר טומאה בזיתים; ב) תיקון הגירסה.

פרש”י…מסיקה – זיתים בסל אחר מסיקתם מן העץ מחמת הדוחק מפיקים נוזל חסר ערך ואינו מכשירם לקבל טומאה, שלא כענבים שהנוזל המופק בשעת בצירה ראוי לשתיה ומכשירם לקבל טומאה…

ודלא כר”ת…לה – שמאי גזר ש’הבוצר לגת הוכשר’ מחמת הנוזל היוצא מן הענבים, וכאשר הלל שאלו למה לא גזר גם על זיתים? השיב ‘אם תקניטני (תתקיפני) גוזריני טומאה אף על המסיקה’; ושם לא מובא אם זה היה איום בלבד או ששמאי גזר שהמוהל היוצא מן הזיתים מכשירם. ר”ת פירש ששמאי גזר גם על זיתים ולכן הם אינם זקוקים להכשר אחר…

וכן משמע…הכשר – כפירוש רש”י…

ויש טעם…משקה – פשוט…

לעיני כהן…סוף – כי פרט לצדקה אין סיבה לתת לכהן עני יותר מלכהן עמיד.

ד”ה בגלילא שנו כה עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

שיש…לעשות – הגיתות והבדים בגליל נמשכים זמן רב וחז”ל לא רצו להקל למשך כל אותו זמן. רש”י אינו מציע כאן פירוש ומן הסתם סובר שלדעת רב יוסף עמי הארץ שבגליל היו פחות אמינים מע”ה שביהודה…

והכי נמי – ראיה שהיו ברוכים בשמן בגליל…

אמר פרק…אגב פתילה – שם עוסקת הגמרא באיסור טילטול כלי שיש בו מוקצה (כגון סל ובו אבן) והסל נעשה בסיס לדבר האסור ובטל לו; אבל אם יש בו גם דבר מותר, מותר לטלטלו על תכולתו. לדוגמה: מחתה ובו קיטמא (אפר) ולבונה הנותן ריח נעים כשנשרף, מותר לטלטל את הכלי עם האפר בתנאי שנשאר לבונה שלא נשרף ועדיין מפיק ריח. ושם מקשה הגמרא מברייתא האומרת שהכל מסכימים שאם יש בפמוט שמן (דבר מותר) ושברי פתילות (דבר אסור) אסור לטלטלו, והרי הפמוט הוא בסיס גם לדבר מותר? ואביי משיב ‘בגלילא שנו’ – בגליל שמן היה זול וכשהיו שברי פתילות בשמן נהגו בימי חול לזרוק את השמן ולהכין נר חדש, לכן בשבת בטל השמן לפתילות והכלי הוא בסיס לדבר אסור בלבד…

ודוגמא לדבר…דזיתא – רבן גמליאל הודיע לבני הגליל שהגיע הזמן להפריש מעשרות מזיתים ולבני דרום שהגיע הזמן להפריש מתבואה; משמע שהמוצר החקלאי העיקרי של הגליל היה זיתים…

ובנזיר…שתייתן בכך – שם קובעת הגמרא שב”ש סוברים בעין רעה מקדיש, היינו הצהיר על כוונה להקדיש חפץ וניתן לפרש את כוונתו שההקדש יחול על חפץ יקר או על חפץ זול, מן הסתם התכוון לזול. והגמרא מקשה על קביעה זו ממה שנאמר שם במשנה ‘חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש, ועלתה של שמן’ שההקדש חל על השמן שיותר חשוב מיין? ומתרצים ‘הא לא קשיא בגליל שנו דחמרא עדיף ממשחא’ (המשקה המבוקש שם היה יין ולכן ההקדש חל על השמן)…

כדמשמע…בזול כדפרישית – חפץ שחז”ל נדרשו להעריך את שיעורו לענין שבת, כגון לחייב עליו בהוצאה מרשות לרשות, והחפץ ראוי לשתי מטרות אחת שכיחה ואחת לא שכיחה, הלכו חז”ל אחר השכיחה אפילו אם התוצאה הסופית היא לקולה. והגמרא מקשה שם על כלל זה: אלא מים מכדי שתייתו שכיחא )אבל) רפואתו )השימוש בהם בהכנת תרופות) לא שכיחא מאי טעמא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא? )המינון של מים בתרופות קטן ונמצא שחז”ל החמירו בנוגע למים?) אמר אביי בגלילא שנו )ביחס לשתייה השימוש במים נחשב שכיח כי רוב שתייתם בגליל היה יין). כעת מובנת שיטת ב”ש בנזיר, שאע”פ שהיה להם הרבה שמן בגליל העדיפו יין, ולכן חל ההקדש דוקא על חבית השמן…

ומיהו…מצויות – בגליל היה עוני שאפילו פשתן היה חסר ופתילות היו חשובות יותר משמן ושמן היה בטל להן, לפיכך הכלי נחשב כבסיס לדבר אסור בלבד…

ובהמוציא…מיין – לכן היו המים שכיחים כי השתמשו בו לתרופות ולא ביין…

ולא משמע…בשתיה – אם לרש”י היין היה בצימצום והיו שותים מים, חוזרת קושייתנו שמים לשתייה היה שכיח יותר מלרפואה, וראוי שחז”ל ישערו את שיעור המים על פי שתייתם לקולה ולא לחומרה?

ועוד מצינו…בסעודות – בימים שישראל נוהגים להרבות בסעודה מוטל על מוכרי בהמות למנוע מהקונים מלעבור על הלאו ‘אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד’ (ויקרא כ”ב) ע”י הודעה שהיום נמכרה אמה של הבהמה הנמכרת כעת. ר”י הגלילי אומר שם שנוסף על ארבעת הזמנים שכל ישראל מרבה בהם בסעודה, בגליל סועדים גם בערב יוה”כ; מכאן שהיו בעלי אמצעים…

ועוד מה…ביניהם – המשנה מתירה לרכוש מנשים נשואות חפצים מסויימים בלא חשש שהן נטלו אותם מבעליהם בלא רשות, ומוזכר שם פשתן כי ידוע שהנשים בגליל עסקו במלאכת פשתן ברשות בעליהן הרי שפשתן היה נפוץ בגליל…

וכי קאמר…דאיכא…מותר – את הסוגיא בשבת בענין בסיס לדבר מותר ואסור ביארנו לפי הנחתנו ששמן היה נפוץ בגליל, והחידוש בסוגיא הוא שזולות השמן גרמה שאם שברי פתילות נפלו לפמוט היה השמן בטל להם והפמוט נחשב בסיס לדבר אסור. וקשה: שאם זה החידוש ראוי שייאמר שם ‘אסור לטלטלו’ בלשון זכר המכוונת לשמן שבטל לפתילות כאשר נאמר ‘אסור לטלטלה’ המכוונת לפתילה שאין חידוש באיסורה? (אבל לפירוש רש”י שהיו עניים ופשתן לא היה ופתילות היו יקרות והחידוש הוא שהפתילה אינה בטלה לשמן, מובן למה שנאמר שם בלשון נקבה ‘אסור לטלטלה’, כי הכוונה היא שאסור לטלטל הפתילה וממילא את כל הפמוט). אולם יש ליישב את פירושנו ולומר שהכוונה היא לאסור טילטול הקערה שעליה מונח הנר ותכולתו, כיון שהשמן בטל לפתילות מתוך זה שהשמן היה זול…

וגם מצינו…לה – נר חנוכה שנכבתה קודם חצי שעה מזמן הדלקתה חייבים להדליקה מחדש; ולפי זה אין מקום לקושיא…

כל זה…סוף – לחזק את הדעה שהיו עשירים בגליל.

סיכום – רש”י: אנשי הגליל היו עניים; ותוס’: היו עשירים; וכל אחד מפרש את הסוגיות השונות על פי שיטתו.

ד”ה חבר ועם הארץ כה עמוד ב

הנושא – סתם משניות לענין ברירה.

ופירש…הדבר – בשני מינים אסור כי זו פעולת החלפה והחלפה כמכר ואסור לחבר למכור דמאי (ספק טבל) לעם הארץ…

וכן פירש…התם – מהתורה גר צדק אינו יורש את אביו הטבעי כי גיור מנתק את הייחוס למשפחתו לשעבר, אולם חז”ל תיקנו שיירש שמא יתקרב אליהם כדי לזכות בירושת אביו הטבעי. ובהתאם לכלל ‘כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון’ הדינים שנוהגים באחים יהודים נוהגים בגר צדק ו’אחיו’ הגויים…

והיה קשה…אין ברירה – רבי יוחנן סובר שאחים שחלקו קרקע אביהם כל אח נחשב כלפי השני כמי שקנה את החלקה ושילם עבורה בחלק שמוסר לאחיו, ובשל כך בשנת היובל הכל חוזר כדין כל הקונה שדה אחוזה ומבצעים חלוקה חדשה. דין זה מבוסס על ‘אין ברירה’ כי לשיטת ‘יש ברירה’ האחים אינם ‘קונים’ אלא עם ביצוע החלוקה מתברר שבשעת מיתת האב כל אח ירש בבעלות מוחלטת את החלקה שהוא כעת מקבל. ואם רש”י מפרש את הסתם משנה ‘חבר ועם הארץ’ לפי ‘יש ברירה’ איך סובר רבי יוחנן ‘אין ברירה’?

וכן בבכורות…או לא – תאומים שנתערבו ולא ניכר מי הבכור שחייב האב לפדות ובינתיים נפטר האב, מובא במשנה בכורות מח,א: רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו (שלמו לכהן קודם שחלקו את הרכוש הרי כדין נתנו כי נכסי האב היו משועבדים למצוה) ואם לאו (לא שלמו לכהן וחלקו את הנכסים) פטורין, רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים (אפילו אחר חלוקתם. ורבא מסביר את המחלוקת) לעולם שמת (האב) לאחר ל’ יום )ונכסיו השתעבדו למצוה) ואי דאיתא נכסי טובא הכי נמי דשקיל (אם היו בעיזבון יותר מחמש סלעים חייבים האחים לתת חמש סלעים לפדיון, ולזאת הכל מסכימים אלא) הכא במאי עסקינן כגון דליתא אלא 5 סלעים, דכולי עלמא (ר”מ ור”י) אית להו דרב אסי דאמר רב אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות (ספק אם ‘יש ברירה’ והאחים יורשים בבעלות מוחלטת או ‘אין ברירה’ והם כלקוחות. לכן חצי החלק שמקבל כל אח הוא כיורש וחצי כלקוח) ודכולי עלמא מילוה הכתובה בתורה (חיוב ממון של מצוה) לא ככתובה בשטר (אלא כמילוה על פה) וכולי עלמא אית ליה דרב פפא דאמר ‘מילוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות’ (ורק חצי ממה שמקבל כל אח משועבד לפדיון) והכא בחמש ולא בחצי חמש (5 סלעים ולא 5.2 קמיפלגי) דר”מ סבר חמש ולא חצי חמש (הכהן זכאי לגבות כל דמי הפדיון או לא כלום) ורבי יהודה סבר חמש ואפילו חצי חמש. וקשה על רש”י: מאחר שרבא קובע שר”מ ור”י מסופקים אם ‘יש ברירה’ יהיה זה דחוק להעמיד את משנה ‘חבר ועם הארץ’ לפי השיטה ש’יש ברירה’ בניגוד לשני התנאים הללו…

ומההיא…הויא לא – מהסוגיא ‘הלוקח יין מן הכותים’ קשה על רבא בבכורות, כי מוכח שם שר”מ סובר יש ברירה שלא כרבא? ורבא יכול להשיב שדוקא שם סובר ר”מ יש ברירה משום שאמר ‘מה שאני עתיד להפריש’ משא”כ בירושה…

וכן בפ’…סברא – לחלק בין ‘יש ברירה’ במקום שמפרש ‘יש ברירה’ סתם…

וכי תימא…תחומין – ורש”י אינו יכול להשיב שר”יו סובר ‘יש ברירה’ בדינים מדרבנן, כגון המשנה ‘חבר ועם הארץ’ העוסקת בדמאי, כי ר”יו אומר בביצה לז,ב ש’אין ברירה’ בעירוב תחומין אף שהוא מדרבנן…

ומיהו…דתנאי – רש”י ישיב שמאחר שרבי סתם משניות מסויימות לפי ‘ברירה’ ואחרות ל’אין ברירה’, זכאי ר”יו לפסוק לפי מה שדעתו נוטה.

ובפרק בכל…סוף – פשוט.

סיכום – יש משניות שרבי סתם בהן ש’יש ברירה’ ואחרות ש’אין ברירה’.

ד”ה במטהר טבלו ליקח הימנו נסכים כה עמוד ב

הנושא – הבהרת הענין.

פירש…תימה…נאמן – למה נאמנותו של ע”ה בקנקנים קיימת רק 07 יום קודם הגיתות והבדים, הרי המשנה כבר אמרה שמתוך שהוא נאמן לומר ‘הפרשתי רביעית קודש לתוכה’ הוא נאמן על כולה…

ותירץ…סוף – מדובר שייחדו לנסכים לכשיצטרך, והאמינוהו למכור את החבית בחזקת טהורה אף שטרם הפריש משום סופו, אבל מכיון שטרם הקדיש לא הקלו בזה אלא 07 יום קודם הגיתות משא”כ כשהקדישו שנאמן בכל שאר ימות השנה.

ד”ה הגבאין שנכנסו כו עמוד א

הנושא – פירוש שונה מזה של רש”י.

לקדש ובתרומה קאי ולא לחטאת – רש”י מפרש שנאמנים לקודש אבל לא לתרומה כי כל המשניות הללו עוסקות בחומר שבקודש מבתרומה וע”ה מקפיד בקודש יותר מבתרומה. תוס’ סוברים שמשנתנו עוסקת בנאמנות בקודש ובתרומה.

ד”ה שלא תגעו בשלחן כו עמוד ב

הנושא – ממי חששו שמא יגע.

בכהנים…רש”י – כי לעולם לא הוציאו את השולחן לעזרת ישראל.001

ד”ה מנורה לא כתיב בה תמיד כו עמוד ב

הנושא – קושי בדברי רש”י ויישובו.

פי’…והקשה…נפקא – א”כ איך אומר רש”י ‘אבל ביום לא היה דולק’, ואיך אמר ש’תמיד’ של מנורה אין פירושה ללא הפסק אלא כל לילה בלא דילוג?

ועוד קשה…לוג – חצי לוג הוא השיעור של שמן לצריכים להדליק ללילה אחד, ואם הנר המערבי היה חייב לבעור כל היום שמו בו לוג שלם, ואילו במנחות מובא ששמו בכל נר חצי לוג?

וי”ל…היום – מצות המנורה כרש”י מלילה ללילה כ’תמיד’ האמור בעולת תמיד, אלא עד סוף ימיו של שמעון הצדיק דלקה הנר המערבית בנס מערב עד ערב…

ובשעה שלא…סוף – מסכת תמיד העוסקת במקדש השני לאחר מותו של שמעון הצדיק, ונאמר שהנר המערבי היה דולק כל היום, פירושו בבוקר כשראו שכל הנרות נכבו הדליקו את המערבי זכר לנס, ובערב הדליקו ממנו את שאר הנרות.

סיכום – תוס’ מסכימים לרש”י שמצות המנורה היא שתידלק כל לילה עד הבוקר.

ד”ה כלי עץ העשוי לנחת כו עמוד ב

הנושא – למה נחשב השולחן עשוי לנחת למרות שטילטלוהו במדבר.

הקשה…ותירץ…מגביהין אותה – השולחן הונח שם להיות קבוע, והיה מקום לחשוב שמכאן ולהבא משתנה דינו ואינו מקבל טומאה, ולכן בא הכתוב ללמד שדינו נשאר מאחר שמגביהים אותו…

ולא נראה…ראשונה – אין זה סביר שהחלטה לא להזיז את השלחן תבטל את דינו שמקבל טומאה…

אלא י”ל…סוף – טומאת מטלטלין חלה רק על חפץ שדומה ל’שק’, ומכיון ששק ניטל לצורך עצמו ולתכולתו כאשר במדבר לא ניטל השולחן לעצמו אלא כשהגיע הזמן לטלטל כל כלי המקדש אין הוא דומה לשק.

סיכום – השולחן נחשב ‘עשוי לנחת’ למרות שטילטלוהו במדבר משום: 1) כשקבעו לו מקום מימות יהושע עד שדוד הביאו לירושלים קיבל השולחן דין חדש של עשוי לנחת; 2( טילטול השלחן במדבר לא בא מחמת עצמו אלא במסגרת העברת כל הכלים למקום חנייה חדש, ולכן אינו דומה לטילטול של שק.

ד”ה סילוקו כסידורו כו עמוד ב

הנושא – הנס שהבחינו בו בלחם הפנים.

לענין…לא היה – לא ייתכן לומר שהנס היה שחומו נשמר שכן…

דאיכא מ”ד…סוף – יש האומר שהככרות נאפו בער”ש, א”כ התנור לא היה כלי שרת שאל”כ היה הלחם נפסל בלינה, ובמקדש לא אירעו נסים בכלי חולין.

ד”ה כאן בצפוי עומד כו עמוד ב

הנושא – התכונה שקובעת אם ציפוי מוגדר כ’עומד’.

ושל…להסיר – המיבנה הבסיסי של השולחן והארון היו דומים, בשניהם היו שלש שכבות: החיצונית והפנימית עשויות מזהב והאמצעית עץ, ומשניהם ניתן היה להפריד את ציפוי הזהב החיצונית והפנימית ללא טירחה; מכאן שציפוי השולחן לא חובר בכח וממילא לא היה בו כדי לבטל את השם ‘שולחן עץ’…

וי”מ…סוף – קשיחות הזהב ויכולתו לעמוד זקוף בלא העץ, שלא כדיעה א’.

סיכום – שתי דיעות במה קובע אם ציפוי נחשב ‘עומד’: 1( הקלות שניתן להפריד את הציפוי מהעץ; 2) יכולת הזהב לעמוד זקוף בלא העץ.

ד”ה שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ כו עמוד ב

הנושא – הבהרת שתי הלשונות בסוגיא בדף כז,א.

הקדמה – בדף כז,א מובאות שתי לשונות להסביר את החכמים במשנה: 1) המזבחות מקבלים טומאה כי גופם בטלים לציפויים; 2) המזבחות אינם מקבלים טומאה אבל לא מהטעם של ר”א שהם כקרקע אלא משום שאינם בטלים לציפוי.

יש…העץ בטל – איך מתרצת הגמרא ‘שאני שלחן דרחמנא קראייה עץ’ הרי גם המזבח נקרא עץ (המזבח עץ שלש אמות) וחכמים בל”ק אומרים שהוא בטל לציפוי?

ועוד אמר…ואילו…אגב הצפוי – לקמן ב’איבעית אימא’ החכמים משמיעים כלל שציפוי בטל לעץ, ואילו במשנה ‘השלחן והדולפקי’ משמע להיפך שעץ בטל לציפוי?

ומיהו…כלום – תוס’ מניחים שני יסודות לתרץ את הקושיות: 1) הפסוק ביחזקאל אינו קורא למזבח ‘מזבח עץ’ אלא מזבח הנמצא על יד שלחן שהוא שלחן עץ, ומובן למה המזבח לפי החכמים בלישנא קמא בטל לציפוי, כי העץ בטל לציפוי אא”כ גזירת הכתוב מונעת זאת, ואין גזירה כזו במזבח; 2) ה’איבעית אימא’ ישיב שלא כל שולחן עשוי עץ נקרא ‘שולחן עץ’ לענין אי ביטולו לציפוי אלא דוקא שולחן לחם הפנים, לכן מובן למה שולחן ודולפקי בטלים לציפוי אם לא שייר כלום…

והר”ר אלחנן…לא מקבלי טומאה – הר”ר אלחנן מציע טעם אחר למה ה’איבעית אימא’ סובר שהציפוי בטל למזבח. התורה קוראת למזבח הנחושת ‘מזבח אבנים’ כי מלאוהו בעפר, וברור שגל אבנים מצופה זהב אינו בטל לציפוי. ולגבי המזבח הזהב בקודש הרי התורה מקישה אותו למזבח הנחושת שלא בשולחן ודולפקי שבטלים לציפויים…

אך צריך…סוף – עיין מנחות צז,א ד”ה ‘המזבח עץ’.

סיכום – א) הלישנא קמא סבורה שהפסוק ביחזקאל לא קורא למזבח ‘מזבח עץ’ אלא מזבח שנמצא על יד שולחן שהוא שולחן עץ, לפיכך המזבח בטל לציפוי. ב) ה’איבעית אימא’ סובר שרק שולחן לחם הפנים נקרא ‘שולחן עץ’ לענין אי ביטולו לציפוי, אבל שולחנות אחרים בטלים לציפויים.

ד”ה שלחנו של אדם מכפר כז עמוד א

דגדול…סוף – סנהדרין קג,ב: גדולה לגימה )אוכל שמגישים לאורחים) שהרחיקה שתי משפחות מישראל, לאמור על עמון ומואב נאמר ‘לא יבואו בקהל ה’ משום שלא קדמו ישראל בלחם ובמים.

ד”ה מזבח אדמה תעשה לי כז עמוד א

הנושא – השימוש בפסוק ‘מזבח אדמה’ גם למזבח שהיה בבית המקדש.

וכי…לתרוייהו – קשה: כאן ‘מזבח אדמה’ נאמר גם על מזבח הנחושת שהיה במדבר, אבל בזבחים מייחסים ‘מזבח אדמה’ למזבח שהיה בבית המקדש ודורשים שאסור לבנותו על כיפים אלא על סלע ההר? והר”ר אלחנן אומר שהפסוק מתכוון לשני המזבחות…

ולמורי נראה…סוף – בתחילה היה מזבח הנחושת מונח בעזרה בבית המקדש שבנה שלמה, אבל כשהתברר שהיה קטן מידי הוחלט לבנות במקומו מזבח של אבנים, לפיכך הפסוק ‘מזבח אדמה תעשה לי’ נאמר באמת על מזבח הנחושת של משה שגם הוא היה במקדש.

ד”ה ואיבעית אימא רבנן לר”א כז עמוד א

וקשה….משום ציפוי – אפילו בלא הפסוק ‘השלחן הטהור’ ידענו שהשולחן מקבל טומאה משום הציפוי…

דאף במזבחות…ציפוי – בלישנא בתרא ר”א מטהר המזבחות מדין קרקע שאל”כ היו נטמאים משום הציפוי א”כ שולחן שאינו קרקע נטמא בשל הציפוי?

וללישנא קמא…עץ – וכן קשה לחכמים בל”ק שמטמאים המזבחות בשל הציפוי שא”כ גם השולחן מקבל טומאה בשל ציפוי והפסוק ‘השלחן הטהור’ מיותר?

ותירץ…ציפוי – ר”א (אילולי הדין של מזבח כקרקע) וחכמים בלישנא קמא ור”א בלישנא בתרא המטמאים את המזבחות ישיבו ש’השלחן הטהור’ בא ללמד שהשולחן נטמא בשל הציפוי ובלעדיו לא ידענו שכלי בטל לציפוי בשולחן ובמזבח…

ורבנן דאמרי…סוף – רבנן ב’איבעית אימא’ ישיבו שמסברה גוף החפץ בטל לציפוי והשולחן מקבל טומאה בשל הציפוי א”כ למה לנו פסוק ללמד שהשולחן מקבל טומאה מחמת הציפוי? אלא מכאן שהתורה באה ללמד שלמרות הסברה דבר שיש בו פסוק מפורש המורה שבטל לציפוי מקבל טומאה משום הציפוי ושאין בו פסוק הציפוי בטל לו. לפיכך מזבח שאין בו ריבוי האומר שהוא בטל לציפוי הציפוי בטל ולא נטמא.

סיכום – לכל הדיעות יש צורך בריבוי להורות שהשולחן בטל לציפוי.

ד”ה פושעי ישראל כז עמוד א

הנושא – הבהרת הענין של גיהנם.

נראה…אינם כלים – כגון שלא הניח תפילין משום שבז למצוה וטרם עשה תשובה, פשעו כה גדול שאפילו אם גיהנם ייפסק ייסוריו לא ייפסקו…

אלא בפושעי…פסין – א”א מוציאם מגיהנם חוץ מבועל גויה ולא חזר בתשובה…

וכי אמרינן…משלשה – משמע שיש פושעי ישראל שאור גיהנם שולט בהם?

לאו בגיהנם…סוף – פושע בודאי נענש כי אדם אחראי על מעשיו אלא פושעי ישראל נידונים במקום שאינו גיהנם ואפילו שם לא יותר משנה.

ד”ה שאין בו אלא עובי דינר כז עמוד א

בתנחומא…אוכל – כמו כן המצות שהן ‘נחמדים מזהב ומפז רב’ מגינות מאש של גיהנם שלא תשלוט בהם.

סליק פרק חומר בקדש

וסליקא לה מסכת חגיגה בס”ד

תם ונשלם שבח לא-ל בורא עולם

בירושלים שבין החומות תובב”א

ביום חמישי לסדר ‘וישבתם לבטח בארצכם’

עיונים

1 עיין ברש”ש שמוכיח שתוס’ מתכוונים לגמרא בראש השנה

2 טורי אבן מוכיח מדף ד,א שהבבלי סובר שנשים פטורות מר”פ בעזרה; ובמצפה איתן בסוף המסכת שדוחה את דבריו

3 קשה: למה לא הביאו ראיה מהירושלמי א,א שפוטר (בברייתא) מוכי שחין וחולי פולפסין (ריח הפה) מראייה על סמך (דברים לא,יא) ‘בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ משום שאינם ראויים לבוא עם כל ישראל? אולי תוס’ סוברים שהם כלולים ב’והחולה’; ראה ספר שיח יצחק

4 וקשה: בדף ד,א דורשת הברייתא ‘זכור’ להוציא את הנשים, ‘זכורך’ להוציא טומטום ואנד’, ‘כל זכורך’ לרבות את הקטנים”; משמע שקטן חייב מהתורה? וי”ל אין זה אלא אסמכתא. אולם משמע מהירושלמי שחיובם מהתורה

5 וכן משמע בתוס’ ברכות טו,א ד”ה ‘ורבי יהודה’ בניגוד לרש”י שם מח,א ד”ה עד שיאכל שהחיוב הוא על האב

6 קשה: לפי רש”י ותוס’ חייב האב להביא קטן שהגיע למצוות לעזרה, א”כ למה אומרים בית הלל במשנה ‘ולעלות מירושלים להר הבית’? שיח יצחק

7 זה נאמר למ”ד גם ‘מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית’, ולא למ”ד רק נמכר בית דין רבו מוסר לו שפחה; עיין קידושין יד,ב

8 עיין ברא”ש כלאים פרק ח (אות א) שמקשה על הק”ו של רבי איסי, וביו”ד סימן רצ”ז בט”ז

9 חציו עבד וחב”ח אם קידושיו תופסים או לא היא חקירה בגיטין מג,א שלא הכריעו בה

01 עיין במשנה למלך הלכות מלכים פרק י’ סעיף המתחיל ‘הכלל העולה’

11 הריטב”א בעירובין לב,ב ד”ה ‘ניחא ליה’ מיישב קושיא זו בדרכים שונות

21 ובזאת מיושבות תמיהותיו של תוספות יום טוב על משנתנו

31 עיין בריש ערכין שגם שם נמנעת הגמרא מלדייק במי מדובר

41 הרמב”ם בהלכות חגיגה ב,ד פוטר מדבר ואינו שומע מחגיגה, ומן הסתם ישיב שלא הוזכר משום שהיה פשוט שהוא חייב היות שדינו כפיקח לכל דבר, אלא שבראייה יש מיעוט מיוחד הפוטרו

51 וקשה: התורה יכלה לכתוב רק ‘למען ילמדו’ ובהתאם לכלל שבמקום שהמסורת והמקרא אינם מתנגשים דורשים את שניהם היינו לומדים את המסורת ‘למען ילמדו’ (חיריק יו”ד) הממלא את התפקיד של ‘למען ישמעו’, ואת המקרא ‘למען ילמדו’ (שוא יו”ד)?

61 עיין גם בירושלמי שקלים פרק א סוף הלכה א בענין הלוחות

71 טורי אבן סוף ד”ה חרש באזנו אחת

81 עיין במהר”ץ חיות

91 עיין יו”ד סימן רמ”ו ט”ז סעיף קטן ד’

02 האותיות לפני ואחרי האותיות ‘טף’ הן ח”י ע”ץ, היינו השכר הוא ‘עץ חיים’ למחזקים את חינוכם של ילדי ישראל. מהר”ם שי”ף

12 וקשה: שם בפסוק כ’ ניתנה לאברהם גם ‘ואת הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני’ שלפי רבי יהודה בבבא בתרא נו,א הן “הר שעיר, עמון ומואב”? ואולי יש לתרץ על פי הירושלמי קידושין א,ח ששלש הארצות הללו הובטחו לאברהם רק לעתיד לבוא, לפיכך לא רצו חז”ל לגזור עתה חיובים מכח כיבושים זמניים אלא להמתין עד שהקב”ה בעצמו יתן אותן לנו

22 עיין בטור יו”ד סימן רס”ה בענין אנדרוגינוס

32 בדף ב,א סוף ד”ה ‘איזהו קטן’ סוברים תוס’ שחז”ל תיקנו הבאת קרבן בקטן שהגיע לחינוך אף שאינו סומך? עיין שיח יצחק

42 קושייתם היתה צריכה להיות מופנית לגמרא ולא לרש”י? עיין שיח יצחק

52 קשה: בדברים יב,ה-ו ‘ובאת שמה והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם…ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם’, משמע שגם נו”נ כפופים למיגבלות של ‘ובאת שמה והבאתם שמה’? עיין פסחים סב,א תוס’ ד”ה ‘ערל’

62 קשה: בזבחים כב,ב לומדים שערל מחלל העבודה מפסוק ביחזקאל, והלא לפי ר”ע ניתן ללמוד זאת מהשוואת ערל לטמא? טורי אבן, ומצפה איתן (סוף המסכת)

72 קשה על תמיהתם: בברכות יח,ב יש מי שסובר שהמתים יודעים מה מתרחש עלי אדמות? עיין במהר”ץ חיות

82 בגמרתנו נמחק הענין שאליו מתייחסים תוס’, והנוסח שנמחק הוא: “אמו (של פפוס בן יהודה היתה ‘סטדא’. והגמרא אומרת) אמו מרים מגדלא שער נשיא הואי, אלא כדאמרי בפומבדיתא ‘סטת דא מבעלה’ (שמה האמיתי היה מרים אבל כינוה ‘סטדא’)

92 עיין בסוף תוס’ ד”ה משלו יבמות נ,א

03 עיין ב’מים חיים’ בסוף המסכת שעוסק בלא תעשה שניתק לעשה

13 בירושלמי פאה א,א יש מי שאומר שרבי יוחנן לא חזר בו ממה שאמר ‘כל השיעורים הלכה למשה מסיני’

23 או ניתן לומר שחולקים באיזו עולה הקריבו אבל הטעם של “ישנה לפני הדיבור” לא הופיע בדבריהם, אלא ב”ש טענו אכילת גבוה עדיפה וילפינן מעצרת, וב”ה טענו חגיגה עדיפה ולומדים מנשיאים ולא מעצרת

33 וקשה: הרי הפשט וניתוח אינם מופיעים לא בעולת תמיד ולא בעולת ראייה אלא בעולת נדבה? עיין במהרש”א

43 ילקוט שמעוני פרשת פנחס סימן תש”פ מביא דרשות נוספות מ’בהר סיני’

53 אולי לא רשם ענין זה משום ששווי מיזערי הוא דרבנן ור”י היה מעונין רק בהבדלים דאורייתא? מהרש”א

63 ביומא נב,ב איסי ב”י לא היה מסופק בכוונת הפסוק אבל הגמרא אינה אומרת לאיזה כיוון נטה, וי”ל שאיסי סבר שעולת תמיד היתה רק מן הכבשים ואם פרט הקרבן (הפשט וניתוח) יכולים להשתנות אחר מתן תורה גוף הקרבן לא השתנה

73 בירושלמי המצוי בידינו מובא: ‘אמר רבי אמי מפני המחלוקת, אמר רבי יוסי אדם עושה כל שדהו ביכורים ואין אדם עושה כל שדהו תרומה’. יש כאן לכאורה שתי תשובות, אבל תוס’ לומדים שרבי יוסי (רבי יוחנן לתוס’) מסביר את רבי אמי

83 י”א שזה השיעור מדאורייתא וי”א מדרבנן; עיין שנות אליהו על המשניות

93 אין קשר בין הדברים, ור”ל יכול לסבור שאמנם אין שיעור מהתורה לגבי מספר הקרבנות אבל יש שיעור לגבי ערכם הכספי? מהרש”א

04 לפי ‘מתוך’ היה צריך להיות מותר להקריב נו”נ ביו”ט ולמה ב”ה אוסרים? עיין ביצה כז,ב תוס’ ד”ה ‘ועל החלה’ בפיסקה ‘ותירץ רבינו יצחק’

14 ותקנוהו כדי שבשר הפסח יאכל בסוף הסעודה כאשר הכל שבעים כדי להקטין את הסיכוי שישבור עצם ויעבור על איסור דאורייתא

24 למה לא הביאו ראיה מהמשנה האחרונה בפרק א’ של מעשר שני האומרת שכל שאינו אכילה, שתיה וסיכה אינו נלקח בדמי מעשר שני? עיין שם בר”ש

34 או כדי שלא נלמד בגז”ש שמחה-שמחה ממעשר ששלמי חגיגה בא גם מן המעשר. עיין להלן תוס’ ד”ה ‘ת”ל אשר יברכך’

44 ולגבי קושייתם הראשונה י”ל שעיקר לימוד הברייתא ש’שמחה’ היא בשלמים הוא מהר עיבל אבל התנא העדיף ‘ושמחת בחגך’ המופיע אצל שלש רגלים

54 על פי הפני משה בירושלמי

64 סתם גזל הוא ‘מעוות שיוכל לתקון’ אפילו בלא הטעם ‘אין עדיו לפניו’ מפני שניתן להשבה, ובודאי התכוון לגזל הרבים שאילולא הטעם ‘אין עדיו לפניו’ היה זה ‘מעוות שלא יוכל לתקון’ היות שא”א לבצע השבה מעולה לכל מי שנפגע

74 קשה: למה הגמרא לא לומדת תשלומים בשמ”ע ע”י הגז”ש טו-טו? שיח יצחק

84 ולפי זה המשנה בכריתות ט,א “אלו מביאין קרבן אחד על עברות הרבה…ונזיר שנטמא טמאות הרבה (ביום השביעי)” נאמרה לשיטת ר”י בר’ יהודה

94 וקשה: בפסחים צג,א מובאת ברייתא ובה דעתו של רבי חנניה בן עקביא אשר לפי רש”י (ד”ה אף על הראשון) סובר ‘שני תשלומין דראשון הוא’, א”כ יש שני תנאים שחולקים על רבי? עיין שיח יצחק

05 בבבא בתרא פד,א אומר רבי יוחנן שעל כל דבר שאמר היה ריש לקיש מקשה עשרים וארבע קושיות? עיין במהרש”א בבא מציעא צה,א

15 אין מקום לקושיית הר”ר אלחנן גם על שיטת רש”י שהקב”ה אמר ‘יכול אני לישאל’ כשלמעשה לא שאל, ולשיטתו ייתכן שמדובר בגזירה שלא ייכנסו לארץ.

25 יש גורסים ‘עזרא’ ולא ‘עזרה’ והכוונה לספר דברי הימים שעזרה הסופר כתב

35 עיין בספר המצות לרמב”ם סוף מצות עשה ז’ שאומר שלישבע לקיים מצוה היא כשלעצמה מצות עשה דכתיב ‘ובשמו תשבע’; ועיין שם בהשגות הרמב”ן

45 וקשה: א”כ ניתן לומר שדוקא עולה היא בכלל הלאו ‘דלא ילין’ בשאר ימות השנה, אבל שלמים הם בכלל ‘לא ילין’ רק בזמן החג? עיין שיח יצחק

55 וקשה: כיצד ידרוש אביי שאומר אין רמז לחגיגה את המלה ‘בשר’ בפסוק ‘ולא ילין מן הבשר’? מהרש”א

65 כאן צריכים לדרוש לאו שני כדי לחייבו מלקות שכן אין לחייב מלקות על סמך ‘ולא ילין מן הבשר’ שהוא לאו שבכללות (איסור מותיר בשר ואיסור הלנת אימורים)? תשובה: אין מלקות באיסורים הללו מאחר שאין בהם מעשה

75 בעל התוס’ הוא כנראה רבי משה מאיברא וה’מורה’ רבי יהודה שירליאון

85 שתי קושיות על תוס’: שם בכתובות ריש לקיש הוא שסובר חייבי מיתות שוגגים פטורים ורבי יוחנן מחייב? במסקנת הסוגיא מוכח שהכל סוברים חייבי מיתות שוגגים פטורים וחולקים בחייבי מלקות שוגגים, א”כ מן הראוי שתוס’ יקשו מהמסקנה?

95 קשה: אפילו מי ששחט בסמוך למזבח או עליו צריך להושיט את ידו למזבח וזה בכלל הולכה שאי אפשר לבטלה? עיין בטורי אבן

06 דברי תוס’ מבוססים על כך שגורסים ‘ולית הלכתא’ בסוגיא בנדה סו,א; עיין שם בתוס’ ד”ה ‘פתחה עיניה’

16 י”א מים שאובים פסולים מדרבנן ואין זו אלא אסמכתא. זבחים יז,ב תוס’ ד”ה ‘אלא מים’; רמב”ם הלכות מקואות ד,ב

26 זה נאמר לשיטת רש”י שמים שאובים פסולים מדאורייתא אבל לא לשיטת תוס’ שם שמים שאובים פסולים מדרבנן

36 תוס’ בנדה נו,א אומרים שהדרשה בחגיגה אינה אלא אסמכתא; עיין טורי אבן

46 בפסוק א’ 82 אותיות ובפסוק ב’ 41 מלים, ביחד 24

56 עיין בטורי אבן

66 בהשוואת רשעים נוקטת הגמרא בלשון אחים ולא בלשון בן? עיין טורי אבן

76 אין זו ראיה שהיה תנא כי גם בימינו לא נוהגים יו”ט שני בארץ ישראל? עיין רש”ש. ועוד קשה: הרי נמצא בידינו קרוב”ץ ליו”ט שני של פסח וסוכות? עיין במעדני יום טוב סעיף ג’ מתחת לרא”ש ברכות פרק ה’ סימן כ”א

86 המהרש”א מיישב את קושיית תוס’

96 עיין טורי אבן

07 במחלוקתם בקשר לאשה שנבעלה ואמרה שכשר היה אשר לר”ג נאמנת, פוסק רבי יהושע שאינה נאמנת ודינה זונה; והרי גם זונה לכהן מוזהרת (יבמות פ”ד) ואפילו הכי אומר ר”י שאינה נאמנת? טורי אבן

17 מה היה ההיתר למט’ לשבת במקומו? עיין באגדות מהרש”א

27 עיין יו”ד סימן רמ”ו בש”ך סק”ח

37 בבמדבר רבה על הפסוק ‘ויקח קרח’ מובא: ‘דואג ואחיתופל לא היו בהן מצות מתחלה אע”פ שנעשו בני תורה היו כתחלתן’.

47 למה לא מובא בסיפא שמתים כבהמה, ולמה לא מובא בברייתא ששדים דומים לבהמה כפי שמובא בסיפא אצל בני אדם? עיין במהרש”א

57 ביבמות עו,ב מובאת מחלוקת בין אבנר בן נר ודואג האדומי, שהם יחיד נגד יחיד באם דורשים עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית? עיין שם ובהגהות רבי יעקב עמדין כאן

67 בעירובין יג,ב משמע שמקדימים בית שמאי לבית הלל בכל מקום משום צניעותם של ב”ה שנהגו לתת את זכות הדיבור לב”ש. עיין בפורת יוסף

77 בימיו של יהודה ב”ט בית המקדש היה קיים ולאיזו נחמה התכוון? מהרש”א

87 אין שם ריבוי מיוחד לנשים אלא ריבוי ששחיטה כשרה בזר. עיין ברש”ש

97 עיין במהרש”א

08 וקשה: בדף ט,א כתבו בד”ה ‘תשלומין’ שבעצרת כ”ע סוברים ‘תשלומין דראשון’, ועתה אם היו אוננין ופטורים מקרבנות בעצרת איך הקריבו ל’מחרת היום’? עיין במצפה איתן בסוף המסכת

18 גם קרבן מפורש בתורה ומוזכר כאן? רש”ש

28 עיין ברש”י ראש השנה סוף ד,ב ד”ה פז”ר קש”ב

38 יש לדחות את הי”מ מסיבה אחרת, כי כאן גם המרובה מוגבל (8 ימים) ועדיין אומרים תפשת מרובה. עיין תוס’ סוכה ה,ב ד”ה ‘תפשת’

48 ר”ע לומד איסור תחומין בשבת מהפסוק ‘אל יצא איש ממקומו ביום השבת’ (ספ”ק דעירובין), א”כ מנין לתוס’ שר”ע סובר יש תחומין ביו”ט שהוא קל משבת? טורי אבן

58 וקשה: הת”ק ורבי שמעון שצריכים ‘חג השבעות’ ללמד מתי עוברים על ‘בל תאחר’ מנין ילמדו שתשלומים כל שבעה בעצרת? עיין במהרש”א

68 וקשה: ביו”ט מלאכות מסויימות מותרות למטרת אוכל נפש ואסורות למטרה אחרת, או האיסור על כהן ליטמא למת אבל מותר לו ליטמא אם המת הוא אחד משבעת הקרובים? עיין רש”ש וטורי אבן

78 וקשה: גם לר”ח יש מוסף וקדושה לפניו ואחריו? וי”ל לימי בראשית יש זיקה לשבת כפי שמצינו שמותר לומר הבדלה עד יום שלישי משום שימי א,ב,ג שייכים לשבת שעברה אבל הימים ד,ה,ו שייכים לשבת הבאה, משא”כ ר”ח שאין לו זיקה כלל לשבת

88 עיין יו”ד סימן ר”א בש”ך סעיף קטן ל’

98 אדרבה מהלשון ‘כאילו לא טבל’ יש להבין שעיקר הכוונה היא לשלילה? מהרש”א

09 מה הראיה, ייתכן שהאמצעיים ניטמאו ממגע עם הגרגרים הסמוכים לדפנות? י”ל 1) אוכל טמא פחות משיעור ביצה אינו מטמא אוכל אחר, 2) דופן הכלי עושה את הגרגיר הסמוך לה להיות ראשון, והראשון עושה את הגרגיר שע”י להיות שני והרי אין שלישי בחולין

19 על פי אחיעזר סימן א אות ג. עיין בחזו”א טהרות סימן י ס”ק ו שחולק

29 כפי שמובא בפסחים לד,ב ‘מי החג שנטמאו’ אע”פ שניתן לחלק, כי שם מדובר במים שהם עצמם מקודשים וכאן במים שנפלו על הכלי ממקום אחר

39 עיין בטור ח”מ סימן ל”ד סעיף כ”ז ובב”ח שיש לחלק בין ע”ה שונים

49 לא מצינו מחלוקת זו בין ר”י ור”ל ומן הסתם כוונתם למחלוקת בין אביי ורבא ביומא מו,ב

59 ניתן להשיב שכל אותם מקומות שהביאו תוס’ עוסקים בעצים ולבונה שקודשו בכלי שרת, ואילו ורש”י מתכוון לסתם עצים שתיקנום בקרדום או כדומה שטומאתם מדרבנן.

69 ייתכן לומר משום שזה מרחיק לכת מהדין המקורי של כלי שרת שיש לו תוך

79 רש”י ישיב שמדובר ב’צירוף’ דרבנן כגון כלי חול או כלי שרת ובדבר שאין צריך לכלי

89 ייתכן שהגמרא באה ללמד שאע”פ שיש היכר שלא התירו לו אלא ע”י חבירו שידיו טהורות, ולכן לא ישכח ויגע בקודש כשאוכל בצל של חולין, אפילו הכי גזרו לקודש

99 אולי עלו דרך אותם שבילים קטנים? ראה לעיל דף ז,א

001 מרמב”ם בפרק יא מהלכות משכב ומושב משמע שהוציאו את השלחן לעזרה